החתמת עולה חדש על ערבות

התובעים טוענים, כי הערבות שמסרו בגין החייב בטלה ומבוטלת, וזאת לנוכח מצג שווא ו/או הטעיה ו/או טעות ו/או רשלנות הנתבע ו/או אי-מילוי אחר הוראות כל דין. התובע טוען שהיה עולה חדש ולא הבין על מה חתם; פקיד הבנק שלפניו חתמו על כתב הערבות, אישר את חתימתם, בלי שהסביר להם על מה הם חותמים. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החתמת עולה חדש על ערבות: .1התובעים חתמו כערבים לזכות הנתבע 1, הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (להלן: "הנתבע"), עם נתבעים 2- 7בגין חשבון חייב על "ערבות מתחדשת ללא הגבלה בסכום". .2הנתבע הגיש תביעה בת"א 2569/90 בבית-משפט השלום בנהריה, נגד יתר הנתבעים והתובעים לתשלום חוב בסך 996, 42ש"ח. לאחר שהנתבעים 2- 6והתובעים לא הגישו בקשת רשות להתגונן, ניתן נגדם פסק-דין, ולפיו חויבו לשלם לנתבע, ביחד ולחוד, את הסכום הנתבע. .3התובעים טענו שלא קיבלו מסמכי בי-דין בגין התביעה וביקשו לבטל את פסק הדין ולקבל ארכה לבקשת הרשות להתגונן. בקשתם נדחתה. .4הנתבע פתח בהליכי הוצאה לפועל נגד התובעים והנתבעים, הערבים, אך ביום 25.12.91הגיע להסכם פשרה עם נתבעים 3ו-4, לפיו כנגד תשלום של 000, 7ש"ח שכר טרחת עורך-דין ועוד מע"מ, בסך 829ש"ח, מטעם כל אחד מהם יופטרו אלה מערבותם. התביעה נגד נתבע 2נמחקה בלא צו להוצאות ביום 17.10.96, מכיוון שהוא נמצא בהליכי פשיטת רגל. התביעה כנגד נתבעים 3ו-4, נמחקה בפסק-דין מיום 16.1.96(עמ' 2לפרוטוקול). .5התובעים טוענים, כי הערבות שמסרו בגין החייב בטלה ומבוטלת, וזאת לנוכח מצג שווא ו/או הטעיה ו/או טעות ו/או רשלנות הנתבע ו/או אי-מילוי אחר הוראות כל דין. התובע טוען שהיה עולה חדש ולא הבין על מה חתם; פקיד הבנק שלפניו חתמו על כתב הערבות, אישר את חתימתם, בלי שהסביר להם על מה הם חותמים. בע"א 1304/91 [1] נאמר בקשר לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), כדלקמן: "מתכליתו האמורה של החוק אין להסיק, כי הוא חל גם על הערבים לחיובי הלקוחות כלפי הבנקים וכי אין להטיל על הבנקים חובה רחבה מדי בה לא יוכלו לעמוד." בפסק הדין הנ"ל דובר בערבות של עולה חדש, ששליטתו בשפה העברית היתה דלה ביותר, ועם זאת, בדעת רוב, התקבל הערעור. .6מנגד, וכדי לאזן אמירה זו, יש לבדוק היבטים אחרים של עבודת הבנקים. בע"פ 122/84 [2] דובר בפקיד בנק אשר קיבל שוחד מלקוח. בערעור נעורה, בין היתר, השאלה אם פקיד בנק הוא "עובד ציבור" ואיך יש לפרש "עובד ציבור" בהקשר לסעיף 290(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, אשר מרחיב את הגדרת "עובד ציבור" לצורך עבירות שוחד, ומתייחס לתאגיד המספק שירות לציבור. בפסק הדין קובעת השופטת שטרסברג-כהן, כדלקמן (בעמ' 100ואילך): "הבנקים בישראל הם חלק מהמערכת הפינאנסית הלאומית ויש להם תפקיד מרכזי בהרצת המשק הלאומי. האוצר ובנק ישראל משתמשים בבנקים המסחריים כשליחיהם לעניין תוכניות החסכון השונות שמציעה המדינה לתושביה כחלק מהנסיון