זכויות שוטרים בעזה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זכויות שוטרים בעזה: .1לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי בתל-אביב, אשר קבע כי המערער שימש "שוטר מקומי" במשטרת עזה, ואין הוא זכאי לתנאים המוענקים לשוטרים במשטרת ישראל בגין תקופת העסקתו. .2העובדות, כפי שקבען בית-הדין האזורי, ואשר למעשה לא היו שנויות במחלוקת הן: א) ביום 22.8.1967חתם התובע על "טופס ראיון מגוייס" (נ/2). בטופס כתוב (צ"ל: כתובים) הנתונים שנמסרו על-ידי התובע, וכן המלצות הממונים להמשיך את שירותו; ב) בתקופה מיום 15.6.1967עד 19.7.1978שרת התובע כ"שוטר מקומי", תחת פיקוחו של מפקד משטרת עזה, שהוא קצין משטרת ישראל, ולבש מדי משטרה שסופקו לו על-ידי משטרת ישראל. לא היה לתובע מגע ארגוני-מינהלי עם הממשל הצבאי, ומבחינה ארגונית היה קשור למשטרת חבל עזה. מספרו האישי של התובע היה אותו מספר אישי שהיה לו כשוטר תחת שלטון מצרים; ג) התובע ביקש להשתחרר מהשירות ביום 19.7.1978, ומאז הוא מקבל פנסיה, מקרן שהוקמה לפי החוק המצרי. בטופס "שחרור איש משטרה וקביעת תנאי שחרורו" רשום התאריך 15.6.1967על-יד המילים המודפסות "הנ"ל גוייס לשירות במשטרת ישראל בתאריך..."; ד) ביום 30.5.1978חתם התובע על "שאלון למתגייס" (שצורף לתצהיר לוי), וביום 20.7.1978חתם באותו טופס על "הצהרת אמונים" וגוייס למשטרה. עם גיוסו קיבל התובע מספר אישי חדש; ה) התובע ביקש להשתחרר משירותו במשטרת ישראל ביום 1.6.1982, וקיבל מהמשטרה פיצויי פרישה עבור התקופה שבין 20.7.1978לבין 1.6.1982; ו) השוטרים המקומיים שברצועת עזה מקבלים את שכרם ישירות ממשטרת ישראל לפי תקציב מיוחד המועבר למשטרה על-ידי משרד הביטחון. לא הוגש תלוש משכורת מהתקופה לפני 20.7.1978, אבל התובע טען שהיה זהה לתלוש של שוטר ישראלי. הטפסים שהיו בשימוש של המשטרה ברצועת עזה בתקופה בין 1967לבין 1978היו של משטרת ישראל. .3בית-הדין דחה את התביעה, בהסתמכו בעיקר על צו (מס' 58) בדבר מינוי שוטרים והעסקתם (רצועת עזה וצפון סיני) (מס' 2), התשכ"ז- 1967(להלן - הצו), שהוא בעל תחולה למפרע מיום 6.6.1967, ואשר בו נאמר לענייננו: " .4מפקד המשטרה רשאי, לפי שיקול דעתו המוחלט, להעסיק שוטרים, לפטרם, לשלם להם שכר או תגמול, לקבוע את נהלי עבודתם וכללי התנהגותם, ולעשות כל פעולה הדרושה, לפי דעתו, להפעלה סדירה של המשטרה". .4עיקר טענת המערער, שעשה כמיטב יכולתו כדי לשכנענו כי פסק-דינו של בית-הדין האזורי בטעות יסודו, היה כי הצו האמור לא הקים משטרה מקומית, אלא הסמיך את מפקד המשטרה להקימה; עוד טען כי תהא זו הפליה אסורה ובלתי נסבלת להפלות בין זכויותיהם של שוטרים "ישראליים" לבין שוטרים שאינם אזרחי המדינה. .5נראה לנו שצדק בית-הדין האזורי בקבעו