קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא גרירת רכב ''גרוטאה'' חונה: מכוניתו של התובע חנתה ברחוב קרפל ליפא, בגבעת-שמואל, יותר משמונה חודשים, בלא שהוזזה מן המקום. התובע, המתגורר ברחוב אהרון, הניצב לרחוב שבו חנתה המכונית, טוען, שהנתבעת, המועצה המקומית גבעת-שמואל, גררה את רכבו ללא התראה וללא הצדקה. טענתו היא, שנגרם לרכב נזק בעצם הגרירה ובנוסף לכך, אין המועצה מוכנה להחזיר לו את רכבו. המצב המשפטי לפי גירסת הנתבעת: המועצה המקומית טענה כלפי התובע טענות אחדות. לפי גירסתה, השתלשלות העניינים היתה זו: .1הרכב יצא מכלל שימוש והיה בבחינת "גרוטה" כהגדרתה בחוק שמירת הנקיון, תשמ"ד- .1984מכיוון ש"הגרוטה" הושארה במקום יותר משמונה חודשים - עובדה שהתובע מודה בה - דרשה הנתבעת מן התובע לסלק אותה מן המקום. .2הגדרת "גרוטות רכב" בסעיף 1לחוק הנ"ל היא: "רכב שיצא מכלל שימוש מחמת שהתיישן, שפורק או שנקבע כרכב באובדן גמור, וכן שלד של רכב או חלקים ממנו". .3החוק קובע "חזקה לעניין גרוטות רכב" בסעיף 5, שבו נאמר: "הושלכה גרוטת רכב, רואים, לעניין סעיף 2, את בעלה כאילו הוא שהשליכה, זולת אם הוכיח שלא הוא עשה כן וברשות מי היתה גרוטת הרכב אותה עת, או שגרוטת הרכב נלקחה ללא הסכמתו". .4"השלכה" - לפי סעיף 1לחוק - היא "לרבות זריקה, שפיכה, נטישה, השארה או גרם לכלוך באופן אחר". .5סעיף 2לחוק קובע איסור השלכת גרוטות רכב ברשות הרבים. סעיף 8לחוק מתיר לרשות מקומית לסלק גרוטות רכב שהושלכו ברשות הרבים. אולם סילוק כזה מותר רק לאחר שהרשות המוסמכת - לרבות המועצה המקומית - דרשה קודם מבעל הגרוטה לפנותה "תוך תקופה שקבעה בדרישה והוא לא עשה כן, ולאחר שהודעה בדבר כוונתה לסלק את הגרוטה הודבקה עליה במקום נראה לעין, 48שעות לפחות לפני ביצוע הסילוק" (סעיף 8(ב) לחוק). .6לחלופין, טוענה הנתבעת, כי אפילו לא דובר בגרוטה אלא ברכב תקין, היא היתה רשאית לסלקו מן המקום, הואיל וחנה ברשות הרבים יותר מ- 60יום. בעניין זה הסתמכה המועצה המקומית על סעיף 8א(א) לחוק, הדן בסמכות לסלק גרוטות רכב והקובע: "הושאר רכב ברשות הרבים במקום אחד במשך תקופה העולה על שישים ימים, רשאית הרשות המוסמכת (לרבות המועצה המקומית - ג' ש) להורות על גרירתו מהמקום". גם גרירת רכב שאינו גרוטה מותנית בהפניית דרישה לבעל הרכב לפנותו תוך תקופה שתיקבע בדרישה ובאזהרה שאם לא יפנהו, יגרר הרכב (סעיף 8א(ב) לחוק). טענותיה העובדתיות של הנתבעת: .1הנתבעת אומרת, כי פעמיים הודבקו הודעות התראה מתאימות במקום בולט על גבי הרכב, בראשונה ב-2.3.94, ובשנייה ב- 23.5.94(סעיף 2(ג) לכתב ההגנה). .2עוד אומרת הנתבעת, כי שלחה לתובע מכתב דרישה אל רחוב קרן היסוד 9, רמלה, "היא הכתובת שהופיעה במשרד הרישוי כמענו של התובע". (סעיף 2(ד) לכתב ההגנה). .3בעניין