קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התנגדות למתן צו לעיון ספציפי במסמכים: 1. ביום 98/2/23, עתרה המבקשת כי ינתן צו עיון ספציפי במסמכים כדלקמן: א. דו"ח ביקורת בנושאי חבויות ובטחונות מחודש מרץ 1995. ב. דוחות ביקורת פרטניים בקשו לחשבונות של לקוחות אחרים בסניף הבנק הנדון בתקופה הרלוונטית. 2. לטענת המבקשים, התברר עניין קיומם של מסמכים אלה, רק לאור מכתבו של ב"כ המשיב מיום 97/12/18. לגבי מכתב זה, נקבע ע"י כב' השופטת מויאל, ביום 98/2/1 כי יש בו כדי לענות על החלטתה מיום 97/12/9, אשר הורתה למשיב להודיע למבקש האם נערכה ביקורת פנימית בנוגע לסניף הרלוונטי לתובענה דנן, בתקופה שמדצמבר 1993 ועד היום, בין אם בעקבות ביקורת זו הוחלפו עובדים בסניף ובין אם לאו. החלטה זו ניתנה במסגרת בקשה להורות למשיב לערוך גילוי של מסמך ספציפי. אציין כי גילוי מסמכים יעשה, בדרך כלל, כמצוות התקנות, בתצהיר, אלא שלאחרונה התפתחה פרקטיקה, לפיה עורכים פרקליטים גילוי מסמכים בכלל, ומסמכים ספציפיים בפרט, במסגרת מכתב הממוען מפרקליט למשנהו, ובו פירוט המסמכים המצויים בידי מרשתו. 3. במקרה דנן, מעלים בפני פרקליטיהם המלומדים של שני הצדדים, טענות לרוב, זה מנמק מדוע עלי להיעתר לבקשה, וכנגדו מנמק חברו מדוע עלי לסרב לבקשה. לטענת המבקש, משלא טען המבקש כי הד"וחות שהעיון בהם מתבקש, חסויים או לא רלוונטים, עלי לחייבו לאפשר עיון בהם. כנגדו, טוען המשיב, כי הבקשה מוגשת באיחור רב, לאחר שכבר נקבע מועד להוכחות זה מכבר, ונסתיימו הליכי קדם המשפט. כן טוען ב"כ המשיב כי תקנה 114 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, אינה חלה על המקרה דנן, באשר המסמכים שהעיון בהם מתבקש לא אוזכרו בכתבי הטענות או בתצהיר. לגוף העניין טוען ב"כ המשיב כי במסמכים אין כל איזכור של המבקש, וכי אין להם כל קשר ורלוונטיות לפלוגתאות. לטענתו, אין בדו"ח, שנערך במרץ 1995, התייחסות כל שהיא לחשבון המבקש, וכי קיימים דוחות פרטניים המתייחסים ללקוחות ספציפיים והנוגעים לאותם לקוחות בלבד. 4. מבין אנוכי את טרוניתו, של ב"כ המשיב, על האיחור הרב שננקט על ידי המבקש, אשר הגיש את בקשתו לאחר סיום הליכי קדם המשפט. אין כל ספק בליבי, כי המבקש יכול היה להגיש את בקשתו לפחות לקראת ישיבת קדם המשפט שהתקיימה ביום 98/2/15, על מנת שתישמע בישיבה זאת, ולא להמתין עד לסיום הליכי קדם המשפט, וקביעת התיק לדיון, זאת הפעם השניה. ואכן תקנה 149 (1) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984 קובעת מפורשות כי אין לדון בשום בקשה שבעל דין יכול היה להביאה בישיבת קדם משפט, זולת אם ראה לעשות כן מטעמים מיוחדים שיירשמו, וכשהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין. 5. עם זאת, תקנה 149(4) עומדת בסתירה לתקנה 114, הקובעת כי מסמך הנזכר בכתבי טענותיו של בעל דין או בתצהיריו, רשאי בעל דין אחר לדרוש ממנו, בכל עת, בכתב לפי טופס 13, שיראה לו או לעורך דינו את המסמך לעיון ולהעתקה. לדעתי, תקנה 114 קובעת הוראה ספציפית, הגוברת על ההוראה כללית שבתקנה 149 (1). אמור מעתה: בניגוד לכל בקשה אחרת, שיש להשמיעה בישיבת קדם המשפט, ניתן לדרוש מבעל דין כי יאפשר עיון במסמך בכל עת, כאשר אין הסייג של ישיבת קדם המשפט חל, כך שניתן אף לדרוש עיון במסמכים במהלך שמיעת הראיות. לפיכך הנני דוחה את טענתו המקדמית של הבנק באשר למועד המאוחר בה מוגשת הבקשה. 