תאונת דרכים בזמן שירות צבאי / תאונת דרכים בצבא | עו"ד רונן פרידמן

במקרה של תאונת דרכים בצבא, הנפגע יכול לבחור שלא למצות את זכויותיו על פי חוקי הצבא ולבקש לקבל פיצוי הולם לנזקיו מאת חברת הביטוח של הרכב. ##נהיגה בג'יפ צבאי ללא רישיון נהיגה:## סעיף 9 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 (להלן: חוק הנכים), שולל תגמולים מנכה ש"התנהגות רעה חמורה מצדו גרמה לנכותו". בפני בית המשפט העליון נידון עניינו של קצין צה"ל אשר נהג בג'יפ צבאי ללא שהיה לו רישיון נהיגה ונחבל בתאונה. נפסק שם כי הצטרפות הנסיבות באותו עניין, הכוללת נהיגת רכב ללא רישיון, לצד נטילת ההגה מידי הנהג המוסמך, תוך שימוש לרעה בדרגתו כקצין, עולות לכדי התנהגות רעה וחמורה השוללת את זכותו של הקצין לקבלת תגמולים לפי חוק הנכים (ע"א 490/78 קצין התגמולים נ' רונאל, פ"ד לג(1) 512 (1979)). במקרה אחר נדחתה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר סבר (בדעת רוב) כי סעיף 9 לחוק הנכים לא חל על מקרה בו בעת התאונה נהג החייל באופנוע בעל נפח מנוע גדול, הגם שהרישיון שהחזיק היה לאופנוע קל בלבד (רע"א 2366/01 קצין התגמולים נ' הררי (לא פורסמה, 24.9.01)). מנגד, בעניין אחר נדחתה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי שהחיל את סעיף 9 על חייל שנהג באופנוע בעל נפח מנוע שלא היה לו רישיון לנהוג בו, וכן נהג ללא רישיון רכב ותעודת ביטוח תקפים (רע"א 94/06 אביעד נ' משרד הביטחון – אגף השיקום (לא פורסמה, 24.10.06)). ##שלילת פיצויים בגין תאונת דרכים עקב "התנהגות רעה וחמורה":## מקרה אחד הוחלט שלא להחיל את סעיף 9 לחוק הנכים על שוטר מג"ב שיצא מבסיסו בשעת לילה ללא אישור רכוב על אופנוע ללא ביטוח ונפגע בתאונת דרכים (ע"א (ב"ש) 1072/06 אהוד נ' קצין תגמולים (לא פורסם, 29.10.07)). במקרה נוסף נשללו התגמולים מחייל שנהג ברכב צבאי ללא שהיה לו רישיון נהיגה צבאי, אם כי היה בידיו רישיון נהיגה אזרחי. שלילת התגמולים נעשתה בעיקרה על בסיס העובדה שהשימוש ברכב לא נעשה לצורך צבאי (ע"א 1714/03 קנטור נ' משהב"ט – אגף השיקום – ק. תגמולים (לא פורסם, 20.5.04)). במקרה נוסף אישרה ועדת הערעורים לפי חוק הנכים את שלילת התגמולים ממשפחתה של חיילת שנהרגה כאשר נהגה ברכב צבאי במהירות גבוהה בהרבה מן המותר, תוך התעלמות מתנאי הדרך ומסוג הרכב. כתוצאה מהתאונה נהרגו 3 חיילים נוספים ונער נפצע קשה (וע 1592/03 מנצור נ' קצין תגמולים (לא פורסם, 9.9.07)). מסקירת הפסיקה עולה כי כל מקרה נבחן לגופו, כך שיחד עם עמימות לשונו של סעיף 9 לחוק הנכים נוצרת אי אחידות בהחלטות המתקבלות באשר להחלתו (ראו גם יצחק בנאי "התנהגות רעה של חייל כשוללת