קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונת דרכים בישראל עם רשיון נהיגה מארה''ב: 1. המבקשת נולדה בארצות-הברית. הוריה ישראליים. אביה היה אז בשליחות באותה מדינה. היא חזרה איתם לישראל בהיותה פעוטה, והתגוררה איתם. לאחר נישואיה נסעו בני הזוג לארצות הברית ביום .8.8.88 ביום 28.12.89 הם הגיעו לישראל. ביום 13.12.90 נפגעה המבקשת בתאונת דרכים, כשנהגה במכוניתה הפרטית, בזמן הנהיגה היה למבקשת רישיון נהיגה, שהוצא במדינת קליפורניה ביום 14.11.89 ושתוקפו הוא עד ליום .26.10.92 וכן היה לה רישיון נהיגה בינלאומי, שהוצא בקליפורניה ביום 16.12.89 ושתוקפו לשנה מאותו תאריך. בזמן התאונה לא היה למבקשת רישיון נהיגה ישראלי. כשהמבקשת פנתה לחברת הביטוח "צור-שמיר", שביטחה את הרכב בביטוח חובה, בבקשה לקבלת תשלום תכוף, נדחתה פנייתה, בטענה, שבעת התאונה, או בתאריך כלשהו במשך 12החודשים שקדמו לתאונה, לא היה למבקשת רישיון נהיגה בר-תוקף בישראל. טוען בא-כוח המבקשת, עורך דין מומחה לתאונות דרכים, שהרישיון שהיה בידי המבקשת בעת התאונה היה בר-תוקף מכוח תקנה 567לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961, או, לחלופין, שהיה לה רישיון בר-תוקף בתאריך כלשהו במשך 12 החודשים שקדמו לתאונה, וזאת, בהתאם לסעיף 7של חלק א' המודפס על גב תעודת ביטוח החובה (ת/4). 2. מאחר שהמחלוקת בין הצדדים מבוססת על פירוש תקנה 567(א) ו-(ב), וסעיף 7של תעודת הביטוח הנ"ל, אני מביא אותם להלן במלואם. תקנה 567 של תקנות התעבורה: " .567(א) מי שמקום מגוריו הקבוע בחוץ-לארץ ובידו אחד הרשיונות כאמור בתקנת משנה (ב), פטור מחובת רשיון נהיגה לפי סעיף 10 לפקודה, ובלבד שמלאו לו 16שנים אם הוא נוהג רכב כאמור בתקנות 176ו-177, 17שנים אם הוא נוהג רכב כאמור בתקנה 178, ולפי תנאי הגיל כאמור בחלק ג' לתקנות אלה אם הוא נוהג רכב מסוג אחר. לענין תקנה זו, 'מי שמקום מגוריו הקבוע בחוץ-לארץ' - מי שנעדר מהארץ במשך שנה רצופה לפחות והוא נמצא בארץ באופן זמני. (ב) ואלה הרשיונות - (1) רשיון נהיגה בין-לאומי בר-תוקף שניתן בחוץ לישראל למי שאינו תושב ישראל; (2) רשיון נהיגה לאומי שניתן למי שאינו תושב ישראל; (3) רשיון נהיגה בר-תוקף שניתן מאת רשות רישוי באזור." סעיף 7של חלק א' בגב תעודת ביטוח החובה: "חלק א': 7) בתנאי שהאדם הנוהג (בין שהוא בעל הפוליסה ובין שאינו בעל הפוליסה אך למעט לומד נהיגה הנזכר בסעיף 5או בסעיף 6לעיל) הינו בעל רשיון בר תוקף בישראל לנהיגת כלי רכב מסוג כלי הרכב הנקוב בתעודה או שהנוהג ברכב היה בעל רשיון כאמור בתאריך כל שהוא במשך 12החודשים שקדמו לנהיגת כלי הרכב ולא נפסל מלקבל או מלהחזיק רשיון כזה על פי הוראות שבחיקוק, בפסק דין, החלטות בית משפט או רשות מוסמכת אחרת." באי-כוח הצדדים הגישו סיכומים ארוכים במיוחד, ואף באורך חריג. לא אכנס לים של הגדרות, השוואות, ציטוטים, וטיעונים, שהועלו על ידי שני הצדדים, שכן הבעיה בעיקרה היא עובדתית והמונחים הדורשים הגדרה הינם פשוטים. 