6. באשר לטענה, כי תקנה 114 אינה חלה כלל על המסמכים המבוקשים - מוטב היה אלמלא נטענה טענה זו כלל. לאור האמור בפיסקה 2 לעיל-בא למעשה המכתב מיום 97/12/18, במקום תצהיר גילוי מסמכים. פשיטא שאם היה נערך תצהיר גילוי מסמכים כראוי, ובו מגלה היה הבנק את המסמכים שדבר קיומם נודע, אך זה עתה, ממילא היתה תקנה 114 חלה. לא יעלה על הדעת, כי לאחר שהבנק נמנע מלגלות את מסמכיו במועד וכראוי, וכי דבר קיומם נתגלה מאוחר יותר - יוכל להיאחז במחדלו, כקרדום לחפור בו, ולטעון כי הואיל וגילוי המסמכים נעשה רק במכתב - לא יהא חייב, אך ורק משום עובדה זו, בהצגתם לעיון. 7. שאלה נכבדה יותר הינה שאלת חסיונם של המסמכים והרלוונטיות שלהם. ההלכה הפסוקה קבעה זה מכבר, כי חובת הגילוי חלה אף על מסמכים חסויים, להבדיל מהצגתם לעיון. ר' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהד' 7 , עמ' 440: "... בעוד שבעל דין חייב לגלות את כל המסמכים שברשותו, וכל חסיון לא יעמוד לו בפני צו גילוי, רשאי הוא להתנגד להצגתם בעיקר משני נימוקים. ... ... ... נימוק אחר של ההתנגדות הוא, שבעל דין פטור מלהציג מסמך על סמך חסיון". דיון מעמיק, באשר לסוגית זכות העיון במסמכים שהם דוחות ביקורת פנימית של בנק, נעשה בפסה"ד רע"א 94/654, בנק איגוד נ. אזולאי, פד"י מט (4) 54. בעניין זה טענות הבנק, בקליפת אגוז, היו משני סוגים: א. חוסר רלוונטיות של דוחות הביקורת הפנימית. ב. קיום חסיון משלושה סוגים: חסיון מסמכים שהוכנו לקראת משפט, חסיון על פי סעיף 10 לחוק הביקורת הפנימית וחסיון על פי סעיף 15 א' לפקודת הבנקאות. נקודת המוצא ממנה יוצא בית המשפט העליון, מפי כב' המשנה לנשיא (כתארו אז) ברק, הינה עקרון הגילוי (עמ' 61): "כל אדם חייב למסור כל ראיה. ביסוד עיקרון זה עומד הערך של גילוי האמת". ... ... ... "גילוי האמת הוא ערך מרכזי בכל שיטת משפט ובכל חברה, בלעדיו אין. עם זאת, אין הוא ערך בלעדי. לצידו קיימים ערכים אחרים, אשר גם עליהם צריכה החברה להגן". ואכן ברע"א 92/1917, סקולר נ. ג'רבי, פד"י מז (5), 764, קבע בית המשפט העליון כי חובת החסיון הבנקאי גוברת על עקרון הגילוי, וזאת בהתמלא תנאים מסויימים - זאת כאשר המדובר בגילוי פרטי חשבונו של אדם שהוא זר להתדיינות המשפטית. לעומת זאת במקרה שבפנינו אין המדובר בגילוי פרטי חשבון, אלא בגילוי דוחות ביקורת. 