להלחם באינפלציה השוררת במדינה. הבנקים כגופים פינאנסיים מהווים חלק אינטגראלי מהמערכת הפועלת לעיצוב המשק והכלכלה". "חוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981, מטיל על הבנקים חובה לתת שירותים מסוימים לציבור ומונה אותם שירותים בחוק. לכל הנאמר לעיל מתווסף תפקידו הרגיל של הבנק בנתינת שירותים בנקאיים לציבור לקוחותיו. אכן, מעורבותם של הבנקים בחיים הפינאנסיים של כל פרט ופרט במדינה היא כה עמוקה ומקפת עד כי לא ניתן כיום לתאר אפשרות ניהול ענייניו הפינאנסיים של הפרט כפרט ללא הבנקים". "הבנק ופקידיו אמורים לפעול בכל מה שקשור לכספי לקוחותיו המצויים בידיו כשהם מונחים על ידי שיקול של טובת הלקוח. יחסי הבנקים והלקוח הינם יחסי תלות של הלקוח בבנק. זאת ועוד, 'הנאמנות הכפולה', העשויה להתעורר באיזון האינטרסים של טובת הלקוח מחד גיסא ושל ריווחיות הבנק מאידך גיסא, מצריכה מידה רבה של טוהר מידות, יושר והגינות. בגלל מצבור המידע, המצוי בידי פקידי הבנק, ובגלל התלות של הלקוח בייעוץ פקידי הבנק ובשירותים שהם מעניקים, יכולה להיווצר זמינות למעשי שחיתות. בין הבנקים ללקוחותיהם מתקיימים יחסי נאמנות והלקוחות מונחים בכלכול ענייניהם הכספיים על ידי עובדי הבנקים, שהתנהגותם מצריכה רמה גבוהה של ניקיון כפיים..." .7הבאתי את המובאה מפסק-דינה של כבוד השופטת שטרסברג-כהן, כאשר כיהנה במינוי בפועל בבית המשפט העליון, אף שדובר שם בתיק פלילי ובהגדרה של "עובד ציבור", הכוללת בדין הפלילי עובד תאגיד המספק שירות לציבור. את המובאה ציטטתי כדי להדגיש, את התפקיד הציבורי החשוב שממלאים הבנקים בכלכלת ישראל וכדי להדגיש כי אף שמדובר בבנק שהוא גוף פרטי יש לו סממנים של גוף ציבורי, יש לו היבטים בעלי משמעות ציבורית ובמקרים מסוימים יש להחיל עליו חלק מכללי המשפט הציבורי. .8התובעים טוענים, כי לא קיבלו מהנתבע כל התראה לכך שהחייב אינו משלם את התשלומים שאותם התחייב לשלם. טענה זו אינה נראית לי, ואף אין להעלותה במסגרת זו, לאחר שניתן פסק-דין חלוט נגד התובעים. גם לנוכח החריג, כפי שיוסבר להלן, לעניין מעשה-בית-דין והשתק פלוגתא לא זה סוג הטענה שניתן להעלות בשלב זה. .9התובעים טוענים, כי לא-סביר, לא-הוגן, לא-צודק ומנוגד לתקנת הציבור ולכללי הצדק הטבעי, כי יהיו מחויבים לשלם לנתבע סכומים הגבוהים מאלו ששילמו ערבים אחרים, היינו, הנתבעים 3ו- .4חובת תום הלב מחייבת שוויון בין הערבים. בנסיבות ענייננו, מדובר בערב שערב עם ערבים אחרים, ויש מקום לבדוק, אם קיימת חובת תום-לב של הבנק וחובה לנהוג בצורה שווה בין הערבים, אשר מצדיקה את צמצום ערבותו של התובע. .10בע"א 219/76 [3] אמר כבוד השופט ויתקון, כדלקמן: "האינטרס של בנק שלא לאבד את זכויותיו כלפי ערב, אפילו עקב מחדלו הרשלני, אין לומר עליו שהוא אינטרס בלתי לגיטימי. גם פקידיו (יועציו) של בנק בשר ודם הם ועלולים הם לטעות ולהיכשל במילוי תפקידם. לדעתי, הבנק חופשי להסכים עם הערב שגם במקרה כזה תהא חבותו של הערב בעינה עומדת." .11עם