כלל ההמשכיות קובע, כי "אם ערכאה אחת דנה ופסקה בענין שבסמכותה, אין ערכאה אחרת נזקקת לתביעה חוזרת באותו ענין עצמו ובכל מקרה שמבקשים להביא שנוי בפסק-דין שניתן על ידי בית-משפט או בית-דין מוסמך, יש להביא את הענין מכוח כלל ההמשכיות לפני מי שנתן את פסק¬ הדין" (בג"צ 637/77 פויזנד נ' בית-הדין הרבני האזורי ירושלים ו- 2אח'; ע"א 556/75 צביק נ' צביק, בעמ' 13; ע"א 359/75 יהלומי נ' יהלומי, עמ' 27). ההסבר לכלל זה ניתן על-ידי כב' השופט זוסמן (כתוארו אז) בע"א 167/63 ג'ארח נ' ג'ארח בעמ' 2626, בהאי לישנא: "הכלל: חיוב במזונות שיצא מבית-דין רבני, רק אותו בית-דין מוסמך לשנותו, עקב שנוי הנסיבות, וסמכותו, הנתונה בידו מטבע ברייתו, דוחה את שיפוט הברירה הקבוע בסעיף 4הנ"ל... אבל הכלל האמור אינו נובע מזהות העילות, כמבואה לעיל, אלא מן הצורך למנוע את התערבותו של בית-המשפט במלאכתו של בית-הדין, ולהיפך, מפני תיקונו של עולם". ##קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא כלל ההמשכיות:## 1. המשיבה הגישה תביעת מזונות כנגד המבקש, שהינו בעלה, וכן כנגד הוריו, והמבקש עתר לבית-המשפט בבקשה לדחיית התביעה על הסף, או לחילופין להורות על העברתה לבית-הדין הרבני בתל-אביב-יפו. באי-כוח הצדדים העלו עדויותיהם בפני כב' השופטת ברמן, אשר לאחר עיון בסוגיה הנדונה הורתה על הגשת סיכומים בכתב לנוכח קושי הסוגיה. בא-כוח המבקש חייב היה להגיש סיכומיו עד ליום 10.7.80 אך הגישם רק ביום 24.7.80, ואילו בא-כוח המשיבה הגיש סיכומיו ביום 18.7.80עוד בטרם הוגשו סיכומי המבקש. אין ספק שהתנהגות זו ראויה לגינוי וודאי לפסיקת הוצאות מתאימות. מכאן ואילך הועבר התיק לטיפולי, ומשהתיצבו באי-כוח הצדדים בפני ביום 18.2.81, הודיעו כי אין הסדר בעניין זה והם מצים להחלטה בבקשה דנן, וכך נמצאת ההחלטה ניתנת רק עתה. 2. העובדות העיקריות הצריכות לענייננו, הן אלה - א. בתאריך 14.12.77הגישה המשיבה בשמה היא ובשם בתם של הצדדים, תביעה למזונות כנגד המבקש בתיק מ"א 3978/77 של בית משפט זה. ב. המבקש הגיש תביעת גירושין כנגד המשיבה לבית-הדין הרבני בתל-אביב ביום כ"ה בכסלו תשל"א (5.12.77), היינו לפני הגשת תביעת המזונות הנ"ל לבית-המשפט המחוזי, וכרך בתביעתו את מזונות המשיבה, (תיק ל"ח/3662). ג. על-פי בקשת המבקש, החליט בית-המשפט המחוזי ביום 7.2.78על העברת תביעת מזונותיה של המשיבה לבית-הדין הרבני, בהיסתמך על כך שתביעת הגירושין הצביעה על עילת גירושין לכאורה, וכי נכרכו בה מזונות המשיבה, ופסק מזונות לבת לבדה. ד. לפיכך הגישה המשיבה ביעה למזונותיה בבית-הדין הרבני, (תיק ל"ח/6798) בה צויין כי בית-המשפט המחוזי פסק כי אין בסמכותו לדון בתביעתה. בפסק-דין שניתן על ידי בית-הדין הרבני ביום י"ב אדר ב' תשל"ח - נקבע כי על המבקש לשלם למשיבה סכומים מסויימים עבור תשלום דמי שכירות, וכן לשלם למזונותיה סך של -. 