תלוש משכורת פיקטיבי - ביטוח לאומי

ההלכה בדבר שכר לא מדווח היא כי על התובע הטוען לדיווח כוזב מוטל נטל של ממש להוכיח את השתכרותו האמיתית, ובית המשפט נוהג בזהירות יתרה כאשר מועלית טענה מעין זו בתביעת נזיקין ( ע"א 4351/13 כלל חברה לביטוח נ' וינטר (2013); ע"א 9813/07 נעים נ' אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (2009)). קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תלוש משכורת פיקטיבי - ביטוח לאומי: הנשיא (גולדברג): 1. לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי בחיפה (השופט גוטמבר - אב-בית-הדין; ה"ה לרנר וכץ - נציגי ציבור; תב"ע מה/1018-3) אשר דחה את תביעת המערער להצהיר כי משכורתו היתה 500, 5 שקלים (ישנים) ליום, בעוד שבתלוש המשכורת נרשם הסכום של 300, 2 שקלים (ישנים) ליום, והתשלומים למוסד לביטוח לאומי הועברו אך ורק מהסכום שננקב בתלוש המשכורת. 2. לענייננו נציין עובדות אלה; א) המערער (להלן - העובד) הועסק על-ידי המשיב מס' 1(להלן - המעביד) פרק זמן של חודש ו- 10 ימים (אורכה של תקופת ההעסקה הוסכמה על-ידי כל המתדיינים לפנינו); ב) המעביד נתן לידי המערער תלושי משכורת שהרכבם כדלקמן: שכר 300, 2 שקל (בחודש נובמבר 1984, ובחודש דצמבר אותה שנה תוספת של % 10.4 על סכום זה, שהוא שיעור תוספת היוקר ששולמה אותו חודש); 200 שקלים נסיעות ו- 1766 שקלים "כלכלה פטורה". כל הסכומים בשקלים ישנים ליום עבודה אחד; ג) המעביד דיווח למס הכנסה ולביטוח לאומי על ה"שכר" הנ"ל, כך שלא נוכה כל סכום לצרכי מס, ולביטוח לאומי שולמו דמי ביטוח על ה"שכר היומי" המוצהר, דהיינו על 500, 2 שקלים ליום בלבד; ד) העובד נפגע בתאונה שהוכרה כ"תאונה בעבודה", כמשמעה בפרק השלישי לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשכ"ח 1968 (להלן - חוק הביטוח הלאומי); הגמלאות שולמו לו על-ידי המשיב מס' 2 (להלן - הביטוח הלאומי) על-פי השכר עליו הוצהר. 3. העובד הגיש לבית-הדין האזורי תביעה נגד מעבידו ונגד המוסד לביטוח לאומי להצהיר כי שכרו היה 500, 5 שקלים (ישנים) ליום, וכי הביטוח הלאומי חייב לשלם לו גמלאות בגין התאונה לפי שכרו "האמיתי". 4. בית-הדין האזורי דחה את התביעה בקובעו: "מטרתה של העלמת השכר האמיתי בתלושי השכר היתה להונות את שלטונות המס, והתובע הוא בבחינת "טובל ושרץ בידו", ולפיכך יוזכר הכלל מימים ימימה, שבתביעה המבוססת על עילה בלתי חוקית, שהתובע היה צד לה, תהא ידו של הנתבע על העליונה, אף כי חטאו היה שוה לחטאו של התובע. שהרי שני הצדדים התכוונו בעת תשלום השכר לבצע אותו בדרך נפתולים שאינה חוקית, ועל כן מטרת ההסכם ביניהם לביצוע התשלום כאמור בתלושי השכר הפכה לבלתי חוקית, וחרצה את גורל התביעה לשבט, וכך אנו עושים". עוד הוסיף בית-הדין כי לא היה "קורטוב של אמת בעדות התובע (העובד) ועדו", וכן כי עדותו של המעביד לא היתה אמינה עליו. על החלטתו זו של בית-הדין האזורי ערעור העובד שלפנינו, שעה שהמעביד והמוסד תומכים בפסק-הדין, בעיקר מטעמיו. 