איסור פרסום צו חיפוש

האם רשאי בית-המשפט לאסור פרסום בעיתון או בתקשורת של צו חיפוש? קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא איסור פרסום צו חיפוש: .1היחידה הארצית לחקירת הונאות, מקיימת חקירה של עו"ד פלוני נושא משרה ציבורית ושל רואה-חשבון. החקירה החלה, בעקבות תלונה של תושבת חיפה, ובעקבות חקירה זו הוצאו בענין זה שני צווי חיפוש. הצו הראשון הוצא ע"י שופט בית-משפט השלום בעכו ושם הוחלט כי פרטי הבקשה והצו יהיו חסויים. הצו השני הוצא ע"י בית-משפט זה, וגם לגביו ניתנה החלטה כי הוא יוצא בדלתיים סגורות, כדי לא לפגוע במהלך החקירה הנ"ל שיכולה להיפגע ע"י פרסום מוקדם של קיום צו כזה. הצו השני הוצא ביום 21.12.86וביום 31.12.86- הוסרה הגבלת הפרסום, בעקבות פניה של נציג יחידת ההונאות. .2מיד עם הסרת איסור הפרסום, החלו העניינים ללבוש ממדים של כדור שלג, כאשר פרקליטו של עוה"ד הפלוני ורואה-החשבון פנה לבית-המשפט בבקשה למנוע את פרסום דבר החקירה, ואת פרסום הוצאת צו החיפוש שעמדו להיות מפורסמים בעתון בכל רגע (ראה כתבה שלא פורסמה בתיק זה); בד בבד עם זאת, פנה העתון "כלבו", וכן קבוצת עתונאים, בבקשה לקיים את התרת הפרסום. .3בקשתם של קבוצת העתונאים לא נוסחה כראוי ולכן נמחקה. נותר כמבקש רק עתון "כלבו", אשר מטעמו הופיע עו"ד יהב. .4הואיל ומדובר במשפטן, הוזמן לדיון נציג הוועד המחוזי של לשכת עוה"ד (עו"ד סלומון). נציג לשכת עוה"ד זומן להיות נוכח גם בעת החיפוש. לשכת עוה"ד אף טרחה ושלחה לדיון נציג נוסף מטעם הוועד המרכזי של עוה"ד, עו"ד שיינמן. נוהג הוא מימים ימימה שמצא לו בסיס איתן בפסיקה, שכאשר מעורב עו"ד או משפטן בכגון אלה, יש לזמן את נציג הלשכה [13]. .5פרקליט המבקשים, ועמו נציגי לשכת עוה"ד, היו בדיעה שיש לאסור את פרסום הוצאת צו החיפוש ודבר החקירה, בעוד שנציג המשטרה סבר כי לא קיימת כל מניעה משפטית להתרת הפרסום, וכי לא נתקיימו נסיבות המצדיקות אי-פרסום לפי החוק. בעמדה זו תמך נציג העתון "כלבו" ובין הצדדים "נפתחה" יריבות נוספת בשאלת "מעמדה" של העתונות בבית-המשפט, כאשר נציגי לשכת עורכי-הדין טענו, כי אין לעתונות מעמד ולא קנויה להם זכות עמידה כלל. .6לאור הנ"ל, נסב הדיון על שאלות אלה: א. האם רשאי בית-המשפט לאסור פרסום בעתון או בתקשורת של צו חיפוש? ב. האם מוסמך בית-המשפט, במקרה זה, לאשר פרסום דבר החקירה בכללה? ג. האם "לעתונות" יש זכות עמידה בפני בית-המשפט בענין פרסום או אי-פרסום של הליך מסויים? לפני שאביע דעתי בענין, יש להביא בתמצית את נימוקיהם של הצדדים: טיעוני לשכת עוה"ד: (עו"ד שינמן ועו"ד יואל סולומון): (1) אין להתיר פרסום צו החיפוש מפני שחקירה משטרתית חייבת להתנהל בדיסקרטיות ולא לאורם של זרקורים. (2) אין להתיר פרסום, כאשר מדובר בשלב כה מוקדם של החקירה. (3) לא יתכן לפגוע באיש ציבור, שבנה תדמיתו בעמל כה רב, ולהעמידו בראש חוצות כרמאי. (4) עצם הפרסום יפגע בציבור עוה"ד