700 ל"י לחודש (בנוסף לדמי טיפול שנפסקו בבית-המשפט המחוזי), וזאת "החל מיום הדיון כ"ט אדר א' תשל"ח, ועד להחלטה אחרת מביה"ד". לאחר מכן, בעקבות עתירת המשיבה להגדלת מזונותיה, ניתן על-ידי בית-הדין הרבני פסק-דין נוסף, בתאריך ט"ו חשון תשל"ט (15.11.78), שאף בו נקבעו הוראות מסויימות לעניין תשלום שכר דירה, ואילו בעניין הגדלת המזונות נפסק שעל המבקש לשלם למשיבה למזונותיה סך "-. 900 ל"י לחודש החל מהיום ועד להחלטה אחרת מביה"ד, סכום זה יהיה צמוד למדד יוקר המחיה". בפסק-דין נוסף מיום 4.3.79 נקבע, כי נוכח הסכום שנפסק בפסק-הדין מיום 15.11.78והעובדה שסכום זה הוצמד למדד אין מקום להגדלת סכום המזונות, כמו כן נפסק כי על המבקש לשלם למשיבה סך של -.500, 1 ל"י לחודש לשכר¬דירה, וזאת מיום ט"ו שבט תשל"ט ועד להחלטה אחרת מבית¬הדין. ה. באשר לתביעת הגירושין שהגיש המבקש - במהלך הדיון הגיש המבקש בקשה לשלום בית, ולאחר מכן שוב חזר ותבע גירושין. התוצאה היתה כי לאחר דיונים וישיבות מרובות ניתן ביום 10.2.80פסק-דין בו נדחתה תביעת המבקש לחייב את המשיבה בקבלת גט, תוך ציון כי "במהלך הדיונים השלימו הצדדים וחיו חיי שלום, ואף שהשלום הופר בטנות שונות שפרטיהן בתיק, הרי שלאחרונה במהלך הדיונים הגיעו הצדדים שוב לידי הסכמה לעשות נסיון לשלום, ונראה לביה"ד שהמצב בין הצדדים הוא עם סיכוי טוב שימשיכו לחיות יחד בשלום". כאמור, תביעת המזונות הנוכחית הוגשה ביום 12.7.79, כך שתביעת הגירושין של הבעל נדחתה רק לאחר הגשתה ובהיותה של זו תלויה ועומדת. 3. בא-כוח המבקש טוען, כי מאחר והמשיבה תבעה בעבר את מזונותיה בבית- הדין הרבני ואף ביקשה הגדלתם בבית-הדין, הרי בשל כך ובשל העובדה שבפסק-דין 'הולך ומתמשך' קא עסקינן - הרי שהסמכות הבלעדית לשינוי או לביטול אותו פסק-דין נתונה לבית-הדין הרבני, מכוח עקרון ההמשכיות. לעומתו גורס בא-כוח המשיבה, כי בנסיבות המקרה דנן זכאית הייתה המשיבה לעתור לבית-משפט זה, וזאת עקב שני טעמים עיקריים: א. המבקש רכש את זכויותיו במקרה זה על-ידי מעשה הונאה כלפי בית- המשפט, ולפיכך אין הוא זכאי להיבנות מהחלטה לפיה הועברה תביעת המזונות של המשיבה לבית-הדין הרבני. ב. המשיבה נאלצה להגיש בעבר את תביעתה למזונות לבית-הדין הרבני בדלית-ברירה, לנוכח החלטת בית-המשפט המחוזי, ואי לכך אין לחסום את דרכה לבית-משפט זה בו בחרה מתחילה, כאשר תביעת הגירושין, שהיתה המניעה לסמכות בית-משפט זה, נדחתה. 