קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא רשלנות בחידוש הליכי הוצאה לפועל לאחר הסכם פשרה עם הבנק: א. מהות התובענה עניינה של תובענה זו היא טענת התובעים כי סניף הבנק הנתבע ונציגו גרמו להם נזק בהתנהגותם, בעבורו הם תובעים פיצויים. התיק הועבר להרכב זה ונקבע לראיות לתאריך 26.10.2009. ב. העובדות הרלוונטיות לב התובענה הינו הסכם הפשרה שנחתם בין התובעות 4-1 (להלן: "התובעות") ומר יוסף לויזדה ז"ל (להלן: "המנוח") לבין הנתבע 1 (להלן: "הבנק") באמצעות הנתבע 2, ששימש כבא-כוחו של הבנק ומונה על-ידו ככונס נכסים על חנות שהייתה בבעלות התובעות והמנוח. המנוח פתח חשבון בבנק, ולהבטחת האשראי העמיד כבטוחה את החנות (להלן: "המשכנתא", נספח ג לכתב התביעה)). המנוח הסתבך בחובות וחשבון הבנק נותר ביתרת חובה גדולה, בעטיה החל הבנק נוקט בהליכים משפטיים לפירעון החוב. ראשית, ביום 24.1.1996 פתח הבנק, באמצעות עורך-דין אביחי דרזנר, שני תיקי הוצאה לפועל: האחד כנגד התובעת 1, בגין המחאה שחוללה על סך של 30,000 ₪ (תיק הוצל"פ 01-10910-96-3), והשני כנגד התובעים 3 ו-5, בגין המחאות שנמשכו מחשבון התובעים 3 ו-5 לפקודת המנוח, בסך כולל של 36,000 ₪ (תיק הוצל"פ 01-10939-96-6). שנית, מספר חודשים לאחר מכן פתח הבנק, באמצעות הנתבע 2, בהליכים למימוש המשכנתא, בגין חוב של למעלה ממיליון וחצי ש"ח (ראו הבקשה למימוש המשכנתא, נספח ד לכתב התביעה), וביום 8.12.1996 מונה הנתבע 2 לכונס נכסים על החנות. במסגרת הליכי הגבייה בתיק ההוצאה לפועל הראשון, כנגד הנתבעת 1, הצליח כונס הנכסים לגבות סכומים מסוימים במהלך השנים 1997-1996, ולאחר מכן לא ננקטו פעולות גבייה בתיק זה עד לשנת 2001. בתיק ההוצאה לפועל השני, כנגד התובעים 3 ו-5, לא ננקטו פעולות גבייה כלשהן ממועד פתיחת התיק ועד לשנת 2002. ביום 6.3.1997 עתר המנוח לביטול שטר המשכנתא לפיו מושכנה החנות לטובת הבנק. לטענתו, התובעות 3 ו-4 היו קטינות בעת ביצוע העסקה וחתימותיהן על מסמכי המשכנתא זויפו ולפיכך העסקה פסולה. לימים הצטרפו להליך גם התובעות. השופט קלינג דחה את התביעה (ה"פ 365/97 לויזדה נ' בנק הפועלים בע"מ, סניף בלפור (לא פורסם, 9.6.1998)) וקבע כי חתימותיהן של התובעות 3 ו-4 על מסמכי המשכנתא אמנם זויפו, ולכן שטר המשכנתא אינו תקף ביחס לחלקן של התובעות 3 ו-4 בחנות, אך המשכנתא תיוותר בתוקפה לגבי התובעות 1 ו-2 ולגבי המנוח. השופט קלינג השית את הוצאות המשפט על התובעות והמנוח. המשפחה ערערה על פסק-דין זה לבית-המשפט העליון - הן לביטול שטר המשכנתא והן להחזר הוצאותיהן של התובעות 3 ו-4 (נספח ז1 לכתב התביעה). בעוד הליך הערעור עומד ותלוי בבית-המשפט העליון, נוצר קשר בין התובעות לבין מר שלמה רז, יושב-ראש העמותה למחיקת חובות ויצירת הסדר לנפגעים ופושטי רגל, וזה פנה מטעמן אל הנתבע 2 בהצעה לסילוק חוב המשפחה לבנק. לאחר חלופת מכתבים ותיקונים רבים לטיוטות להסכם בין הצדדים הגיעו מר רז והנתבע לקביעת הסדר לפיו תיפדה