זה טוענת הנתבעת בכתב הגנתה טענה מעורפלת. המסמכים המסומנים בכתב ההגנה "נספח א'" הם העתקי "דרישות סילוק" שהודבקו על רכבו של התובע לפי הסיפא של סעיף 2(ג) לכתב ההגנה, אך הם גם העתקי "מכתב הדרישה" שנשלחו לתובע לרמלה. צורת המסמכים המכונים "נספח א'" היא לבטח של מכתב הנשלח בדואר ולא של טופס הדבקה. .4כאילו לא די באלה ההודעות, נתבקש התובע על-ידי פקח מטעם הנתבעת להזיז את הגרוטה "לאור תלונת השכנים" (סעיף 2(ה) לכתב ההגנה). .5מכיוון שהתובע לא שעה להן, נגרר הרכב "ביום 23.5.94למגרש חניה פרטי" (סעיף 2(ז) לכתב ההגנה). .6ב- 20.7.94כתבה הנתבעת מכתב לתובע, אל כתובת סתמית ברחוב קרפל ליפא, הוא הרחוב שבו חנתה המכונית שבה אנו דנים, ללא מספר כלשהו. נזכרה בו ההתראה הראשונה שהודבקה על הרכב, מועד הגרירה והקביעה, שאין לרכב "טסט" זה כשנה. הנתבעת הביעה נכונות להחזיר את הרכב לתובע, אם ימציא אישור על כשירותו לנסיעה. הנתבעת אף הביעה במכתב זה נכונות לשאת בהוצאות גרירת הרכב ואחסונו. טענותיו העובדתיות של התובע: .1התובע טוען, כי מעולם לא ראה הודעת הדבקה על הרכב, אף כי ראה את הרכב, למעשה, מדי יום ביומו. .2הרכב לא היה גרוטה, אף כי לא עבר "טסט", אף שהתובע שילם את האגרה השנתית. הוא נימק את הדבר בבעיות אישיות מכבידות (לפי מסמך משטרתי, הנזכר להלן, ושהתובע אינו מכחישו, ה"טסט" האחרון היה ביוני 1990, דהיינו כארבע שנים לפני אירועי כתב-תביעה זה). .3התובע לא גר בתקופה הרלוואנטית ברמלה. במשלוח התראה לכתובת זו הסתמכה הנתבעת על מסמך שקיבלה מן המשטרה (נספח ב' לכתב ההגנה) וזו מצידה שאבה את המידע ממשרד הרישוי. .4לתובע עוד מכוניות - כך העיד - והוא דיווח על שינוי כתובתו מרמלה לגבעת-שמואל כאשר עבר לגור שם. כראיה הציג לבית המשפט את תעודת הזהות שלו, שהונפקה באוגוסט 1993ובה נרשמה כתובתו ברחוב אהרון 6, בגבעת-שמואל. .5אין איפוא פלא בדבר, שהתובע לא קיבל שום התראה בכתובתו הנכונה, משום ששום התראה לא נשלחה לכתובת זו. .6ב-10.6.94, דהיינו שישה-עשר ימים לאחר גרירת מכוניתו, כתב התובע מכתב לנתבעת (המכתב צורף כנספח ג' לכתב ההגנה) ובו הודה, כי אכן פגש בפקח של המועצה שביקשו להזיז את הרכב ממקומו. הוא לא יכול היה לעשות דבר, טען במכתבו, משום שהרכב לא עבר "טסט". מכל מקום, טען התובע, מעולם לא קיבל התראות כגירסת הנתבעת. ממצאי בית המשפט: .1בית המשפט לא שמע ראיה על היות הרכב נושא כתב התביעה גרוטה. כמובא לעיל, "גרוטה" מוגדרת בהגדרה ברורה ביותר בחוק שמירת הנקיון, שעליו הסתמכה הנתבעת כאשר החליטה לגרור את רכבו של התובע ממקום חנייתו. כאמור, "גרוטת רכב" היא "רכב שיצא מכלל שימוש מחמת שהתיישן..." ואין בגירסת הנתבעת שמץ של ראיה בנדון. לבית המשפט לא הוצג תצלום של הרכב שיעיד על היותו מפורק או בדמות שלד, מונחים