וייצור דעה קדומה כנגדם. טיעוני עו"ד גולדבליט ב"כ המבקשים: (5) לכל אדם במדינה הזכות להיות "בן חורין" בפרטיותו. פרסום חשד בשלב חקירה כה מקדמי - יפגע בזכות זאת ויהווה הפרת חוק לשון הרע, דבר זה יש למנוע כבר עכשיו. (6) פרסום הענין יפגע בחקירה שמתהנלת לפי הדין כאמור בסעיף 70(ה) לחוק בתי המשפט [10], לדעתו של עו"ד גולדבליט, שמורה גם לחשוד הזכות לטעון שהחקירה תפגע אם ענינו יפורסם ברבים. (7) לבית-המשפט "סמכות טבועה" לאסור פרסום. (8) בקשת צו החיפוש היא שלב כה מוקדם, שאסור לפרסמה, מפני שלמעשה אין עדיין "הליך" בפני בית-המשפט - תחילת הליך הוא בהגשת בקשת מעצר או כתב אישום - עו"ד גולדבליט מסתמך על הוראות סעיף 71לחוק בית-המשפט [10]. (9) המדובר בהליך ביניים, ובהליך כזה מן הראוי שבית-המשפט יורה על דיון בדלתיים סגורות (ס' 68(ב) לחוק בית-המשפט [10]). (10) אין קנויה לעתונות זכות עמידה לפי החוק בבית-המשפט. (11) הפרסום, אם יהיה - יהווה הפרה של חוק הגנת הפרטיות. ואלה טיעוני נציג המדינה: (10) לא נתמלא כל תנאי שבחוקהאוסר פרסום דבר צו החיפוש. (11) בענין מעמד העתונות אין נציג המדינה מחווה דעתו. טיעוני נציג העתון "כלבו", עו"ד יהב: (11) קנויה לעתונות הזכות להופיע ולטעון בענין הפרסום או אי-הפרסום, מפני שלציבור "הזכות לדעת". (12) לעתון "כלבו" יש אינטרס ממשי בפרסום - שכן הפרסום הוא מה ש"המקומון" צריך לספק "לציבור הקטן" שאליו מופץ העתון (עמ' 14לפרטיכל). (13) זכותו של הציבור לדעת על קיומה של חקירה של אנשי ציבור - מה גם שהפרסום יהיה פרסום "יבש" "ללא צבע". אתייחס להלן אל חלק מן הטיעונים שנראו לי רלבנטיים, לאו דווקא לפי הסדר שבו הם נטענו. .7מעמדה של העתונות - זכות העמידה בבית-המשפט אכן יסוד של כל מדינה דמוקרטית הוא "חופש הדיבור". מעקרון זה נגזר שם עקרון "פומביות הדיון" ועל שני אלה נשענת מערכת התקשורת. על הצורך לנהל דיון בפומבי נאמר רבות בפסיקה של בית-המשפט העליון ובמאמרי מחברים [15] וזהו העקרון אשר מצוי בחוק בתי המשפט [10]. עקרון הפומביות מהווה ערובה נגד משפטי סתר, הנוהגים במדינות טוטליטריות. על עקרון זה לוחם נציג העתון "כלבו", אלא שאין בכך כדי להקנות לעתונאים זכות עמידה וטיעון בבית-משפט זה. כך נפסק בשני פסקידין ע"י כבוד השופטים א' אבן ארי [6] וכב' השופט ד' לוין, כתארו אז [7]. מצד שני, יש לעתונות מעמד "מיוחד", אשר לא הודגש בפסקי-הדין הללו, ולדעתי מעמד מיוחד זה, יכול ויקנה להם זכות עמידה וטיעון בביתהמשפט הגבוה לצדק. כוונתי לתקנות הארכיון 1935[13]. (כפי שנראה בהמשך, אין ודאות כי אכן יש לעתון זכות עמידה בבג"צ). לפי תקנות הארכיון [13], זכאי רק מי שיש לו ענין ישיר במשפט לעיון בתיק בבית-המשפט, אלא שלפי תקנה 3א(א) לאותן תקנות [13], רשאי מנהל בית-המשפט להתיר גם לאחרים לעיין בארכיון בית-המשפט. ואכן מנהל בתי-המשפט התיר למי שהוא עתונאי מוסמך, כלומר זה אשר מחזיק בתעודה מטעם לשכת