המשכנתא תמורת סך של 90,000$ (להלן: "הסכם הפשרה", נספח ח לכתב התביעה). בסעיף 7 להסכם הפשרה, מודגש הקטע הבא: "הבנק מאשר כי עם קבלת התשלומים כאמור בסעיף 3 ד'למעלה, אין לו ולא תהיה לו כל תביעה ו/או דרישה ו/או טענה כנגד לויזדה (לא כולל יוסף) וכי בקבלת התשלומים הללו, מסתיימים הסכסוכים ו/או המחלוקות שבין הצדדים (למעט עם יוסף לויזדה)." הסכם הפשרה נחתם במשרדו של הנתבע 2, על-ידו ועל-ידי מר רז, התובעות והמנוח. הצדדים לערעור בבית-המשפט העליון הגישו את הסכם הפשרה לאישור, באמצעות מר רז והנתבע 2, תוך שהם מבקשים את ביטול הדיון והחזרת הכספים שהפקידה המשפחה. השופטת דורנר סירבה לבקשה בכתב ודרשה מהצדדים להופיע בבית-המשפט בכדי לוודא שבני המשפחה מבינים את ההסכם ועל מה הם חותמים. הדיון התקיים ביום 12.11.2000 ובו התקבלה בקשתם. ויודגש: בדיונים בפני בית-המשפט העליון, כמו גם בכל ההליכים בבתי-המשפט שקדמו לערעור זה, ייצג את המשפחה עורך-הדין עמוס מיימון. לעומת זאת, עורך-הדין מיימון לא היה צד לניהול המגעים להסכם הפשרה מול הבנק ונציגו. כמו-כן, הבקשה לאישור הסכם הפשרה שהגישו הצדדים לבית-המשפט נחתמה בידי מר רז כנציגם של בני המשפחה, ולא על-ידי עורך-הדין מיימון. לאחר חתימת הסכם הפשרה חידש עורך-הדין דרזנר את ההליכים בתיקי ההוצאה לפועל, ראשית כנגד שרה - בסמוך למועד חתימת ההסכם - ומאוחר יותר גם כנגד התובעים 3 ו-5. לטענת התובעים, בעשותו כן הפר הבנק את הסכם הפשרה ואת התחייבותו במסגרת הסכם זה שלא לנקוט עוד בהליכים כנגד בני המשפחה (למעט יוסף). כמו-כן, הנתבע 2 הפר את חובותיו והתרשל כלפי המשפחה בכך שלא כלל במפורש את תיקי ההוצאה לפועל בהסכם, בכך שהטעה אותם לחשוב שהסכם הפשרה מסיים את כל סכסוכיהם מול הבנק, ואף בכך שלא מנע מהבנק להמשיך בהליכים כנגד בני המשפחה. כן טוענים התובעים כי בעקבות הפרה זו של ההסכם, לשיטתם, והלחץ שהפעיל הבנק על בני המשפחה - נטל המנוח את חייו. טרגדיה זו היכתה קשות בנפשם של בני המשפחה והביאה אותם למשבר חמור, לנזקים נפשיים רבים, לאובדן יכולת עבודה ואף לקשיים תפקודיים יומיומיים. בשל נזקים אלה תובעים בני המשפחה פיצויים, לרבות אובדן השתכרות עתידי. ג. הפלוגתאות בין הצדדים מכתבי הטענות עלו הפלוגתאות הבאות: האם הפרו הנתבעים חובות אמון או חובות אחרות כלפי התובעות והמנוח? האם קיים קשר סיבתי בין ההפרה לנזקי המשפחה עבורם נתבע סעד? ד. האם הפרו הנתבעים חובות אמון או חובות אחרות כלפי התובעות והמנוח? הסכם הפשרה נערך על-ידי הנתבע 2 ואף נחתם במשרדו. במהלך המשא ומתן לקראת קביעת נוסחו הסופי היה זה הנתבע 2 שערך את הטיוטות המוצעות, אותן העביר לעיונם של התובעות, המנוח ונציגם - מר רז, ואלה בתורם העבירו לנתבע 2 את הערותיהם והצעותיהם הנגדיות. ודוק: מי שניסח בפועל את ההסכם היה הנתבע 2. הנתבע 2 היה ער לכך שנציג המשפחה למשא ומתן לקראת ההסכם אינו עורך-דין, ולכן ביקש לוודא כי מר רז הינו מיופה כוחם. מר רז התחייב בפני