קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דחיית מועד דיון לצורך התייצבות עדים: זהו ערעור המדינה על זיכויו של המשיב מעבירה של אי-ציות לתמרור ב-36 ונהיגה בקלות-ראש. העבירה נשוא הערעור בוצעה לכאורה ב-16.9.2007. כתב-האישום הוגש במֶרץ 2008. לאחר הגשת כתב-האישום קוימו ארבע ישיבות הקראה, לאור דחיות שנתבקשו מעת לעת על-ידי המשיב וסניגורו. בסופו של דבר, בתאריך 24.11.2008, נקבע כי ההוכחות בתיק זה תישמענה בתאריך 6.1.2010. זאת על-פי יומנו של בית-המשפט קמא. באותו מועד, דהיינו לאחר למעלה משנה, אמנם נשמעו ראיות התביעה והוגשו מוצגים, כולל הודעת המשיב. שני עדים נוספים מטעם התביעה לא התייצבו. היום טוענת המדינה כי נמצאו אז אישורי מסירה, אולם מתוך פרוטוקול הדיון נראה כי הדבר לא נאֱמר במפורש בפני בית-המשפט קמא. המדינה ביקשה דחייה, הסניגור השאיר את הדבר לשיקול-דעת בית-המשפט, וּבית-המשפט, ב"החלטה והכרעת-דין", החליט כי אין מקום לדחות את הדיון שכּן "התיק נקבע להוכחות לפני למעלה משנה", לא נשמעה מפי התביעה סיבה מוצדקת לאי-התייצבות עדי התביעה, קיים אינטרס ציבורי "בסיום ענייני ומהיר של הליכים וקיים אינטרס ציבורי בכך שנאשם לא יעבור עינוי דין מיותר ויזכה כנדרש לקבל יומו בבית המשפט". עוד העיר בית-המשפט קמא כי זמנו וזמנו של הסניגור והנאשם אינם דברים שיש להקל בהם ראש. לפיכך קבע לגופו של דבר, וללא דיונים נוספים, כי מאחר ולא מצא שהתביעה עמדה בנטל ההוכחה, "אני מזכה את הנאשם מחמת הספק מן העבירות שיוחסו לו בכתב האישום". עוד הוסיף בית-המשפט קמא כי שקל אופציה נוספת של הטלת הוצאות על התביעה, אולם בחר שלא לעשות כן. על החלטה והכרעת-דין זו - הערעור שבפנַי. לטענת המדינה, שגה בית-המשפט קמא משסירב לדחות את הדיון וּלאפשר התייצבות העדים, וּמשזיכה את המשיב למרות שנשמע בפניו עד תביעה והוגשו מוצגים רבים המקימים ראיות לכאורה בדבר אשמתו. באת-כוח המדינה חוזרת על השתלשלות הדברים ועל העובדה כי הייתה זו הדחייה הראשונה שנתבקשה מטעם המדינה, בעוד שארבע דחיות קודמות מטעם המשיב נתקבלו על-ידי בית-המשפט, והדיון נדחה לתקופה ממושכת מטעם בית-המשפט עצמו. לדבריה, ועל-פי הפּסיקה אליה הפנתה, יעילות הדיון איננה הקריטריון היחידי וכי על בית-המשפט קמא היה לאפשר דחייה נוספת. זאת ועוד, לטענת המדינה המדובר בתאונת-דרכים שבה נפגע אדם וּבנֵס לא נגרם נזק גדול יותר. על בית-המשפט היה להמשיך בדיון ולכל הפחות לשמוע את המשיב. בית-המשפט קמא בחר שלא לעשות כן כאשר הסניגור עצמו לא התנגד לדחיית הדיון ולא עתר לזיכוי, אלא השאיר את הדבר לשיקול-דעת בית-המשפט. לפיכך מבקשת המדינה לבטל את הכרעת-הדין וּלהחזיר את התיק לבית-המשפט קמא. בא-כוח המשיב עותר להותיר את הכרעת-הדין על כנה שכּן לא נפלה כל שגגה בה, וּבוודאי לא שגגה מהותית המצדיקה התערבות בית-המשפט של ערעור. באשר לטענה בדבר הטעות בקביעה כי אין להשיב לאשְׁמה, טוען בא-כוח המשיב כי בית-משפט מיוזמתו רשאי לקבוע עובדה זו, גם אם המשיב לא ביקש זאת, וכך עשה וּבדין כך. לעניין הראיות שנשמעו - גם בעניין זה לא היה מקום לקבוע כי הוּכח קיומן של ראיות לכאורה. לדעת בא-כוח המשיב, לא היה מקום לדחיית הדיון. בית-המשפט