5. האמנם תביעה להצהיר על שכרו האמיתי של עובד תיפול מיד בגדר "עילה בלתי חוקית"? בפסיקתו של בית-המשפט העליון אנו מוצאים מספר מקרים בהם פסל בית-המשפט חוזים שבהם נעשו "פיקציות" בקשר לתשלום השכר, ודחה תביעות שהסתמכו על חוזים אלה. כך למשל, מקום בו נרשמה חלק מהמשכורת כשעות נוספות (שעה שתשלום המס עבור שעות נוספות היה בשיעור מוקטן), אף כי העובד לא עבד בשעות נוספות (בג"ץ 165/63); סכום ששולם כפיצויי פיטורים במקום שכר עבודה, על מנת להתחמק מתשלום מס (ע"א- 234/63); ומקרה נוסף הדומה לזה העומד לדיון, בו נרשמה חלק ממשכורתו של העובד כ"הוצאות" (ע"א 352/68). 6. פסיקה זו של בית-המשפט העליון זכתה לביקורת; וכך אומר ד"ר א. מילר במאמר: חוזה עבודה בלתי חוקי - מה דינו (משפטים ט, 217 .200): "בשלושת המקרים הנ"ל פסק בית-המשפט העליון כי ההסכם שנעשה לשם השגת מטרה בלתי חוקית הוא בלתי חוקי גופא ואין התובע יכול לתבוע על פיו. בצדק החליט בית-המשפט כך. היות שלפי סעיף 13 לחוק החוזים: "חוזה שנכרת למראית עין בלבד - בטל". יתר עם זאת לדעתנו טעה בית-המשפט בכך שלא ניסה לגלות את ההסכם המוסווה בין הצדדים,הלוא הוא ההסכם האמיתי, הנסתר מאחורי ההסכם המדומה והבלתי חוקי. קרוב לוודאי שבכל שלושת המקרים היתה כוונת המתקשרים שהעובד יקבל בתור שכר רגיל את הסכומים שנקבעו למראית עין כ"הוצאות", כ"פיצויי פיטורים" או כ"גמול עבור שעות נוספות". אם אכן זאת היתה כוונת הצדדים, היה צריך בית-המשפט לתת תוקף להסכם האמיתי ולסייע לתובע בביצוע הסכם זה, שכן סעיף 13 הנ"ל אינו פוסל את ההסכם האמיתי. כך היה גם אוצר המדינה מקבל את המס המגיע לו. להחליט אחרת ולגרום לנפילת החוזה המוסווה האמיתי יחד עם החוזה המסווה המדומה כמוהו כשפיכת התינוק יחד עם מי האמבט". דבריו אלה של ד"ר מילר מסתמכים על ומתישבים עם דעת מלומדים: כך למשל פרופ' צלטנר, (דיני חוזים של מדינת ישראל א' 182): "בכל מקרה ישתדל בית-המשפט לגלות את כוונתם האמיתית של הצדדים ולהגשימה. פירוש הדבר כי... יכבד בית-המשפט את החוזה הנסתר, אלא אם קיימות סיבות מיוחדות לנהוג אחרת, כגון אי-חוקיות העסקה הנסתרת". ופרופ' טדסקי, (חוזה למראית עין ודבר פסלותו, משפטים ח' 507, 510, 512): "בעוד שבכוח הסימולציה לבטל את החוזה המסווה אין היא מבטלת החוזה המוסווה... אין ספק כי חוזה מוסווה הוא תקף כל אימת שקיימות בו המידות הדרושות", ולפיכך "העסקה תתקיים לפי כוונת הצדדים האמיתית, ואוצר המדינה יקבל את המס הנכון