8. באשר לרלוונטיות של דוחות ביקורת קובע בית המשפט העליון בעמ' 60: "7. גילוי מסמכים משתרע על כל "המסמכים הנוגעים לעניין הנדון" (תקנה 112 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984). על צד לגלות כל אותם מסמכים, אשר סביר להניח כי הם כוללים מידע אשר יאפשר לצד, במישרין או בעקיפין, לקדם את העניין נושא התובענה [ראה .CO GUANO PERUVIAN THE .V PACIFIQUE DU FINANCIERE COMPAGNIE 62 AT [13](1882)]. נמצא, כי הרלוואנטיות של מסמך לעניין גילויו רחבה יותר משאלת קבילותו במשפט. הרלוואנטיות לצורכי גילוי היא במידת האור שהמסמך עשוי לשפוך על המחלוקת שבין הצדדים. מסמך שיש בו כדי לסייע לקו חקירה הוא רלוואנטי. לעומת זאת, מסמך שאין בו כדי לחזק טענה או להחלישה, וכל כולו לא בא אלא "לדוג" בענייניו של בעל דין, אין לגלותו (ראה ע"א 49/40 ו' כיאט ואח' נ. ל' כיאט ואח' [1], בעמ' 162). ודוק: לעיתים אין בעל דין יודע מהם המסמכים שבידי הצד שכנגד. דרישה לגילוים של אלה אינה מהווה "דיג" אסור: "הדיג' אינו מעשה פסול, אלא אם כן כוונת המבקש היא למצוא חומר שלא לצורך המשפט התלוי ועומד, כי אם לאסוף ראיות להכנת משפט אחר, או למטרה אחרת. ואילו מסמכים מזיקים או מועילים, לצורך המשפט התלוי ועומד, שייכים לעניין, והחיפוש אחריהם אינו "דיג'". הנטיה המודרנית היא לקולא דוקא..." (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי [אמינון, מהדורה 6 בעריכת ש' לוין, 1990] 406). 8. על פי אמות מידה אלה, דו"ח הביקורת הפנימית ודו"ח בנק ישראל הם מסמכים רלוואנטיים. מידע המצוי בהם עשוי לקדם את העניין נושא המשפט. הם עשויים לשפוך אור על סדרי קבלת ההחלטות בבנק, על מהימנותם של פקידים ועל דרכי החיוב והזיכוי של החשבון. כל אלה עשויים להשפיע על הבנת ההסכם שאליו הגיעו הצדדים ועל שאלת האחריות (אם זו מתעוררת). אין לאמר כלל על דינם וחשבונות אלה כי הם קשורים למטרה זרה". ומכאן שדו"ח הביקורת הפנימית הינם רלוונטי, בין אם נטען כך במכתב מיום 97/12/18, ובין אם לאו. עם זאת מקנן ספק בליבי שמא דו"ח זה אינו מתייחס כלל, בכל דרך שהיא, לחשבונו של המבקש, ובמקרה זה יחשפו סודותיו של המשיב בפני המבקש, בלא שיהא בכך צורך. מכתבי הטענות של הצדדים, אנו רואים כי למעשה, ניתנו למבקש אשראים, כנגד בטחונות שעמדו בחסר . ומכאן שדו"ח הנוגע לחבויות ובטחונות עשוי אף לשפוך אור במישרין, או בעקיפין, על הפלוגתאות שבפנינו. במצב דברים זה, הנני קובע כי דו"ח ביקורת בנושא חבויות ובטחונות מחודש מרץ 1995, יועמד לעיון המבקש, במשרדו של ב"כ המשיב, כאשר מדו"ח זה יושמטו כל שמות הלקוחות שאינם המבקש. כמו כן, הריני מורה כי המבקש לא יעשה בדו"ח זה כל שימוש, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא לצורך הדיון בתיקים דנן, וכי נאסר עליו לגלות כל מידע שהגיע לידיעתו מתוך עיונו בדוחות אלה. 9. ומכאן, באשר לדוחות ביקורת פרטניים בקשר לחשבונותיהם של לקוחות אחרים בסניף הבנק הנדון בתקופה רלוונטית: ראשית עלי לציין, כי כלל הוא בדיני הראיות, כי אין להתיר הבאת ראיות בקשר למעשים דומים רק על מנת להראות את "התנהגותו הרעה" של הנתבע (ר' בספרו של הרנון, דיני הראיות, חלק שני עמ' 372). עם זאת, שני טעמים חשובים יותר מצטברים כאן בנוסף, באופן המביאני למסקנה כי אין להתיר עיון בדוחות אלה: א. חוסר רלוואנטיות. ב. חסיון הנובע מחובת הסודיות של הבנקאי. 