תאונת דרכים עם משאית מערבל בטון

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונת דרכים עם משאית מערבל בטון: ##א. הקדמה## 1. התובע הינו יליד 1961, נהג שכיר במקצועו. בתקופה הרלבנטית לתביעה הוא עבד כנהג שכיר אצל הנתבע מס' 2 (להלן: הנתבע). על רכב עירבול בטון (להלן: המשאית). בתאריך 3.1.94, כאשר נהג התובע במשאית מהקסטל לכיוון הכפר אבו גוש ארעה תאונת דרכים בה היה מעורב התובע. כתוצאה מהתאונה נפגע התובע, לטענתו, בראשו ובכתפו השמאלי. בגין פגיעות אלה נקבעה לו נכות רפואית ע"י המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל), בשיעור של 38% לצמיתות. לגרסת התובע, עבד על המשאית ונהג בה כאשר היה סבור ובתום לב, שהנתבע דאג לבטח את השימוש במשאית. הוא טוען שנמסר לידיו מסמך הנחזה כתעודת ביטוח תקפה, חתומה בחותמת הדואר. בדיעבד, לאחר התאונה, הסתבר לו שהמסמך שניתן לו כתעודת ביטוח נעלם מהמשאית, ושאין כיסוי ביטוחי לשימוש במשאית. לאור זאת, הוגשה התביעה נגד הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: קרנית) מכח סעיף 7א לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ט- 1979 (להלן: החוק) ונגד הבעלים של המשאית, מכח דיני הנזיקין. הנתבעים הכחישו את הטענה לענין הכיסוי הביטוחי כל אחד מטעמו - כפי שיפורט בהמשך - אך אין חולק שלא היה כיסוי ביטוחי לשימוש במשאית עובר לתאונה. אשר על כן הוחלט לברר תחילה את שאלת החבות והאחריות. טענותיה של קרנית, לענין האחריות, הן שהתובע ידע שלמשאית אין כיסוי ביטוחי תקף, ולכן, איננה חייבת בפיצויו, על פי החוק. טענה נוספת של קרנית, היא, שהתאונה הינה תאונת עבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], .1968 במקרה זה, המל"ל הוא שצריך לכסות את נזקיו של התובע. טענתה החילופית של קרנית היא, שהמשאית מבוטחת בביטוח חובה באמצעות חברת "אבן וסיד בע"מ", שהינה הבעלים של מערבל הבטון. אי לכך, על התובע להפנות את תביעתו כלפי חברת הביטוח שביטחה את המערבל. (סעיף 7לכתב ההגנה). יצוין שקרנית שלחה הודעת צד ג' לנתבע. השאלה שיש להשיב עליה היא, האם ידע התובע שאין כיסוי ביטוחי לשימוש במשאית, ואם לא ידע, האם היה סביר שידע בנסיבות הענין - כלשון סעיף 7א לחוק. להלן נוסח סעיף זה: "על אף האמור בסעיף 7(5), מי שנפגע כנהג ברכב בהיתר מאת בעליו או מאת המחזיק בו, ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או שהביטוח אינו מכסה את שימושו ברכב, והוא לא ידע על כך ובנסיבות הענין גם לא היה סביר שיידע, יהא זכאי לתבוע פיצויים מן הקרן כפי שזכאי לכך נפגע לפי סעיף 12(ב)". ##ב. טענות הצדדים## 2. אקדים ואומר כי קיימות שתי גרסאות סותרות, גירסת התובע מחד גיסא, וגירסת הנתבע, מאידך גיסא. טענת התובע, כאמור, היא שאשת הנתבע נתנה לו מסמך שהוא תעודת ביטוח עם חותמת הבנק. ואולם, הוא לא מצא מסמך זה לאחר התאונה, כאשר הוא הגיע לבית החולים. לטענתו המסמכים נעלמו מהאוטו לאחר התאונה. רק המסמך של הביטוח נעלם (עמ' 8באמצע). לעומתו, טוען הנתבע, שאשתו מסרה לתובע את תעודת הביטוח החדשה, יחד עם סכום במזומן, כ-400, 