תוספת שכר לרופאים של ההסתדרות הכללית

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תוספת שכר לרופאים של ההסתדרות הכללית: הנשיא (גולדברג): .1לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב (אב-בית-הדין - השופט אדלר; וה"ה ניוביץ ויודסין - נציגי ציבור; תב"ע מד/16-4) אשר קיבל את תביעת ההסתדרות הרפואית בישראל (להלן הר"י) וקבע בין היתר כי רופאי בתי-החולים, חברי הר"י, זכאים להמשיך ולקבל תשלום הנקרא "תמורה כספית זהה" (להלן - תכ"ז). .2ואלה העובדות כפי שנקבעו על-ידי בית-הדין האזורי, וכפי שעולה מן המסמכים שהוגשו: א) בין הצדדים נחתמו הסכמים רבים ושונים. בסעיף 23א להסכם הקיבוצי משנת 1976נקבע כי "לכל רופא בעל תואר מומחה שאינו מנהל... תובטח הכנסה מינימלית של 7כוננויות מתוכננות לחודש בו הרופא נמצא בבית-החולים". סעיף 23ב' לאותו הסכם קובע כי: "אם הנהלת בית-החולים לא עמדה בהתחייבות זו תשולם לרופא התמורה עבור 7כוננויות מתוכננות". התמורה המובטחת, אשר נקבעה בסעיף 24(א), היא שני ימי עבודה בגין כל ביצוע כוננות מתוכננת. זכות זו מבטיחה לרופא מומחה בבית-חולים 7כוננויות שערכן 14ימי עבודה, על-ידי שיבוץ בכוננויות מתוכננות או על-ידי תשלום תכ"ז כדי להשלים את 7הכוננויות המובטחות. התכ"ז שולם לרופאים גם בחופשת מחלה, חופשה שנתית או מילואים; ב) הסכם 1976בוטל על-ידי הר"י, כעולה מהמבוא להסכם הקיבוצי שבין הצדדים מיום 15.3.1979לשנים 80-.1978 אלא מאי, באותו הסכם (לשנים 80- 1978) חידשו הצדדים "תוקפם של כל ההסכמים הקיבוציים... לפני הסכם זה והם ייחשבו כחלק בלתי-נפרד מהסכם קיבוצי זה" (סעיף 53להסכם). מאחר שהסכם 197היה הסכם קיבוצי רשום, הפך האמור בו לחלק בלתי-נפרד מהסכם 80- 1978(ראה דב"ע מח/4- 4[1]); ג) בהסכם 1976, שהפך לחלק מהסכם 80-1978, היתה הזכות לקבל תכ"ז מיוחדת מלכתחילה לרופאים מומחים בבית-חולים בלבד, אולם בהסכם משנת 1978הורחבה תחולת הזכות והוקנתה גם לרופאים מתמחים, רופאי מרפאות, רופאי מינהל ולמעשה נעשו כל הרופאים זכאים לתכ"ז; ד) ביום 2.12.1982ביטלה הר"י את ההסכם הקיבוצי לשנים 1980/82 אשר נחתם בינה לבין המשיבים. ההסכם בוטל על מנת ששביתה עליה עמדו הרופאים להכריז לקראת חידוש ההסכמים לא תהיה "שביתה בלתי-מוגנת". הביטול נכנס לתוקף חודשיים ממועד ההודעה. סעיף 9להסכם 1980/82קובע: "תנאים שנקבעו בין הצדדים בהסכמים קיבוציים קודמים ימשיכו להיות בני תוקף בתקופת תוקפו של הסכם זה, אלא אם שונו במפורש או במשתמע על-ידי הוראות הסכם זה"; ה) ביום 5.7.1983, בעקבות "שביתת הרופאים" נחתמו בין הר"י לבין המערערות שני