העתונות הממשלתית - לעיין בחומר הארכיוני. ראה היתר מיום .15.2.59במילים אחרות יש לעתון "אינטרס אישי" ישיר וממשי בכל ענין הקשור לענין ופרסום חומר משפטי. בתחילה סברתי, כי פיסקת הסופיות הכלולה בסעיף 74לחוק בתי המשפט [10], אינה מאפשרת ערעור או תקיפה אחרת של החלטה בענין דלתיים סגורות. סעיף 74לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) [10] קובע במפורש, שאין אחרי החלטה על דלתיים סגורות ולא כלום. בענין זה אין, כנראה, דיעה סופית בבית-המשפט העליון, מפני שבענינו של העתונאי יפת [1] דן ביתהמשפט הגבוה לצדק בעתירה לבטל איסור פרסום, שהוציא בית-משפט מחוזי, ואף החליט בעתירה זאת, מבלי שנגע כלל בפיסקת הסופיות. בעוד שב-ר"ע 176/86[3] אומרת כב' המשנה לנשיא בית-המשפט העליון, בהתייחסות ישירה לפיסקת הסופיות כי כנראה, הוראת הסופיות חלה על החלטה המקבלת עתירה לדיון בדלתיים סגורות, בעוד שאינה חלה על החלטה הדוחה בקשה כזאת (ראה שם [3] בעמ' 500). מכאן, שתאורטית, יכול ופיסקת הסופיות אינה חלה על תקיפת החלטה כזאת שלא עי ערעור, אלא ע"י עתירה לבג"צ? לי נראה, כי תקנות הארכיון, 1935[13] מקנות לעתון "כלבו" אינטרס ישיר וממשי בשאלת הפרסום או אי-הפרסום, ואם אכן יש בפנינו בעיה קונסטיטוציונית שיצר לה השלכה רחבה יתכן ובג"צ יפתח בפני העתון את שעריו, זוהי הרוח הנושבת בבית-המשפט העליון [2]. יצוין, כי בענין זכות העמידה בפרשה זו, היו שלושת השופטים מאוחדים אם כי בשאר הנקודות היה כב' השופט ברק בדעת מיעוט. מכאן, "שעתונאי מוסמך" רשאי לעיין בחומר ארכיוני, כלומר לדרוש ולעיין בתיקים בארכיון. "אין עתונאי מוסמך" רשאי לבקר החלטה בקשר לדלתיים סגורות בבית-משפט זה - מפני שאין לו זכות עמידה. .8פרסום צו החיפוש, פרטי החקירה ושמות החשודים. עד כמה שידי משגת, טרם התעוררה שאלת פרסום צוו חיפוש בפסיקה. ההחלטה בדבר חיפוש היא החלטה שיפוטית טהורה, הכרוכה בשיקול דעת. איני מוכן לקבל את הדיעה, שבקשת צו חיפוש איננה הליך, כפי שסובר ב"כ המבקשים. בקשת צו חיפוש היא הליך ככל ההליכים. כך נפסק בענין אחר בבית-המשפט העליון [3]. ככלל הדיון צריך להיות פומבי. בית-המשפט רשאי לדון בענין מסויים בדלתיים סגורות לשם [10]: .1 שמירה על בטחון המדינה. .2 מניעת פגיעה ביחסי החוץ של המדינה. .3 לשם הגנה על המוסר. .4 לשם הגנה על עניינו של קטין. .5 לשם הגנה על עניינו של נאשם או מתלונן בעבירות מין. .6 הדיון הוא בענייני אישות. .7 הדיון הפומבי עלול להרתיע עד מלהעיד עדות חופשית או מלהעיד בכלל. בבקשות לצווים זמניים ולצווי ביניים, ולהחלטות ביניים אחרות רשאי בית-המשפט לדון בדלתיים סגורות [10]. כמו כן רשאי בית-המשפט לאסור כל פרסום בקשר לדיוני בית-המשפט, במידה והוא רואה צורך בכך לשם הגנה על בטחונו של בעל דין [10]. כמו כן בית-המשפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד, שטרם הוגש נגדו כתב אישום או כל פרט אחר שיש בו