זאת, עקרון השוויון הוא מעקרונות היסוד שעליו מושתתת חברתנו. בע"א 6821/93 [4] אומר כבוד השופט ד' לוין, בעמ' 451, כדלקמן: "כבר מימים ראשונים ראה בית משפט זה לקבוע כי מגילת העצמאות ראוי לה שתשמש לנו מקור ראשון במעלה בפרשנות הדין ומעל ומעבר לכך תוצב כזרקור המאיר את דרכנו בעצוב זכויות היסוד של האזרח וביישומן בחיי קהילתנו הלכה למעשה". אחד מהעקרונות, אשר מצאו ביטוי בהכרזת העצמאות ומהווים בסיס ל"אני מאמין" של מדינת ישראל הדמוקרטית, הוא עקרון השוויון. כפי שמופיע בסעיף 1לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו: "זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן חורין והן יכובדו ברוח העקרונות של ההכרזה על הקמת מדינת ישראל". .12הצהרת מבוא זו, שהיא אופיינית ונדרשת בחוקה המגדירה את זכויות האדם של האזרח, נותנת אכן ביטוי נאמן לערכים היסודיים ביותר המיושמים בחוקים אלה והמגשימים את שהוצהר במגילת העצמאות. עקרונות יסוד אלה הם ה"מוטו" המקרין על חוקים אלה, הקובעים את זכויות היסוד הבסיסיות ופורשים להם חסותם. בכך הציב המחוקק את החוקים הללו במקום של כבוד, עוצמה ויוקרה בחוקה שבדרך. וכפי שאמר כבוד השופט ברק (כיום נשיא בית המשפט העליון) בעמ' 389לפסק הדין: "באחת הפרשות בחן השופט אור את עקרון השוויון. הוא קבע כי ניתן לעגן עקרון זה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מכאן מתבקשת לדעתו המסקנה הבאה: 'עיגון כזה משמעותו העלאת עקרון השוויון למדרגה נורמאטיבית חוקתית ועל חוקית'" (בג"צ 5394/92 [5]). .13התובעים מוסיפים וטוענים, כי חוזה הערבות הוא חוזה אחיד. בע"א 162/83 [6] דחה בית המשפט טענה דומה, בקובעו, כי יש להצביע על שני גורמים שנקבעו בע"א 461/62 [7]: "האחד, שתוכן התנאי בלתי רצוי מבחינה מוסרית או סוציאלית והשני שהוא הותנה במסגרת של חוזה, שצד בו הנמצא מקופח לא היה חופשי להתנגד לו". גורמים אלה לפסילתו של תנאי מגביל חזרו והתאשרו לאחר חקיקתו של החוק בע"א 764/76 [8]: "נכון הדבר שתנאי החשבון וכתב הערובה נחתמו במסגרת עסקאות כלכליות מובהקות ובשכאלה נטיית בית המשפט להתערב היא קטנה. אני מסכים עם בא כח הבנק שתנאי החשבון וכתב הערבות נערכו ונוסחו על מנת להבטיח לבנק את האפשרות היעילה ככל האפשר לקבל כספו בחזרה ואין לומר כי אפשר לפסול תנאים בחוזה שנועדו להשגת מטרה שהינה לגיטימית". בענייננו הרציונאל שמאחורי התנאי, דומה, כתוב בצורה מפורשת בכתב הערבות. .14בא-כוח נתבע 1טוען, כי פסק הדין, שניתן לזכות הבנק ונגד התובעים, הפך לפסק-דין חלוט, ולטענתם דין התביעה להידחות על הסף. יש לדחות את ניסיון התובעים "לעקוף" את מעשה בית הדין שנוצר. אכן, מדובר בפסק-דין חלוט של בית המשפט, אשר התובעים מנסים לתקוף. מדובר בהסדרים שנעשו לאחר שניתן, והם מבקשים למנוע הפלייתם לרעה ביחס לשאר הערבים שנגדם ניתן פסק הדין. קיימות השלכות מהותיות להסדרים עם שאר הערבים, לגבי התובעים. .15לטענת התובעים, התביעה מבוססת על עובדות