זכות לתגמולי נכות" רפואה ומשפט – ספר היובל (2001)). מובן כי לא ניתן להגדיר קווים ברורים ומנחים שיכסו את כל המקרים בהם תתעורר שאלת החלתו של סעיף 9, ויש להותיר שיקול דעת רחב לערכאות השיפוטיות השונות העוסקות בנושא. עם זאת, אנסה במסגרת זו להציב קווים מנחים להחלת סעיף 9 במקרים של נכות כתוצאה מתאונת דרכים. ##כוויה ממים רותחים שפרצו מרדיאטור רכב צבאי כתאונת דרכים:## בע"א 554/89, מדינת ישראל נ. אלראהב והחברה הערבית לביטוח ואח' הוגשה תביעת השבה של המדינה ששילמה תגמולים לחייל שנפגע במהלך השרות. המדינה טוענת כי החייל שנפגע ממשאית, שעה שנרתע ממים שפרצו מהרדיאטור של הרכב הצבאי, בו נהג קודם לכן, הינו הולך רגל ולא נהג הרכב הצבאי, ועל-כן היא זכאי לשיפוי ממבטחת המשאית. בדחותו טענה זו פסק בית-המשפט: א. במעמדו של החייל כנהג לא חל כל שינוי מרגע שעצר את הרכב הצבאי על-מנת לבדוק את סיבת התחממותו, ועד שנרתע אחורנית כדי להימלט מהמים הרותחים ונפגע מהמשאית. לפיכך, פעולותיו עד שנפגע נעשו בכשירותו כמשתמש ברכב. ב. התאונה קרתה עקב השימוש ברכב הצבאי. זהו מקרה מובהק בו הימצאותו של הנהג מחוץ לרכב קשורה בטבורה לשימוש בו, ולמעשה אף מהווה אותו שימוש, שכן הימצאותו בכביש נגרמה בעטיה של התקלה הנ"ל, ותיקון רכב הינו שימוש לוואי בו. ג. מדובר, לפיכך, במקרה בו מעורבים הן הרכב הצבאי והן המשאית, ואולם לאור ההלכה, לפיה נהג יכול לתבוע רק את מבטחיו, אין למדינה כעומדת בנעליו, זכות שיפוי ממבטחת המשאית. על פי הסכם בין חברות הביטוח, בינן לבין עצמן, בהעדר מגע פיזי בין הנהג לבין רכבו, ייחשב הנהג תמיד כ"אדם מחוץ לרכב". המדינה ו"קרנית" אינן שותפות להסכם זה. (פורסם בספרו של עו"ד מיכאל צלטנר "חבות לפיצוי נפגעי תאונות דרכים) ##להלן דוגמא לפסק דין בנושא תאונת דרכים בצבא / תאונת דרכים בזמן שירות צבאי:## 1. התובע, יליד 1.5.1974, נפגע בתאונת דרכים שארעה ביום 13.12.1993 כאשר רכב שבו נהג התנגש במכולת אשפה. התובע היה אותה עת חייל בשירות סדיר בצה"ל. התובע נפגע בפנים, במיוחד באף ובאצבע ידו השמאלית, הועבר לבי"ח שם טופל. 2. תביעתו זו היא לתשלום פיצויים על פי חוק הפלת"ד. ביום 21.2.96 מינה בית המשפט שני מומחים רפואיים: א. ד"ר גרוס בתחום הנוירולוגי ב. פרופ' פודושין בתחום א.א.ג. 3. בחוות דעת ד"ר גרוס נידונו התלונות הנוירולוגיות של התובע, לרבות תלונות על כאבי ראש, חוסר שקט בשינה, הפרעות זיכרון וכו'. עולה מחוות הדעת כי מאז התאונה ביקר התובע במשך כשנה מספר פעמים אצל רופא נוירולוג שכן סבל מסינדרום פוסט טראומטי שבא לביטוי בכאבי ראש חוזרים, נידודי שינה והפרעות בזכרון - על כן גם טופל בתרופות נוגדות דכאון. המומחית פסקה