כדי לזהותו, אם הדבר עלול לפגוע בחקירה שעל פי דין [10]. א. אינני מוכן לקבל את הטענה שרק הגוף הממונה על החקירה הוא הקובע אם הפרסום עלול לפגוע בחקירה שעל-פי דין. מסכים אני, כי הגוף המרכזי המוסמך לערוך חקירה בנסיבותיה של עבירה היא המשטרה [11]. וכאשר מוגשת תלונה חייבת המשטרה לפתוח בחקירה [12]. עם זאת, סעיף 70(ה) [10] מדבר על "דבר שעלול לפגוע בחקירה", ואינו מדבר על מי שמביא את הידיעה על דבר כזה. במילים אחרות, אני יכול לתאר לעצמי מקרה, שבו נחקרת פרשה מסויימת, ודווקא החשוד או המקורבים לו הם אלה אשר יכולים להצביע על אספקט מסויים, שיוביל למסקנה זו או אחרת, ושאם שם החשוד יפורסם - לא תהא אפשרות לעשות זאת. מכאן, שבדיון על איסור פרסום שמו של חשוד, בית-המשפט הוא לעולם הקובע, אם הפרסום עלול לפגוע "בחקירה שעל-פי דין - ולא כל צד מן הצדדים. ב. לא נראה לי, כי חל על המקרה סעיף כלשהו המפורט בסעיף 68(ב) לחוק בתי המשפט [10] (ראה תוכן הסעיף לעיל). ג. לי נראה, כי חלים על המקרה שלפנינו הראות סעיפים 68(ג) וסעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט [10]. .9סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט [10] קובע כי, "בית-המשפט רשאי לאסור כל פרסום בקשר לדיוני בית-המשפט במידה שהוא רואה צורך בכך לשם הגנה על בטחונו של בעל דין....". אינני סובר, כי יש לתת למונח "בטחוני" של בעל דין משמעות מצומצמת - כלומר משמעות של בטחון פיזי בלבד. בהמרצה ת"א 5360/85 [8] נאמר ע"י כב' השופט גלעדי, בציטוט ממאמר של המחבר סגל: "החוק הוא תולדה של מוסכמה חברתית שנתגבשה, לפיה זכאי פרט "להעזב במנוחה" ולהיות מוגן גם מעבר להגנה מפני חדירה פיזית לרשות היחיד. זוהי גם ההשקפה של המשפט האמריקאי: ראה ספרו של המלומד פוליביוס (הוצאת 1982)". אני סבור, כי במקרה שלפנינו, כאשר מדובר בהליך כה מוקדם, של הוצאת צו חיפוש, ובנושאי משרה ציבורית, אין ספק כי פרסום דבר הוצאת צו החיפוש ופרטי החקירה יפגעו בבטחונם, במשרתם ובתפקידם, דבר כזה ביקש המחוקק למנוע ולכן בחר להשתמש במילים "פגיעה בבטחונו של בעל דין". גם פגיעה בפרנסה היא פגיעה בבטחון. בפסיקה נקבע לא אחת [9] וגם ע"י בית-המשפט העליון, כי המבחן לקבוע אם דברים שאמר נתבע או חשוד, יש בהם כדי להוציא שם רע, הוא המבחן האובייקטיבי ולא הסובייקטיבי, כלומר עלינו לשאול עצמנו לא מה שחושבים המבקשים על הפרסום, אלא כיצד עלולה החברה לקבל את הפרסום. והנה - החקירה, איננה תלוייה בפרסום או באי-הפרסום, והיא בוודאי תתנהל עד למיצוי סופי, גם ללא זרקורי הפרסומת. אין אני מוכן ששמם של חשודים או פרטי החקירה לגביהם יפורסמו בשלב כה מוקדם כאשר ההליך המשפטי בבית-המשפט היה אך ורק, הוצאת צו חיפוש. "חוק הגנת הפרטיות", תיקון התשמ"ה (1985), בסעיף 23(ב) [14] אוסר על גוף ציבורי למסור מידע לציבור שלא על-פי סמכות כדין, אין אני סבור שפרסום הפרשה לפרטיה, בציון שמות המעורבים, עולה בקנה אחד עם הוראות סעיף 23(ב) לחוק הנ"ל. אומרת המשנה לנשיא בית-המשפט העליון, כב' השופטת בן-פורת [4]: "...