שאירעו לאחר מתן פסק הדין. אין לשלול טענה זו, הטענה העיקרית בתיק זה מתבססת על ההסדר שאליו הגיע הבנק עם הערבים האחרים. .16בספרה של הד"ר נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי (פרסומי הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל-אביב, 1991) נכתב כדלקמן: "טעמיו של כלל מעשה בית דין נעוצים בתקנת הציבור, להבדיל משיקולים הנוגעים בדרך ההוכחה ובבירורן של מחלוקות במשפט. הצורך החברתי להביא סוף לדיונים משפטיים הוא הגורם המניע להעמדת הכלל והוא זה המעצב את תוכנו ואת היקף חלותו במשפט. זה הפן המהותי של הכלל: לאמור, אין הוא בבחינת כלל טכני פורמלי בלבד, אלא כלל שימושי המיועד למנוע התדיינות חוזרת בענין שכבר נפסק, כל אימת שהצדק מצדיק את הדבר, להיבט זה משמעות כפולה: לא רק שעיצובו של הכלל ותחימת גבולותיו מכוונים על פי שיקולים של מדיניות משפטית כללית, אלא אף נדרשת גמישות בהפעלתו, באופן המאפשר סטייה מן הכלל בנסיבותיה של התדיינות כאשר הצדק מחייב זאת" (הדגשה שלי - א' ק'). ועוד נאמר: "שיקולים חברתיים שמייצג כלל מעשה בית דין, יהיו חשובים ככל שיהיו, אינם יכולים לעמוד כאשר שוכנע בית המשפט שהפעלה דווקנית של הכלל תהא בלתי צודקת כלפי בעל הדין שכנגדו נטענת טענות המניעות". .17על החריגים לכלל "מעשה-בית-דין", עמדתי בפסקי-דין שנתתי בתביעות של לווים בשוק האפור, אשר לא הגישו בקשת רשות להגן ולאחר תקופה ארוכה הגישו תביעות להצהיר על חוזי ההלוואות "כבטלים", מאחר שהם נוגדים את "תקנת הציבור". החברות המלוות טענו לפניי טענות לעניין "מעשה-בית-דין", ובמקרים ההם דחיתי את הטענות, ופסקי הדין שלי, שמקצתם הגיעו לערעור בבית המשפט המחוזי בחיפה, אושרו בערכאת הערעור. .18באופן כללי, יש להבחין בין מעשה-בית-דין "חזק", כאשר פסק-דין נקבע לאחר שמיעת ראיות, לבין מעשה-בית-דין "חלש יותר", כאשר השתק הפלוגתא נובע מחוסר התגוננות של צד לדיון. גם מעשה-בית-דין "חלש" הוא השתק לכל דבר, אלא שאם חלים חריגים לכלל של מעשה-בית-דין, ייטה בית המשפט ביתר קלות לקבל את החריגים מקום שמדובר בפסק-דין שניתן בלא דיון. .19בא-כוח הנתבע 1טוען בדבר התיישנות התביעה ומתייחס לתאריך שבו נחתם כתב הערבות. איני מקבל טענה זו, שכן עילת התביעה הנ"ל קמה לא לפני יום התביעה, על פי כתב הערבות, ולכן אין במקרה זה התיישנות. .20בא-כוח הנתבע 1טוען, כי התביעה קנטרנית וטורדנית. טענות התובעים לטענתו נשטחו כבר לפני בית המשפט בנהריה, וזה דחה אותן. .21בא-כוח הנתבע 1טוען, כי התובעים מבקשים סעד מן היושר, ועל כן יש תחולה לכללי השיהוי וחוסר ניקיון הכפיים. איני מוצא, בכל הקשור בתביעה זו, כי קיים שיהוי או חוסר ניקיון כפיים של התובעים. כבוד הנשיא שמגר, אומר בדעת מיעוט בע"א 1304/91 [1] הנ"ל, כי התכלית העיקרית שאותה בא חוק הבנקאות (שירות ללקוח) להשיג היתה להגן על הציבור הבא במגע עם המערכת הבנקאית: "ההגיון העומד בבסיס מדיניות חקיקתית זו, המרחיבה את החובות החלות על בנקים מעבר למתחייב