תאונת דרכים 58 אחוז נכות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונות דרכים 58 אחוזי נכות: 1. התובעת, ילידת 28.12.1934, נפצעה בתאונת דרכים קשה ביום 13.10.92; בעקבותיה היתה מאושפזת תקופה ארוכה בבתי חולים שונים. 2. אין מחלוקת באשר לחבות הנתבעת; פסה"ד עניינו גובה הנזק. 3. (א) בתחום האורטופדיה העמיד ד"ר לוין (חוו"ד מיום 14/11/93) את דרגת נכותה של התובעת לצמיתות, על % 30 בגין הגבלה בפרק ירך ימין, % 30 בגין פגיעה בברכיים (רצועותיהן נקרעו - ראה עדות ד"ר לוין, ע' 37), וכן % 5 בשל צלקות. באשר לצפי לעתיד, נשאל ד"ר לוין בשאלות הבהרה ע"י ב"כ הנתבעת בדבר נתוח להחלפת מפרק הירך. לדבריו (תוספת לחוו"ד מיום 26/2/95) הסיכון לאי-הצלחת הנתוח מוערך בין 5 ל- 15 אחוזים. התובעת איננה מעונינת בניתוח (עדותה בע' 30). לענין סירובו של תובע להינתח ראה ד. קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מה' 3, ע' 955-960; הגישה היא של סבירות אובייקטיבית הטומנת בחובה, מטבע המאטריה, גם מרכיבים סובייקטיביים של כאב וסבל; ע"א 252/86 גולדפרב נ' כלל, פ"ד מ"ה (4) 45, .51 ולענייננו, ד"ר לוין הדגיש שאין בניתוח כדי להביא לשינוי באחוזי הנכות (תשובת ההבהרה מ - 26.2.95, מס' 3). לפיכך אין לנו צורך להידרש לניתוח בכל הנוגע לאחוזי הנכות. מעבר לכך, לפי תשובת ההבהרה הנזכרת של ד"ר לוין, יתכן לאחר ניתוח שיפור בטווח התנועה, אך עדיין יהיו הגבלה בתנועות, כאבים קלים וצורך בהסתייעות במקל. אינני סבור איפוא, במאזן כולל, שיש להתחשב באפשרות הניתוח בראשי הנזק הנדונים להלן. (ב) בתחום הנוירולוגי קבע פרופ' רכס (חוו"ד מיום 21/12/93) % 10 נכות לצמיתות, בשל "מצב לאחר אוטם צרברלי עם לחץ על גזע המוח, ומצב ממושך של חוסר הכרה" ממנו סבלה התובעת לאחר התאונה. נכותה הרפואית המשוקללת של התובעת (במעוגל) עומדת איפוא על % 58. 4. כאב וסבל - כתוצאה מהתאונה סבלה התובעת משברים רבים בגופה. במהלך 10/92- 4/93 היתה מאושפזת כמעט ברציפות בבתי-חולים - 180 יום - ועברה מספר נתוחים. הפיצוי באשר לראש נזק זה - שאין מחלוקת של ממש לגביו - יחושב כדין על פי האמור, קרי, נכותה הרפואית (%58) וימי האישפוז (180), בהפחתת % 28 (גיל מעל 30 בעת התאונה), ובתוספת פירות כדין מיום התאונה. 5. נכות תפקודית: (א) עובר לתאונה, עבדה התובעת כמבשלת, מטפלת ועובדת נקיון במעון "נעמ"ת". התובעת העידה על עצמה כי "הייתי כמו סוס עבודה" (ע' 20לפרוטוקול); היא תיארה את עבודתה בגן "היה לי כוח, הייתי זריזה... משרתי היתה בת שש שעות, כאשר היו צריכים אותי הייתי עובדת גם עשר שעות"; היא תפקדה כעקרת בית, סעדה את בעלה החולה ונסעה לבקר קרובי משפחה (ע' 21). בתה של התובעת - אורלי בנישו - העידה: "לפני התאונה אמי עשתה את הכל" ( 12/9/95ע' 8); "היא היתה כמו שור, חוץ משפעת פעם בשנה" (ע' 16); "היא היתה ראש המשפחה והיא גידלה אותנו" (ע' 3). בחקירה נגדית (ע' 29) נשאלה התובעת באשר למחלות עבר והשיבה בשלילה. גם מעדות ד"ר לוין האורטופד עולה (ע' 38) כי שינויים קלים בפרקים שהיו לתובעת לפני התאונה "הם דבר נורמלי. לכל אדם יש שינויים כאלה בפרקים נושאי משקל". אני יוצא מן ההנחה כי לפני התאונה היתה התובעת ביסודו של דבר אדם המתפקד תפקוד מלא, גם אם היו לה מיחושים קלים שהגיל גרמם. (ב) באשר למצב התובעת בתקופה המיידית שלאחר התאונה - אין מחלוקת כי בשנתיים הראשונות ממועד התאונה היו לתובעת הפסדי השתכרות מלאים. (ג) מעבר לכך, חלוקות הגירסאות. לדעת בא כוח התובעת הפכה שולחתו בעקבות התאונה "שבר כלי, היא אינה מסוגלת לטפל בעצמה ובוודאי שלא יכולה לשוב לעבודתה, לאור היזקקותה לעזרה סעודית בכל שעות היום". התובעת תארה את העזרה הניתנת לה: "היא (המטפלת - א"ר) לוקחת אותי למקלחת, עוזרת לי לשים את החגורות (לתמיכה בברכיים - א"ר), כי קשה לי להתכופף" (ע' 23) המטפלת, לדבריה, "עושה מיטות, נקיון, קניות קטנות", ולהלן: "אני עולה (מדרגות - א"ר) בעזרת מעקה מברזל... אורלי וסטלה (המטפלת - א"ר) היו עוזרות לי ואני תפסתי במעקה. הייתי יורדת פעם ביום ולפעמים גם זה לא" (ע' 24). בח"נ (ע' 26) נשאלה "את לא עולה אף פעם לבד לבית ? ת. לא, ... אני לא יכולה ללכת לבד". לדבריה, בלא רצועות הברכיים, אינה יכולה לעמוד (ע' 23, 24). "מאז התאונה מעולם לא נסעתי באוטובוס" (ע' 27). כן סובלת היא לדבריה מכאבים (ע' 24) (וראה גם עדות ד"ר לוין, ע' 32 שלא שלל קיום כאבים). לגירסתה "לא חזרתי לעבודה כי אני לא יכולה לעמוד, אם נופל לי משהו, אני לא יכולה להרים אותו" (ע' 24). בת התובעת העידה "אמא לא יורדת לבד במדרגות, תמיד יש לה תמיכה של שניים. במקרה שאין עוד אדם, היא נאחזת במעקה ואני מהצד השני" (ע' 10). משנשאלה בח"נ באשר למצב אמה כיום, השיבה (ע' 13) "לגבי מדרגות היא חייבת עזרה... היא יכולה ללכת 3- 4 דקות ברגל בעזרת המקל שלה, ולאחר מכן... לנוח, זה כשיש לה שתי חגורות". גב' מרסל דרעי, שטפלה בתובעת תקופה ממושכת למדי לאחר שובה מבתי-החולים, העידה התובעת כי לא יכלה להתרחץ, להתלבש או להכין ארוחותיה לבדה (ע' 7), ונזקקה לתמיכת שני אנשים בכדי לירד במדרגות. האורטופד ד"ר ש' לוין, שבדק את התובעת בנובמבר 1993 מציין בחוות דעתו כי היא "מהלכת בקושי בעזרת טריפוד (מקל תלת רגלי - א"ר)". פרופ' א' רכס, מציין בדצמבר 1993 כי היא "מתהלכת בעזרת מקל". מנגד טוענת הנתבעת בסכומיה, כי התובעת מתפקדת באופן עצמאי, ואינה זקוקה לסיעוד, וביכולתה להלך ולעלות מדרגות בלא סיוע. הוצגו סרטים שצולמו במהלך 9/95- 8 (ראה ע' 48) ובהם נראתה התובעת מהלכת, עולה מדרגות אחדות בעזרת טריפוד. מסרטי המעקב נ/ 7 עולה, לפי התרשמותי, כי אף שהליכתה של התובעת איטית וצולעת קמעא, אין מצבה גרוע כפי שתואר. ראה גם עדות מר שי מזור, שערך את המעקב (ע' 49-50). יצויין לענין זה כי המטפלת לשעבר גב' מרסל דרעי העידה בח"נ (ע' 7) כי "...היה שיפור במצב התובעת, אך היא המשיכה ללכת עם הליכון". גב' סטלה זינגר, המטפלת בתובעת כיום (ע' 17) סיפרה כי "התובעת מתלבשת לבד, אבל לפעמים צריכה עזרה... מתרחצת לבד... במדרגות היא לא יורדת לבד, אבל היא מסתובבת לבד באיזור עם המקל" (ע' 18). ואולם, לדעתי יש לאמור השלכה מסוימת באשר לצורך בעזרת הזולת, אך לא באשר לנושא ההשתכרות. (ד) ד"ר לוין, המומחה האורטופדי, העיד בביהמ"ש (ע' 34) כי "לדעתי התובעת אינה יכולה לנסוע בתחבורה ציבורית לאור מצבה. הבעיה באוטובוסים.. שקשה לעלות ולרדת", וכי היא זקוקה בשל בעייתה האורטופדית לעזרה ברחצה (ע' 35) ובאורח חלקי בהלבשה (ע' 36). (ה) גירסת התובעת היא כי נכותה התפקודית %100. (ו) הנתבעת, כנגד זאת, טוענת כי הנכות התפקודית נופלת במקרה זה בהרבה מהרפואית, והיא מציעה להעמידה על %50, מתום שנתיים ממועד התאונה. חרף נכותה, מסוגלת התובעת, לטענת הנתבעת, לעבודה בישיבה, ועליה לעשות להקטנת נזקה. הנתבעת מסכימה שלעבודה פיזית - כזו בה עבדה קודם הארוע - אין ביכולתה של התובעת לשוב. (ז) כאמור, התובעת סובלת ונכותה, כעולה מקביעת המומחים הרפואיים, היא חמורה, ובמכלול, אף אם נקבל חלקית גירסת הנתבעת, כי התמונה אינה קודרת כזו שהוצגה על-ידי התובעת, וכי היתה הגזמה מסויימת בתיאור מצבה התיפקודי, דומה כי הנפקות לענין יכולת ההשתכרות אינה משמעותית. כאמור, יש לכך משמעות מסוימת בנושא עזרת הזולת, ולכך נשוב בהמשך. באשר להשתכרות, בעת הפגיעה היתה התובעת כבת 58 שנים; במשך כמחצית השנה היתה מאושפזת; לא הוצגו נתונים באשר לכישורים מלבד עבודה פיזית