כי האמור בצו דיו כדי לקבוע כי אכן הוקמה משטרה מקומית ברצועת עזה. העובדה שמפקד יהודה ושומרון הוציא צו שלשונו ברורה וחד-משמעית יותר מהצו דנן, אין בה כדי לפגום בקביעה על פיה אכן הוקמה משטרה מקומית בחבל עזה, מכוח הצו. .6תקנות המשטרה (גיוס), התשי"ח- 1957(ק"ת 756התשי"ח 487) קובעות כי לא יגוייס למשטרה אלא אזרח ישראלי (תקנה 1); אמנם רשאי המפכ"ל לפטור מתנאי זה, אך הטוען לפטור - עליו להוכיח כי זה ניתן. אך לא בכך עיקר הדברים. המתגייס למשטרה חייב לחתום על הצהרת מתגייס ולהישבע אימונים (תקנה 3), והמערער עשה כך רק בשנת 1978(סעיף 2ד' לעיל). משכך הדבר - לא התמלא תנאי יסודי ועיקרי להיותו של המערער "שוטר" כמשמעותו בפקודת המשטרה (המקורית, ובנוסחה החדש). מי שאינו "שוטר", כמשמעו בפקודה, אינו זכאי לזכויות שוטר. .7מכאן לתחולה הטריטוריאלית של חוקי העבודה. א) נקודת המוצא לעניין הסמכות הטריטוריאלית של החקיקה בישראל הוא פסק-הדין המקיף והממצה של השופט (כתוארו אז) אגרנט בבג"צ 279/51[1], וכך נאמר שם: 1) בענייננו מדובר בסמכותה הלגיסלטיבית של המדינה בשטח של יצירת זכויות (וביטולן), בנכסים הנמצאים מחוץ לתחומה הטריטוריאלי הן כאשר הבעלים הם תושבי המדינה והן כאשר הינם יושבים מחוצה לה; 2) מבחינת המשפט הפוזיטיבי המקומי - ובהעדר כל איסור בחוקה עליונה - לא קיימת כל הגבלה על סמכותה הלגיסלטיבית של המדינה בשטח האמור; 3) ברם, כל חוק מקומי יפורש על-ידי בית-המשפט המקומי לפי העיקרון של ריבונות טריטוריאלית, אשר משמעותו היא, שהמחוקק התכוון לטפל בבני אדם או בנכסים הנמצאים בתוך התחום הטריטוריאלי של המדינה ולא מחוצה לו; 4) אכן, בכוחו של המחוקק להבליט, במפורש או מכללא, כוונה נוגדת דהיינו כי לחוק מסויים שחקקו תהא תחולה אכסטרה טריטוריאלית ואזי שומה על בית-המשפט המקומי לקיים את הוראת המחוקק שלו; 5) בפרשו את החוק הנדון, ישים בית-המשפט המקומי את לבו גם אל העיקרון של מתן פירוש המבטיח לאותו חוק, במידת האפשר, תחולה אפקטיבית, ורק מבחינה זו ישעה בית-המשפט הנ"ל לחוק הבינלאומי הפרטי, אך בלי לייחס לו, לחוק זה, ערך מכריע". הכלל הוא אפוא, בפסקה ג', דהיינו "שהמחוקק התכוון לטפל בבני אדם או בנכסים הנמצאים בתחום הטריטוריאלי של המדינה ולא מחוצה לה", ולא תמצא בחוקים הצריכים לענייננו בהליך זה כוונה נוגדת, במפורש או מכללא. ב) בית-דין זה נזקק לשאלה בדב"ע מד/13- 2[2], שם נסקרו הגישות השונות - האנגלית מחד גיסא והקונטיננטלית מאידך גיסא. בית-הדין העדיף את זו הקונטיננטלית כך: "שבברירת הדין לעניין יחסי עובד-מעביד הולכים בדרך שבה הולכים בשדה החוזה - בכפוף לסייגים מכבדים את רצון הצדדים. ואשר למשפט העבודה "המגן" או "המסדיר" - בוחנים כל נורמה לגופה, ומסווגים לנורמות השייכות