10. דו"ח הביקורת, אשר אישרתי לעיין בו, נוגע לפעילותו הכוללת של הסניף, ובכך יש לו רלוואנטיות, באשר לפעילות פקידי הסניף גם בחשבונותיו של המבקש, שהינן חלק ממכלול החשבונות המתנהל בסניף, ואשר בגין מכלול זה, ככלל, התנהלה בדיקת הביקורת. מאידך, בדיקות פרטניות, הנוגעות לתלונה של לקוח זה או אחר, נוגעות לעניינו של אותו לקוח בלבד, ולתלונותיו הספציפיות. אין לתלונות אלה כל קשר ישיר לנעשה בחשבונותיו של המבקש, וכל דרישה לעיון בהם, אין בה אלא משום השלכת מכמורת למימיו של המשיב, תוך נסיון לדוג בה דגים חסרי סנפיר וקשקשת, שלא נועדו לעלות על שולחנו של בית המשפט. 11. טעם נכבד הרבה יותר נוגע בחסיונם של מסמכים אלה. שומה עלינו לזכור כי המדובר בפרטים הנוגעים לחשבונותיהם של אנשים שהם זרים להתדיינות דנן. עניין הסודיות הבנקאית נדון ברע"א 92/1917, סקולר נ. ג'רבי, פד"י מז (5) 764. בית המשפט העליון קבע כאן כי: " מוסכם על הכל כי מוטלת על הבנק חובת סודיות באשר לעניינו של לקוחו. חובת הסודיות עולה מעצם טיבו של החוזה שבין הבנק ללקוח, ומאופיה של מערכת היחסים שביניהם. עניינו של הלקוח כי פעולתיו הכספיות ומצבו הכלכלי לא יהיו נחלת הכלל, ונותן הוא את אמונו בבנק, כי לא ייתן להם פומבי". (כב' השופט גולדנברג בעמ' 771). בית המשפט העליון הוסיף, כי החסיון הינו יחסי, ויש לאזנו על פי האינטרסים המנוגדים . לאחר דיון מעמיק במקורות המשפטיים של החסיון הבנקאי קובע, כך השופט גולדברג, בעמ' 774, את המבחנים המנחים לשם קביעת החסיון: "מהאיזון האמור מתחייב כי השאלה הראשונה שעל בית המשפט להשיב עליה היא מידת החיוניות והחשיבות של המידע המצוי בחשבונות הבנק, להכרעה במחלוקת שבין הצדדים (בהנחה כי כתב התביעה מגלה עילת תביעה). שנית, על בית המשפט לתת דעתו אם הונחה תשתית ראייתית לכאורית המצדיקה את גילוי החשבונות, שכן לא די בטענה בעלמא בדבר הרלוונאטיות והחיוניות שלה חשבונות, העלולה להיות מסווה ל"דיג ראיות" שלישית, על הצד המבקש גילוי חשבונות הבנק לשכנע את בית המשפט כי אין בידיו להישען על ראיות חלופיות, שאין בהם פגיעה בפרטיות. ורביעית, היקפו של גילוי החשבונות אסור לו שיחרוג מעבר למתחייב לעשיית צדק באותו הליך שיפוטי. כל זאת אמרנו לעניין גילוי חשבונותיו של מי שהוא צד להתדיינות, כשהאחרון מתנגד לכך (שהרי החיסיון הוא שלו, ומשוויתר עליו אין בידי הבנק כל פתחון פה.) ואילו לעניין חשבונותיו של זר להתדיינות, את אלה ניתן לגלות " בנסיבות נדירות ביותר" (כאמור בהלכת גוזלן [1], בעמ' 565) , שהייתי מצמצמן בעיקר לנסיבות בהן נטען - הובאה ראיה לכאורית לטעה זו - אי החשבון הבנקאי הוא למעשה חשבונו של בעל הדין, אף שאינו רשום על שמו, או כי בעל הדין העביר כספים לחשבונו של אותו צד שלישי שלא בתום - לב ובמטרה להסתיר עובדה זו, תוך שיתוף פעולה עם בעל החשבון. כל זאת לאחר שניתנה לצד השלישי, העלול להיפגע, הזדמנות להשמיע טענותיו והסתייגויותיו לגילוי". אומנם הדברים דלעיל נאמרו ביחס לגילוי פרטי חשבונות, ואילו הכא עסקינן בדוחות ביקורת, אולם איני רואה לעניין זה הבדל גדול. אמנם הוצגה בפני החלטה של כב' השופטת שטיין בבית המשט המחוזי בתל אביב בת.