3. להלן מספר הערות יסוד: מאחר שהכלל הוא קיום חובת רישיון נהיגה ישראלי לפי סעיף 10לפקודת התעבורה. [נוסח חדש], הרי מי שטוען לפטור כלשהו, עליו הראיה. נטל ההוכחה, שהמבקשת היתה פטורה על פי תקנה 567הנ"ל, מוטל עליה. מאחר שהמבקשת הינה אזרחית ישראלית, והתאונה אירעה בישראל, שהיא, לכאורה, מקום מושבה הקבוע, נטל ההוכחה, ששהותה של המבקשת בישראל בזמן התאונה, או בתקופה כלשהי לפני התאונה, היתה זמנית, מוטל עליה. מאחר שהמבקשת הינה גם אזרחית של ארצות הברית, קיימת חזקה, לכאורה, שבזמן שהותה שם, היא היתה תושבת קבע בארצות הברית. נטל ההוכחה, ששהותה שם היתה זמנית, מוטל על מי שטוען זאת. אשר למונחים "דומיסיל" ו"רזידנס": השימוש במונחים אלה אינו מועיל בתביעה דנן. תקנה 567(א) מחילה את הפטור על "מי שמקום מגוריו הקבוע בחו"ל". הגדרת המונח מופיעה בתקנה, והיא "מי שנעדר מהארץ במשך שנה רצופה לפחות והוא נמצא בארץ באופן זמני". מאחר שאין מחלוקת שהמבקשת שהתה בארצות-הברית למעלה משנה, כל הדיון בתיק זה סובב סביב למונחים "נמצא בארץ באופן זמני". על מנת להדגיש עד כמה המונחים "דומיסיל" ו"רזידנס" אינם מענייננו כאן, אביא דוגמא מוחשית: שמעון, אזרח ישראלי, תושב ישראל, בעל דירה, משפחה וחשבון בבנק בישראל, יוצא לחו"ל ללימודים, לשליחות או למטרה זמנית אחרת כלשהי. הוא חוזר לישראל לחופשת מולדת כעבור שנה או יותר, כשלימודיו, שליחותו, או עיסוקיו בחו"ל טרם הסתיימו. הוא צריך לשוב לחו"ל אחרי חופשת המולדת. מרכז חייו - ה"דומיסיל" שלו - בישראל, אבל הוא העתיק את ה"רזידנס" שלו לחו"ל, לתקופה הדרושה לסיום לימודיו, שליחותו או עיסוקו הנ"ל. כשהוא שב לישראל לחופשת מולדת, הוא נמצא באופן זמני בישראל, והינו בעל "דומיסיל" בישראל, שכן יכול הוא להימצא זמנית בארץ הדומיסיל שלו. יתרה מזו, לפי ההגדרה בתקנה 567(א), שמעון, הישראלי, שה"דומיסיל" שלו בישראל, מוגדר כמי ש-"מגוריו הקבוע בחו"ל". המפתח להגדרת מצבו של ישראל המבקר בישראל, אשר לפני כן התגורר בחו"ל, הוא כוונתו של הביקור, הכוונה אינה מה שבסתר ליבו של המבקר, אלא מה שמוכח על פי התנהגותו, ועל פי נתונים אובייקטיביים הניתנים לבדיקה. 4. המבקשת, בעלת אזרחות של ארצות הברית, שנולדה בארצות הברית ולמדה בה שלוש שנים, יכולה להיות תושבת קבע הן בישראל והן בארצות הברית. כשהיא נמצאת בישראל, היא, לכאורה, תושבת קבע של ישראל, וכשהיא נמצאת בארצות הברית היא, לכאורה, תושבת קבע של ארצות הברית. היא יכולה להיות תושבת של ארצות הברית לא רק בשל אזרחותה האמריקנית, אלא גם משום שלמדה שם תקופה של שלוש שנים, והספיקה משך שהותה שם להכיר אנשים, לקשור קשרים ולהסתגל לחיים שם. לאחר שהתחתנה ונסעה לארצות הברית, מעידים כל הסימנים על כך שכוונתה היתה להשתקע שם. בעלה הישראלי קיבל "גרין-קארד", ופתח עסק של ציוד לגינון. היא עסקה בלימוד ובהשתלמות בריקודים. כשבני הזוג באו לישראל, ביום 28.12.89, המטרה, לטענת המבקשת, היתה ביקור משפחתי, וכן בדיקת אפשרויות להישאר בישראל. כל עוד הראיות האובייקטיביות אינן מצביעות על כוונה אחרת, ניתן לקבוע שהמבקשת נמצאה באופן זמני בישראל. אין כל פסול בכך שהיא רצתה לבדוק אפשרויות להישאר, כי הרי גם תייר, אזרח זר, יכול לבדוק אפשרויות כאלה, והדבר לא ישנה את מצבו כתייר. נכון שהמבקשת ובעלה לא השאירו דירה בארצות הברית ולא קבעו מועד שבו ישובו לשם. בעלה השאיר שם, למשמורת אצל מכרים, ציוד של העסק שהיה לו, מכונית מסחרית ("ואן"), אך לא ברור מה שווי הרכוש הזה ואם כדאי לחזור לארצות הברית רק בשל כך. הם טסו עם כרטיסים לכיוון אחד. לעומת זאת, כשהם יצאו מישראל לארצות הברית, הם לא השאירו כאן דבר. המבקשת התגוררה אצל הוריה, והעובדה שבני הזוג התגוררו אצל הוריה כשבאו מארצות הברית מוכיחה שגם לא היתה דירה או רכוש כלשהו שקשר אותם לישראל. השניים יצאו מישראל על מזוודותיהם, וחזרו לישראל באותו מצב. הם לא השאירו דבר, לא בישראל ולא בארצות הברית (חוץ ממכונית העסק שנשארה שם). כשבאו לישראל לא חיכה להם דבר: לא דירה, לא עבודה, ולא גורם אחר הקושר אותם לכאן. הם יכלו בכל עת לארוז שוב את המזוודות ולחזור לארצות הברית. כפי שציינתי לעיל, הם באו לביקור משפחתי, ולבדוק אפשרויות להישאר כאן. זאת היתה המטרה המוצהרת כשבאו. עדותה של המבקשת, שכוונתם היתה לקיים ביקור משפחתי ובירור אפשרות להישאר בארץ, לא רק שלא נסתרה, אלא היא מתיישבת עם המצב הפיסי של בני הזוג בשלושת החודשים הראשונים של שהותם בארץ, קרי, עד אשר שכרו להם דירה לתקופה של שנה. לאור האמור לעיל, המבקשת היתה, עד לתקופה של שלושה חודשים מיום הגיעה לישראל, במצב של "מי שנעדר מהארץ במשך שנה רצופה לפחות והוא נמצא בארץ באופן זמני" (תקנה 567(א) הנ"ל). מן הרגע ששכרו דירה, ואין זה משנה אם התקופה היא שנה או שישה חודשים, הימצאותם "הזמנית" בארץ נפסקה. הם הפכו לתושבים חוזרים. איני מתייחס לניצול סטודיו על ידי המבקשת, למטרת לימוד ריקודים, כדבר שהפסיק את מעמדה הזמני. עיסוק חלקי כזה, כשלעצמו, אינו מצביע בהכרח על כוונה להשתקע. העובדה, שלאחר מגוריהם ביחד בדירה שכורה הסתבכו בני הזוג ביחסיהם, אינה משנה את המצב. מן הרגע שהם החליטו לגור בדירה שכורה, ננטשה הכוונה לשוב לארצות הברית. 5. התאונה שבה נפגעה המבקשת לא אירעה בשלושת החודשים לאחר שובה לישראל, אלא כעבור כשנה מאותו מועד, ביום .13.12.90 האם ניתן להחיל עליה מה שנקבע בסעיף 7של תעודת הביטוח, קרי, שהיה לה רישיון בר-תוקף בישראל בתאריך כלשהו, במשך 12החודשים שקדמו לתאונה? על פי תקנה 567(א) ו-(ב), הן הרישיון של קליפורניה, והן הרישיון הבינלאומי שהוצא בקליפורניה, היו בני תוקף בישראל לגבי המבקשת עד לתקופה של שלושה חודשים מיום הגיעה, כפי שפירטתי לעיל. אשר לסיפא של סעיף 7של תעודת הביטוח ("ולא נפסל מלקבל או להחזיק רשיון כזה..."), ההבחנה בין פסילה לבין איסור נהיגה, אינה עניין סמאנטי בלבד, אלא עניין מהותי. הפסילה מלהחזיק או מלקבל רישיון, הינה על פי הליך שיפוטי או מינהלי, על רקע פלילי או רפואי, ורק סיום תקופת הפסילה או ריפוי הפגם הרפואי, מאפשרים להסיר את הפסילה. האיסור לנהוג הוא שגורם לפסילה. אין שני המצבים זהים. לדוגמא, מי שבידו רישיון נהיגה ישראלי, שתוקפו פג לפני פחות משנה, אסור לו לנהוג ברכב, אך אין הוא פסול מלקבל או להחזיק ברישיון. כל מה שעליו לעשות הוא לשלם את האגרה לחידוש תוקפו של הרישיון. אפילו מי שנוהג כלי רכב בלי תעודת ביטוח והוא מובא לדין על כך, יכול לנהוג ברכב מן הרגע שחידש את ביטוח החובה. רק בפסק-דין ניתן לפסול אותו מלהחזיק או מלקבל רישיון נהיגה. במקרה שלפנינו, המבקשת לא נפסלה, לא עברה שום עבירה, ולא נתגלה בה כל פסול רפואי. הרישיונות שבידיה הינם כשרים והיו תקפים בישראל משך תקופה מסוימת. תוקפם פג עם תום תקופת הזמניות. לו היתה המבקשת יוצאת לחו"ל וחוזרת לשהות זמנית נוספת, היא יכלה לנהוג כאשר בידיה הרישיונות של ארצות הברית, בלי צורך בהליך נוסף. משמעות הדברים האמורים לעיל היא, שהמבקשת היתה בעלת רישיון בר-תוקף בישראל לנהיגת כלי רכב מן הסוג שנהגה בו, בתאריך כלשהו במשך 12 החודשים שקדמו לתאונה. בסיכום, אני מחליט שהמבקשת זכאית לתשלום תכוף. בשלב זה אין צו להוצאות. בהתחשב במצבה הקשה של המבקשת, אני ממליץ שהמשיבה תעביר למבקשת סכום, שיסוכם בין באי-כוח הצדדים, על חשבון תשלום תכוף, וזאת, בטרם יתנהל הדיון בגובה התשלום התכוף. משפט תעבורהתאונת דרכיםרישיון נהיגהארצות הברית (ארה"ב)