במלואו." ובמקום אחר (בע' 511) הוא אומר: "החוזה המוסווה עצמו נשאר מותר אף אם ההסכם להסוואה הוא פסול (כאשר יש עילה לפסילותו)". ולאחר מכן: "אין אף לראות כי בטלות החוזה המסווה ובטלות החוזה להסוואה תגרורנה אחריהן את בטלות החוזה המוסווה על פי הכוונה שיש ליחס לצדדים. שלושת החוזים האלה הם חוזים נבדלים..." (ההדגשה הוספה). גם פרופ' שלו (פגמים בכריתת חוזה, חוק החוזים חלק כללי, פרק ב', ביטול החוזה בשל פגם בכריתתו, פירוש לדיני חוזים בעריכת ג. טדסקי בע' 19) בדעה זהה, וכך היא אומרת: "סעיף 13 רישא, אינו דן כלל בחוזה הנסתר, ומכאן גם שאין הוא מבטל אותו. תוקפו של חוזה זה לא נקבע בסעיף 13, ולא נחתם על-פי הוראתו. לכאורה - החוזה הנסתר תקף, ובלבד שמתקיימות בו המידות הדרושות לקיום חוזה, והוא עונה על דרישות החוק". על דעתה זו חוזרת הפרופ' שלו אף במאמרה: פגמים בכריתת החוזה - קווים מנחים (משפטים יא', 439, 454) באמרה: "ההכרח ברצון ההתקשרות וכוונת הצדדים כמוטיב המרכזי של פר ב' מחזקת את הגישה הרואה גם חוזה שמראית העין בו היא יחסית כחוזה למראית עין בגדר הוראות סעיף 13, תוך הקניית תוקף לחוזה הנסתר המשקף את רצון הצדדים" (ההדגשה הוספה). דעה דומה (שנוצרה דעת מיעוט) הביע השופט ברק בע"א 630/78, בע' 582, 583) באמרו: "זאת ועוד: הגישה המקובלת הינה כי בטלותו של החוזה למראית עין, אין בה כדי לבטל מאליו גם את העסקה הנסתרת (ראה צלטנר, ע' 181). בעניין זה קיימות הוראות מפורשות בקודיפקציות הקונטיננטליות (סעיף 117(2) לב.ג.ב.; סעיף 1321 לקוד סיביל: סעיף 1414 לקוד האזרחי האיטלקי), ועל יסוד זה קבע פרופ' צלטנר ז"ל (שם. בע' 281) כי: "לאור אחדות דעים זו יש להניח כי בית-משפט ישראלי יכבד עסקה נסתרת כזאת, אלא אם קיימות לגביה אותן הסיבות שהיו שוללות את תוקפה אילו היתה עסקה גלויה". אכן. אין כל סיבה שלא לתת לגישה זו את מלוא התוקף גם בישראל. בטלותו של החוזה למראית עין מבוססת על רצונם האמיתי של הצדדים. לרצון אמיתי זה יש לתת, איפוא, תוקף לא רק במובן השלילי (ביטול החוזה למראית עין), אלא גם במובן החיובי (הכרה בחוזה הנסתר). נמצא כי החוזה למראית עין הוא ניטרלי לעניין תוקף העסקה הנסתרת. עסקה נסתרת תקיפה אינה מתבטלת אך ורק משום קיומו של חוזה למראית עין, ואילו עסקה נסתרת בטלה אינה מקבלת תוקף רק בשל קיומו של החוזה למראית עין. יש לבדוק את תוקפה של העסקה הנסתרת באופן עצמאי. על יסוד ההנחה שהחוזה למראית עין בטל, ולראות אם עסקה נסתרת זו ממלאת אחר היסודות הדרושים להיווצרותה. על כן לא תעמוד לצדדים העסקה הנסתרת אם היא חסרה יסוד צורני-מהותי, או אם העסקה הנסתרת עצמה נגועה באי-חוקיות". על דעתו של השופט ברק בפסק-דין זה חלק (בנוסף לשופט ויתקון, באותו פסק-דין) אף פרופ' פרידמן, במאמרו "אי חוקיות וחוזה למראית עין" (הפרקליט לג, 152). אף דעתה של השופטת בן פורת אינה נוחה מהגישה האמורה. במאמרה "החוזה הפסול" (ספר זוסמן, ע' 171) היא אומרת (בע' 188): "כוונה משותפת כזאת (להסתיר חוזה אמיתי מעיני שלטונות המס - מ.