כפי שעשתה בעבר; אין חולק כי בשל גילה ומצבה הבריאותי אינה יכולה לשוב לתפקוד מסוג זה שמילאה. לא הוכחה השכלה המאפשרת לה חלופות תעסוקתיות. חלה כאן הלכת ביהמ"ש העליון בע"א 3949/93 ג'רוג'סיאן נ' רמזו. בנסיבות אין לדעתי מנוס מקביעת הנכות התפקודית, לצורך השתכרות, על פי תחום עיסוקה וגילה, ל - %100, שכן אני מתקשה להניח כי בשילוב בין גילה, מצבה הרפואי וסוג עבודתה, תוכל למצוא עבודה שיש עמה הכנסה. התובעת אינה שבר כלי ואינני רוצה להטיל בה תו זה; שקלתי בדעתי שמא תוכל לעבוד חלקית בביתה בעבודות כמו תפירה וכיוצא בה. ואולם, נוכח המכלול האמור, ככל שהמדובר באפשרות השתכרות סבירה וסדירה, נסיבותיה מקשות להאמין כי הדבר אפשרי. 6. הפסדי השתכרות א. עבר 1. כאמור, אין מחלוקת כי יש לחשב הפסד השתכרות מלא לשנתיים הראשונות. 2. על פי הקביעה דלעיל, יש לחשב הפסד השתכרות מלא לעבר גם עד למועד פסה"ד. ב. התובעת עבדה עד לתאונה, כאמור, כמטפלת-מבשלת בנעמ"ת בשדרות. לדברי ב"כ התובעת שכרה בעת ההיא היה 630, 1 ש"ח לחודש, המגיע לדבריו ל - 324, 2 ש"ח בהצמדה להיום. כנגדו סבור ב"כ הנתבעת כי השכר היה 518, 1 ש"ח לחודש ברוטו, והצמדתו למדד מביאה להשתכרות חודשים של 237, 2 ש"ח לחודש. מעיון בתלושים שהוגשו על-ידי הצדדים נחה דעתי כי השכר בעת התאונה מתאים ביסודו של דבר לטענת ב"כ התובעת; השכר יחושב איפוא על פי הסכום 630, 1 ש"ח בהצמדה להיום. ג. מאז ינואר 1995 מקבלת התובעת פנסיה בשיעור 519 ש"ח לחודש, המתעדכנת באורח חצי שנתי וצמוד למדד. מהפסדי השתכרותה בין ינואר 1995 למועד פסה"ד יש לנכות איפוא את הסכום האמור משוערך ליום החישוב. ד. א. במשך כארבעה וחצי חודשים ( 26.10.92 עד 15.3.93), על פי האישור ת/9, שולמו לתובעת דמי מחלה. ב"כ התובעת סבור כי יש לזכותה בכל השכר לחודשים אלה, כיוון שהוא רואה זאת כזכות ראויה שהיתה נהנית ממנה בעתיד. הוא תומך יתדותיו באחת הדרכים שמתאר השופט ד' קציר, פיצויים בשל נזקי גוף, ע' 790 ב"כ הנתבעת, כנגדו, סבור כי גם בעתיד לא היתה התובעת מנצלת את מלוא ימי המחלה שעמדו לרשותה, על פי מצב בריאותה, ולכן מציע הוא לפסוק מחצית מהשכר ששולם על חשבון ימי מחלה. ב. השאלה הנשאלת היא האם, אילולא נזקקה התובעת לניצול ימי המחלה עקב התאונה, היתה עשויה לנצלם בעתיד; וכן, אילולא עשתה כן, האם היתה מקבלת ממעבידה בכסף את הימים הצבורים שלא ניצלה עם פרישתה. ג. לדעתי היה סיכוי כי התובעת תנצל חלק מימי המחלה בעתיד, אף כי אולי לא את כולם, על פי גילה ומטבע המציאות. כנגד זאת לא הוכח, לדעתי, כי ימי המחלה היו משולמים לתובעת בעין, אילולא ניצלה אותם, כחלק מזכויותיה הסוציאליות. אלך בדרכו של ת.א. (ת"א) 1362/77 קפלן נ' אבו גנאם, פ"מ תשל"ט (1) 502, 507, מפי כב' השופט ד"ר מ' בייסקי, באומדן גלובלי. אני קובע איפוא כי סך 500, 5 ש"ח שיעמוד לענין זה לזכות התובעת ולחובת הנתבעת. ד. התוצאה היא כי הפסד ההשתכרות לעבר יחושב על פי הסך 630, 1 ש"ח לחודש בהצמדה מיום התאונה 13.10.92 למועד פסה"ד (אין מחלוקת כי בחודש אוקטובר 1992, הגם שקיבלה שכר מלא, היתה השלמה ע"ח ימי חופשה המגיעים לתובעת, ואין לנכותם), בניכוי הפנסיה כאמור, ובתוספת הסך הנזכר בפסקה ג' לעיל לענין ימי מחלה. ב. קרן פיצויים 1. על פי אישור קרן הגימלאות המרכזית נ/ 3 הועבר לזכות התובעת סך 580.13, 7 ש"ח כהשלמת פיצויים. ב"כ התובעת סבור, כי אין לנכות סכום זה, שהוא רכושה של התובעת; הוא תומך יתדותיו בע"א 830/76 סעדה נ' חמד, פ"ד ל"ג (1) 589, .613 ב"כ הנתבעת סבור, כנגד זאת, כי יש לנכות את הסכום, שכן אילולא התאונה לא היתה מקבלת את הפיצויים; הוא מסתמך, בין השאר, על עדות התובעת כי יהודית אלימלך, הממונה עליה, אמרה לה כי "את יכולה לבחור בין פנסיה לפיצויים... שבהסתדרות אי אפשר לקבל את שניהם". כן הפנה לע"א 414/72 החב' לבנין נ' יצחק לוי, פ"ד כ"ז (2) 430, 433. 