כי סבל מנכות זמנית בשיעור % 10 במשך כשנה מאז התאונה לפי סעיף 34(ב) לתקנות המל"ל. באשר למצבו הנוכחי קבעה המומחית כי לא נמצא חוסר אוביקטיבי או הגבלה בכושר עבודתו או התאמתו הסוציאלית - תלונותיו מתאימות לסעיף 34(א) לתקנות המל"ל בדבר דרגת נכות - שאינו מקנה נכות צמיתה. ד"ר גרוס - חוותה גם דעתה כי אין צורך בהתייעצות עם מומחה אורטופד בקשר לשבר באצבע היד שכן לא נשאר נזק קבוע בענין זה. 4. פרופ' פודושין, קבע לתובע נכות צמיתה כלהלן: א. % 10 עבור שינוי בצורת האף החיצוני עם הפרעות נשימה לפי סעיף ב 1/69 לפי המל"ל. ב. % 2.5 (מותאם) עבור הפרעה חלקית בחוש הריח לפי סעיף (3) 69 למל"ל. פרופ' פודושין הביע בחוות דעתו את האפשרות לבצע ניתוח עתידי באף לשם תיקון הפגם הקוסמטי והפונקציונלי ע"י ניתוח משולב של שני רופאים, רופא א.א.ג. ורופא פלסטיקאי. ענין זה מהווה סלע מחלוקת מרכזי בטיעוני ב"כ הצדדים. פרופ' פודושין נשאל שאלות הבהרה אחדות ע"י ב"כ התובע עליהן השיב כפי שיפורט להלן. 5. לאחר שמיעת עדות התובע ואביו בישיבה מיום 10.9.97, ניתנה לבעלי הדין הרשות להודיע אם ברצונם להזמין עדים נוספים. התובע הגיש מסמכים מוסכמים וב"כ הנתבעת הודיע שברצונו להזמין עד - מנהל כח אדם בתע"ש שם עבד התובע לאחרונה. נקבעה ישיבת הוכחות ליום 11.11.97 אך נדחתה ליום 15.12.97 לבקשת ב"כ הנתבעת, גם ישיבה זו בוטלה עקב הודעה נוספת מטעם הנתבעת כי היא מוותרת על העד. נקבע אפוא סדר הסיכומים. יצויין כי הליך של מו"מ בין הצדדים לא צלח, וגם לאחר הגשת תחשיבי נזק וקבלת הצעה מטעם בית המשפט, לא ניתן היה להגיע לפשרה. 6. בסיכומי טענותיהם התיחסו בעלי הדין לשאלות שבמחלוקת, וחזרו על טענותיהם לענין שיעור הפיצוי הראוי. שני התחשיבים אינם ראליים ואינם לעזר רב. התובע מגיע בתחשיבו לפיצוי של כ-000, 371 ש"ח הכולל הפסדי השתכרות לעתיד בחשבון אריטמטי לפי הפסד השתכרות של % 12.5 ובשכר של 500, 6 ש"ח לחודש - ואילו הנתבעת מגיעה בתחשיביה לפיצוי של כ-000, 30ש"ח בהנחה שלא מוטלת על התובע החובה לעבור את הניתוח או להסכים לו, או לסכום של 500, 22 ש"ח בגין עלות הניתוח בתוספת פיצוי על כאב וסבל. 7. ב"כ הנתבעת מנסה לאורך סיכומיו להראות כי התובע אינו אמין, כי הוא אדם בעייתי ואינו דובר אמת, כי הוא אינו מתמיד בעבודה וכושר השתכרותו נמוך. כמו כן, טוענת הנתבעת כי סירובו של התובע לעבור את הניתוח הוא בלתי סביר. אין בדעתי להרחיב יתר על המידה בנושאים אלה, או להקדיש להם 99 סעיפים כפי שמופיע בסיכומי הנתבעת. אתיחס בקצרה לשאלות הנדרשות. 