הנזכרים אף הם בהגדרה האמורה. המונח המתאים, שבו אפשר למצוא זכר לרכב מיושן, מצוי בתקנה 1לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, ונאמר בה לגבי "רכב מיושן": "(1) רכב, למעט טרקטור, גרור ואוטובוס, שבמועד חידוש רשיונו מלאו תשע עשרה שנים משנת ייצורו;". ממספרו של הרכב אנו למדים, כי שנת ייצורו היא .1983לפיכך, לא היתה לנתבעת רשות לגרור את הרכב מחמת היותו גרוטה. .2מכיוון שהרכב חנה במקום כשמונה חודשים, וזאת על-פי הודאתו של התובע עצמו, כי אז רשאית היתה הנתבעת, לכאורה, לגרור אותו ממקומו בהסתמכה על הוראת סעיף 8א לחוק הנ"ל, המצוטט לעיל. .3לכאורה, אמרנו, וזאת משום שההתראות שהודבקו על שמשת הרכב - ובהנחה שאכן הודבקו, חרף גירסת התובע שלא ראה אותן - מתייחסות ל"גרוטת רכב". זה עתה קבע בית המשפט, שמכוניתו של התובע לא היתה גרוטה. לפיכך, לא היה להתראות אלה כל תוקף. .4אולם, גם בהנחה שטענתה החלופית של הנתבעת היא העיקר, דהיינו שמדובר ברכב שהושאר במקומו למעלה משישים ימים - כך לשון סעיף 8א(א) לחוק הנ"ל, המצוטט לעיל - הרי בהתראות נאמר שהרכב הושאר ברשות הרבים "במשך תקופה העולה על 7ימים". לפרק זמן זה אין שום נפקות משפטית, אם מדובר בהשארת "רכב ברשות הרבים", כלשון כותרתו של סעיף 8א הנ"ל. מה עניין "שבעה ימים" הנזכרים בהתראה, אם החוק מדבר על היתר לרשות המקומית לגרור רכב לאחר שהושאר במקום "תקופה העולה על ששים ימים"? .5החוק קובע, שגרירת רכב מותנית בשני תנאים הכרחיים הקבועים במפורש בהמשכו של אותו סעיף. א. התנאי הראשון הוא, שעל הנתבעת היה לדרוש מבעל הרכב לפנותו "תוך תקופה שתיקבע בדרישה" (כלשון סעיף 8א(ב) לחוק). בדרישה שהודבקה, לפי גירסת הנתבעת, על שמשת המכונית ב- 2.3.94(המסמך השני המסומן נספח א' לכתב ההגנה), הוזהר בעל הרכב שבכוונת המועצה המקומית לגרור את הרכב כעבור 14יום או בסמוך למועד זה. ברם בשלב זה נראה שהמועצה המקומית זנחה את אזהרתה. בשלב זה לא נגרר הרכב. ב. התנאי השני הוא, שהמועצה חייבת לשלוח את האזהרה לתובע גם בדואר רשום "אם ניתן לזהותו" (סעיף 8א(ג) לחוק) - והרי אין ספק שיכלה לזהותו. מספרו של הרכב היה סוד גלוי לכול, שהרי לוחיות הזיהוי לא הורדו ממנו. אין מדובר באזהרה חלופית. הסעיף נוקט לשון "תודבק על הרכב ... ותישלח בדואר רשום..." - לא "או", אלא "ו" נאמר שם. .6אלא שיודעים אנו בשלב זה, שהמועצה המקומית לא נהגה כדין בעניין זה, שהרי שלחה את ההתראות הללו לרמלה, לכתובת שהתובע הוכיח לבית המשפט, ללא צל של ספק, כי לא התגורר בה במועדים הרלוואנטיים לתביעה זו. .7מכתבה הראשון של הנתבעת לתובע נשלח - זאת אנו למדים מן המסמכים שהנתבעת צירפה לכתב הגנתה - ב- 20.7.94(נספח ד' לכתב ההגנה) - לפי הכתובת "רחוב קרפל ליפא", ללא מספר כלשהו. והרי ידוע לנו שזה הרחוב