למשפט הפומבי ולנורמות השייכות גם למשפט האזרחי. לגבי הראשונות מחילים את עיקרון הטריטוריאליות, לגבי השניות מחילים את עיקרון "הדין החל", ואף זה תוך מתן משקל רב במיוחד ל'תקנת הציבור', בכיוון העדפת הנורמה שב'משפט המגן' או המסדיר" (שם [2], בע' 382) בדב"ע מד/13- 2[2] הנ"ל, נקבע שהדין החל הוא הדין הישראלי, מאחר ש"מדובר בהתקשרות חוזית בישראל, בין תושב ישראל לבין תאגיד ישראלי, ובתנאי עבודה המתייחסים למושגים שיש להם משמעות רק בדין הישראלי ("עבודה בשעות נוספות" וכו') "שם [2], בע' 382). שונה המצב לענייננו בשני מרכיבים יסודיים: ההתקשרות החוזית לא נעשתה בישראל, וצד לה אינו תושב ישראל; ג) ואם תאמר כי יש ללמוד מהעובדה שהמערער קיבל פיצויי פרישה עבור "התקופה השניה" (סעיף 2ה לעיל), על תחולתם של חוקי העבודה על עובדים מקומיים שהועסקו ברצועת עזה, נשיב כי אין באותה עובדה כל ראיה לנדון. המדינה רשאית לשלם כל תשלום שהוא לעובדים שאינם "עובדי מדינה" (כגון עובדים מקומיים בשגרירותיה), לפי אמות מידה שתקבע, לרבות אמות מידה הזהות לאלה הנהוגות בישראל לגבי עובדים שעליהם חלים חוקיה; ד) העולה מכל האמור הוא כי הן חוק פיצוי פיטורים, התשכ"ג- 1963(להלן - חוק פיצויי פיטורים), והן חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל- 1970(להלן - חוק הגמלאות), תחולתם טריאטוריאלית, והם יחולו, למירב, אף על תושב ישראל שהתקשר בהסכם בישראל עם גוף ישראלי, אף אם עבודתו בוצעה מחוץ לתחומי ישראל. .8ומכאן לטענת ההפליה. סוגית ההפליה ומשמעותו המשפטית של המונח, נדונו בהרחבה בשורה ארוכה של פסקי-דין שניתנו על-ידי בית-המשפט העליון, ואף בית-הדין זה נתן עליה דעתו לא פעם, כך שאין צורך לחזור על הדברים, מה עוד שנסקרו בהרחבה בדב"ע מו/73- 3[3]. עלינו לבחון אם השוני בזכויות שוטרים ישראליים וכאלה שאינם ישראליים מבוסס על אבחנות רלבנטיות או בלתי רלבנטיות (ע"א 337/61[4], בע' 407), ומכאן להסיק אם מדובר בהפליה פסולה, אסורה, או באבחנה מותרת (ד"נ 10/69[5], בע' 35). נראה לנו כי באבחנה מותרת עסקינן. הבחנה בין תושב לבין מי שאינו תושב היא רלבנטית ואינה פסולה, מאחר שלא ניתן לומר כי מדובר ב"אפליה בין שווים". רק "אי-הגינות שבנהיגת אי-שוויון בשווים" להפליה פסולה תיחשב (בג"צ 30/55[6], בע' 1265). כשם שאזרח ותושב ישראל המשרת בנציגות זה של המדינה בחו"ל, זכאי לתנאים השונים מאלה של עמיתו, שהוא תושב מקומי (אף כי לעתים אזרח ישראל), ואין בכך פסול (ראה דב"ע מה/38- 3[7]), כך אין פסול בעובדה שתנאי עבודתו של שוטר תושב ואזרח ישראל המשרת ביהודה, שומרון וחבל עזה שונים מאלה של שוטר מקומי שאינו אזרח המדינה. .9כבר נפסק כי "במשפט העבודה טרם הוכר הכלל... לפיו מחובת 'ההגינות ותום הלב' באה חובה ליתן שכר שווה בעד עבודה שווה אף עת השוני אינו נובע מהמבחנים האמורים לעיל" (גיל מין, גזע דת וכו') (דב"ע מב/33- 2[8], בע' 113). האמור יפה אף לגבי זכויות פנסיה. .10לאמור נוסיף כי המערער מקבל פנסיה מקרן שהוקמה לפי החוק ששרר ברצועת עזה בתקופת הכיבוש המצרי בגין תקופת שירותו הראשונה במשטרה, ואין הוא זכאי ל"כפל תשלומים". זאת ועוד - העובדה שקיבל, והוא ממשיך לקבל תקופה ארוכה אותה פנסיה מידי חודש בחודשו, מהווה "מניעות" בתביעתו זו. .11פסק-הדין בערעור זה ניתן כחמש שנים לאחר הגשת הערעור מן הטעם שלבקשת המערער נדחתה מספר פעמים שמיעתו של הערעור לתקופות ארוכות, לאור הודעת בא-כוחו כי הוא פועל להסדרת תביעת מרשו שלא בדרך משפטית. בקשתו האחרונה של בא-כוח המערער לדחיה נוספת מאותו טעם נדחתה, אך בית-הדין נאות לדחות את מתן פסק-הדין למחצית השנה; משלא הצליח בא-כוח המערער להגיע להסדר מחוץ לכתלי בית-הדין, לא נותר לנו אלא לפסוק בערעור. לאחר הגשת הסיכומים - ביקשנו מהצדדים השלמת טיעון בנושא "הסמכות הטריטוריאלית"; למרבה הצער לא ניתן היה ללמוד מהתייחסותם לענייננו, מאחר שחזרו למעשה על האמור בסיכומיהם. .12עיינתי בדעתו של חבר המותב שדעתו דעת מיעוט וברצוני להוסיף, על האמור לעיל, הערות אלה: א) האמור בסעיף 7לפסק-הדין לעניין התחולה הטריטוריאלית של חוקי העבודה, לרבות חוק פיצויי פיטורים, חל כמובן אף על סעיף 11א לחוק פיצויי פיטורים; ב) המערער, שהיה מיוצג בכל שלבי הדיון, טען לרציפות בין שתי תקופות השירות, זאת כ"שוטר מקומי" וזאת השניה. כיצד, איפוא, בניגוד לטענותיו הוא, נראה אותו כמי שהתפטר (בשנת 1978) על מנת להתגייס למשטרה. זאת ועוד. המערער בטיעוניו בבית-הדין האזורי ובפנינו לא העלה טענה זו, ואין זה תפקידו של בית-הדין להעלות מיזמתו טענות משפטיות שעה שצד מיוצג, מה עוד שלצד שכנגד לא ניתנה הזדמנות להגיב עליהן (השווה דב"ע לו/-13- 3[9], בע' 81); ג) דין הוא כי חוק יש לפרש לפי תכליתו, באופן שיגשים את מטרת החקיקה (ברק [10], שיקול דעת שיפוטי סעיף 397, (מובאות שם)). הפירוש המוצע על-ידי שופט המיעוט יביא לתוצאה על פיה יהיה המערער זכאי עבור תקופת השירות הראשונה הן לפיצויי פיטורים והן לפנסיה. הניתן לומר, אף אם נצא מהנחה, שאינה נכונה לדעתי, שחוק פיצויי פיטורים חל במקרה זה, כי מטרת המחוקק היתה שעובד שאינו תושב ישראל ואינו עובד בישראל יהיה זכאי ליהנות מפנסיה ומפיצויי פיטורים כאחד בגין אותה תקופה, בעוד עובד בישראל לא יהנה מהשניים?; ד) אשר לפקודת הקבע של המשטרה. לא הוכח כי זו חלה אף על "שוטרים מקומיים" בשטחים, ואף אם כך הוא - אין ליתן לה פירוש על פיו התוצאה תהיה זכאות לפנסיה ולפיצויי פיטורים גם יחד בגין אותה תקופת שירות. .13האמור בפסק-הדין הוא על דעת רוב