8. הנתבעת טוענת שקביעת פרופ' פודושין בדבר חוש הריח אינה בגדר קביעת נכות רפואית וכי הוא רק מציע לקבוע נכות - מחמת ספק. אין כל ממש בטיעון זה. אבהיר להלן. הנתבעת טוענת כי חלה על התובע החובה להקטין את הנזק ע"י הסכמה לניתוח המתקן, לפי מבחן הסבירות העולה מן הפסיקה. בענין זה שקלתי היטב את דברי התובע כמו גם את הראיות שהוצגו בפני ובאתי למסקנה שיש לקבל את סירוב התובע לעבור ניתוח כסביר, ולא מצאתי מקום לחייב את התובע להסכים לניתוח הנוסף, או לראותו כמי שסירב סירוב לא סביר. באשר לטענת כושר השתכרותו של התובע - שוכנעתי בעיקרי טענות הנתבעת לגבי כושר השתכרותו של התובע על רקע מצבו ועברו. יש להעריך כושרו לעבודה ולהשתכרותו באורח צנוע למדי - בהתאם לנתוניו.
תאונת דרכים בין שתי מכוניות בצבע כחול בשירות הצבאי
9. קביעת פרופ' פודושין גם לענין חוש הריח היא קביעה של ממצא רפואי ברור. הרופא אומנם העלה ספק בממצאי הבדיקה לגבי תלונת התובע, אולם החליט ליתן לו להנות מן הספק ולאמץ את תלונתו בדבר פגיעה בחוש ריח ולראותה חלקית. פגיעה חלקית מקובלת ברפואה - כפי שהסביר - ולכן נתן לה ביטוי בחוות דעתו. באשר לניתוח הנוסף: א. המומחה מצא עקימות במחיצה, גבנון בחלק הגרמי ופגיעה בחלק הסחוסי של האף, קשיי נשימה דרך נחיר ימני - קשיים שאומתו אוביקטיבית. מצבו הנוכחי נגרם עקב התאונה, והוא מוסיף "תיקון השבר בניתוח לא הועיל". ב. כשבוע לאחר התאונה אושפז התובע בבית החולים רמב"ם שם בוצע באפו ניתוח במטרה ליישר את האף ולהחזירו למצבו הקודם - ניתוח שחזור השבר. ג. פרופ' פודושין קובע עוד: "את הפער הקוסמטי והפונקציונלי ניתן לתקן על ידי ניתוח משולב של רופא א.א.ג ופלסטיקאי. הנתוח מבוצע בהרדמה מקומית ותוצאותיו לרוב טובות...". "עלות הניתוח היא כדלקמן: 000, 3דולר למנתחים ביחד, יום אשפוז ושבוע חופשת מחלה...". "במידה והנבדק יעבור את הניתוח יהיה מקום להערכת מצב האף בחצי שנה לאחר הניתוח". ד. בתשובה לשאלות ההבהרה, השיב פרופ' פודושין שאם הניתוח מבוצע ע"י מומחה סיכויי הצלחה גדולים מעל %90. כמו כן השיב שאינו רואה צורך בהתיחסות לספרות הרפואית לאור נסיונו - זאת כתשובה לשאלה אם קיימת ספרות. המומחה נשאל מדוע יש צורך להמתין חצי שנה לאחר הניתוח כדי להעריך מחדש המצב והשיב: "לאחר הניתוח יש להמתין עד להצטלקות סופית וירידת בצקות ותהליך זה לוקח בערך חצי שנה". 10. חובת הנפגע להקטין את הנזק אינה שנויה במחלוקת, כך גם אין מחלוקת שנטל ההוכחה בענין זה מוטל על המזיק. המזיק מבקש להפחית משיעור הפיצוי עליו לשכנע שהניזוק לא פעל כראוי להקטנת הנזק. בית המשפט העליון נדרש לענין מהות החובה במספר רב של פסקי דין. ההלכה גובשה בע"א 252/86 גולדפרב נ' כלל חב' לביטוח פד"י מ"ה (4) .45 סירוב הניזוק לעבור ניתוח רפואי בגופו כרוך בבירור שיקולים סובייקטיבים ואוביקטיביים האם המבחן הוא "משולב" או שמא עסקינן במבחן סובייקטיבי גרידא. בית המשפט, מפי כב' הנשיא ברק אומר בין השאר: "כך, למשל, מה דינו של ניזוק שמסרב לעבור ניתוח רפואי בגופו מפני שבעבר היה לו ניסיון רע עם ניתוחים שונים, וזאת חרף עצה רפואית כי הניתוח יפחית את נזקו ללא כל סיכונים של ממש: האם חששו של ניזוק זה אינו סביר על פי אמת-מידה אובייקטיבית "נקיה" או הינו סביר על פי אמת-מידה אובייקטיבית- סובייקטיבית? ואולי המבחון הינו "משולב" - כפי שרוב המבחנים האובייקטיביים הינם - כלומר "הוא אובייקטיבי במובן זה, שהוא נעשה בעיני האדם הסביר. יחד עם זאת הוא סובייקטיבי במובן זה, שנבחנת בו התנהגותו של אדם סביר במצבו של הנפגע". "כאשר אנו שואלים, כיצד מתנהג האדם הסביר, משיבים לנו לרוב כי בית המשפט הוא האדם הסביר, והוא קובע את רמת ההתנהגות ראה ע"א 243/83. אך מהי אמת המידה שבית המשפט צריך לקבוע? על כך משיבים לנו לרוב, כי הכול תלוי בנסיבות העניין. ומששואלים מהן אותן נסיבות של העניין, חוזרים ומשיבים, כי אלה נקבעות על-פי אמת המידה של האדם הסביר. בכך נסגר המעגל. אכן, לפנינו מעין מעגל שוטה שכבר עדמו עליו בעבר .... נראה לי, כי המוצא ממעגל שוטה זה הוא בהכרה, כי סבירות אינה מושג פיסי או מטאפיסי. סבירות היא מושג נורמאטיבי. "סבירות משמעותה שקילת כל השיקולים הרלוואנטיים ומתן משקל ראוי לשיקולים אלה" בג"צ 935/86, 940, 943, בעמ' 513. אכן, "הסבירות אינה ענייין פרסונאלי. היא עניין מהותי. לא סבירותו של מקבל ההחלטה עושה החלטתו לסבירה, אלא סבירותה של ההחלטה עושה את המקבל אותה לאדם סביר. סבירותה של ההחלטה נקבעת על-פי המשקל הפנימי הראוי שניתן לגורמים העיקריים המעצבים אותה. ..". הגורמים והשיקולים העומדים ביסוד קביעת הנטל הם מנוגדים. מצד אחד ראוי לזכור שהניזוק לא הוא שהביא על עצמו את מומו אלא המזיק גרמו. מאידך, ניתוח בגופו מצריך הסכמתו. הניזוק מצידו אינו יכול להיטיב מצבו כתוצאה מהתאונה, ואין לחברה ענין להעניש את המזיק ולחייבו בנזק שאפשר למנעו. ראה ע"א 252/86 עמ' 52. מוסיף בית המשפט, כי אין הניזוק חייב לצאת מגדרו בנסותו למלא את החובה להקטין את הנזק בעקבות ע"א 531/71 לכוביצר נ' רודה פד"י כ"ו (2) .113 את מידת סבירות האמצעים שעל הנפגע לנקוט בהם, יש למדוד באמת מבחן ליבראלית, בפרט לאור העובדה שהמזיק הוא שהביאו למצבו במומו. מאידך, אין הניזוק יכול לנהוג בשרירות ובהתעלמות מאינטרסים של הציבור ושל המזיק עצמו. "על הניזוק לנקוט אותם אמצעים אשר על פי השקפתו של הציבור הנאור בישראל אדם צריך לנקוט אותם כדי למנוע ממזיק את החובה לשאת בפיצויים על נזק שניתן למנעו. בקביעתם של אמצעים אלה אין לצפות מהניזוק הקרבה אישית למען המזיק אך