ג) - בין שנולדה במעמד כריתתו של החוזה המוסווה ובין שנולדה רק לאחר מכן, לקראת כריתתו של החוזה המוסווה - די בה עצמה, לפי השקפתי, כדי להכתים את החוזה המוסווה באי-חוקיות". יצויין כי הנשיא כהן, בע"א 442/81 (בע' 219) אומר, לאחר שהוא קובע "שלא היתה כל ראיה, שהיתה כוונה להונות את שלטונות המס" כי הסכם זה הוא בטל על-פי הוראת סעיף 13, "ואין אני רואה כל סיבה שלא לבצע את העסקה האמיתית, אם התמלאו כל יתר התנאים למתן צו האכיפה". פסקי-הדין של בית-המשפט העליון שאוזכרו לעיל (בסעיף 5), בהם נפסלו חוזי עבודה, מבלי שקויים ה"חוזה האמיתי", ניתנו כל כולם טרם חקיקתו של חוק החוזים (חלק-כללי), התשל"ג 1973(להלן - חוק החוזים). עם עקיפתו של אותו חוק, אל לנו להתעלם מסעיף 13 שבו, ומחוות דעתם של המלומדים, כי יש לקיים את "החוזה הנסתר", בד בבד עם ביטולו של "החוזה שנחתם למראית עין בלבד", וכך אנו פוסקים. 7. אף בית-דין זה נזקק בשעתו לסוגיה. ודעתו לא תאמה את אשר נפסק בעבר על-ידי בית-המשפט העליון, ומסקנתו היתה מבוססת על הלכת "השכר הראוי". וכך נאמר לענייננו: "טוענת המערערת, שכאשר בא המשיב ותובע, מכוח החוזה, שכר החורג מן הסכום הנקוב בחוזה, הרי שהוא מודה מיניה וביה שהחוזה בלתי חוקי, אך אם זאת רוצה הוא להיבנות ממנו. מעצם טענתו משתמע, איפוא, כאילו הוא עצמו והצד השני התכוונו לרמות את מס ההכנסה, וכידוע: "...nemo auditur, etc" איו ורך לומר שהסכמה להערים על שלטונות המס לא הוכחה כלל. אך לו גם נניח לרגע שאמנם כך הדבר, היוצא מכך הוא שהמערערת היתה מעוניינת להפחית את הוצאותיה על-ידי אי-גילום השכר ברוטו המתקבל מהשכר נטו המוסכם, ואילו המשיב היה במצב שמעבידו לא ניכה במקור את המס שחייב היה לנכותו מהשכר, ובגמר יחסי עובד מעביד ביניהם, תהא זו חובתו של המשיב - העומד עתה פנים אל פנים עם שלטונות המס - להשלים את החסר. האם בשל כך "יושתק" העובד בבואו לתבוע מן המעביד את השכר האמיתי שהוסכם עליו? וגם אם תרצה לומר שהחוזה נגוע ב"אי חוקיות", על המשתמע מכך, גם אז נותרת העובדה, שהשכר הנתבע הוא בבחינת שכר ראוי - שהוכח. עבור עבודה שבוצעה" (דב"ע לז/114- 3, בע' 193). ובהמשך (שם, בע' 194) מובאים בהסכמה דבריו של השופט ויתקון בע"א 874/75, בע' 335) "מי שטוען אי-חוקיות, עליו להוכיח על-ידי ראיה נוספת כי אמנם התכוונו הצדדים או אחד מהם לרמות את שלטונות המס". 