הסכמים: "הסכם בוררות" שנערך ביום 27.6.1983, ובו נקבע כי נושאים מסויימים הקשורים לסכסוך יוכרעו בבוררות מוסכמת. "זכרון דברים" ונספח לזכרון הדברים, שהיה להסבם קיבוצי. סעיפים 1ו- 2לזכרון הדברים קובעים כי: (1) בזכרון דברים זה והנספח המצורף אליו, נכללים העקרונות המוסכמים בין הצדדים לפיהם יחתם ההסכם החדש ביניהם לשנים 84-.1982 (2) הצדדים יסבו זכרון דברים זה להסכם קיבוצי מחייב בהקדם האפשרי"... הסכם זה גם מחייב את הצדדים להעביר לבוררות בהתאם להסכם הבוררות עניינים שהיו שנויים במחלוקת, לגבי הכנת ההסכם הקיבוצי החדש. הנספח לזכרון הדברים מפרט את "מבנה השכר ופרוט התוספות לשכר הרופאים לשנים 1984-1982, אשר ערכן הכולל נאמד ב- %60, שישולמו במועדים ובדרך שייקבעו בהסכם הקיבוצי שייחתם בין הצדדים ובפסיקת הבוררות לפי הסכם הבוררות מיום 27.6.1983". בין הנושאים שפורטו בנספח זה סולם השכר, תוספת בית-חולים, עבודה נוספת ועוד. סעיף 5לנספח הנ"ל עוסק בתכ"ז וזה לשונו: " .5מרפאות ג. תכ"ז בגובה % 42בכפוף לסעיף 16(א) וסעיפים 1.2בנספח ה' להסכם מיום 15.3.1979ימשיכו להיות בני תוקף"; ו) ביום 5.9.1983ניתן "פסק בוררות". בפסק הבוררות מובאים הנוסחים של פסקיהם של כל אחד מהבוררים. בסעיף המסכם באותו פסק בוררות נאמר: "הפסק המחייב: דעות הבוררים נחלקו ואין רוב לפסק הבוררות. בנסיבות אלה מכרעת דעת יושב-הראש ופסקו של מר דוד שהם יהיה הפסק המחייב. פסק הבוררות נרשם כהסכם קיבוצי. (להלן - הסכם קיבוצי בוררות). לא נחתם הסכם קיבוצי נוסף בין הצדדים; ז) ביום 21.9.1983הוציא הממונה על השבר והסכמי העבודה במשרד האוצר, מר הלל דודאי "חוזר ביצוע" ובו הוראות הנובעות מ"הסכם קיבוצי 1983" ומ"הסכם קיבוצי - בוררות". ב"חוזר הביצוע" נקבע כי הסעיפים העוסקים בתשלום תכ"ז לרופאי בתי-החולים בהסכמים הקיבוציים שנחתמו בעבר בין הצדדים בטלים, ומכאן שיש לשלם תכ"ז אך ורק לרופאי מינהל, וגם זאת במתכונת שונה. רופאי בתי-החולים אינם זכאים, בעקבות "זכרון הדברים" לתשלום תכ"ז; ח) בעקבות זאת פנתה הר"י לבית-הדין האזורי לעבודה בחל-אביב וביקשה לדחות את הפירוש שנתן הממונה על השכר להסכמים הקיבוציים, ולפרש את ההסכמים כמחייבים המשך תשלום התכ"ז. בית-הדין הוציא צו זמני לפיו נאסר על המשיבים להפסיק את תשלום התכ"ז עד למתן פסק-דין סופי במשפט; ט) נוסף לבקשת הר"י, הוגשו על-ידי שני רופאים תביעות אישיות אשר, בהסכמת הצדדים, צורפו לבקשה בסכסוך הקיבוצי ונדונו יחדיו; .3בית-הדין האזורי קבע בפסק-דינו כי תשלום התכ"ז לא בוטל, שכן "הוראה נורמטיבית חשובה בהסכם קיבוצי ניתנת לביטול רק בדרך