חברי המותב. אחד מחברי המותב בדעה כי יש לקבל את הערעור, ואלה נימוקיו: א) התוצאה אליה הגיעו רוב חברי המותב, על פיה יש לדחות את עתירת המערער לשלם לו פנסיה כשוטר במשטרת ישראל תוך הכללת התקופה מ- 15.8.1967עד 19.7.1978(להלן - התקופה השנויה במחלוקת) כתקופת שירות במשטרת ישראל, מקובלת עלי. ואלה הם טעמי: הוכח בבית-הדין האזורי כי שוטרי משטרת ישראל אינם זכאים לפנסיה המשולמת על-ידי קרן הפנסיה במינהל האזרחי מכוח חוק הביטוח והפנסיה המצרי (להלן - הפנסיה המצרית). (ראה סעיף 7לתצהיר משה אפריאט קמ"ט קרן פנסיה במנהל האזרחי). אף הוכח בבית-הדין קמא כי על-פי סעיף 14וסעיף 34לחוק הביטוח והפנסיה המצרי נולדת עילת הזכאות לפנסיה המצרית רק החל מ"תום השירות". (ראה סעיף 2לחוות דעת סא"ל יהב שצורפה לתצהיר גבעון, בעניינו של שוטר אחר, וכן ראה סעיף 34לפרק הרביעי לחוק הביטוח והפנסיה המצרי שנוסחו צורף לצהיר אפריאט). אשר על כן, מעצם העובדה שהמערער דרש וקיבל פנסיה מצרית כבר החל מ-20.7.1978, ולרבות בגין התקופה השנויה במחלוקת, משתמע בעליל כי לא ראה את עצמו כשוטר במשטרת ישראל עד 19.7.1978, אלא ראה את "תום שירותו" - להבדיל מהמשכו הרצוף במשטרת ישראל - ביום .19.7.1978(ראה הטופס עליו חתם המערער לצורך קבלת הפנסיה המצרית שצורף כנספח לתצהיר אפריאט, ובו צויין כי סיים שירותו ב-19.7.1978). אי לזאת לא יוכל המערער להתכחש בשלב זה למעמד שאימץ לעצמו לצורך קבלת הפנסיה המצרית, ולטעון כי בתקופה השנויה במחלוקת שירת כשוטר משטרת ישראל (שאינו זכאי כאמור לפנסיה המצרית), וכי לא חל "תום שירותו" ב-19.7.1978, שרק הוא ("תום השירות") מזכה בפנסיה המצרית, ובאורח זה ליהנות "משני העולמות"; ב) אשר לעתירת המערער לשלם לו "פיצויי פרישה" (קרי בהקשר זה פיצויי פיטורים) בגין התקופה השנויה במחלוקת, שונה דעתי מדעת חברי - גם לעניין התוצאה - מהטעמים כדלהלן: אין חולק על הצדדים כי בתקופה מ- 20.7.1978עד 1.6.1982(להלן התקופה המאוחרת) שירת המערער לכל דבר ועניין כשוטר ישראלי במשטרת ישראל. אף עולה מקביעות בית-הדין האזורי כי המערער הצהיר אמונים, וגוייס למשטרת ישראל למחרת היום בו הפסיק את שירותו כ"שוטר מקומי". סמיכות הזמנים כאמור, היא הנותנת כי סיים את שירותו במימשל הצבאי על מנת להתגייס למשטרת ישראל. אם כך הדבר - יש לבחון האם חל על עניינו סעיף 11א' לחוק פיצויי פיטורים הקובע בחלקו הרלבנטי לאמור: המתגייס למשטרת ישראל או לשירות בתי הסוהר, ובסמוך לפני גיוסו היה עובד והתפטר מעבודתו על מנת להתגייס כאמור, יהיו הוא או שאיריו זכאים לפיצויי פיטורים אם נתקיימה בו אחת מאלה; (1) הוא שירת במשטרה או בשירות בתי הסוהר שישה חודשים לפחות .................."; ג) רוב חברי המותב מחזיקים בדעה כי אין להחיל על