8. בהליך זה לא הובאה כל "ראיה נוספת" (בלשונו של השופט ויתקון בע"א 874/75 הנ"ל), בנוסף לעדות המעביד כי כוונת הצדדים, או מי מהם, היתה להונות את שלטונות מס ההכנסה. העדות היחידה בסוגיה זו היא, כאמור, עדותו, של המעביד אשר אמר: "הוא דרש ממני שלא לשלם תשלומי ביטוח לאומי ומס הכנסה ואז הצעתי לו לשלם לו בצורת אשל כדי להגדיל את הנטו,והתובע הסכים". ובהמשך: "התובע קיבל יותר שכר כי רציתי להחזיק אותו אצלי". ובהמשך "יש לי הנהלת ספרים כפולה". אף כי הוגשה על ידי העובד בקשה לתיקון פרוטוקול אותה ישיבה, לא התייחסה זאת לדברים המצוטטים לעיל, ובא-כוח המעביד לא ביקש כלל לתקן את דברי מרשו. כאן המקום לציין כי אף ש"דרך המלך" היא הסכם על "שכר ברוטו", אין כל פסול בהסכם על "שכר נטו", ואף סעיף 141לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) מסדיר הסכם שכזה. מכאן כי האמור בדב"ע לז/114- 3 הנ"ל יפה אך לענייננו; לא די בעדות "בעל הדין". אלא יש צורך ב"ראיה נוספת", על מנת שחוזה ייפסל שעה שמטרתו להונות את שלטונות המס. 9. בין אם נלך בדרכו של בית-הדין הארצי בדב"ע לז/114- 3,ובין אם נלך בדרכם של אלה הסבורים שבטלותו של החוזה הפסול אינה מונעת אכיפתו של "החוזה הנסתר", נמצא שלא כל שרץ הוא בחינת "מוקצה מחמת מיאוס", ולא בכל מקרה תהא ידו של הנתבע על העליונה. 10. פסיקתו של בית-הדין בדב"ע לז/114- 3 הנ"ל, ומסקנתנו בהליך זה, תואמת את דבריו של השופט ח. כהן (בע"א 150/63, בע' 1367), בהליך שעניינו העסקה בלתי חוקית של נער: "פשיטא שאין אדם רשאי לטעון להגנתו את חטאיו שהוא חטא". 11. בהליך שלפנינו אין "מניעות" ליתן את הפסק ההצהרתי המבוקש מטעם נוסף והוא, שאין העובד תובע ממעבידו תשלום כלשהו בגין ההסכם שביניהם. אלא הצהרה בלבד על שכרו האמיתי, ששימש בסיס לצורך התשלום לביטוח הלאומי. חובת תשלום דמי הביטוח מוטלת על המעביד, ועליו בלבד (סעיף 161(ב) לחוק הביטוח הלאומי). אמנם מששילם המעביד את דמי הביטוח בעד עובד, עליו לנכות ממשכורתו אחוזים מסוימים מההכנסה (פסקה (ג) לסעיף הנ"ל), אך אין בכך כדי לשנות מעובדת היסוד והיא - כי המעביד, והרא בלבד, חייב בתשלום דמי ביטוח, והוא בלבד בר-עונשין משמסר הצהרה כוזבת בקשר לדמי ביטוח (סעיף 239(א) (2) לחוק הביטוח-הלאומי). 12. לאור הצהרתו של המעביד בבית-הדין האזורי. שכל כולו של ההסדר בינו לבין העובד היה להימנע מתשלום מס הכנסה ודמי ביטוח, יש לתמוה על כי המוסד לביטוח לאומי הצטרף, בבית-הדין האזורי ובערעור, "לכל טענות" המעביד (כלשון היכומים בבית-הדין האזורי), ומן הטעם ש"הבסיס לתביעת המערער (העובד) נשמט, משהו מבקש לבסס תביעתו על הסכמה שהתובע היה צד לה, ואשר נעשית במטרה להפחית הניכויים משכרו של המערער" (בלשון עיקרי הטיעון בערעור). שומה על המוסד לביטוח הלאומי לגבות דמי