1ש"ח, לתשלום הביטוח, וביקשה מהתובע לשלם את ביטוח החובה בבנק. (סעיף 2(ג) לכתב ההגנה). מצד התובע העידו התובע בעצמו, ושוטר, בוחן תאונות דרכים בענף תנועה במשטרת ישראל, אשר פנה אליו התובע כאשר ביקש לדווח על התאונה. מצד הנתבעים העידו אשת הנתבע וסוכן הביטוח. הנתבע לא הופיע לישיבת ההוכחות ביום 10.1.96, בה הוא היה אמור להעיד ועדותו לא נשמעה. ב"כ התובע טוען שיש להאמין לתובע כי הוא הוכיח שהוא אדם זהיר ולא מוכן לנסוע בלי תעודת ביטוח חובה תקפה. הוא התקשר לאשת הנתבע והודיע לה שתקופת הביטוח עומדת להסתיים. דבריו אלה אושרו על ידי אשת הנתבע. הוא לא רצה לחכות עד הרגע האחרון. התובע פנה ללשכת התנועה במשטרה והודיע על תאונת דרכים, אך הוא נאלץ למשוך את תלונתו כי הוא מצא את עצמו כמי שעלול להיות מואשם בנהיגה ללא ביטוח. בהיותו בלשכת התנועה, התקשר התובע עם עורך דינו. הנתבעים מצידם טוענים שעל פי הכלל שהמוציא מחברו עליו הראיה, על התובע מוטל נטל ההוכחה והשכנוע בדבר אמיתות תביעתו. ## ג. תביעת התובע נגד קרנית## 3. מעדותו של התובע עולה כי הוא אדם זהיר הדואג לא לעלות על רכב שאיננו מבוטח בביטוח תקף כדין. הוא הדגיש כי הוא בטרם התחיל את עבודתו בדק את כל המסמכים, כולל מסמכי הביטוח, ומצא כי ישנו ביטוח לחודש ושבוע, כלומר עד סוף נובמבר (1993). הוא ניגש לאשת הנתבע ו"הבהיר לה היטב" כי אם אין ביטוח הוא לא מוכן לעבוד על המשאית. בנוסף לכך הוא התקשר לסוכן הביטוח חזי על מנת לידע אותו בענין תוקף הביטוח. כאשר אשת הנתבע ידעה על הקשר שהיה בין התובע וחזי היא כעסה עליו ואמרה שהיא כבר הסדירה את זה. היא ביקשה ממנו למסור בידה את הישן ולקחת את החדש. הוא אכן מסר את הישן ולקח את החדש. הוא ראה שיש על החדש חותמת של הדואר והמשיך לנהוג כרגיל. (עמ' 2לפרוטוקול). מכאן והלאה בולט חוסר האחידות בדבריו של התובע. אביא מקבץ מדבריו של התובע בנוגע לנושא המסמך של הביטוח: בעמ' 6 לפרוטוקול הוא אומר: "אני בביטוחים לא מבין מקיף חובה, צד ג', צד ח'". בעמ' 7בסוף העמוד הוא משוכנע ומאשר כי בדק את מספר הרכב וכן את התאריכים, שבתעודה שקיבל מאשת הנתבע. בעמ' 8הוא אומר: "אני בדקתי רק אם יש חותמת של הדואר". חוזר על כך בעמ' 9. בעמ' 9 הוא חוזר בו לענין התאריך ואמר: "על זה לא הסתכלתי באיזה תאריך בדיוק זה שולם." בהמשך של עמ' 9הוא חוזר ומאשר שראה את התאריך, וכך הוא אומר: "ש... אולי היה מצב שנהגת ללא ביטוח אפילו יום אחד ת. לא היה מצב שנסעתי במשאית ללא תוקף. ש. לפי מה אתה יודע ת. לפי העיניים ש. מה זאת אומרת לפי העיניים ת. העיניים ראו שיש תאריך חופף." בעמ' 17: "ש. עו"ד רהט אומר שאתה משקר או שאתה טועה שראית תעודת ביטוח או שזייפו תעודת ביטוח, במה יכול להיות שאתה טועה. ת. אני יודע שהיה נייר כלשהו שהיה כתוב עליו חברת ביטוח. לגבי התאריכים אולי לא שמתי לב." ומה לגבי החותמת. גם כאן ישנה רגרסה בדבריו של התובע. בעמ' 14 התנהלה החקירה כך: "ש. אתה בטוח שהחותמת היתה של בנק הדואר ת. חותמת של הבנק, אם אני מנסה לזכור חותמת של דואר, אני לא בטוח של %100, יש את העיגול של החותמת." יתרה מזו, התובע הודה בפה מלא, שהוא