שבו חנה הרכב, אך לא הרחוב שבו מתגורר התובע. .8בשלב זה היתה הנתבעת חייבת לדעת היכן מתגורר התובע, וזאת משום שכבר ב- 10.6.94שלח לה את מכתב התמיהה והזעם שלו. על המכתב (נספח ג' לכתב ההגנה) מתנוססת חותמת המועצה המקומית ונאמר שם "נתקבל" וליד חתימתו של התובע נרשמה גם כתובתו הנכונה והמדויקת: רחוב אהרון 6, גבעת שמואל. .9ברם הנתבעת המשיכה במריה. ב- 7.11.94שוב כתבה לתובע מכתב, והפעם בחרה למענו לתיבת דואר בתל-אביב, שמספרה הופיע בראש נייר המכתבים, שעליו כתב התובע את מכתבו הנ"ל. על סמך האמור עד כאן קובע בית המשפט, שההתראות לא נשלחו לבעלים הרשום של הרכב, כמצוות סעיף 8א(ג) לחוק. מכל מקום, לו טרחה הנתבעת ובדקה בפנקס הבוחרים, המצוי בידיה כדין, כמו בידי כל רשות מקומית אחרת, היתה לבטח מגלה בו את מקום מגוריו הנכון של התובע, באשר הרישום בתעודת הזהות שלו מצביע על כתובתו בגבעת שמואל. .10גם בכך עדיין לא באה לקיצה פרשת הטיפול המוזר של הנתבעת במכוניתו של התובע. הנה רואים אנו על-פי מסמכי הנתבעת ועל סמך האמור בכתב הגנתה, שמכתב ההתראה השני נושא את התאריך 23.5.94, ובו "מוזהר" התובע, שרכבו ייגרר בתוך 14יום. אבל, במהירות ובזריזות הראויים לעיונה של מבקרת המדינה, באותו יום עצמו נגררה מכוניתו של התובע! - כך נאמר במפורש בסעיף 2ז לכתב ההגנה. אכן, התראה ראויה היתה זו. .11בית המשפט סבור, כי הנתבעת נוכחה מן הסתם לדעת, שלא נהגה כראוי ברכבו של התובע וזאת הוא מבסס על נוסח מכתבה לתובע ב- .20.7.94פה לראשונה פותחת הנתבעת פתח לתובע למסור לו את רכבו. יושם אל-לב, כי הנתבעת אינה מתייחסת עוד לרכב כאל גרוטה. בחוק הנ"ל אין כל הוראות בדבר דרכי החזרתה של גרוטה לבעליה. יש ויש הוראות בדבר החזרתו של רכב בסעיף 8ב. .12והנה, בעוד סעיף זה קובע שהרשות המוסמכת תהיה זכאית לדרוש את החזר הוצאותיה בגין הגרירה, במכתב לתובע (נספח ד לכתב הגנה), היא מציעה לשלם לו את עלות גרירת הרכב ודמי האיחסון. ממש ימות המשיח. .13מן הדין להעיר בעניין זה, שהחוק לוקה בסתירה פנימית, בעקבות תיקונו בתשמ"ח: סעיף 8ד שעניינו "דין גרוטות רכב", מדבר על "רכב שהובא או נגרר כאמור בסעיפים 8עד 8ג, יראו אותו כגרוטאה לעניין חוק זה... והוא יהיה לקנינה של הרשות המוסמכת". אולם הלוא זה עתה ראינו, שגרירת רכב לפי סעיף 8א - לא גרירת גרוטה לפי סעיף 8לחוק - מאפשר החזרתו תמורת החזר הוצאות הרשות, ניסוח המעיד, שהרכב האמור אינו קניינה כלל. בית המשפט סבור, איפוא, שהאמור בסעיף 8ד אינו סביר, באשר הוא נוגד את האמור בסעיף 8א והוא הופך במחי משפט אחד רכב לגרוטה. .14התובע אמר, שלא היה ביכולתו להמציא לנתבעת אישור על כשירותו של הרכב לנסיעה, כאמור במכתבה מ- 20.7.94(נספח ד' לכתב ההגנה), משום שלא היה בידיו לשלם בעבור ה"טסט", שבלעדיו אין אישור