של הוראה מפורשת וחד-משמעית", ובהסכם הקיבוצי 1983אין ביטול מפורש של תשלום תכ"ז. סעיף 6לנספח קובע במפורש ביטול תשלומים מסוימים, אך אינו מזכיר את תשלום התכ"ז. עוד קבע בית-הדין כי אין כל סימן בהסכמים הקיבוציים שנחתמו לאחר השביתה כי הצדדים החליטו למחוק את הסכמי העבר, הסעיף הקובע שייחתם הסכם חדש בין הצדדים, ומעיד כי "שני הצדדים התכוונו להחזיר לתוקף את מערכת ההסכמים הקיבוציים ביניהם עד לעריכת הסכם כללי חדש". תשלום התכ"ז מהווה % 65משכר הרופאים בחודשים שבהם אין הם מבצעים תורנויות, על כן לא ייתכן, אליבא דבית-הדין האזורי, שתשלום כה חשוב יבוטל בעקיפין, מה גם שהדבר נוגד את ההקשר התעשייתי ואת ההיגיון. בבית-הדין האזורי טען בא-כוח הר"י, בהתייחסו לשתי התביעות האישיות שצורפו, כי אפילו אם בוטלו ההסכמים הקיבוציים, הרי החובה לשלם תכ"ז נמשכת בתנאי מכללא בחוזה האישי של כל רופא. לעניין זה קבע בית-הדין כי התנאי מכללא כנטען, אינו מעוגן בהסכם קיבוצי, אשר על כן שמורה הדרך למדינה לשלוח הודעת ביטול לרופאים, אף אם בפועל לא עשתה זאת עד עתה. עוד קבע בית-הדין כי גם אם לא נקבע שיעור לתשלום התכ"ז בהסכמים החדשים, עדיין אין זו סיבה שלא לשלמו, כטענת המדינה, שכן משנקבע כי ההוראות בהסכמים הקודמים תקפות, קיימת חובה לשלם תכ"ז כפי שהיה בעבר. .4בית-דין זה נזקק, פעמיים, לערעור (ברשות) על החלטת ביניים בהליך זה של בית-הדין האזורי (דב"ע מד/6- 4[2]; מו/5- 4- לא פורסם) אך האמור באותם פסקי-דין אינו נחוץ כלל לענייננו. .5בפנינו חזרה באת-כוח המדינה וטענה כי משביטלה הר"י את ההסכם הקיבוצי 1980/82, נשמט הבסיס ההסכמי לתשלום התכ"ז, שכן ההסכם הקבוצי לשנים 1980/82 הינו צינור באמצעותו חודשו ההסכמים הקודמים. לדעתה טעה בית-הדין האזורי בקובעו כי הביטול צריך להעשות בדרך של הוראה מפורשת וחד-משמעית. לטענתה משנכנס הביטול לתוקף אין עוד הסכמים קיבוציים, ומשנחתם הסכם חדש (זכרון הדברים) הרי שאין בין הצדדים אלא מה שכתוב בו ומוענק בו. באת-כוח המדינה הוסיפה כי השימוש במבחני ההקשר התעשייתי וההיגיון רלבנטיים מקום שיש ספקות בדבר העובדות, ואין הם רלבנטיים מקום שהמצב המשפטי נלמד מפורשות מעובדות המקרה - ממכתב ביטול ההסכמים. זאת ועוד, התנהגות הר"י בהקשר הנדון הינה שלא בתום לב ובדרך מקובלת שכן מן המסמכים שהגישה לבורר עולה כי היא עצמה סבורה שתשלום התכ"ז בוטל. באשר לקיום תנאי מכללא בחוזי העבודה האישיים של העובדים נטען, כי תנאי זה קיים כל עוד לא נחתמו הסכמים קיבוציים חדשים, וממועד זה ואילך תנאי השכר החלים על הרופאים הם אלה שנקבעו בהסכמים הקיבוציים ותו