עניינו של המערער את סעיף 11א לחוק פיצויי פיטורים, לפי שלא עליו השתית המערער את תביעתו, אלא על הטענה כי שירת גם בתקופה השנויה במחלוקת כשוטר במשטרת ישראל, ועל כן הוא זכאי לפיצויי פרישה בגין אותה תקופה על-פי פקודת הקבע של המשטרה; ד) דעתי היא, בכל הכבוד, כי בראש מעייניו של בית-הדין - שאינו קשור בסדרי הדין - להוציא את המשפט לאור, וכל אימת שאינו חורג מתחומי העתירה על-פי מהותה האמיתית, אף אינו מעניק סעד לבעל הדין מעבר למה שביקש, ומשעין את פסיקתו על עובדות שהוכחו, אין מניעה כי תהא הנמקתו המשפטית שונה מנימוקי בעל הדין. גם המונח בו נקט המערער בעתירתו, היינו "פיצויי-פרישה", להבדיל מ"פיצויי פיטורים" - אינו עומד לו, לדעתי, לרועץ וזאת מפאת זהותם בנסיבות המקרה - של "פיצויי פרישה" על-פי פקודת הקבע של המשטרה מחד גיסא, ופיצויי פיטורים על-פי חוק פיצויי פיטורים - מאידך גיסא. זאת, הן על-פי עילתם (סיום העבודה) והן על-פי גובהם ודרך חישובם. על הזיקה ההדוקה בין שני סוגי הפיצוי ראה סעיף ג 2וסעיף י 1לפקודת הקבע של המשטרה, והשווה לסעיף 12לחוק פיצויי הפיטורים (וראה גם הסתמכותו של בא-כוח המערער על חוק פיצויי פיטורים בע' 3ל"תוספת לסיכומים" שהמציא לבית-הדין זה, ללמדנו כי שקולים בעיניו - מן הסתם - פיצויי פרישה לפיצויי פיטורים - ואין לייחס משמעות לשם בו כונה הפיצוי). אמור מעתה, כי פסיקת פיצויי פיטורים למערער בגין התקופה השנויה במחלוקת - תוך החלת סעיף 11א לחוק פיצויי פיטורים, לא היתה מעניקה לו סעד שונה במהותו, או גדול בסכומו, מהסעד לו עתר בתביעתו; ה) טעמם הנוסף של חברי המכובדים לאי-החלת סעיף 11א, עניינו בעובדה כי המערער מקבל פנסיה מקרן הפנסיה המצרית. קרן הפנסיה הוקמה על-פי חוק הפנסיה והביטוח המצרי, אשר הוחל בחבל עזה בשנת 1969, על-פי צו המושל הצבאי (ראה סעיף 10לתצהיר גבעון ונוסח הצו בנספחו). הן המעביד והן העובד מפרישים דמי גמולים לקרן המצרית, המנוהלת על-ידי הממשל הצבאי (כנלמד מסעיף 3למכתב מנהל הקרן הנ"ל מ-15.2.1981, שצורף כנספח לתצהיר פקד כרמלה לוי, וכן מחוות דעת של סא"ל יהב בהקשר לשוטר אחר שצורפה כנספח לתצהיר אפריאט). הווא אומר כי הקרן הנדונה היא "קרן פנסיה או קרן כיוצא באלה" כמשמעה בסעיף 14לחוק פיצויי פיטורים. אי לזאת, יש לבחון האם חלו התנאים השוללים מהזכאי לפנסיה המצרית את זכותו לקבל, בנוסף לה, גם פיצויי פיטורים. להלן סעיף 14הנ"ל, ככתבו וכלשונו: "תשלום לקופת תגמולים, לקרן פנסיה או לקרן כיוצא באלה, לא יבוא במקום פיצויי פיטורים אלא אם נקבע כך בהסכם הקיבוצי החל על המעביד והעובד, ובמידה שנקבע, או אם תשלום כאמור אושר על-ידי שר העבודה ובמידה שאושר" (ההדגשה הוספה). עינינו הרואות כי הכלל המשמש נקודת מוצא - כפי שקבעו המחוקק