2. אינני סבור כי הוכח ש"השלמת הפיצויים" שבהם מדובר היא תחליף הפנסיה. לדעתי אילו כך היה יתכן שלא היתה הפנסיה משולמת; ואם משולמת הפנסיה, מדוע שולם סכום זה עצמו. על פני הדברים, כספים המשולמים על-ידי קרן הגימלאות המרכזית יש לראותם לכאורה כסכומים העומדים לרשות התובעת עם פרישתה, והתוצאה היא שלדעתי אין לנכות סכום זה מן התשלומים המגיעים לתובעת בעבור הפסדי השתכרות. ג. הפסד השתכרות לעתיד 1א. על פי ת/ 8 היתה הממונה על התובעת, גב' יהודית אלימלך, מעונינת בהמשך עבודתה עד גיל 65, והיתה גם דואגת לכך ויוזמת זאת. אין סיבה להניח שהתובעת לא היתה ממשיכה לעבוד עד גיל זה. למעשה גם אין מחלוקת על כך, יש להעריך איפוא את הפסדי ההשתכרות עד גיל .65 ב. התובעת היא עתה בת 61 ו - 7 חודשים. נותרו לה שלוש שנים וחמישה חודשים של עבודה עד גיל 65. 2א. לדעת ב"כ התובעת יש לחשב את מלוא שכרה להיום בניכוי הפנסיה (לשיטתו %25) ובהיוון להיום. לדעת ב"כ הנתבעת יש לחשב % 50מהשכר (לשיטתם באשר להפסד ההשתכרות) בהצמדת % 80 למדד בלבד ובניכוי הפנסיה. ב. אכן, בעבר נהגו להצמיד ב - % 80 מהמדד (ע"א 110/80 גבאי נ' וליס פ"ד ל"ו (1) 449, 462). ואולם, השיטה הנוהגת כיום היא הצמדה מלאה. ג. נוכח האמור יחושב הפסד ההשתכרות לעתיד על פי שכר התובעת - 630, 1 ש"ח לחודש בהצמדה להיום, בניכוי סכום הפנסיה הנזכר לעיל מוצמד אף הוא להיום, ובהיוון עד יום 28.12.99 (יום הגיע התובעת לגיל 65). ד. הפסד פנסיה בעתיד 1. לדעת ב"כ התובעת (המפנה ל"אישור מחלקת הפנסיה" שלא הובהר לי מהו), אילו דחתה התובעת פרישתה לגיל 65 היתה זוכה לתוספת % 5לפנסיה. לדעת ב"כ הנתבעת שכר התובעת שעל בסיסו חושב פיצוי הפסד ההשתכרות כולל את ההפרשות הסוציאליות של המעביד, ופסיקת פיצוי נוסף תהא פיצוי כפל. 2. לדעתי יש לפסוק סכום מסוים בענין זה. פנסיה שאינה תקציבית מורכבת ככלל מהפרשות העובד והפרשות המעביד, ומן הסתם היתה גדלה בכ-% 5א לה אילו המשיכה לעבוד. במקרה דנן מכוסות הפרשות העובד על-ידי הפיצויים בעבור השכר; אך את הפרשות המעביד שאבדו יש להביא בחשבון בפסיקת סכום מסוים, ואני קובע אותו באומדן בסך 500, 2 ש"ח להיום. 7. הוצאות רפואיות ונלוויהן א. עבר אין מחלוקת כי התובעת זכאית להוצאות הרפואיות על פי הקבלות שהוגשו, בסך 427, 2 ש"ח (על פי ת/6). אלה יוצמדו במעוגל ממאי 1993 לא הוגשו ראיות ספציפיות באשר לנסיעות בני המשפחה למקומות האישפוז, אך במסקנה מעדות הבת אורלי באשר לשהיותיה אצל האם בשעה שזו שהתה ממושכות בבי"ח קפלן ובבי"ח בהרצליה אוכל לפסוק סכום גלובלי של 000, 2ש"ח להיום לנסיעות אלה. לא הובאו ראיות באשר להוצאות נסיעה של התובעת בעבר. ב. עתיד המומחה ד"ר לוין העיד כי התובעת עשויה להזדקק לתרופות (כדורים לשיכוך כאבים) בעתיד (ע' 32). באשר לרצועות מגן לברכיים תיאר המומחה את הצורך כסובייקטיבי (ע' 32). ב"כ הנתבעת סבור, כי אין היא זקוקה לעזרים כמו רצועות ומגיני ברכיים. באשר לניתוח בעתיד, הדבר אכן הוצג - כאמור - כאפשרות, אך התובעת ציינה כי על פי עצה שקיבלה וכיוון שהיא פוחדת אין בדעתה לעבור את הניתוח (ע' 30). אין מקום איפוא לפסוק לה בענין הניתוח. ב"כ התובעת הציע, באשר לנושאים האחרים, פסיקה גלובלית של הוצאות רפואיות בעתיד בסך 000, 20 ש"ח. אני יוצא מן ההנחה כי תרופותיה של התובעת מסופקות ויסופקו בעתיד על-ידי קופ"ח. אך מכל מקום, הדעת נותנת כי במצבה הרפואי ייתכנו לאורך השנים הוצאות שלא כולן מכוסות על-ידי קופ"ח, ואני מוכן לפסוק לשם כך באומדן סך 000, 7 ש"ח להיום. 