אין לאפשר לו התעמרות במזיק" ע"א 252/86 בע"מ 53. סבירותה של התנהגות הניזוק מושפעת מגורמים שונים, בחלקם סובייקטיבים לחלוטין, בחלקם נעוצים בנתונים חיצוניים, כמו גם במידת הסיכון שבניתוח, מידת הכאב או הסבל הכרוכים בו, אורך תקופת ההחלמה, מידת ההצלחה הצפויה. כך גם אין להתעלם מסיכונים שניתוח עשוי להביא עימו. אין חובה להסכים לניתוח אך ורק כדי להביא להקטנת הפיצויים שהמזיק חוייב בהם. כיוצא בזה יש להטיל ספק ניכר בעצם קיום החובה להסכים לניתוח כאשר התוצאה תהא הפחתה קטנה יחסית בפיצויים. במקרה הנדון בפני מסרב התובע לעבור ניתוח. אני מקבל את דבריו בענין זה ואיני מסכים עם הנתבעת כאילו התחמקות התובע מהניתוח היא טקטית לצורכי המשפט. לא זו התרשמותי. התובע חושש מהתערבות ניתוחים באפו, גם מן הטעם שמדובר בניתוח נוסף, שני במנין. הניתוח הראשון השאיר בו חותם שלילי, זכרון של סבל ופחד. התוצאה של הניתוח הראשון לא היתה חיובית ולא פתרה את הבעיה. ב"כ הנתבעת אומנם מנסה לנתק כל קשר בין הניתוח הראשון לענין העומד כעת על הפרק, אולם לטענה זו אין כל יסוד. הניתוח הקודם נועד להחזיר את מצב האף למצבו הקודם שלפני התאונה. הניתוח נעשה ולא הצליח. אין מקום להתעלם מכך במסגרת סבירות שיקוליו של התובע. זאת ועוד. הניתוח עליו מדובר בחוות הדעת של פרופ' פודושין מורכב משני ניתוחים נפרדים. ניתוח פלסטי וניתוח של כירורג א.א.ג. שני המנתחים חייבים לנתח יחדיו, נתון שיש בו מימד סיכון נוסף. איני מתעלם מאימרתו של פרופ' פודושין כי סיכויי הצלחת הניתוח טובים. התוצאות "לרוב טובות", אך מאידך יש לזכור כי במשך חצי שנה שלאחר הניתוח נתון המנותח למצב בלתי רגיל של בדיקות והמתנה להצטלקות סופית - רק לאחר סיום הליך זה ניתן להעריך מחדש את המצב. גם כאן יש המתנה נוספת שבמהלכה אין לדעת תוצאות הניתוח. עם כל הכבוד למסקנתו של פרופ' פודושין, אין הוא מומחה לניתוחים פלסטיים. למסקנתו בדבר הסיכויים הטובים להצלחת הניתוח אין תמיכה כלשהי של מומחה פלסטיקאי, אשר גם חייב לקחת חלק בניתוח בו זמנית. אין המומחה יכול להתימר לדבר בשמו של מומחה מתחום אחר. אין לדעת מהם הסיכונים שכרוכים בתחום הפלסטי, או מהם יחסי הגומלין בין שני סוגי הניתוחים המבוצעים יחדיו, מנקודת מבטו של הפלסטיקאי. גורמים אלה ואחרים נעלמים מעינינו. חובת ההוכחה בנדון היא על הנתבעת, זו חייבת היתה לדאוג להנחת תשתית ראייתי נאותה גם בענין זה. מסקנתי היא אפוא, שסירוב התובע היה סביר. יצויין בדרך אגב כי גם אם התובע היה מסכים לניתוח, שעור הפיצויים שהמזיק היה מחוייב בו, לא היה נמוך באופן ניכר. יש לזכור כי למקרה והתובע היה מחוייב להסכים לניתוח, הרי שהפיצויים היו מתבטאים בסכום גבוה בהרבה מן המוצע ע"י הנתבעת, וצריך היה לפצותו גם בגין התקופה של שישה חודשים שלאחר הניתוח, גם אם לא היה מקום לחשב את מלוא התקופה. הפיצוי היה מתקרב במידה משמעותית לסכום הפיצויים המגיעים לתובע אלמלא עבר את הניתוח. 