לא. בא-כוח הר"י תמך בפסק-הדין שבערעור מטעמו והגיש ערעור שכנגד, ובו ערער על קבילותם של מסמכים שונים שהוגשו לבורר כראיה בבית-הדין האזורי. .6בהחלטה שניתנה לאחר שמיעת הטענות קבע בית-דין זה כי: "מבלי להתייחס לתוצאות הערעור, נראה לנו שאין לשמוע בשלב זה את הערעור שכנגד. אם במהלך ההתייעצויות למתן פסק-הדין יתברר כי לנשוא הערעור שכנגד יכול ותהיה השפעה לתוצאה, יוזמנו הצדדים להשמעת טיעוניהם בערעור שכנגד". .7השאלה הראשונה אליה עלינו להתייחס היא, האם ביטול ההסכם הקיבוצי לשנים 80- 1978פירושו הוא גם ביטול סעיף התכ"ז שהמשיך להיות בר-תוקף באותה תקופה מכוח סעיף 9שבו. א) עיון בסעיף 9להסכם 82- 1980(שנוסחו הובא בסעיף 2(ד) לעיל) מביא למסקנה כי הצדדים לאותו הסכם האריכו אף את סעיפיהם של ההסכמים הקיבוציים הקודמים, לתקופת תוקפו של הסכם 82-1980, ומכאן אתה למד, כי שעה שפג תוקפו של הסכם 82- 1980- פג תוקפם של ההסכמים הקיבוציים שהוראותיהם הורחבו מכוחו; ב) כבר פסק בית-דין זה: "הסוגיה של ביטול הסכם קיבוצי לתקופה בלתי-מסוימת, על-ידי צד להסכם קיבוצי, מוסדרת בסעיף 14לחוק הסכמים קיבוציים. ההסדר הוא, שצד להסכם קיבוצי רשאי 'לבטלו במתן הודעה מוקדמת על כך לצד השני במועד הקבוע לכך בהסכם...'. ברור מלשון הסעיף ומהמתחייב ליחסי עבודה קיבוציים, שהאמור מתייחס לביטול ההסכם הקיבוצי כולו ואינו בא לאפשר ביטול סעיף זה או אחר בבחינת לבור, מבחינתו, המוץ מהקש". (דב"ע מד/4- 4[3], בע' 246). ביטול הסכם קיבוצי על-ידי צד פירושו ביטולו של ההסכם כולו, ואין צורך ב"הוראה מפורשת" כלשון בית-הדין האזורי, לביטולו של כל אחד מסעיפיו או הוראותיו; ג) לולא הוראות סעיף 9בהסכם 82-1980, ניתן היה להגיע לתוצאה על-פיה כל אחד מהסכמים הקיבוציים שנחתמו בין הצדדים עומד בפני עצמו, אך משהחליטו הצדדים להאריך את תוקפם "לתקופת תוקפו של הסכם זה", הרי שכל ביטול של "הסכם זה", טומן בחובו אף ביטולם של ההסכמים הקודמים; ד) בית-דין זה אמר בפסק-דין קודם בין אותם צדדים (דב"ע מה/7- 4- לא פורסם): "כפי שמוכיח המקרה שלפנינו, היחסים בין הצדדים בנויים על הסכמים קיבוציים, הוראות ביצוע, הנחיות וכיו"ב שראשיתם בשנת .1970אין תימה, איפוא, שלא ניתן להשתית יחסי עבודה בריאים, ומי כרופאים מבין זאת, על מערכת סבוכה כל-כך של מסמכים שהסתום בהם מרובה על המפורש". העובדות בהליך זה מוכיחות פעם נוספת את נכונות הנאמר לעיל. חמור מכל - סיבוך זה נעשה במודע ובמתכוון, כפי שאומר בא-כוח ההסתדרות הרפואית בסיכומיו בבית-הדין האזורי לגבי התכ"ז, אך הדברים נכונים, בין היתר, אף בהתייחס להוראות אחרות