כשירות. .15מכל מקום, נראה שהנתבעת חזרה בה בינתיים מנכונותה לפצות את התובע בגין עלות גרירת הרכב ודמי האיחסון (נספח ד' הנ"ל), משום שבמכתבה הבא, מיום 7.11.94, כתבה שבתום שישים ימים לאחר הגרירה היא רשאית למכור את הרכב לכיסוי הוצאותיה שנגרמו בגין הגרירה והאיחסון. בדרך אגב ייאמר, שמכתב זה נשלח לתובע בתשובה למכתבו מ-3.1.94, אך בית המשפט אינו מכיר מכתב זה, כי איש מבעלי הדין לא הציגו לפניו. .16כך או אחרת נראה לבית המשפט בעליל, שליבה של הנתבעת נקפה בינתיים בעניין הגרירה. עובדה היא, שאנו עומדים כבר בחודש נובמבר, שישה חודשים לאחר הגרירה, והרכב עודנו מאוחסן במקום כלשהו, והנתבעת אינה מנצלת את זכותה למוכרו. .17כבדרך אגב נוספת נאמר במכתב זה, שהרכב נגרר " 24שעות לאחר" מועד הדבקת ההתראה השנייה ב-23.5.94, וזאת בניגוד לאמור בכתב ההגנה (סעיף 2ז) ולבטח בניגוד לחוק. מכאן עולה, לפי הודאת הנתבעת עצמה, שהגרירה נעשתה הרבה לפני שעברו 14הימים הקבועים בסעיף 8א(ג) לחוק והנקובים בהתראה השנייה (נספח א' לכתב ההגנה). .18ראיה נוספת להתרצותה של הנתבעת, שבית המשפט רואה בה הודאה במקצת באי-תקינות הגרירה מלכתחילה, היא מכתבה לתובע מיום 14.2.95, שבו הזמינה את התובע - תשעה חודשים לאחר הגרירה! - לסור למועצה המקומית כדי להסדיר את החזרת המכונית לתובע. לפיכך, קובע בית המשפט שהובהר לו מעל מכל ספק, שגרירת מכוניתו של התובע מן המקום בו חנתה היתה שלא כדין, בין שנגררה כ"גרוטה" ובין שנגררה כ"רכב". .19על סמך כל האמור לעיל פוסק בית המשפט, שהנתבעת עשתה במעשיה בקשר לרכבו של התובע מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, דהיינו הנתבעת התרשלה בלשון הסעיפים 35ו- 36לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ועליה לפצות את התובע. .20כמו כן קובע בית המשפט, שהנתבעת הפרה במעשיה המתוארים לעיל הוראה חקוקה על-פי האמור בסעיף 63לפקודה הנ"ל. .21הפרת חובה חקוקה היא עוולה נזיקית נפרדת מעוולת הרשלנות (ראו ע"א 145/80 [1]), והתובע זכאי להיפרע מן הנתבעת בגין שתיהן. .22חרף כל האמור לעיל סבור בית המשפט, שהיה בהתנהגותו של התובע כדי לתרום לנזקיו, במובן הסעיפים 65ו- 68לפקודה הנ"ל. א. התובע ידע אל נכון, שאין להשאיר רכב באותו מקום יותר מ- 60יום, שלא לדבר על פרק זמן של שמונה חודשים ויותר, שבו הודה. ב. התובע הגיש לבית המשפט מסמך שאינו מדויק על פניו, ואף יש בו הטעיה לגבי התייחסותו שלו לרכב, התייחסות, שלדעת בית המשפט, יש בה כדי לתרום למעשה הרשלנות של הנתבעת. ג. המסמך הוא מעין הסכם, שהתובע חתום עליו יחד עם א. אלתוני - שרותי חשמל בע"מ ובו הוא מתחייב למסור לרשות חברה זו את רכבו, נושא כתב תביעה זה, מסוף יוני 1994ולא יאוחר מיולי .1994למרבה הפלא, ההסכם נושא את התאריך .12.4.94כיצד זה "הוסכם" בין בעלי הדין ב- 23.5.94על הסכם שבראשו נאמר, כי נעשה חמישה שבועות מוקדם יותר - לתובע הפתרונים. ד. יתר על כן: במכתבו של התובע לנתבעת מיום 10.6.94(נספח ג' לכתב ההגנה) הוא כותב, שהמכתב נכתב כמעט חודש לאחר גרירת הרכב, כלומר הוא ידע מתי הרכב נגרר. הגרירה היתה, כאמור, ב- .23.5.94והנה באותו הסכם מתחייב התובע למסור את הרכב לאחרים באותו יום ממש! .23בית המשפט סבור, שאדם סביר במקומו של התובע היה דואג להזזת המכונית בטרם נגררה - ובית המשפט לא שמע דבר וחצי דבר על כך, שלא היתה אפשרות להזיז את הרכב ממקומו. הזזה שכזו, ללא התראות כלשהן, על סמך החוק בלבד, לא כל שכן לאחר השיחה עם הפקח, היתה מונעת התדיינות זו ואת תלאותיו של התובע. הוא גם יכול היה לפעול זה מכבר להחזרת מכוניתו מידי הנתבעת, לפחות מן המועד שבו נודע לו כי היא נמצאת ברשותה, והדבר היה אי-שם במאי 1994- לפי מכתבו שלו. .24התובע תבע בתביעתו זו 000, 5ש"ח בלא לפרט את הנזקים שנגרמו לו. לאמיתו של דבר, אם לקבל את גירסתו של התובע עצמו, היה הרכב נטוש למעשה, ולו באורח זמני, והוא לא השתמש בו. לפיכך הנזק שנגרם לו אינו ניתן לאומדן ממוני מדויק. אכן, כפי שקבע בית המשפט לעיל, היתה הגרירה שלא כדין ולפיכך חייבת הנתבעת להחזיר לו את מכוניתו. בית המשפט שמע מן התובע, שמצבה של המכונית גרוע בהרבה מזה שהיה בעת שנגרר. .25לפיכך, פוסק בית המשפט שעל הנתבעת לפצות את התובע בסכום של 500, 2ש"ח, וזאת בהתחשב בעוולה מצד אחד, ובתרומתו של התובע לרשלנותה של הנתבע ולהפרת חובתה החוקית, מצד שני. לסכום זה יתוספו 300ש"ח הוצאות המשפט. שני הסכומים יישאו ריבית והצמדה מיום גרירת הרכב ב-.23.5.94 .26הנתבעת הגישה נגד התובע תביעה-שכנגד. בית המשפט מוחק תביעה-שכנגד זו, בהיותה מנוגדת לסעיף 60לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד- .1984אין הנתבעת "יחיד" במובן החוק, ולפיכך אין בית המשפט רשאי להיזקק לתביעה-שכנגד מטעמה. תביעה-שכנגד, תביעה היא לכל דבר, משלמים בגינה אגרה ומצפים שהנתבע בגינה יגיש כתב הגנה. בית-משפט זה מוחק דרך קבע תביעות-שכנגד והודעות לצד שלישי מטעם נתבעים שאינם "יחיד" במובן החוק. זה הדין, כל עוד לא קבע בית המשפט העליון אחרת. .27בא-כוח הנתבעת ביקש שבית המשפט גם יאפשר לו לפצל את סעדיו בגין יתרת החוב המגיע לנתבעת, אולי, אם תתקבל התביעה-שכנגד. לנוכח ההחלטה למחוק את התביעה-שכנגד, הדיון בבקשה זו של הנתבעת/התובעת-שכנגד נעשה מיותר. .28לחלופין, ביקש בא-כוח הנתבעת לקזז את הסכום שלדעתו על התובע לשלם לה בגין הגרירה והכרוך בה. לאור פסיקתו של בית המשפט, שהאחריות העיקרית לגרירה הבלתי חוקית היא על הנתבעת, אין להורות על קיזוז נוסף מעבר לניכוי מסכום התביעה עקב רשלנותו התורמת של התובע.רכברכב חונהגרירת רכבגרוטאותנזק לרכב