הנתבעים כי יש לו ייפוי כוח מטעם המשפחה (ראו מכתבו לנתבע 2 - נספח ה לכתב ההגנה). בעדותו ציין הנתבע 2 כי התחייבותו זו של מר רז לא נותרה בעלמא וכי הנתבע 2 ראה במו עיניו את ייפוי הכוח עצמו. כן ציין הנתבע 2 בעדותו כי וידא מול מר רז שעורך-דין מטעמו מלווה את הליך המשא ומתן ובודק עבורם את נוסח ההסכם, ולדבריו לא הייתה לו סיבה שלא להאמין למי שמכהן כיושב-ראש העמותה למחיקת חובות בנקים - אדם מוכר בתחום ההוצאה לפועל. הנתבע 2 אף היה ער לכך שנציג המשפחה בדיונים בפני בתי-המשפט - עורך-הדין מיימון - אינו מעורה לחלוטין בפרטי המשא ומתן לקראת הסכם הפשרה. עם זאת, הנתבע 2 היה בקשר עם עורך-הדין מיימון, ואף שלח לו עותק של הטיוטה הסופית להסכם הפשרה. הצדדים חלוקים האם העביר הנתבע 2 את העותק לפני חתימתו או לאחריה, אך מסכימים כי הועברה לידי עורך-הדין מיימון למעלה משבועיים לפני הדיון בבית-המשפט העליון, ולפיכך היה לו מספיק זמן להעלות שאלות או ולהשיג השגות לגבי ההסכם, אם היו לו כאלה, לפני ובמהלך הדיון. לפיכך אני דוחה את טענת התובעים כאילו לא יוצגו על-ידי עורך-דין, או כאילו לעורך-דינם היחיד - והכוונה לעורך-הדין מיימון - לא ניתנה הזדמנות נאותה לעיין בהסכם לפני הדיון באישורו בבית-המשפט. אמנם נראה שבני המשפחה הסתמכו על הנתבע 2 שיסייע להם לפתור את סכסוכיהם עם הבנק לא פחות מאשר על נציגיהם שלהם, אך בשום שלב הם לא ויתרו על ייצוג עצמאי מטעמם. הנתבע 2 אמנם סייע בעד בני המשפחה, ככל שהדברים נוגעים לעניין החנות, הן בהגמשת עמדות הבנק ודרישותיו והן בהסרת חששם של בני המשפחה מפני עיקול החנות, אך בדברים אלה יש כדי להצביע על מילוי תפקידו אף מעבר לחובותיו הבסיסיות, ולא בכדי להטיל עליו חובות נוספות. שאלה אחרת, לאור היעדר אזכור מפורש בהסכם הפשרה לתיקי ההוצאה לפועל, הינה האם ידע הנתבע 2, או שהיה עליו לדעת, על קיומם של תיקים אלה והאם היה עליו לציין במפורש בהסכם אם זה חל לגביהם. הנתבע 2 עצמו העיד כי "אם הייתי יודע על כך בזמן ההסכם זה היה מקבל איזשהו ביטוי, אבל לא ידעתי". מכאן שהשאלה מתמקדת בהאם היה עליו לדעת. נראה שבמידה ולא נמסר לו מידע על כך, לא יכול היה לנחש את הסיטואציה, ועל כל פנים, הוא השכיל לנסח את הסכם הפשרה בצורה הרחבה ביותר האפשרית. שאלה זו נכונה אף לגבי הבנק - האם היה עליו לאחד את הטיפול בכינוס הנכסים ובתיקי ההוצאה לפועל בידי נציג אחד, או לכל הפחות לוודא שהצד השני - הלקוח - מודע להבדל בין התיקים ולכך שחתימת ההליכים בעניין אחד אין לה קשר לעניין האחר. מן המפורסמות הוא כי בנק, כמו גם נציגו, חייבים בחובת אמון כלפי לקוחות הבנק. חובת אמון, באופן כללי, הוגדרה כחובה המשקפת תפיסות אלטרואיסטיות (אהרן ברק שיקול דעת שיפוטי 497 (1987)), משום "מידת החסידות" (רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199, 279 (1999)), וככזו יש אומרים שהיא ברף חובה גבוה מחובת תום-לב (רע"א 6830/00 ברנוביץ נ' תאומים, פ"ד נז(5) 691, 701 (2003)). זאת, מכיוון שבשונה מחובת תום-הלב, חובת הנאמנות דורשת כי הצד הנאמן יתעלם מהאינטרס האישי שלו ויעדיף על-פניו את האינטרס של הצד הזכאי (אהרן ברק "ניגוד אינטרסים במילוי תפקיד" משפטים י 11 (1980). לפיכך נאמר "...