הצהרת בעלות רכב

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הצהרת בעלות רכב: 1. בפניי בקשה להצהיר על כך שהרכב מסוג מזדה 626 מ.ר 67-806-27 (להלן:"הרכב") הנו בבעלות המבקש. לטענת המבקש הוא זה שרכש את הרכב בכספיו, הוא זה שמשתמש ברכב, ומכיוון והוא שוהה רבות בחו"ל הוא מאפשר לבתו - (להלן"הבת") וחתנו - המשיב מס' 2 להשתמש ברכב. לטענת המבקש המשיב לא הביא ראיות מלבד תצהיר סתמי של חוקר שלפיו החייב משתמש ברכב, דבר שאינו מוכחש, כשהראיות מצביעות על כך שהמבקש הוא זה שרכש את הרכב, מבטח אותו והרכב הנו בבעלותו ומשמש אותו. לטענת המשיב מס' 1 מדובר בניסיון להברחת נכסים, ועקב הסתירות, אי הדיוקים ואותות אי האמת שנתגלו בעדות המבקש יש לדחות את התובענה. לטענת המשיב מס' 1 המשיב מס' 2 לא התייצב לדיון וכנ"ל הבת, כשמתצהיר החוקר הפרטי, שלא נחקר, עולה שהחייב עושה שימוש קבוע גם כיום ברכב. לטענת המשיב מס' 1 המבקש אינו מחזיק ואינו עושה שימוש כלל ברכב, כשהרכב נשוא הבקשה נרכש כתחליף לרכב קודם של החייב, כשתמורת הרכב הקודם שימשה לרכישת רכב זה. 2. לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי במסמכים ובראיות שבתיק, החלטתי לדחות את התובענה, וזאת מן הנימוקים כדלקמן: אני קובע שבקשה זו הוגשה בחוסר תום לב ע"י המבקש ששימש "ככסות" לבתו ו/או לחתנו לצורך רכישת הרכב, כשבפועל מי שרכש את הרכב והשתמש בו זו הבת ו/או החתן. המבקש, כאב מסור, מנסה לעזור לבתו תוך חציית "קווים אדומים" לגבי "עזרה" זו. למעשה המבקש מתבסס על כך שהרכב רשום על שמו ברשיון הרכב (נספח א' לבקשה), על תעודת הביטוח חובה (נספח א' לבקשה), השיק שניתן לחברה לרכישת הרכב והוצאת השיק הבנקאי (נספח ב'1 לבקשה), החשבונית (נספח ב'2 לבקשה) והעובדה שהרכב מבוטח על שמו, וכך גם הקבלה לתגמולי הביטוח (נספחים ג'1 וג'2 לתובענה). אני קובע שמחקירתו הנגדית של המבקש עולים אותות "אי אמת", סתירות וממצאים המצביעים על כך שמדובר במעשה מתוכנן של רכישת רכב באמצעות המבקש, כשמי שעומד מאחורי רכישה זו הינה בתו של המבקש ו/או חתנו. מתברר כי המבקשת והחייב-המשיב מס' 2 עשו שימוש ברכב, ולמעשה החזיקו בו לפחות במשך מרבית ימי השנה, והם המשתמשים העיקריים ברכב. כך עולה מעדות המבקש עצמו ומעדות החוקר הפרטי - נ4/ שב"כ המבקש בחר שלא לחקרו, והדבר אומר דרשני. לא הגיוני שהמבקש, שלא היה לו רכב כבר הרבה שנים לפני כן והנו אדם מבוגר, החליט לפתע לקנות רכב, כשהוא שוהה בארץ סה"כ חצי שנה. גם האמור בסעיף 8 לת1/ מצביע על השימוש ברכב שנעשה ע"י הבת ו/או החתן. תמוה גם שהמבקש חותם על הסכם שכירות עם בתו והמשיב מס' 2 לגבי הדירה שבה הם גרים, וגם בכך יש חשד למראית עין לאור היחסים החמים הקיימים בין המבקש לבתו והעזרה הכספית שעזר לה, כשאין גם תשלום מסודר של דמי שכירות, ו/או ראיות לכך. המבקש מנסה לחפות על חתנו שאין לו מפתח לרכב (דבר לא הגיוני לאור העובדה שהרכב נמצא בשימושו) בהיתממות