שבהסכמים השונים. "סירבול זה נובע כנראה מהרצון שלא להתגרות באיגודים מקצועיים אחדים ולהסתיר התוספת מעיניהם. ועל כן תחת לאמר בפשטות את הדברים מצאו שיטה על-פיה רק יודעי ח"ן יבינו את המוסכם". .8יחסי עבודה קיבוציים דורשים הגינות ותום לב ביחסים בין הצדדים, והם בחינת "המובן מאליו", ולא רק מכוח הוראותיו של סעיף 39לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973(דב"ע לט/7-2, [4] בע' 68). חובת הקיום בתום לב אינה חדלה שעה שפותחים במאבק מקצועי, והיא מחייבת "בכל השלבים, גם במאבק - במאבק, בסייגים הנובעים ממאבק, אך לא מעבר לאותם סייגים..." (דב"ע מא/18- 4[5] בע' 247). .9ההודעה על ביטול ההסכם הקיבוצי ניתנה על מנת ששביתת הרופאים שעמדה לפרוץ אותה עת לא תהיה "שביתה בלתי-מוגנת", כמשמעה בפרק הרביעי לחוק יישוב סכסוכי עבודה, התשי"ז- 1957(להלן - חוק יישוב סכסוכי עבודה). אם אכן נכונה טענת הר"י, על-פיה לא בוטלו הסכמים קודמים בד בבד עם ביטול הסכם 82-1980, הרי הם ממשיכים להיות בתוקף, ואזי לא השיגה הר"י את מטרתה, דהיינו קיום "שביתה מוגנת", וזאת לאור לשונה של ההגדרה לדיבור "שביתה בלתי-מוגנת" בסעיף 37א לחוק יישוב סכסוכי עבודה: "(1) שביתה או השבתה של עובדים בשירות ציבורי בזמן שחל עליהם הסכם קיבוצי, למעט שביתה שאינה קשורה בשכר או בתנאים סוציאליים, ושהמוסד המנהל המרכזי הארצי של ארגון העובדים המוסמך הכריז או אישר אותה;" .10זאת ועוד, הן בהסכם 80- 1978והן בהסכם 82- 1980קיים סעיף המבטיח "שקט תעשייתי" בתקופת תוקפם. חזקה על הר"י, וכך הצהירה, כי ביקשה ששביתתם של הרופאים תהיה לגיטימית. כיצד מתיישב רצון זה עם אי-ביטול הסכם (לשנים 80-1978) שאחד מסעיפיו (סעיף 56) קובע מפורשות חובת "שקט תעשייתי"? .11אם "תחבולה" רצו הרופאים לנקוט, דהיינו הסכם 82- 1980בטל, אך ההוראות שנקבו בהסכמים הקודמים תקפות - תחבולה מעין זו אינה עולה כדי חובת תום הלב אותה מצפים ביחסי העבודה הקיבוציים. על כך כבר נאמר: "בספר 'משלי' אומר אמנם החכם מכל אדם 'כי בתחבולות תעשה לך מלחמה' (משלי כד, ו'), אך זאת היא רק עצה ולא מצווה" (דב"ע מא/18- 4הנ"ל [5] שם). ובמקום אחר, מפיו של השופט ברנזון: "אמת, מאבק מקצועי מלווה לא-פעם בפעולות הסחה ובצעדים טקטיים. אבל, כמדומה לי, יש גבול גם לצעדים אלה, שבית-משפט יעניק להם לגיטימציה. דומה הדבר לאדם הצועד לעבד תהום. עד שהוא מגיע לתהום הוא יכול להמשיך ולהתקדם, אבל בהגיעו אל סף התהום עליו להעצר, ולא - עוד צעד אחד והוא בתוך התהום והאבדון. זהו צעד אחרון שאין חזרה ממנו. גם למאבק מקצועי יש גבולות מותרים על-פי