אם מטרתו של עקרון תום-הלב הינה למנוע 'אדם לאדם - זאב' ולהבטיח 'אדם לאדם - אדם', הרי מטרתה של חובת האמונים להבטיח 'אדם לאדם - מלאך'..." (ע"א 610/94 בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה, פ"ד נז(4) 289, 333 (2003)). חובת הנאמנות מתחזקת ומתחדדת כאשר מדובר ביחסי בנק-לקוח, שכן "בהקשר לשירותי בנק, נמצא הלקוח לעתים קרובות בתלות כלפי הבנק, הן במתן השירות עצמו, והן בקביעת ההסדר המשפטי שחל עליו... לקוחות ושאינם לקוחות נוהגים לתת אמון מיוחד בבנקאי שעימו הם באים במגע, כמו גם בכישוריו של הבנק ובאמצעיו הטכניים. במקרים רבים אין הם נדרשים לחוות-דעת נוספת לפני שהם נוהגים על-פי עצתו ואף אין הם בודקים בעין בוחנת את פעולותיו" (עא 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח, פ"ד מח(2) 573, 592-591 (1994)). (להרחבה ראו גם: רות פלאטו-שנער ואביבה גבע "חובת האמון הבנקאית - המודל הישראלי" משפט ועסקים יא 393 (2009)) חובת הנאמנות של בנק ללקוחותיו אף קיבלה ביטוי בדין החקוק, בין היתר בחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981, ס"ח 258. סעיף 3 לחוק זה קובע את החובה שלא להטעות את הלקוח, סעיף 4 קובע את החובה שלא לנצל את חוסר נסיונו או להפעיל עליו השפעה בלתי הוגנת, וסעיף 5 מטיל על הבנק את החובה לגלות ללקוח פרטים בעלי חשיבות לשירות הניתן על ידו ולסיכונים הכרוכים בו (לעניין זה ראו גם כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), התשנ"ב-1992, ק"ת 1512). ומכאן לענייננו: חזקה על בנק, אף כאשר הוא פועל באמצעות כונס נכסים, כי הוא יודע ומכיר את כל הפעילויות הכספיות של לקוחותיו; בודאי כאשר מדובר בחשבונות חייבים הנמצאים תחת פיקוח, כינוס או הוצאה לפועל; בוודאי כאשר תיקי ההוצאה לפועל נפתחו בעקבות צ'קים שלא כובדו ושהופקדו לזכות חשבונו של המנוח - הוא החשבון שבגינו מונה כונס הנכסים על החנות; קל וחומר שהבנק ידע על הקשר בין החובות או אמור היה לדעת בבדיקה סבירה ומתחייבת המציאות. בהתאם לכך, יש לראות בפיצול ההליכים למספר מישורים, ובמקביל מתן יד לניסוח כוללני כגון "אין לו (לבנק - ד.פ.) ולא תהיה לו כל תביעה ו/או דרישה ו/או טענה..." או "מסתיימים הסכסוכים ו/או המחלוקות שבין הצדדים...", כאשר מיד לאחר החתימה על ניסוחים אלה חזר נציג הבנק לפעול בתיקי ההוצאה לפועל, משום התרשלות ואי-קיום חובות האמון של הבנק כלפי הלקוח. כונס נכסים אמור להכיר את כל נכסיו וחובותיו של בעל נכסים הנמצאים בכינוסו, ובודאי אם לגבי חובות אלה נפתחו תיקים בהוצאה לפועל, שהרי אותם החובות קשורים למושא הכינוס בקשר ישיר, כמו גם לשאלה האם וכיצד ניתן לפתור את קשיי החזרת החובות שבגינם מונה כונס