8. הוצאות ניידות לתובעת לעתיד א. ד"ר לוין העיד (ע' 34) "לדעתי התובעת אינה יכולה לנסוע בתחבורה ציבורית לאור מצבה. הבעיה באוטובוסים בארץ זה שקשה לעלות ולרדת". התובעת העידה (ע' 26-27), כי לא נסעה באוטובוס לאחר התאונה; היא העידה כי בעבר הרבתה לנסוע לקרובי משפחה בכל קצות הארץ וגם עתה היא נוסעת (ע' 21). ב. ב"כ התובעת מבקש לפסוק לתובעת בעבור ניידות בעתיד לפי חוו"ד הכלכלן משה קצין ת/1, בהיקף של 500 ק"מ לחודש לפי תוחלת חייה - 621, 178 ש"ח. ג. ב"כ הנתבעת מנסה להסיק מאי נסיעתה של התובעת באוטובוסים, ולוא גם לנסיון, הפרת חובתה להקטנת הנזק. כמו כן הוא ממעיט בצרכי הניידות שלה, כיוון שלשיטתו כל מצרך ניתן להשגה בעיירת מגוריה שדרות, על פי עדותה שלה, עדות בתה ועדות החוקר הפרטי. זאת לעומת האפשרות כי בעבר היו נוסעים לאשקלון לקניות. ועוד, ילדיה של התובעת מתגוררים בשדרות ובסביבתה, וגם קרובים אחרים מגיעים לבקרה. הנתבעת מציעה איפוא לפסוק סך 000, 20 ש"ח גלובלי לנושא הנסיעות. ד. דומני שבענין זה יש לנקוט בשביל הזהב. מקובל עלי כי אין לדרוש מן התובעת לנסוע באוטובוסים; עם זאת סבורני כי 500 ק"מ לחודש הם מספר מופרז, ועוד, בגיל מתקדם רבים המוסעים ע"י קרוביהם גם כשאינם נכים. אני מעמיד את הפיצוי בראש זה על 000, 50 ש"ח להיום. 9. התאמת דיור א. התובעת טוענת כי היא זכאית לעלות המעבר בין דירה לדירה בשדרות, שנעשתה בגלל צרכיה המיוחדים לאחר התאונה, שכן בדירתה הקודמת היו כ - 40 מדרגות והיא נזקקה לעזרה בעליה ובירידה. היא הציגה את חוזה המכירה של דירתה הקודמת (ת/4) בסך 000, 70 דולאר ואת חוזה רכישתה של דירתה החדשה (ת/5) בסך 000, 120 דולאר, ותביעתה היא איפוא בסך 000, 50 דולאר. התובעת ובתה העידו בנושא זה. ב. לדעת ב"כ הנתבעת, אין הפגיעה מחייבת לעבור לקומת קרקע, ובידיה לעלות במדרגות. על פי עקרון החזרת המצב לקדמותו, אין מקום להגדלת הדירה, ובוודאי אין מקום למעבר לבית ברמה גבוהה מזה שגרה בו עד לתאונה. אם בכלל, לדעתו, היה על התובעת לעבור לדירה נמוכה יותר, שמחירה נמוך מזו של דירתה הקודמת. ג. הדין בעניין זה הוא כי, מן הצד האחד יש מקום לפצות נפגע ככל שהמדובר במעבר לדירה ההולמת את נכותו (ע"א 247/87 אלירם נ' אלימלך, תקדין עליון 89(3) 986; ע"א 2596/97, 2675 הסנה נ' כהן, דינים עליון ל"ח, 514, 520- 521), ומן הצד האחר "אין הניזוק רשאי להיטיב את מצבו על חשבון המזיק" (ע"א 380/87 נעים נ' ברדה, פ"ד ל"ו (1) 762, 777). ד. מהתרשמות מן הראיות נחה דעתי, כי לשם איכות חיים סבירה היה מקום כי התובעת תעבור לדירה שאין אליה מדרגות. נכותה מצדיקה זאת. ואולם, יש להתחשב רק במה שכרוך במעבר מדירה לדירה זהה פחות או יותר בקומה נמוכה, על ההוצאות המשתמעות. בשיפור תנאי הדיור מעבר לנושא המדרגות אין הנתבעת צריכה לשאת. הואיל ואני יוצא מן ההנחה שדירה זהה בערך בקומה נמוכה אינה צריכה להיות יקרה מדירה בקומה שבה גרה התובעת, קרי קומה ג', וכנגד זאת יש להביא בחשבון הוצאות ההעברה, הוצאות משפטיות והוצאות שיפוץ לשם התאמה לצרכי התובעת - אני פוסק בעניין זה סכום גלובלי של 000, 50 ש"ח להיום. 10. עזרה וסיעוד בעבר א. (1) התובעת נזקקת מאז התאונה לעזרה וסיעוד. אין חולק כי בעקבות התאונה נסתייעה התובעת במטפלות (בזו אחר זו) וכן נסתייעה בבתה אורלי. חלק משכרן של המטפלות שולם ע"י "אבנר", וחלקו, לבסוף, על-ידי הביטוח הלאומי (במסגרת קצבת סיעוד, מאז מאי 1995). המחלוקת לגבי העבר נוגעת לנתח ששולם ישירות למטפלות ע"י התובעת. (2) המומחה בתחום האורטופדי ד"ר לוין ציין כי "באשר לרחצה מספיקות הבעיות האורטופדיות שלה כדי להצריך עזרה" (ע' 35). "בעניין לבישת הגרבים יכול להיות קשור לתאונה" (ע' 36). ב. (1) ב"כ התובעת מבקש לפצותה גם על סיוע בני המשפחה (ע"א 370/80 פ"ד