על פי דיני החוזים תקף גם כשמדובר בחוזי ערבות: פעמים רבות, טופסי ערבות שעליהם מחתימים מוסדות בנקאיים את לקוחותיהם הם ארוכים, סבוכים וקשים להבנה עבור הלקוח הממוצע. יש אפוא הצדקה מלאה להחיל את הנורמות הנ"ל גם על חוזי ערבות ובכך להבטיח כי גם במגזר חשוב זה של הפעילות הבנקאית ינהגו התאגידים הבנקאיים בהתאם לסטנדרטים גבוהים של הגינות ומקצועיות." בעקבות הלכת ליפרט שונה החוק, אך בע"א 1570/92 [9] אשר ניתן בבית המשפט העליון בהרכב של חמישה שופטים, הוחלט ברוב של שלושה שופטים כנגד דעתם החולקת של שניים, שלא לשנות את הלכת ליפרט, בייחוד לנוכח העובדה כי החוק שונה. .22עם זאת, יש לזכור כי הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ הוא גוף פרטי. עולה השאלה, אם מוטלת על גוף פרטי החובה לנהוג בשוויון בין הערבים לחוזה עימו. יצוין, כי הבנק הבינלאומי, הוא הבנק המסחרי הגדול היחיד שלא הצטרף להסדר הבנקים, מאחר שלא היה מעורב בוויסות מניות. זוהי עובדה שאין להתעלם ממנה. .23בד"נ 22/82 [10] דנו בשאלה זו בהרחבה בכל הקשור למכרזים. כבוד הנשיא מ' שמגר אמר: "נורמות מתחום המשפט הציבורי אכן אינן חלות במשפט הפרטי כדבר מובן מאליו אולם אין גם לומר כי עצם קיומה של נורמה במשפט הציבורי שולל את החלתה של נורמה זהה שמקורה במשפט הפרטי". לדידו, אין ספק שהמדיניות המשפטית הרצויה תומכת בהטלת חובה לנהוג בשוויון במכרזים פרטיים: "בכל תחרות קיימים כללי משחק אשר מבטיחים את קיומה ותוחמים את גבולותיה. קיומם של תנאים שווים למתחרים השונים, אינו שולל מן התחרות את אופיה, אלא הוא מבטיח את אפשרותם של המתחרים להשתתף בה. הטלה של החובה לנהוג בשוויון נועדה להבטיח לכל משתתף במכרז את האפשרות להתחרות בשאר המשתתפים. עורך המכרז רשאי היה מלכתחילה לבחור לו כאוות נפשו את הצד עימו יתקשר. אולם משהחליט לפעול בדרך של יצירת מכרז, יצר בכך מצג לגבי דרך הפעולה הנבחרת בה ילך. אם הוא סוטה ממה שמשתמע לפי עולם המושגים המשפטי והעסקי המקובל מדרך התנהגותו, בלי לגלות מראש את התנאים המיוחדים לפיהם יפעל, יש בכך חוסר תום לב באותה מידה בה יש חוסר תום לב, למשל, באי גילוי של פרט חשוב וחיוני הנוגע לעיסקה. בהיעדר אמות מידה מיוחדות ידועות מראש, מחובת בעל המכרז לנהוג על פי מובנו המקובל של המושג מכרז ולנהל תחרות הוגנת בה מהווה השוויון אבן יסוד". כבוד הנשיא ברק בפסק הדין נושא הדיון הנוסף הנ"ל, קבע, כי יש להחיל את עקרון השוויון על פרט הפועל בתחום המשפט הפרטי. דעת הרוב בד"נ 22/82 [10] הנ"ל שונה וקובעת, כי אין לפרש את עקרון תום הלב ככולל חובה של שוויון בעיסקה כלכלית של הפרט, לרבות כשהיא נעשית בדרך של מכרז. בהתייחסו לשאלת השוויון ותום הלב אומר השופט לוין: "קיים פיתוי דיאלקטי לומר שתום לב פירושו שוויון ויחס בלתי שווה משמעותו התנהגות שלא בתום לב. נדמה לי שקיימת כאן קפיצת דרך לוגית: יכול שיקיים פלוני את חיוביו בתום לב אף כי לא נהג בשוויון בין המציעים השונים כשם שיכול שמי שלא נהג