הנכסים. בודאי נכונים הדברים כאשר הנושה בתיקי ההוצאה לפועל הינו אותו הנושה שבכינוס הנכסים. לכן, התעלמות ממידע כה נגיש ורלוונטי או אי בירור האם קיימים חיובים נוספים, עולה כדי עצימת עיניים, או לכל הפחות התרשלות, מצידו של כונס הנכסים, שעלולה להוביל, בהמשך הדברים, לכדי כפל תביעות מצד הנושה. טוענים הנתבעים כי בני המשפחה הסתייעו בנציג הבקיא בהליכי הוצאה לפועל במהלך המשא ומתן לקראת הסכם הפשרה, ולשיטתם הוא שהיה אמון על השמירה של האינטרסים שלהם. כבר נקבע בעבר כי חובת האמון חלה על בנק גם כאשר לקוחו מלווה בעורך-דין המייעץ לו, ומכוח חובתו זו על הבנק להסביר ללקוח על יתרונות העסקה וכל חסרונותיה מבחינתו (ע"א 1/75 בנק ישראל למשכנתאות בע"מ נ' הרשקו, פ"ד כט(2) 208, 211 (1975)). יתרה מכך, מר רז שליווה את התובע לא היה מודע לתיקי ההוצאה לפועל ולכן לא היה יכול להעלות מיוזמתו את הדרישה להחיל את ההסכם גם עליהם. בתקופה בה ייצג מר רז את בני המשפחה, המצוקה שהניעה אותם לפעול להשגת הסכם פשרה נבעה מחששם מעיקול החנות - נכסם העיקרי ומקור הפרנסה הקבוע היחידי של המשפחה, כשבתיקי ההוצאה לפועל לא נעשתה כל פעילות במשך תקופה ארוכה - ובתיק כנגד התובעים 3 ו-5 לא נעשתה כל פעילות עד לאותו המועד למעט פתיחת התיק. בשל כל אלה לא היה בייצוג המשפחה על-ידי מר רז בכדי לפטור את הבנק ונציגו מחובת האמון, ובכללה - מחובת הגילוי, כינוס החובות, בירורם וגילויים - כלפי בני המשפחה. לפיכך אני קובעת כי הבנק ונציגו הפרו, שניהם וכל אחד לחוד, את חובתם כלפי התובעות והמנוח ליידע אותם על אי-תחולתו של הסכם הפשרה לגבי תיקי ההוצאה לפועל. ודוק: "הפרתן של חובות אלה על ידי הבנק יכולה להצמיח ללקוח סעדים רבים ומגוונים החל בהצהרה על בטלותן המוחלטת של פעולות שבוצעו בחשבונותיו, עבור בסעדים כספיים אופרטיביים לפיהם יחוייב הבנק לשלם ללקוח סכומים בגין נזקים שגרם לו וכלה בהצהרה על זכות קיזוז העומדת ללקוח בנסיבות מסוימות אשר מכוחה יפחת החוב המגיע לבנק ממנו. במילים אחרות, בהחלט ייתכן כי הפרת החובות המוטלות על בנק כלפי לקוחותיו לא תגיע כדי עושק, הטעייה, כפייה או תרמית ולא תצדיק סעדים הצהרתיים גורפים (כגון אלה שהמערערים עתרו להם במקרה שלפנינו), אך היא עשויה להקים ללקוח במישור החוזי או במישור הנזיקי סעדים אחרים, מתונים יותר, כגון קביעת ממצא שהבנק גרם ללקוח נזקים בהתנהגותו ומתן אפשרות ללקוח לקזז נזקים אלה מן החוב שהוא חב לבנק" (ע"א 8409/04 יעקבי נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ - סניף יהודה המכבי, פסקה 8 ( 19.9.2007)). לאור דברים אלה, ונוכח כך שהנתבעים הפרו את חובות האמון והזהירות כלפי התובעים, אני קובעת כי על הנתבעים להשיב לתובעים 1, 3 ו-5 את כל שנגבה מהם בתיקי ההוצאה לפועל על סמך השטרות, לאחר החתימה על הסכם הפשרה וישא ריבית והצמדה כדין עד לתשלום בפועל. וכן להפסיק הגביה בתיקי ההוצל"פ עד כמה שזו קיימת. ה. האם קיים קשר סיבתי בין ההפרה