שיקר בכמה הזדמנויות. להלן מקבץ הודאות מעדותו: עמ' 10-9: מודה שהוא לא הצהיר אמת כאשר טען בפני המל"ל בתביעתו (נ/4) שהוא איבד את ההכרה: "זו חתימתי על המסמך שאתה מראה לי, הכל נכון חוץ מאיבדתי את ההכרה." בעמ' 10: הוא מאשר שמסר נתונים לא נכונים על הרקע האישי שלו בבית החולים. הוא אומר: "לא חשבתי שהרקע שלי צריך להיות חשוב לאיזה מישהו, זה הרקע האישי שלי." בעמ' 12, כאשר נתבקש התובע להגיב על הכתוב בתצהיר הבריאות (נ/7) שחתם עליו בפני ב"כ, הוא אמר: "לאחר קריאת התצהיר, התצהיר בחלקו נכון ויכול להיות שבחלקו לא הכי נכון." בהמשך לאותו ענין הוא מוסיף בתשובה לשאלתי: "יכול להיות ששיקרתי בחלק מהתצהיר הזה, יכול להיות שלא אמרתי את כל האמת. חשבתי שזה לא רלונטי לענין." התובע הגדיל לעשות כאשר ענה בחקירה הנגדית בעמ' 12כך: "ש. איך אני יכול לדעת אם אתה אומר אמת את כל האמת. ת. אני גם היום עומד וטוען שאף פעם אי אפשר לדעת מתי אדם אומר אמת ומתי הוא משקר." (כל ההדגשות לא במקור - ע.ח.). יצויין כי התובע חתם על תצהיר גילוי מסמכים בפני ב"כ (נ/1), ובו הצהיר (בסעיף 6) שיש ברשותו "העתק תעודת ביטוח". מסתבר שעובדה זו איננה נכונה, גם כן, ולא הומצאה לבית המשפט כל תעודת ביטוח שהיא. אין לי ספק שהתובע ידע למעשה, שאין תעודת ביטוח תקפה למשאית. תעיד על כך "השאלה הקצרה", שהוא מצא לנכון לשאול את הנתבע, לאחר התאונה כאשר הוא שוחרר מבית החולים, והיה בבית הוריו: "...ירדתי לרכבו שהיה למטה, נכנסתי לאוטו שאלתי אותו שאלה קצרה, אם היה ביטוח או לא היה ביטוח לאוטו..." (עמ' 8). מוזר בעיני שהתובע שואל שאלה זו, כאשר הוא יודע שאין תעודת ביטוח תקפה, לאחר שהיה במשטרת התנועה, ונודע לו שאין תעודת ביטוח. תגובתו זו של התובע איננה מתאימה למי שהיה בטוח שיש תעודת ביטוח והופתע לגלות שאיננה. אדם כזה לא מסתפק ב"שאלה קצרה", אלא היה חוקר את הנתבע, ואף דורש ממנו, במפגיע, שתומצא לו תעודה כזו מייד. ולא, יגיש תלונה במשטרה. התובע העיד שהוא לא מוכן לנהוג ברכב שאין לו ביטוח תקף, ויודע מה התוצאות של מצב כזה. תגובה עדינה ודיפלומטית מעין זו איננה מתאימה בנסיבות הענין. עיננו הרואות, התובע עובר מבטחון מלא, שראה את תעודת הביטוח עם תאריך וחותמת של בנק הדואר דווקא, ועד לחוסר בטחון. על זה יש להוסיף שהוא מודה שהוא שיקר. במצב דברים זה, לא אוכל לסמוך על עדותו של התובע, והוא לא הרים את נטל הראיה המוטל עליו. קיימת סתירה מהותית בדבריו של התובע. מצד אחד, הוא טוען שהוא נהג זהיר, ואיננו מוכן לעלות על המשאית ללא ביטוח תקף, ומצד שני, מסתבר שהוא לא בטוח שהוא בדק משהו בתעודת הביטוח הנטענת על ידו, והוא מסתבך בסתירות לגבי מה הוא בדק, אם בכלל. הספרות המשפטית התייחסה למקרים מעין אלה: אנגלרד, בספרו "פיצויים לנפגעי תאונות דרכים", מהדורה שניה, סעיף 134, התייחס לסוגיה זו: "ההוראה (7א, ע.