קמא נימק את שיקוליו. לדבריו, המדובר בתופעה הרוֹוחת בבית-המשפט לתעבורה, שבּה עדי תביעה אינם מגיעים לדיונים והדבר משבש את יומנו של בית-המשפט העמוּס לעייפה. בא-כוח המשיב מציין כי כיום דיונים נקבעים במותב זה של בית-משפט לתעבורה, לשנת 2012. המדינה לא נתנה כל הסבר לאי-התייצבות העדים ולא יצאה חובתה כדי להבטיח התייצבותם. משכך, אין שגגה בהכרעת-הדין המזכּה. שמעתי טיעוני הצדדים, וסבורני כי יש ממש בערעורה של המדינה. כתב-האישום הוגש בתוך זמן סביר בהחלט, כ-6 חודשים לאחר ביצוע העבירה. בעטיו של המשיב נדחה הדיון שוב ושוב, ארבע פעמים, עד למועד שבו ניתן היה סוף סוף לקבוע מועד לשמיעת הוכחות. בית-המשפט קמא קבע את הדיון לתאריך מאוחר ביותר, למעלה משנה ממועד הדיון שהתקיים. עד כאן - לא היה כל פגם בהתנהלות התביעה וּבוודאי שחלוף הזמן עד אז לא היה בעטייה. במועד הדיון שנקבע להוכחות נשמעו עד התביעה בוחן התנועה והוגשו מוצגים רבים. הייתה זו הפעם הראשונה שבה המדינה ביקשה דחייה. צודק בא-כוח המשיב, כי מתוך האמור בפרוטוקול לא נראה כי התביעה הסבירה כי קיים אישור מסירת הזמנה לעדים או, וזאת מוסיפה אני, כי נתבקשה הוצאת צו הבאה כנגדם. עם זאת, הסניגור כאמור לא התנגד לדחייה והשאיר את הדבר לשיקול-דעת בית-המשפט. דומני כי ניתן לקבל את הצהרת המדינה היום, כי אמנם היו אישורי מסירה בתיק. ניתן להבין את הטרוניה שהבּיע בית-משפט קמא באשר לאי-התייצבותם של עדי-התביעה אולם, סבורני כי בנסיבות העניין, ראוי היה שתינתן דחייה כזו וכי יוצאו צווי-הבאה כנגד העדים. אין לי אלא להפנות בעניין זה ל-ע"פ 247/87 מדינת ישראל נ' אל נסאסרה, פ"ד מא(4), 783. יעילות הדיון אינה "מילת קסם" ואינה יכולה להצדיק תמיד סירוב לדחיית דיון לצורך הופעת עדים שעדותם עשויה להיות מהותית לעניין. במקרה זה לא ברור לי אם עדי-התביעה שלא הופיעו עדותם היא מהותית לעניין או לא. הדברים לא עלו בפרוטוקול ואף לא בפנַי היום. העובדה כי הסניגור לא התנגד לדחייה ולא ביקש זיכויו של המשיב, יש בה כדי להשליך על החשיבוּת שעשויה הייתה להיות בשמיעת העדים. עם זאת, וגם אם אקבל את עמדת בית-המשפט קמא כי לא היה מקום להורות על דחייה, ולוּ משום שהמדינה לא ביקשה צו הבאה ולא הציגה אישורי מסירה (נימוק שבית-המשפט קמא לא העלה בהחלטתו), בכל-זאת לא היה מקום ליתן הכרעת-דין מחמת הספק על-אתר. על בית-המשפט קמא היה לדחות את בקשת הדחייה וּלהמשיך את הדיון על-ידי שמיעת המשיב, שמיעת טיעוני התביעה לעניין טענות המשיב אם היו, ולהחליט את אשר יחליט. כאמור המשיב כלל לא ביקש לקבוע כי אין להשיב על האשְׁמה, בית המשפט קמא לא שמע את טיעוני התביעה בעניין זה ונתן את הכרעת הדין על אתר. בכך שגה ביתהמשפט קמא. יתכן ובית-המשפט היה מגיע לאותה תוצאה של זיכוי לאחר שמיעת ראיות ההגנה, ויתכן ולא. ואולי הייתה נטענת בשלב הנוסף טענה נוספת כלשהי מצד המשיב, שבעקבותיה היה בית-המשפט מגיע למסקנה זהה. אולם כך לא אירע. ההחלטה שלא לדחות את הדיון והכרעת-הדין ניתנו בהבל-פה אחד. בכך שגה בית-המשפט קמא. אשר על-כן, הערעור מתקבל. הכרעת-הדין מבוטלת בזאת, והדיון מוחזר לבית-המשפט קמא, כדי שיתחדש מהשלב שבו הופסק. דחיית מועד דיוןמועד דיוןעדיםדיון