ברצוני להוסיף, שגם אלמלא קיומו של חוק הגנת הפרטיות, שומה היה על רשות השידור לשקול בסבירות ובתום לב, בכל מקרה נתון, את הענין הכרוך בפרסום מידע מסויים מבחינת תוכנו, מול הפגיעה בפרסום זה בפרטיות של הנוגע בדבר...". הנחיות מועצת העתונות, מדברות על פרסום שמות של עצירים וזיהויים; מליאת המועצה קבעה, שבמקרה של חשוד לפני מעצרו אין לפרסם שמו, תמונתו או תווי זיהוי שלו. ראה ספרו של פרופ' ליבאי [17]. אם כן - מדוע דווקא כאן, כאשר טרם נעצר אדם כלשהו, יש ענין בפרסום? לדעתי - פרסום אשר יש בו לזהות את החשודים, יפגע בבטחונם בשלב כה מוקדם - וזאת יש לאסור. אין חולק, כי גם ענין פרטי, כאשר הוא קשור באדם בעל תפקיד ציבורי, יכול שלציבור יהיה אינטרס לגיטימי לדעתו מהו (שלגי, סדר הדין הפלילי, עמ' 175[18]). ראה בפסה"ד הנ"ל [4] בעמוד 684מול האות ו' דבר כב' השופטת בן-פורת. אולם, כאשר מדובר בשלב כה מוקדם ובאנשי ציבור, אינני סובר, שזה השלב שיש לפרסם את השמות ומקום העבודה דווקא בגלל הרגישות המיוחדת שיש לענין זה שקשור בנושאי משרה. על כן, אין להתיר פרסום שמם או כל פרט מזהה אחר של החשודים מפאת בטחונם, כאמור בסעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט [10]. .10בנוסף על האמור לעיל, סבור אני, כי יש לאסור את הפרסום, מכח סעיף 68(ג) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) [10], אשר לפיו, רשאי ביתהמשפט לדון בבקשות לצווי ביניים בדלתיים סגורות. יש מחלוקת (ראה שלגי, לעיל [18]) אם סעיף 68(ג) לחוק בתי המשפט, חל על בקשות למעצר וכיו"ב. דעה אחת אומרת כי הליך של בקשת מעצר למשל הוא הליך עצמאי על כן איננו הליך ביניים. זוהי דעתו של השופט א' בן ארי בב"ש 548/84 [6] אשר לא פורסם. אולם אני סובר כדעתו של פרופ' ליבאי, בספרו דיני מעצר ושחרור [17] (שם, בעמ' 146), כי סעיף 68(ג) לחוק בתי המשפט חל על בקשות להוצאות צוי חיפוש ומעצר. לדעתי, כל הפעולות הנעשות במסגרת בקשות להוצאת צווי חיפוש, או מעצר, הם הליכים הפרילמינריים לתכלית הסופית, כלומר לדיון על-פי כתב אישום, וכל כולם של הליכים אלה, מיועדים לגיבושו של כתב אישום. על כן הם מהווים הליך ביניים. ואם ישאל השואל, מדוע היה צורך גם בסעיף 68(ג) לחוק בתי המשפט [10], שדן בהליכי ביניים וגם בהוראות נוספות, שלפיהן מותר לאסור פרסום כגון סעיף 70(ד)? - ההנחה היא כי המחוקק לא השתמש במילים מיותרות? - על כך אשיב, כי סעיף 68(ג) לחוק בתי המשפט הוא מעין "סעיף עוללות" לאמור תחת סעיף 68(ג), רשאי בית-המשפט להביא בחשבון נמוקיו לסגירת דלתיים גם נימוקים כאלה, אשר אינם מצויים בסעיפים האחרים של חוק בתי המשפט. ראה פרופ' ליבאי בספרו הנ"ל [17], בעמוד .146 ככלל, סבור אני, כי כל בקשות החיפוש צריכות להיות חסויות ואין להתיר פרסומן. הרי לא יעלה על הדעת