ל"ד (3) 551, 583). בת התובעת העידה כי לאחר התאונה שהתה עם אמה ימים שלמים בביה"ח. לענין "מדיקל סנטר" בהרצליה, למשל, "אני הייתי מגיעה למדיקל כל יום, הייתי יוצאת ב - 00: 06 משדרות, ומגיעה בשעה 00:08, ונשארת עד 30: 19 או 00: .02" (ע' 8) וכן ציינה כי לא עבדה עד שהתאוששה אמה בספטמבר 1993 (התאונה היתה באוקטובר 1992). בדומה העידה התובעת עצמה בנושא זה על סיוע בתה בצורות שונות. לענין זה מתבקש על-ידי ב"כ התובעת גלובלית סך 000, 30 ש"ח. (2) ב"כ הנתבעת סבור, כי כיוון שניתנה עזרה במימון "אבנר" יש לחשב רק פיצוי חלקי לבת אורלי, ומכל מקום לחשבו עד יולי 1993, על פי עדות המטפלת מרסל דרעי לגבי מועד חזרתה של אורלי לעבודה (ע' 7), "כשלושה חודשים" אחרי תחילת עבודתה שלה. באשר לנושא אחרון זה, אינני סבור כי יש לראות את אמירתה של המטפלת כמועד מדויק. סבורני כי יש לחשב את הפיצוי הקשור לסיוע אורלי בסך גלובלי של 000, 18 ש"ח להיום (בנוסף לנסיעות כאמור). ג. (1) נושא שהצדדים הקדישו לו מאמצים רבים בראיותיהם ובסיכומיהם הוא עזרה וטיפול סיעודיים לתובעת מעת שחרורה מבית החולים, 16.4.93. (2) (א) מטעם התובעת העידו המטפלות מרסל דרעי וסטלה זינגר, המנהלת בשדרות מטעם "דנאל" המספקת - במימון "אבנר" - את שירותי הסיעוד - נינט דהאן, וכן התובעת ובתה. (ב) כאמור, אין חולק באשר לצורך בסיוע. עם זאת אומר כבר כאן, כי בעוד שבנושא הנכות התפקודית סברתי כי יש מקום לראותה כמלאה, לא כן באשר לעזרת צד ג'. התרשמתי כי היתה הפרזה מסוימת בעדות התובעת ובתה באשר לצרכים, וגם הסרט ועדות העוקב מטעם הביטוח מצביעים על עצמאות גדולה יותר מאשר הוצג ע"י התביעה, וזאת מבלי לפגוע בכך שאכן לתובעת נכות רצינית. (ג) עובדתית, כשהמדובר בסיוע שמעבר לבני המשפחה, עניינו התקופה שמאז שחרורה של התובעת מבית החולים (16.4.93). במשך שנה ושבעה חודשים מאז שחרור התובעת, שילמה "אבנר" בעבור 18 שעות שבועיות, ישירות לחברת כוח האדם "דנאל" שמכוחה באה המטפלת מרסל דרעי. מימון זה ע"י "אבנר" הופחת לאחר מכן למשך שלושה חודשים ל - 5 שעות שבועיות (ינואר-מארס 1995), ואז עבדה אצל התובעת מטפלת אחרת מטעם "דנאל", ושמה מרים. באפריל 1995 מומנו ע"י "דנאל" 6 שעות שבועיות, ממאי 1995 הוכרה זכותה של התובעת לגימלת סיעוד, והביטוח הלאומי משלם בעבור 10 שעות שבועיות. ואולם, התובעת טוענת כי השעות הללו לא הספיקו, ולכן הוסיפה מכספה לכל המטפלות בעבור שעות נוספות. הפיצוי המבוקש הוא באשר לשעות הנוספות. (3) לענין זה העידו התובעת ובתה, וכן המטפלות מרסל - שעבדה עד סוף 1994 וסטלה - העובדת מאז 1995- כי מעבר למה ששולם ע"י "אבנר" שילמה להן התובעת באופן אישי כ - 300- 350 ש"ח לחודש (מרסל) וכ- 150- 200 ש"ח לחודש (סטלה). ב"כ התובעת מבקש בנושא זה לגבי העבר, בתקופה שבה עבדה מרסל - סך 350 ש"ח לחודש, קרי, 19 חודשים בסך כולל של 650, 6 ש"ח, לענין זה העידה גם בת התובעת אורלי בנישו (ע' 9), היא גם החתימה את מרסל, לדבריה, במחברת על סכומים אלה, אך המחברת לא הוצגה, אף שהיה פנאי לכך. בחודשים שלאחרי מבקש ב"כ התובעת תוספת של כ - 200 ש"ח לחודש בנוסף לעזרה שמימן "אבנר", וממאי 1995- מאז אישר מל"ל 10 שעות שבועיות - חישוב לפי 12 שעות לחודש בעלות של 15 ש"ח לשעה. ב"כ התובעת נסמך על עדות סטלה זינגר, המקבלת לדבריה מהתובעת 10 ש"ח לשעה בעבור שעות נוספות מהתובעת, ואלה מגיעות לכלל שעה או שעתיים ליום (מעבר למשולם על ידי "דנאל" לפי הזמנת מל"ל שהוא 360 ש"ח לחודש, 9 ש"ח לשעה (ע' 17)). טענת התובעת היא, כי קצבת הנכות שמשלם מל"ל ניתנת בקשר לנכות שאינה בהכרח קשורה לתאונה. (4) א. לגירסת הנתבעת, על פי הצהרת מרסל דרעי לחוקר הפרטי היה הסכום שקיבלה בתוספת מהתובעת, מעבר