11. חומר רב הוצג בפני לענין השכלתו, לימודיו ונתונים אחרים הנוגעים לכושר השתכרותו של התובע. אין מקום להנחת ב"כ התובע שכושר השתכרותו מגיע לכ-500, 6 ש"ח לחודש נטו. נכון שמדובר בגבר צעיר שעתידו לפניו, אולם לא שוכנעתי שהתובע אדם מתמיד ושקדן. עדותו בענין לימודיו ועבודתו לקו בחוסר עקביות ובסתירות רבות. התובע סיים 11 שנות לימוד, גם זאת בספק רב. לא מצויה בידו תעודה ראויה לכיתות י, יא' מן המוסדות בהם טען שלמד. דבר זה תמוה. גם אליבא דגירסתו, התובע לא התיחס ללימודים בשנה יא' ברצינות רבה, והתיחס לעבודתו בחברת חשמל בחשיבות יתר לעומת הלימודים. התובע לא זכה לתעודת בגרות, לא נבחן בכל המקצועות, והרושם הוא שאינו שוקד על כך גם כיום חרף דברים שאמר בכוון זה. גם המקצועות בהם נבחן אינם מספיקים להשגת תעודת בגרות - רחוק מכך. תכנונו להתחיל בקורס "קדם הנדסאים" אינו נראה בשלב זה רציני. עליו לעבור קורס מוקדם כהכנה לקליטתו ללימודי הנדסאי - ואופציה זו נראית רחוקה ממנו בשלב זה. עם שחרורו מצה"ל עבד התובע בתע"ש שם החל לעבוד ב- 26.2.96- כמפעיל מכונה סי.אן.סי. את עבודתו הפסיק עקב הפרעה ללימודים משפוטר מתע"ש הוסדרה לו עבודה בחב' חשמל - כנראה בעזרת האם - שם עבד, ושכרו נמוך יחסית. אין בפני ראיה שתוכל לשכנעני כי התובע עשוי להגיע לשכר הנטען על ידו. גם לשכר הממוצע במשק מסופקני אם יוכל להגיע - על כל פנים לא ניתן להסיק זאת מתוך חומר הראיות המונח בפני. הנכון הוא שהלכה פסוקה היא שהשכר הממוצע במשק הוא המודד לגבי אנשים צעירים בתחילת דרכם והמהווה בסיס לחישוב הפסדי שכר לעתיד. כך נעשה בהעדר נתונים או ידיעות אחרות המאפשרות לבית המשפט להעריך את כושרו של התובע להשתכר. כאשר אין ראיות אחרות פועל בית המשפט, במלאכת פסיקת הפיצויים, במסגרות נורמטיביות המניחות הנחות מסוימות. ההנחה הנוגעת להפסדי כושר השתכרות של צעירים, היא הנחה הניתנת לסתירה, כשם שכל הנחה אחרת בענינים אלה, היא הנחה שניתנת לסתירה. במקרה שלפני לא ניתן להתבסס על הנחה שהתובע יגיע למלא השכר הממוצע. הנתונים הירודים של התובע, אי התמדתו, החוסר בלימודיו והרקע הבעייתי שהיה מנת חלקו, גם לפני התאונה ובלא קשר עימה, מביא אותי למסקנה שכושר השתכרותו כפי שניתן להעריכו עתה, הוא כ-% 80 מן השכר הממוצע במשק בלבד, קרי כ-400, 4ש"ח לחודש. 