הדין, היושר וההגינות, והבועט או מזלזל בהם אין לו אלא להלין על עצמו אם בסופו של דבר הוא ייצא וידיו על ראשו" (בג"צ 566/76[6] בע' 209). .12בית-הדין האזורי נימק את מסקנתו, בין היתר, בהסתמך על העובדה שהצדדים התחייבו, עם סיום השביתה, לחתום על הסכם קיבוצי, התחייבות המעידה כי "שני הצדדים התכוונו להחזיר לתוקף את מערכת ההסכמים הקיבוציים ביניהם עד לעריכת הסכם כללי חדש". לדעתנו אין ללמוד מ"זכרון הדברים" אשר נחתם אחרי ההסכם (ביום 5.7.1983) ואשר נרשם כהסכם קיבוצי, את אשר הסיק ממנו בית-הדין האזורי. באותו זכרון דברים נאמר: "הצדדים יסבו זכרון דברים זה להסכם קיבוצי מחייב בהקדם האפשרי. בהסכם החדש שייחתם יחדשו הצדדים תוקפם של כל ההסכמים הקיבוציים, הסדרים קיבוציים והוראות שהוצאו בהסכמת הצדדים לפני הסכם זה, למעט הודאות ששונו או ישונו במפורש או במשתמע על-ידי ההסכם הקיבוצי החדש או פסיקת הבורר מכוח הסכם הבוררות, או שאינן מתיישבות עמן או שהוסכם בין הצדדים שהן הוראות חד-פעמיות. משתתעורר מחלוקת בין הצדדים בשאלה זאת תועבר השאלה להכרעה בבוררות שתוקם לפי הסכם הבוררות מיום 27.6.1983". האמור תומך בגישה ההפוכה ממסקנתו של בית-הדין האזורי. ראשית - כל כולו של הסכם 1983כתוב בלשון עתיד, ושנית - ניתן ללמוד מסעיף 4, כי כל ההסכמים הקודמים בוטלו, שאם לא תאמר כך - מה משמעות ההודאה שיש לחדשם?. .13הר"י ביקשה ללמוד לענייננו מפסק-דינו של בית-דין זה בדב"ע מה/5- 4(הר"י וד"ר ארגז - מדינת ישראל; לא פורסם), בו נאמר כי "על יחסי העבודה בין הצדדים חלה מערכת ענפה של הסכמים קיבוציים וביניהם: הסכם 1983, הסכם קיבוצי מיום 15.3.1979והסכם קיבוצי מיום 29.11.1976" (סעיף 2(א) להליך). אין ללמוד מאותו פסק-דין לענייננו דבר: בדב"ע מה/5- 4נדונה שאלת פירושו של הסכם 1983ביחס לתוספת כוננות. תוספת זאת מאוזכרת מפורשות בהסכם .1983וניתן ללמוד מהאמור בו כי הצדדים הפנו להסכמים הקודמים באותה סוגיה. טעם שני לדבר - השאלה אם הסכם קיבוצי תקף אם לאו אינהמהשאלות שהצדדים רשאים להסכים עליהם; לא פעם חתמו הצדדים הסכם שכונה "קיבוצי", וזה אף נרשם, אך בית-הדין קבע כי אין המסמך "הסכם קיבוצי" כמשמעו בחוק (ראה למשל דב"ע לג/4- 4[7], בע' 126; דב"ע לד/5- 2[8], בע' 50, 51, דב"ע לז/103- 3[9]). טעם שלישי - אין "מניעות", או "מעשה בית דין" תופסים בסוגיה זו. .14לאור מסקנתנו, כי כל ההסכמים הקודמים בוטלו כתוצאה מביטולו של הסכם 82-1980, לא נותר לנו אלא לבחון אם הוראות ההסכם הקיבוצי אשר בוטלו, ואשר הוראותיהם האישיות "תוקפן אף לאחר פקיעת תוקפו של ההסכם הקיבוצי" (סעיף 19לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957) בוטלו או שונו כדין בעניין התכ"ז. .15אין חולק כי הסכם קיבוצי מאוחר (והסכם 1983הוא הסכם קיבוצי) מהווה ביטול כדין, וזאת "בין אם הוא (ההסכם הקיבוצי המאוחר) לטובת העובדים ובין אם הוא לרעתם" (בג"צ 578/75[10], בע' 389). האם ביטל הסכם 1983את ההוראות בעניין התכ"ז? את התשובה עלינו לחפש בהסכם 1983ובנספח לו. .16בית-הדין האזורי קבע כי "בהתחשב בהקשר התעשייתי ובהיגיון, לא יעלה על הדעת כי יבוטל בעקיפיו תשלום כה חשוב לרופאי בתי-החולים". אותה קושיה ניתן להעלות אף כלפי הר"י; אם התשלום כה חשוב וכה משמעותי, כיצד זה לא כללו אותו במפורש ברשימת התוספות שתשולמנה לרופאי בתי-החולים? נכון הדבר כי אין לבטל הודאה בהסכם קיבוצי ב"עקיפין", בין אם בתשלום חשוב עסקינן ובין אם לא. הסכם קיבוצי יש לפרש כשלמות, ולפי אמות מידה אובייקטיביות (דב"ע לא/1- 4[11], בע' 268, 269; בג"צ 613/79[12], בע' 320). לזאת נוסיף כי אף אליבא דהר"י הצדדים "מצאו שיטה על-פיה רק יודעי ח"ן יבינו את המוסכם" (ראה סעיף 7(ד) לעיל) כך שעלינו לחפש את חכמתם הנסתרת בבואנו לפרש את ההסכם שביניהם. .17אם נבחן את ההסכם הקיבוצי 1983באמות מידה אובייקטיביות ותוך קריאתו כשלמות, נגיע למסקנה חד-משמעית כי אכן מכוחו בוטל התכ"ז לעובדי בתי-החולים. זאת אנו למדים משניים: האחד - מן המבוא לנספח שם נאמר: "להלן מבנה השכר ופירוט התוספות לשכר הרופאים לשנים 1984-1982, אשר ערכן הכולל מוערך ב-%60, שישולמו במועדים ובדרך שייקבעו בהסכם הקיבוצי שייחתם בין הצדדים ובפסיקת הבוררות לפי הסכם הבוררות מיום 27.6.1983". ולאחר מכן בא סולם השכר ורשימה ארוכה ומפורטת של תוספות לרופאי בתי-החולים, אשר התכ"ז לא נמנה עמהם. ואם תאמר כי נשכחה מהצדדים עובדת קיומו של התכ"ז, או שראו כ"מובן מאליו" כי ימשיך להשתלם - הרי שלגבי רופאי מרפאות אזכרו הצדדים מפורשות את התכ"ז וקבעו את שיעורו (%42) תוך הפניה להסכם 80-.1978 והשני - בהסכם 80- 1978לא נקבע שיעור של תכ"ז לרופאי המרפאות, אלא זה "הוצמד" לתכ"ז המשתלם לרופאים המומחים בבתי-החולים (סעיף 16(ד) להסכם 80-1978). קביעת שיעור התכ"ז לרופאי המרפאות מתיישבת עם הגרסה, כי משזה בוטל לגבי בתי-החולים - היה צורך לקבוע במפורש את שיעורו לגבי עובדי המרפאות. .18מכל האמור עולה כי רופאי בתי-החולים אינם זכאים לתוספת התכ"ז. .19מאחר שהגענו למסקנתנו מבלי להסתמך על המסמכים שהגשתם לבית-הדין האזורי שימשה עילה לערעור שכנגד, אין לנו צורך להיזקק לאותו ערעור. .20הערעור מתקבל. אין צו להוצאות.רופאיםהסתדרות העובדיםרפואהתוספות שכר