הוא, כי אין תשלום לקרן פנסיה בא במקום פיצויי פיטורים. מאידך גיסא שני התנאים שבהתקיימם נשללת הזכות לפיצויי פיטורים בשל תשלום לקרן פנסיה, היינו קביעה בהסכם קיבוצי או אישור שר העבודה, הינם חריגים לכלל, ובתורת חריגים יש לפרשם בפירוש דווקני ומצמצם (אם בכלל יש מקום לברירת הפירוש, נוכח לשון הסעיף הנקיה מספקות). אף יוזכר בהקשר זה הכלל כי על הטוען לקיום החריג רובץ נטל הראיה להוכיחו, והדברים ידועים ואין צורך להרחיב (למותר לציין כי נפיצותם הגבוהה של ההסדרים המקיימים את החריגים כדלעיל אינה הופכת אותם לכלל - והם נותרים בגדר חריגים הן מן ההיבט הפרשני והן מבחינת כללי ההוכחה). בפני בית-הדין האזורי לא הובא גם שמץ ראיה בדבר קיום החריגים המנויים בסעיפים הנ"ל. אי לזאת חל הכלל הקבוע בסעיף הנדון לאמור: "תשלום ..... לקרן נסיה או לקרן כיוצא באלה לא יבואו במקום פיצויי פיטורים". אף אציין בהקשר זה, כי לסעיף 15לחוק פיצויי פיטורים, הקובע כי לא ישולמו פיצויי פיטורים לזכאי לגמלה מן המעביד על פי-חיקוק - אין תחולה בנסיבות המקרה. זאת מן הטעם כי אין המערער זכאי לגמלה ממעבידו - אלא קרן הפנסיה המצרית היא המשלמת את גמלתו. מה עוד שמימון הקרן בא גם מכספי העובדים שבוטחו בה - ולא רק ממשאבי המעבידים, והפרשות כספי העובדים כאמור הם תנאי לביטוחם בקרן הנדונה (כנלמד מחוות דעת סא"ל יהב הנ"ל); ו) נותר עוד להידרש לשאלה האם יש תחולה לסעיף 11א לחוק פיצויי פיטורים על עניינו של המערער, נוכח אזרחותו שאינה ישראלית ומקום מושבו בחבל עזה. על פי סעיף 11א הנ"ל קמה הזכות לפיצויי פיטורים כחלוף 6חודשי שירות במשטרת ישראל. הווה אומר, כי יש לבחון את הזכות הנידונה בנקודת זמן הנופלת בתוך תקופת שירותו של המערער במשטרת ישראל ושעה שהיה, לכל הדעות, נתון לחלותה של פקודת המשטרה. (וזו אף הופעלה על עניינו הלכה למעשה בגין התקופה המאוחרת). שוטר במשטרת ישראל הינו עובד מדינת ישראל, ובהיותו נמנה עם עובדי המדינה - אין ספק, לעניות דעתי, כי חלים עליו - מתוקף זיקה זו - חוקי מדינת ישראל, לרבות חוק פיצויי פיטורים בתקופה המאוחרת; ז) המערער תבע בכתב תביעתו הן את משטרת ישראל, והן את הממשל הצבאי בחבל עזה, היינו, שתי זרועות מדיניות שונות של מדינת ישראל. החייב בתשלום פיצויי פיטורים על-פי סעיף 11א הנ"ל הוא המעביד אשר משירותו התפטר העובד על מנת להתגייס למשטרת ישראל. משמע שהמימשל הצבאי בו עבד המערער כשוטר מקומי, (למעשה משרד הבטחון ששילם את שכרו באותה העת) - הוא החייב לשאת בתשלום פיצויי פיטורים. מאידך גיסא מן ההיבט המשפטי אין צורך לקבוע מי יהא המשרד המדיני שתקציבו יחויי בתשלום - ודי אם תחוייב מדינת ישראל בתשלומו של הפיצוי למערער. .14מהאמור עולה כי הערעור נדחה, ברוב דעות.שוטרפלסטיניםמשטרהZZ