ח.) מתנה את הזכאות באי ידיעת הנוהג את דבר העדר הביטוח. אולם, לא די בכך שלנפגע לא היתה ידיעה אישית על חוסר הביטוח, דרוש גם יסוד אובייקטיבי של סבירות באי הידיעה. נמצא, שאם נהג התרשל בבדיקת הביטוח, אין הוא זכאי לפיצויים." אליעזר ריבלין בספרו "תאונות דרכים - סדר הדין וחישוב הפיצויים", מהדורה שניה, בסעיף 247הוא אומר: "במקרה של תאונה אישית אין קיימת אחריות על פי חוק הפיצויים, וזכותו של הנוהג שנפגע בתאונה כזו היא מכוחו של חוזה הביטוח שבינו (או בין בעל הרכב) לבין חברת הביטוח, ומכוחו של ביטוח זה בלבד. אולם אף שהאחריות היא על פי חוזה הביטוח, נעוצה עילת התביעה בחוק הפיצויים. נוהג רכב שאינו מבוטח, שנפגע בעצמו, אינו זכאי לתבוע פיצויים מאת קרנית. משאינו בא בגדר הזכאים לפי סעיף 12לחוק, לא קמה גם חבותה של קרנית. כשם שאין הנוסע ברכבו יכול לתבוע אלא אותו ואת מבטחו, כך אין לנוהג עצמו זכאות אלא מכוח הביטוח האישי, ובהעדרו - לא קמה לו זכאות לפי החוק, וממילא לא קמה לו הזכות להפנות תביעתו כלפי קרנית על פי הוראת סעיף 12לחוק." ראה גם הערות שוליים, שם. ברע"א 460/91 קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נגד עזבון המנוחה רחל בוסקילה ז"ל ואח'. פ"ד מו(4), 476, התייחס כב' השופט ת' אור למצב המשפטי לאחר התיקון של תשמ"ט, אשר הוסיף סעיף 7א וסעיף 7ב לחוק: "לגבי המצב המשפטי לאחר שהתיקון נכנס לתוקפו המלא (ב-13.6.89) לא יכול להיות חולק. כאמור, מוסיף התיקון שני מצבים, אשר בהתקיימם אין הנפגעים זכאים לפיצוי על פי החוק: האחד, כשהנפגע נהג ברכב ללא ביטוח או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את השימוש ברכב (סעיף 7(5)); השני, כשבעל הרכב התיר לאחר לנהוג ברכב ללא ביטוח או כשהביטוח אינו מכסה השימוש ברכב (סעיף 7(6))". (שם עמ' 484מול האות א). בהסתמך על כל האמור לעיל, לא שוכנעתי שהיתה בידי התובע תעודת ביטוח תקפה, עובר לתאונה, וכי הוא ידע שאין תעודה כזו, ולא היה סביר שלא ידע. במצב דברים זה, לא חלים על התובע הוראות סעיף 7א לחוק ומכאן, דין תביעתו נגד קרנית להדחות. ## ד. תביעת התובע נגד הנתבע## 4. כאמור, התובע לא העיד ובמקומו העידה אשתו. אשתו של הנתבע עבדה אצל בעלה כמנהלת עבודה במשרד העסק שלו וטיפלה בעניינים השוטפים השונים של המשרד. לפי טענתה, (עמ' 30לפרוטוקול), התובע צילצל אליה והודיע לה שביטוח המשאית עומד להסתיים, וביקש לדאוג לסדר אותו. מצדה היא הרימה טלפון לבעלה, וכן לסוכן הביטוח חזי, וביקשה ממנו להכין תעודת ביטוח למשאית לחצי שנה. בעלה הביא את המסמכים מחזי, וכאשר התובע צילצל אליה שוב, אחרי יום או יומיים, היא אמרה לבוא ולקחת ומסרה לו את התעודה עם כסף מזומן בסך כ-400, 1ש"ח. משלא התקשר התובע שוב, היא הבינה שהענין סודר. בחקירה הנגדית, השיבה העדה לשאלת ב"כ התובע בענין התשלומים שהיו משלמים לחזי: "נכון. אני רוצה להוסיף אם היתה לנו בעיה ולא יכולנו להגיע אליו, מספיק להרים טלפון ומודיעים לו שרכב מסוים פג תוקף הביטוח, מבקשים שהוא ישלם מכיסו ואח"כ היינו משלמים לו." (עמ' 32 לפרוטוקול). הסיבה שהפעם היא לא נקטה בדרך זו היתה, שהתובע הודיע לה על כך שהמועד של גמר תקופת הביטוח מתקרב, ולא שהביטוח נגמר ביום בו הוא הודיע לה. השאלה המתבקשת ביחסים בין התובע והנתבע היא, על מי מוטלת החובה לדאוג לביטוח השימוש במשאית, וכן ממי זכאי הנוהג הנפגע לתבוע