לנזקי המשפחה עבורם נתבע פיצוי? התובעים מבקשים לקשור בין התנהגותם של הנתבעים, ובפרט הלחץ שהפעיל הבנק בהפעילו מחדש את הליכי הגבייה בתיקי ההוצאה לפועל, לבין התאבדותו של המנוח, השפעתה הקשה על המשפחה ונזקי המשפחה שבאו בעקבותיה. לשיטת התובעים, אמנם המנוח סבל בעברו מבעיות נפשיות, כתוצאה, בין היתר, מהחובות הכבדים שרבצו עליו, אך תיקים אלו אוחדו (ראו נספח טו1 לכתב ההגנה), ולאחר החתימה על הסכם הפשרה והסרת החשש לגורל החנות המשפחתית, מצבו אף השתפר ונותר יציב. ואולם, כאשר החלו נציגי הבנק לפעול כנגד התובעים 3 ו-5 בתיק ההוצאה לפועל, וזאת בעודם מטופלים בבתם החולה, הכריעו אותו מצוקתו ונקיפות מצפונו והוא נטל את חייו. לעומת זאת, הנתבעים הגישו ראיות לכך שאימת הנושים (המנויים בנספח טו1), ובראשם סבו של המנוח (אביה של התובעת 1), לא הוסרה באיחוד התיקים. מהראיות אלו (נספחים טו9-2) עולה כי בתקופה המקבילה למשא ומתן לקראת הסכם הפשרה ואף לאחר חתימתו, נציגיהם של נושי המנוח ביקשו לעקל את החנות, הם פנו בעניין זה לבנק הנתבע, ואף הטרידו את בני המשפחה ואת שוכרי החנות. לאור זאת גורסים הנתבעים, ולאור החובות הכבדים שרבצו על המנוח, בסכומים של מליוני שקלים חדשים, אין זה סביר כי הידיעה על חידוש תיק הוצאה לפועל בעבור חוב של 36,000 ₪ היא שהביאה את המנוח לאובדנו. המנוח לא הותיר אחריו הסברים להתאבדותו, ומשכך קשירתה דווקא לפעולה זו של הבנק ונציגו הינה בבחינת השערה - השערה שלא הוכחה. נטל ההוכחה לענין הקשר הסיבתי היה מוטל על התובעים. ייתכן שההליכים לגביית חוב זה בהוצאה לפועל היו ה"קש ששבר את גב הגמל" - אבל כאמור, זה לא הוכח. אשר על-כן אני קובעת, כי אפילו קיימים נזקים לתובעים, לא הוכח הקשר הסיבתי בינם לבין פעילות הנתבעים לענין גביית החוב. ו. עוגמת נפש מסכת היחסים שנפרשה בפני בית-המשפט אכן כללה עוגמת נפש שצמחה לתובעים כתוצאה מהתנהלות הנתבעים בגביית השטרות בהוצאה לפועל, ומכך שגביית החוב היתה "בתפזורת" ולגבי יתרות חוב, שלפחות התובעים ראו אותן כבר כמסולקות. הבנק הוא מוסד חזק ואמור להיות מסודר בכל הנוגע לחובותיו. אם ברצונו לפצל את גביית החובות כלפיו בין מספר עורכי-דין, עליו ליצור מנגנון מתאים על-מנת שהחייב יידע בדיוק מהו החוב הקיים, מהו החוב הנגבה ועל מה חלים ההסדרים. מכיוון שהדבר לא נעשה, אני קובעת על דרך הערכה, שהנתבעים ישלמו ביחד ולחוד לכל אחד מהתובעים בגין עוגמת נפש, סכום של 25,000 ₪. הסכום נכון ליום פסק-הדין וישא ריבית והצמדה כדין. ז. סוף דבר אני מקבלת את התביעה באופן חלקי, במובן זה שהבנק ו/או נתבע 2 ישיבו לתובעים 1, 3 ו-5 את שנגבה מהם בתיקי ההוצאה לפועל לאחר חתימת הסכם הפשרה. כמו-כן, ישלמו הנתבעים ביחד ולחוד לכל אחד מן התובעים סך של 25,000 ₪ בגין עוגמת הנפש שנגרמה להם. שאר טענות התובעים נדחות. הנתבעים ישלמו לתובעים שכ"ט עו"ד בסכום של 30,000 ₪ + מע"מ וכן את הוצאותיהם, אותן יישום הרשם. חוזההוצאה לפועלהסכם פשרהפשרה