ביטוח מהשכר האמיתי המשולם לעובדים, ולא להסכים, ולו בשתיקה, לקנוניות בין העובד והמעביד, שמטרתן להביא לדווח בלתי-נכון על ההכנסה המשמשת בסיס לתשלום דמי ביטוח. תפקידו זה של המוסד לביטוח הלאומי נובע בראש ובראשונה מהחובה המוטלת עליו בחוק לשלם לזכאים גמלאות המבוססות על שכרו האמיתי של העובד (מקום שהגמלאות הן פונקציה של שכר המבוטח, ולא של השכר הממוצע במשק), וזאת על מנת להבטיח לעובד המבוטח המשך רמת הכנסה לה היה זכאי לולא ה"אירוע המזכה" (כגון תאונת העבודה במקרה שלפנינו). זאת ועוד, הסכמה עם תשלום דמי ביטוח על-פי סכומים שאינם תואמים את הכנסת המבוטח, עשויה לגרום לכך שהמוסד ייאלץ לגבות שיעורים גבוהים יותר של דמי ביטוח מכלל המבוטחים, על מנת שיוכל לשלם לזכאים את הגמלאות המבוססות על השכר הממוצע במשק. למותר להוסיף כי למוסד זכות תביעה נגד המעביד לשיפוי בגין כל התשלומים שיהיה עליו לשלם לעובד, בנוסף לדמי הביטוח בגין הסכומים שלא שולמו. 13. ומכאן - להצהרה המבוקשת. בית-הדין האזורי לא האמין לכל העדים שהופיעו לפניו, הן לעובד ולעדו והן למעביד. עובדה זו אינה מביאה למסקנתו של בית-הדין האזורי כי דין התביעה להידחות מאחר שלא הוכחה. במקרה אחר שנדון לפנינו (דב"ע מז/47-0, וענונו ואח' נ' הביטוח הלאומי ואח'; לא פורסם), בו לא האמין בית-הדין האזורי לשני הצדדים, ולא היה לפניו כל תלוש שכר, קבענו כי שכרו של העובד הוא "שכר המינימום". שונה המצב במקרה שלפנינו. מקום בו ניתן תלוש שכר, חזקה שהוא משקף את המציאות, לפחות לגבי הסכום הכולל המופיע בו, אלא אם הוכח, מעדויות אמינות, אחרת. דברים אלה אמורים גם לגבי מעביד המנהל לגרסתו "ספרים כפולים". בהליך זה טען המעביד כי העובד קיבל את הסכומים שפורטו בתלוש, ובסוגיה זו די בהודאת בעל דין. המעביד לא טען, כעולה מהמובאות מדבריו, כי העובד היה זכאי לאש"ל כל שהוא, או ל"הוצאות נסיעה". מכאן כי כל הסכומים ששולמו לעובד דינם כדין "שכר עבודה", ומאחר ששולמו לידיו - היה על המעביד לגלמם, ולשלם את מס ההכנסה בגינם, ומהסכום המגולם - לשלם דמי ביטוח כחוק. 14. התוצאה היא שהערעור מתקבל. אנו קובעים ששכרו נטו של העובד ליום היה -. 4.266 שקלים ישנים (300,2+200+766,1) בחודש נובמבר 1984 ו- 289.92, 4 שקלים ישנים בחודש דצמבר אותה שנה. המוסד לביטוח לאומי יצרוך את חשבון "הברוטו" מסכום זה, על-פי שיעורי המס שהיו נהוגים אותה עת, וישלם לעובד דמי פגיעה (וגמלאות אחרות המגיעות לו, באם מגיעות) כשהם מחושבים על-פי שכר זה. המשיב מס' 1(המעביד) ישלם למערער (העובד) הוצאותיו בשתי הערכאות בסך של -.000, 2 ש"ח בצרוף מע"מ; סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד יום תשלומו בפועל.ביטוח לאומימשכורתתלוש שכרשכר "פיקטיבי"