ל"דנאל", 140 ש"ח לחודש בלבד (ראה ע' 5-6). מקובל עלי כי היתה הפרזה מסוימת בתביעת הסכום ששולם על-ידי התובעת למרסל מעבר למימון "דנאל", אך סבורני שהסכום היה גבוה מכפי שאמרה מרסל לחוקר - 140 ש"ח בלבד. ב. הגב' נינט דהאן מ"דנאל" העידה כי תעריף "דנאל" לשעה לתשלום לעובדת הוא 9.05 ש"ח לחודש (עמ' 44) (התעריף ברוטו הוא 21.9 ש"ח לשעה) ראה עדות מר ב' גולדפינגר ממל"ל בע' 42). גב' דהאן התבקשה (ע' 46) להמציא אישור הנהלת "דנאל" לגבי התעריף הנגבה מקשישים המזמינים שירות באופן פרטי, אך הדבר לא נעשה. ג. (1) המחלוקת היא איפוא כדלקמן: לדעת ב"כ התובעת יש לשלם בעבור עזרת הזולת תוספת עבר מחוץ לתשלומי "דנאל" לפי 350 ש"ח לחודש בתקופה בה עבדה מרסל, 200ש"ח לחודש בתקופת הביניים, עד לאישור גימלת הסיעוד, ועוד 12שעות שבועיות לתקופה שמאז אישורה של גימלת הסיעוד במאי 1995. (2) ב"כ הנתבעת סבור כי על פי הדין אין לפסוק סכום כלשהו בגין הוצאות שכירת עזרת צד ג' בעבר, שכן צריך היה להוכיחן בקבלות, הוא הפנה לע"א 5149/94 הסנה נ' לוי, בציטוט מע' 8-9, כי יש צורך להצטייד בקבלות ולהוכיח הוצאות; בהמשך אמנם אמר כב' השופט דב לוין שם כי "ניתן היה לומר שיש לדחות את תביעת התובעת על פי סעיף זה בשל חוסר ראיות מספיקות", אך הוסיף מיד "אולם לא כך אציע. יכול בית המשפט גם לאמוד נזקים אלה במידה סבירה במקרה הצורך, ואל נתפוס את התבוע על כשל הבאת הראיות מצידו" (נפסק שם סכום נמוך מתביעת התובע). ומכל מקום סבור ב"כ הנתבעת, כי לגבי מרסל אין לאשר מעל 140 ש"ח לחודש; לתקופה שלאחרי מרסל וכל עוד לא אושרה גימלת הסיעוד במאי יש לפסוק לדעתו 5 שעות לשבוע; ולאחר מכן, מאז אישור גימלת הסיעוד, הסך הכולל הוא 13.5 שעות לשבוע. (5) במבט כולל אקבע את תוספת הסיעוד לעבר כדלקמן: א. בתקופה שמיום 16.4.93 עד אפריל 1995(כולל) סך 200 ש"ח לחודש, צמוד ממחצית התקופה - קרי מאפריל 1994. ב. לתקופה שמאז מאי 1995 ועד לפסק הדין יש לחשב סך של 13.5 שעות שבועיות ( 3.5 שעות מעל למה שאישר מל"ל) בתעריף של 21.9 ש"ח לשעה (כולל זכויות סוציאליות) ולפי 4.2 שבועות בחודש (להלן תידון סוגיית הניכוי של גימלת הסיעוד). 11. עזרה לעתיד 1. באשר לעזרה לעתיד, הוגשה הערכת התלות של המוסד לביטוח הלאומי מיום .18.4.95 התרשמות המעריכה מטעם מל"ל היתה כי התובעת זקוקה לסיוע מלא או ניכר בלבישת חלק העליון ובגריבת גרביים, בחלק מפעולות הרחצה, ובאכילה. על פי מסמך מר גולדפינגר מן המוסד לביטוח לאומי (ת/7) אושרה לתובעת גימלת סיעוד של % 100 בהיקף 10 שעות שבועיות, שיבוצע ע"י "דנאל". אציין כבר כאן כי הגם שהחלק העליון של הגוף אינו כלול בנכותה של התובעת, אני סבור באופן כללי כי גימלת הסיעוד ניתנת לה בעיקר על בסיס נכותה כתוצאה מהתאונה, שכן ספק רב אם מחלותיה האחרות היו מזכות אותה בגימלת סיעוד (בעלה, למשל, הסובל מבעיות משלו, לא קיבל גימלה כזאת אף שביקש). 2. ב"כ התובעת מבקש לאשר סיוע לעתיד בסך 12 שעות שבועיות, על פי 21.9 ש"ח לשעה שהוא תעריף מט"ב (ראה גם עדות מר גולדפינגר ממל"ל בע' 42). 3. ב"כ הנתבעת סבור כי 21.9 ש"ח לשעה הוא שכר גבוה ביותר, ויש לקבוע לפי הנתונים באיזור שדרות וכפי שהועד על ידי עדים שונים - 10 ש"ח לשעה. צורף גם פסה"ד בע"א 718/91 סולימאן נ. טויל, בו קבע ביהמ"ש העליון מפי כב' השופט גולדברג, כי את נושא העזרה, בין השאר, יש לחשב "על פי נתונים החלים באזור מגוריה של המשיבה". בידי התובעת, לדעת ב"כ הנתבעת, לשכור שירותי סיעוד באופן ישיר ולא באמצעות חברת שירותי סיעוד. באשר להיקף העזרה, טוען ב"כ הנתבעת כי כל שזקוקה לו התובעת היא עזרה בנקיון הבית, ולשם כך די, לדעת ב"כ הנתבעת, ב- 7 שעות עזרה שבועיות. 