בשוויון לא נהג בתום לב". .24נראה לי, כי בענייננו ציפו הצדדים, כי ינהגו בהם בשוויון, וכל ערב סביר מצפה לכך. נראה לי, כי חובת תום הלב של הבנק מצדיקה גבייה שוויונית של החוב מהערבים, בייחוד כאשר מדובר בערבים שאינם נטולי יכולת פירעון. לשון אחר. בנק רשאי לבחור לצורך גבייה ערב "נוח", דהיינו, ערב בעל נכסים נזילים, לעומת ערב שיש צורך "להתרוצץ" אחריו באמצעות נקיטת הליכי הוצאה לפועל והוא קשה-גבייה או חדל פירעון. ברם, במקרה הנוכחי, המצב אינו כזה, ואין הצדקה עניינית להפלות בין ערב לערב. .25זאת ועוד. להסדרים שנעשו עם הערבים יש השפעה מהותית על התובע. הוא ערב לחוב גבוה יותר מזה שבו הוא עשוי היה לחוב ומצבו השתנה לרעה בעקבות ההסכמים עם ערבים אחרים לחוב. יתרה מכך. הערבים האחרים הוספו כנתבעים בתיק זה (נגד חלקם נמחקה התביעה), ברם, גביית יתר מערב אחד עלולה לגרום לכך שאותו ערב (בענייננו מדובר בתובעים זיקאס ורז), יתבע את ההפרש מהערבים האחרים, ונמצא כי ההסכם שאליו הגיעו הערבים עם הבנק אינו מכסה את כל החוב. הדבר עלול לפגוע גם בהם, אף שציפו לגמר החוב על ידי תשלום על פי ההסדר עם הבנק. במילים אחרות, הם צפויים לתביעה ולתשלום נוסף. .26בלי להתעלם מפסק הדין שניתן בעניין בית יולס [10] ומהשיקולים שאין להחיל כללי משפט ציבורי על גוף פרטי, נראה לי במקרה הנוכחי, כי יש מקום לשוויון בין הערבים השונים. .27ניתן להגיע לאותה תוצאה גם בדרך משפטית אחרת: סעיף 39לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, קובע, כי זכות או מימוש זכות יש לקיים בתום-לב. מכוח סעיף 60(ב) לאותו חוק, ניתן להחיל את האמור על ענפי משפט אחרים, אם כי במקרה שלנו מדובר בחוזה. .28הפליה בין ערבים, כאשר אין הצדקה עניינית לכך, כגון: קלות גבייה, כפי שציינתי לעיל, כמוה כשימוש בזכות בחוסר תום-לב. .29לסיכום: א. המקרה הנוכחי מצדיק חריגה מכלל מעשה-בית-דין, גם אם בקשת רשות להגן, נדחתה, זאת בין היתר, לאור האמור בספרה של הד"ר נינה זלצמן. ב. הבנק הבינלאומי, למרות היותו בנק פרטי, יש בו סממנים של גוף ציבורי, כפי שהוסבר בפסק-דינה המאלף של כבוד השופטת טובה שטרסברג-כהן. ג. אין הצדקה עניינית להפלות בין הערבים. ד. ערך השוויון הוא מאבני היסוד של שיטת המשפט בישראל. ה. אפליה בין ערבים בלא הצדקה עניינית כמוה כשימוש בזכות שלא בתום-לב. .30אשר על כן, אני מצהיר כי על התובעים לשלם לבנק אותם סכומים שהערבים האחרים התחייבו לשלם לבנק על פי ההסדר ביניהם, בניכוי הסכומים ששילמו התובעים לפי ערכם הריאלי. בנסיבות המקרה, אני קובע כי כל צד יישא בהוצאותיו. .31אם לא יגיעו הצדדים לידי הבנה בדבר הסכומים שעל התובעים לשלם, ויהיו חילוקי דעות לגבי שיעור הסכומים, זכאים הצדדים או מי מהם להגיש המרצה לבית המשפט כדי לברר את שיעור הסכומים, אשר ייקבעו בהתאם לעקרונות פסק-דין זה. לאור התוצאה אין טעם בתביעה נגד הנתבעים האחרים (הערבים האחרים), והתביעה נגד יתר הערבים בתיק נמחקת בלא צו להוצאות. עולים חדשיםערבות