שהמפתח נמסר לבתו, כשהחייב הגיע לחקירת יכולת ביום 08/03/1999 עם הרכב ועם מפתחות הרכב, וזאת בניגוד לגרסת המבקש שלמשיב מס' 2 אין מפתחות של הרכב. המשיב מס' 2 לא התייצב לדיון ולא נתן תצהיר. גם הבת שהגיעה לביהמ"ש לא נכנסה לדיון ולא נתנה תצהיר, באמתלה שהיא עסוקה, ולמעשה מדובר בעדות יחידה של בעל דין שאינני מקבלה כאמינה עליי. המבקש עזר לבתו בכספים לחברה שהיא והמשיב מס' 2 ניהלו, ועזר לה בחובות, ואני קובע שגם במקרה זה הוא ניסה לעזור לה. המבקש, רק במהלך חקירתו הנגדית, גילה שלבתו היה רכב קודם שהיא מכרה אותו זמן קצר לפני המועד שקנה את הרכב נשוא התובענה. דהיינו, התברר בחקירתו שהבת מכרה רכב סוזוקי, קיבלה כ- 56,000 ש"ח ונתנה את הכסף במזומן למבקש שהפקיד אותו בבנק והוציא שיק בנקאי על המזדה (עמ' 9 לפרוטוקול,שורות 19-17). דהיינו, מדובר בפעולה של ניסיון לטשטש את העובדה שלמעשה לפחות חלק גדול מהכסף של המזדה אינו כספי המבקש אלא כספים שקיבל מבתו בגין מכירת הרכב הקודם שניתנו לו במזומן, כשהוא מוציא לכאורה שיק בנקאי בלא להצביע על כך שחלק גדול מהכסף שייך לבת, ובלא לגלות זאת בתצהירו עד שנשאל על כך בביהמ"ש. אני דוחה את גרסת המבקש לגבי מימון הרכב הקודם לבת והחזרת הכסף על ידה ממכירת הרכב. אני קובע כי המבקש, שכה עוזר לבתו שמצויה במצב כלכלי קשה, לא עמד על החזרת "הלוואה" שאין לה זכר לגבי הרכב הקודם, אלא מדובר בכספים שנתקבלו ממכירת הרכב הקודם של הבת והמשיב מס' 2, ששימשו לרכישת רכב חדש עבורם. סמיכות הזמנים בין מכירת הרכב הקודם לרכישת הרכב החדש, העובדה שלמבקש לא היה רכב קודם לכן במשך שנים רבות, השימוש בכספי רכב הישן לרכישת הרכב החדש תוך ניסיון להסתיר ולטשטש פרט זה ביחד עם אי האמון בגרסת המבקש ואי העדת המשיב מס' 2 והבת, וכן העובדה שלבת ולחתן לא היה רכב נוסף ולמעשה הרכב החדש שימש אותם, מביאים למסקנה שהרכב נרכש מכספי הרכב הקודם עבור הבת ו/או המשיב מס' 2, תוך שימוש במבקש כדי למנוע פעולות הוצל"פ כנגד הרכב בידיעה שיש חובות לעסק (שהמבקש בעצמו עזר לבתו בחובות אלו). זו גם הסיבה ללכך שהבת לא נתנה למבקש שיק או שילמה ישירות לחב' בגין רכישת הרכב החדש, אלא שילמה במזומן למבקש, והמבקש הוציא שיק בנקאי כביכול מכספו. גם אם המבקש נתן מתנה לבתו ו/או חתנו, ועזר לבתו במימון ההפרש ברכב מעבר למחיר של 56,000.- ש"ח, אין בכך לגרוע מכך שהמבקש לא קנה את הרכב עבורו ולשימושו והרכב אינו בבעלותו. המבקש הודה במהלך החקירה שהוא עזר לחברה אוהב ברזל בע"מ (להלן:"החברה") שהינה בניהול ושליטת בתו וחתנו, והכניס כספים לעסק לכיסוי החובות (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 11-10), ואני קובע שגם "רכישת" הרכב הייתה צעד של עזרה מצדו תוך שיתוף פעולה עם בתו ו/או חתנו ביודעו על חובות החברה ובניסיון לגרום לכך שלבתו ו/או חתנו יהיה רכב מוגן מנושים, תוך חוסר תום לב וניסיון להברחת רכוש. בנוסף, גם ביטוח החובה שולם בסניף