4. לדעתי יש לקבוע כי התובעת זכאית ל - 10 שעות עזרה שבועית, לא פחות; מצבה מצדיק זאת לא רק באשר לנקיון הבית אלא גם בתחומים כמו לבוש (במיוחד נעלים) ורחצה, כפי שתארה הגב' זינגר (ע' 17). אך אינני סבור גם שיש מקום לפסוק מעבר ל - 10 שעות, נראה לי כי הערכת הביטוח הלאומי, שקבע 10 שעות, היא שקולה ומקצועית. באשר לתעריף, יתכן שתעריף מט"ב גבוה במקצת, אך הביטוח הלאומי משלם לפיו, וכיוון שהמדובר בניכוי סכומי גימלת הסיעוד, כפי שייאמר להלן, סבורני כי ההגינות מחייבת לקבוע את התעריף לעתיד לפי 21.9 ש"ח לשעה. התוצאה היא קביעת 10 שעות של עזרה לעתיד, בתעריף 21.9 ש"ח לשעה, מהוון עד תום תוחלת החיים לפי לוחות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. 12. ניכויים א. אין חולק כי יש לנכות את סכומי התשלום התכוף ששולמו לתובעת. ב. הצדדים נחלקו באשר לניכוי גימלת הסיעוד שמקבלת התובעת מן המוסד לביטוח לאומי מאז מאי 1995, מן הפיצויים הנפסקים לה. ג. לטענת ב"כ התובעת לא הוכח כי גימלה זו קשורה בתאונה. הוא מייחס את הגימלה לבעיות הפנימיות שמהן סובלת התובעת, בין היתר תמך יתדותיו בעדות מר ברוך גולדפינגר מן הביטוח הלאומי (ע' 41) לפיו אין בתיק התיחסות לתאונה. כמו כן תמך יתדותיו בעדות ד"ר לוין, שלפיה סובלת התובעת גם מבעיות שאינן קשורות לתאונה. ד. לדעת ב"כ הנתבעת נובעת גימלת הסיעוד מן התאונה, שכן אילולא היא לא היה מצבה הבריאותי של התובעת מזכה אותה בכל גימלה שהיא. ה. אכן, המומחה האורטופדי ד"ר לוין, אף שלא רצה להתיחס ישירות לגימלת הסיעוד, ציין כי "אני לא יודע מה זכאות הסיעוד שלה בכלל. בתחום שאני מעיד יש לה נכות ניכרת של מעל ל- 50 אחוז. מכל הסך הכל זה יהיה חלק גדול" (ע' 36), ולהלן, לשאלה אם מה שיקבע מומחה גריאטרי או פנימי ישמש מדד לקבוע עד כמה נבעה גימלת הסיעוד מהבעיות הרפואיות מלפני התאונה או מהתאונה, השיב "אני מניח כך, אבל רק מתוך השכל הישר ולא מתוך כך שיש לי ידע בעניין". ו. עיינתי וחזרתי ועיינתי בהערכת התלות שנעשתה ב- 18.4.95 לתובעת ולבעלה. באשר לתובעת, יש התיחסות מפורשת (סעיף 3) לניתוח שעברה, נזכר כי "מכשירים סדים אורטופדיים קשורים לרגלה מעל הברך...", כן מתוארת הרכבת הסדים האורטופדיים (סעיף 9). בהערות האחות (סעיף 11) נזכר כי "עברה בעבר תאונת דרכים, ונגרמו שברים רבים, ביד, אגן ורגליים, עברה ניתוחים ביד וברגליים...". כן מתוארים צרכים בתחום ההלבשה, כולל גריבת גרביים. מוזכרות גם מגבלות אחרות. לדעתי אכן אין ספק כי עיקרה ורוב רובה של התביעה לגימלת סיעוד קשור א. רובינשטיין -130/93 לתאונה. כאמור, אף שהתובעת סובלת מבעיות מסוימות אחרות, ספק רב אם היתה מקבלת גימלת סיעוד כל עיקר בגינן. הפריטים שאינם קשורים לתאונה דומה שהם טפלים לנושא התאונה. במכלול סבורני איפוא כי יש לנכות את כל גימלת הסיעוד, וכך אני פוסק. ראה גם השופט ד. קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מה' 3, 871, .872 לתיק הוגשה חוות דעת האקטואר נ/ .9 יש לעדכנה להיום. עלי לציין כי אני יוצא מההנחה שגימלת סיעוד זו תשאר קבועה. ז. אינני רואה מקום לניכוי גימלת נכות כללית, כפי שמבקש ב"כ הנתבעת; לא הוכחה זכאותה של התובעת לכך (בנוסף לזכאותה לקצבת זקנה ולגימלת סיעוד). 13. סיכום חישוב הפיצויים והניכויים ייעשה על ידי חשב (אקטואר או חשבונאי) שיוסכם עליו בין הצדדים והם ישאו בהוצאותיו בשווה. בהעדר הסכמה, ימונה החשב על ידי בית המשפט בעקבות בקשה מאחד הצדדים. סכומי הפיצויים המגיעים לתובעת לאחר ביצוע הניכויים ישאו פירות כדין עד לפרעונם. בנוסף ישלמו הנתבעים לתובעת את הוצאותיה, ובתוכן שכ"ט עו"ד בגובה 13 אחוז מן הסכום הפסוק (לאחר הניכויים) בצירוף מע"מ, ואף אלה ישאו פירות כדין עד לפרעונם. אחוזי נכותתאונת דרכיםנכות