את נזקיו. לגבי השאלה הראשונה, סעיף 2לפקודת ביטוחי רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל- 1970קובעת: "(א) בכפוף להוראות פקודה זו, לא ישתמש אדם - ולא יגרום ולא יניח שאדם אחר ישתמש - ברכב מנועי, אלא אם יש על שימושו שלו או של האדם האחר באותו רכב פוליסה בת - תוקף לפי דרישותיה של פקודה זו." בע"א (חי') 189/89ש. ליסטר ואח' נגד אסמר כעבייה וקרנית בע"מ, נידון בספרו של צלטנר עמ' 176(א): מפי השופט ד. קציר היתה התייחסות לשאלה הנ"ל. "החובה לדאוג לביטוח רכב של מנוע חלה, בראש ובראשונה על בעליו, ואין לגרוס בטענת פרקליטו המלומד של המערער, כי משמשכיר בעל הרכב את הכלי לאחר, מוסרת חובה זו מעל הבעל." לענין התשובה לחלק המשלים של השאלה, ממי ייפרע נהג שנפגע: בע"א 360/80 מיכון למטע בע"מ נגד קרנית ואח' פ"ד, לה (2), 383 נשאלה השאלה: האם זכאי נוהג כמשמעותו בחוק, שהשתמש ברכב על פי היתר מאת בעליו, ונפגע בתאונה שקורין "תאונת עצמאית", שלא היה לו ביטוח לפי הפקודה לפיצוי מאת "קרנית". פן אחר של אותה בעיה הוא, אם חייב בעל הרכב שהתיר את השימוש בו, לפצות נוהג כזה". לאחר שבית המשפט דחה את תביעתו נגד קרנית, הוסיף לענין הקשר בין הנוהג ובין בעל הרכב: "ואם נותר העובד ללא פיצוי עבור הנזק הגופני שנגרם לו, אין לו להלין אלא על עצמו שמצא לנכון לנהוג ללא ביטוח. העובדה, שעשה כן במסגרת עבודתו ובמצוות מעבידתו, אין לה נפקות משפטית, ולכל היותר יש לכך משמעות מוסרית. מכל מקום, סעיף 8(ב) לחוק שומר לו את הזכות לתבוע על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], כפי שאף עשה, שעל כך אמר בית המשפט בפסק דינו: "עדין אין חשש שמא יצא חלילה התובע קרח מכאן ומשם, שכן בסופו של דבר, עדין תלויה ועומדת תביעתו נגד מעבידו, ואם יזכה בה, לא יוצא התובע ככלי ריק ויהיה גם יהיה לו ממי להפרע" (שם בעמ' 389 מול האות ג). במקרה שלפנינו, אין ספק שהנתבע לא דאג דיו שתהיה תעודת ביטוח למשאית. על פי עדות אשתו, התובע הודיע לה על כך שתוקף הביטוח עומד לפוג. הנתבע, כבעלים של המשאית, היה עליו, לא להסתפק במסירת הכסף ותעודה לא חתומה לידי הנהג, באמצעות אשתו, כפי שהעידה אשתו, אלא האחריות לביצוע התשלום רובצת בפיתחו. משלא עשה כן, הוא נושא באחריות לנזק אשר נגרם לתובע. יצויין, שהנתבע לא טען שהתובע גנב את הכסף, שכביכול אשתו נתנה לתובע. גם אם הייתי מאמין לעדה שהיא אכן מסרה לתובע סך 400, 1ש"ח, הכסף שהיה אמור לשלם בו את אגרת הביטוח, אין בזה כדי לשחרר את הנתבע מחובת הדאגה לקיומו של ביטוח תקף. 5. לאור כל האמור לעיל ולפי נסיבות הענין כפי שפורטו, ובגין העובדה שהנתבע הינו הבעלים של המשאית, ועליו חלה החובה לבטח את המשאית, כי אחרת יחוייב בפיצויים על פי חוק, מצאתי לנכון ולצודק לחלק את האחריות בין התובע והנתבע בשיעורים הבאים: התובע ישא ב-% 35 והנתבע ב-%.65 היות ותביעת התובע נגד קרנית נדחתה, אני מחייב אותו לשלם לקרנית שכ"ט עו"ד תאונות דרכים בסך 500, 2 ש"ח עם הצמדה ומע"מ כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. ציוד מכני הנדסי (צמ"ה)משאיתתאונת דרכיםמערבל בטון