א 93/221 בעניין ברנד נ. בנק איגוד, הנוגעת אף היא לפרשיה שנדונה בפס"ד אזולאי. בפסק הדין קבעה כב' השופטת הניה שטיין, כי אין להחיל את פס"ד סקולר במקרה בו מתבקשת חשיפת דו"ח ביקורת, שכן לדעתה, פסק הדין עוסק בחובת הסודיות של הבנק לגבי עניינו של הלקוח ולא לגבי ענייניו של הבנק עצמו. השופטת הבחינה לפיכך בין חשיפת דו"ח ביקורת לבין חשיפת פרטי חשבונות. שונה המקרה דנן לעניין זה: כאן לא מבוקשת חשיפת ענייניו של הבנק עצמו, אלא של לקוחותיו האחרים. יתר על כן בפסק דין ברנד, ביקשה התובעת לחשוף את דו"ח הביקורת הפנימית הנוגע לפעילות נשוא התובענה (עמ' 40). ואכן קובעת כב' השופטת שטיין כי תנאי בלעדיו אין, למתן צו עיון הוא, כי המסמך המבוקש רלוונטי לתביעה. 12. אם נחיל לעניין דנן את הכללים שנקבעו על ידי כ' השופט גולדברג בפס"ד סקולר, כפי שצוטטו בפסקה 11 לעיל, נראה, כי לא נתמלא במקרה שלפנינו, אף לא אחד מן התנאים, שיניעו את בית המשפט לחרוג מכללי החסיון הבנקאי. לא הונחה בפני כל תשתית שתניעני להניח, ולו בדוחק, כי בדוחות המתייחסים ללקוחות זרים, קיים מידע רלוונטי כל שהוא לעניינו של המבקש, וכי אין בידי המבקש להישען על ראיות חלופיות, שאין בהן פגיעה בפרטיות. 13. הסיסמא בה משתמש המבקש, כאילו המשיב לא טען במכתבו מיום 97/12/18, לחסיון או להעדר רלוונטיות, אינה אלא קליפה ריקה מתוכן. לצערי הרב, נאלץ אנוכי להסכים עם עו"ד שפירא, ב"כ המשיב, כי המבקש לא דק בצטטו את המכתב האמור. בסעיף 1 למכתב נאמר : "אין בדו"ח הביקורת התייחסות כלשהו לחשבונו של איתן פרי". לשון אחר - טוען עו"ד שפריא, בשפה שונה, כי אין הדו"ח רלוונטי לעניין. ואילו בסעיף 4 למכתב נאמר: קיימים דוחות פרטניים בקשר לחשבונות פרטניים עקב פניה של לקוחות - ובדיקה שנעשתה בחשבון אותם לקוחות בלבד - עקב הפניה" (הדגשה שלי - ב.א). ואילו בבקשה שבפני מציין המבקש: "דוחות ביקורת פרטניים בקשר לחשבונות של לקוחות אחרים בסניף הבנק הנדון בתקופה הרלוונטית". ברור כי המילים שהושמטו, משום מה, יש בהם כדי לענות על קביעת הרלוונטיות לאותם לקוחות ספציפיים בלבד. אמנם קיימת מידה של עמימות בניסוח המכתב, אך כוונת הדברים בכללותה ברורה, וניתן, על נקלה, להבין למה כיוון הכותב דבריו. 14. עולה מן המקובץ, כי איני מתיר עיון בדוחות ביקורת פרטניים. 15. לפיכך הבקשה מתקבלת רק באשר לדרישת גילוי דו"ח הביקורת מחודש מרץ 1995, ובתנאים המפורטים בפסקה 8 לעיל. הבקשה נדחית באשר לגילוי דוחות ביקורת פרטניים. בשים לב לתוצאה אליה הגעתי אין צו להוצאות.עיון במסמכים ספציפייםצו עיוןמסמכיםצווים