12. א. הפסד השתכרות בעבר: לא הוכח הפסד לתקופה שמאז התאונה, התובע היה חייל, לאחר מכן עבד בתע"ש. שקלתי אם לפסוק פיצוי גלובלי בגין העבר - לא מצאתי הצדקה לכך. ב. כאב וסבל: התובע טוען לאישפוז של 10 ימים. הנתבעת טוענת לאשפוז של יומיים בלבד מיום .20.12.93 התובע טען שהיה מאושפז במתקן צבאי. מתעודת חדר המיון של בי"ח רמב"ם ת/7, ניתן להבין שהיה מאושפז עד 16.12.93, בין במסגרת צבאית או בתיאום עם בי"ח רמב"ם. התובע ציין בתשובות לשאלון כי היה מאושפז גם בבי"ח .10 לפי תעודה ת/ 7 היה מאושפז עד למועד בו ניתנו הוראות הרופא להמשך הטיפול. לפיכך אני קובע סה"כ 7 ימי אשפוז כולל אשפוזו לניתוח שבוצע. - התובע זכאי לפיצוי בגין כאב וסבל לפי נכות % 12.25 סכום של 737, 14 ש"ח - וכן עבור 7 ימי אשפוז 687, 1 ש"ח לשני הסכומים יש להוסיף ריבית שנתית של % 4 מיום התאונה עד יום פסק הדין. ג. הפסד השתכרות לעתיד: נכותו הרפואית אינה בהכרח תפקודית מלאה ואיני סבור שהיא צריכה לשקף הפסד של % 12 בכושר השתכרותו של התובע. הנזק לחוש הריח בודאי אינו צריך להשפיע על כושרו להשתכר ואילו ביחס לנכות האחרת אין מקום להנחה כי היא משקפת במלואה את ההפסד המוערך של כושר השתכרותו, או שהיא תפקודית במלואה הגם שתהא לה השפעה מסויימת וחלקית על כושרו להשתכר בעתיד. השפעה זו צנועה במידה רבה משיעור הנכות הרפואית. נראה לי שבנסיבות הענין ומכל הטעמים שהובהרו ראוי המקרה הנדון לפסיקה גלובלית ואני מעמיד את הפיצוי בגין הפסד השתכרות לעתיד בסכום של 000, 55 ש"ח נכון ליום פסק הדין. ד. הפסדי פנסיה: אין תשתית עובדתית וראייתית מינימלית לפסיקה בגין ראש נזק זה. ה. הוצאות והוצאות רפואיות: הנתבעת היא שתשא בהוצאות הרפואיות בגין חוות דעת המומחים. אשר להוצאות רפואיות בעתיד, לא הוכח צורך בהוצאה כזו, וממילא אם תהיינה הוצאות רפואיות בגין התאונה, הן תכוסנה עפ"י ההסדר החוקי הקיים או שיהיה בשעת ההוצאה. כך גם אין הצדקה לפסיקת פיצוי בגין עזרת צד ג' לא לעבר ולא לעתיד. 13. התוצאה שאני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע: א. בגין כאב וסבל כולל ימי אישפוז( סך של 424, 16 ש"ח בתוספת ריבית שנתית של % 4 מיום התאונה עד יום פסק הדין וכן. ב. הפסדי השתכרות לעתיד בסך 000, 55 ש"ח נכון ליום פסק הדין וכן. ג. הוצאות רפואיות ושכר המומחים ישולמו ע"י הנתבעת. כן תשא הנתבעת באגרות המשפט, ותשלם לתובע את אגרת המשפט ששילם בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום תשלום האגרה עד ליום פסק הדין. ד. כן תשלם הנתבעת שכ"ט עו"ד בשיעור % 11 ומע"מ על הסכומים שבסעיפים קטנים א'-ב' לעיל. ה. כל הסכומים שפסקתי לעיל ישולמו תוך 21 יום מתאריך פסק הדין, שאם לא כן ישאו ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום פסק הדין עד התשלום המלא בפועל.צבאתאונת דרכיםשירות צבאי