שינתן לפרסם צו חיפוש ברגע הגשת הבקשה? שכן כך, הרי מטרת החיפוש תסוכל. כב' השופט המחוזי, ד"ר ביין, בחוות דעתו לענין הוצאת צווי חיפוש [19], אמר בעמוד 26לחוות הדעת, שהדיון בבקשת הוצאת צו החיפוש ייעשה בלשכת השופט, בדלתיים סגורות, בהיעדר האדם אשר לגבי גופו, או לביתו מתייחסת הבקשה. ודבר ההליכים להוצאת הצו ועובדת ביצוע הצו לא יפורסמו אלא אם בית-המשפט יורה אחרת. הנימוק לאי פרסום צווי חיפוש הוא, לדעת ד"ר ביין, בשניים: א. הגנה על שמם הטוב של אנשים חפים מפשע. ב. מניעת דליפת מידע על החיפוש בטרם בוצע דבר שיש בו לסכל, את מטרת החיפוש ולפגוע בחקירה [17]. אגב, כב' השופטת אחיטוב, בפרשת עורך ראשי של עתון מעריב (ת"א 12852/85- לא פורסם) סוברת, כי איסור פרסום יכול להיעשות אך ורק במסגרת סעיפי חוק בתי המשפט, שדן בכך במפורש, שאחרת החלטה שתינתן אין לה תוקף משפטי והיא "מעין" - "הין V". כאמור, אני סבור שסעיף 68(ג) לחוק בתי המשפט [10] חל על בקשות מעצר. בנוסף על כך, סבור אני, כי את המונח רשאי, אשר בסעיף 68(ג) לחוק בתי המשפט [10], יש לפרש כחייב, כאשר דנים בהוצאת צו חיפוש. במילים אחרות, המונח "רשא" אשר בסעיף 68(ג) לחוק בתי המשפט, יש לפרשו כחובה. ראה בענין פרשנות זו ע"א 714/80 גולדברגר [5א] וכן פרשת סגל [5]. אכן, בחוזר הנהלת בתי-המשפט מיום 12.12.86, נקבע כי ביומן צוי החיפוש אין לרשום פרטים, פרט לשם השופט ושם המבקש, וזה כדי למנוע דליפת מידע וכדי לשמור על סודיות. וכי הצווים ישמרו בארון סגור שלא תהא אליו גישה (ראה חוזר הנהלת בתיהמ"ש מס' נוהל 06/02). מסקנתי היא, איפוא, כי בקשת צו חיפוש היא, ככלל, בקשה בדלתיים סגורות, ולכן אין להתיר לפרסמה. התוצאה אליה הגעתי מובילה אותי לפסוק: "טוב שם טוב משמן טוב ויום המוות מיום הוולדו" (קוהלת, ז', א'). בספר המדע, משנה תורה לרמב"ם [19] נאמר: "חכמים: שלוש עבירות נפרעין ואין האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא! עבודת כוכבים, וגילוי עריות, ושפיכות דמים ולשון הרע כנגד כולן". ובהמשך: "שלושה לשון הרע הורגת האומרו, והמקבלו וזה שאומר עליו והמקבלו יותר מן האומרו". אין אני נביא, ואיני יודע מה תהיה תוצאת החקירה - אך בשלב כה מוקדם, יש סכנה שהציבור שיקבל את "הידיעה" יפרש אותה שלא בפרספקטיבה הנכונה, כך שהמבקשים ייפגעו. בפני הכנסת תלויה ועומדת הצעת חוק איסור פרסום שמו של חשוד, התשמ"ו [20], שבאה למנוע נזק חמור שגורמים פרסומים מוקדמים על דבר הגשת תלונה למשטרה נגד אדם, מעצרו או חקירתו. פרסומים אלה יוצרים בדעת הקהל דיעה שלילית כלפי החשוד ונגרם לו נזק בל ישוער. כל אדם הוא בחזקת זכאי עד אשר יורשע. ולכן מוטב שהפרסום ייעשה כאשר אדם מובא בפני שופט, ולא בשלב כה מוקדם כפי שהדבר בפנינו. לאור הנימוקים הללו, אני אוסר על פרסום שמות החשודים, פרסום מקום עבודתם או פרטים מזהים אחרים. ההחלטה הזאת כפי שהיא, ניתנת לפרסום.צוויםפרסוםאיסור פרסוםצו חיפוש