שבו מנהלת החברה החייבת את חשבונותיה. בחשבונית מס של הרכב מופיע מספר הטלפון של הבת, כשהמבקש כלל לא זוכר אם היה בארץ במועד קבלת הרכב, ומעיד שבתו לקחה את הרכב בשבילו, כשהיא גם לוקחת את האוטו לטיפולים. המבקש גם לא יודע היכן יושב סוכן הביטוח שלו, ולא יודע מתי קיבל את מסמכי הביטוח. אינני מקבל את גרסת המבקש שלא היה לו כלל רכב שנים רבות ושהרכב למעשה לא בשימושו לפחות במשך רוב השנה שהוא רצה אוטו יותר חזק כש"באותה נשימה" הוא משיב לכך שהרכב נרשם על שמו במקרה ויכול להיות שבאותו יום שאלו איך לרשום ואמר שירשום על שמו (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 18-16). כלומר המבקש, שמחד טוען לכך שהרכב שלו ונרכש על ידו ורשום על שמו, מעיד בעצמו שהרכב נרשם על שמו במקרה, ולמעשה היה יכול להירשם גם על שם בתו (שאין לה רכב אחר, למרות שהיא זקוקה לרכב והיה לה רכב קודם עד אז). זאת ועוד, מתברר שאת נספח ג'2 לתובענה שלחה סוכנות הביטוח בפקס לבת ולא למבקש (ראה נ3/). כפי שהמבקש היטיב לבטא בעמ' 11 לפרוטוקול בשורות 23-20 לשאלה מדוע לא היה חשוב לו האם הרכב יירשם על שמו או על שם בתו: "כי אנו פועלים כאב ובתו", אני קובע אכן שהאב-המבקש והבת פעלו בצוותא חדא בתיאום ובחוסר תום לב בניסיון להבריח את הרכב מהנושים באופן שהרכב נרכש כביכול ע"י המבקש ונרשם כביכול ע"ש המבקש, דבר שאינו נכון, כשהרישום במשרד הרישוי ע"ש המבקש אינו קונסטיטוטיבי [ראה רע"א 5370/95 סהר חב' ישראלית לביטוח נ' בנק דיסקונט בע"מ, תקדין עליון 97(2)46]. ל"אותות אי האמת" המרובים ישנה השלכה על נטל הראיה וחשד לגבי העסקה, והגיונה הכלכלי משפיע על נטל הראיה [ראה ה.פ (ת"א) 1137/89 טוגאן בע"מ נ' גלעד ומאיר דורון, תקדין מחוזי 92(1) 154 וה.פ (ת"א) 1823/92 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' סבג ואח', פ"מ תשנ"ו (3) 433,432,421]. מדובר בסעד מן היושר שביהמ"ש לא מחויב לתיתו [ראה ע"א 656/79 גרינפלד נ' קירשן ואח', פ"ד לו(2) 316,309], כשביהמ"ש מצווה למנוע ניסיון להברחת רכוש במיוחד בין קרובים [ראה ה.פ (ת"א) 16/92 ויידר נ' אלשייך, פ"מ תשנ"ה(1) 211,202]. אני קובע כי המבקש לא עמד בנטל השכנוע ונטל הראיה, ולכן דין התובענה להידחות. 3. גם העובדה שהמשיב מס' 2 והבת התגרשו עפ"י תעודת הגירושין שצורפה לסיכומים ביום 05/10/1999 לא משנה את התוצאה, שכן גם אם הרכב שייך למעשה לבת ולא למשיב מס' 2 (ובלא להתייחס לשאלת מהות הגירושין ואמיתותן), הרי ברגע שקבעתי שהמבקש לא הוכיח את בקשתו ודין בקשתו להצהיר שהוא בעל הרכב להידחות, הרי דין התובענה להידחות, שכן אני קובע שהמבקש איננו הבעלים של הרכב. התוצאה הינה שאני דוחה את התובענה ומחייב את המבקש לשלם למשיב מס' 1 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000.- ש"ח שיועברו למשיב מס' 1 מהסכום שהופקד ע"י המבקש בקופת ביהמ"ש, וגזברות ביהמ"ש תפעל בהתאם לכך. רכבבעלות רכבבעלותהצהרת בעלות