4. אשר לטענה של מעשה הונאה מצד המבקש כלפי בית-המשפט - יש לציין בקצירת האומר כי טענה זו לא הוכחה כדבעי: אמנם בסופו של דבר נדחתה תביעת הגירושין של המבקש, ולא זו בלבד, אלא שאף היה נון במועד מסוים להסדר של שלום בית, אך אין ללמוד מסוף המעשה כי אכן היתה כאן מחשבה תחילה להוליך שולל את בית-המשפט. תביעת הגירושין הוגשה עוד ביום 5.12.77ובית-המשפט המחוזי החליט בהחלטה מנומקת כי כנה היא, ורק לאחר דיון ממושך נדחתה התביעה, למעלה משנתיים אחר שהוגשה. הנסיונות להידברות ולהגשת שלום-בית במהלך הדיון, הינם דברים ידועים ומקובלים במקרים מעין אלה, ואין בהם כדי להצביע על כך, שתביעת הגירושין, במקורה, היתה נגועה בחוסר כנות, וודאי לא על כך שלא היה בה אלא מעשה תרמית כלפי בית-המשפט, כטענת בא-כוח המשיבה. זאת ועוד - אפילו היה ממש בטענת התרמית המושמעת בפי המשיבה, כי אז היה עליה להגיש תביעה לביטול ההחלטה שהוגשה, לדבריה, על-ידי תרמית. וזאת לא עשתה. פסק-דין שהושג על-ידי תרמית אינו בטל מעיקרו, אלא ניתן לביטול על-ידי הצד שרומה, וביטול כזה יכול להיעשות רק על¬ ידי הגשת תביעה לאותו בית-משפט שנתן את הפסק (ע"א 286/77 מונבז ואח' נ' חב' הלל מילשטיין בע"מ ואח'; ע"א 143/51, 55/52ראש העיר רמת גן ואח' נ' חב' פרדס ינאי בע"מ בעמ' 1817; ד"ר זוסמן: סדר הדין האזרחי, מהד' 4, עמ' 607ואילך). תביעה כזו אינה תביעה חדשה למזונות, כפי שהוגשה ע"י המשיבה, אלא תביעה לביטול הפסק הקודם או ההחלטה הקודמת, בטענה שהושגו על-ידי תרמית. 5. הבעיה הקשה יותר והעקרונית, היא זו המתייחסת לטעם השני שבפי המשיבה. בא-כוח המשיבה אינו חול כל עיקר על "עקרון ההמשכיות", ונראה, כי גם אליבא דהשקפתו אכן היתה הסמכות הבלעדית צריכה להיות נתונה לבית-הדין הרבני מכוח עקרון זה, אילו היו הדברים אמורים בנסיבות רגילות. טענתו היא, בקליפת אגוז, כי אין מקום להפעלתו של עקרון זה במקרה בו נכפתה על האשה החובה להגיש תביעתה למזונות לבית-הדין הרבני בשל הגשת תביעת גירושין קודמת על-ידי הבעל, שבה נכרכו מזונות האשה, והחלטת בית-המשפט המחוזי על העברת תביעתה עקב כך לבית-הדין הרבני. אם לא תמצי כן, טען הוא, תסוכל מטרת המחוקק המקנה לאשה את זכות הברירה והבחירה לגבי המקום שאליו תפנה את תביעתה למזונות, אם לבית-המשפט המחוזי או לבית¬הדין הרבני. אמת, כי זכות בחירה זו אינה נשמרת בכל מקרה, והמקרה הקלסי בו היא נשללת מהאשה הינו כשהבעל הגיש לבית-הדין הרבני תביעה קודמת לגירושין שבה כרך את מזונות האשה, כפי שאירע גם במקרה שלפנינו, וזאת מכח סעיף 3לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג- 1953 (להלן - "החוק"). עו"ד הוכמן, בא-כוחה המלומד של המשיבה, ער לכך, אך לטענתו שלילה ומניעה זו של זכות הבחירה, כוחה יפה כל עוד תביעת הגירושין תלוייה ועומדת, ואילו מעת שתביעה זו נדחית ¬נופלת עימה גם המניעה האמורה, והתוצאה היא, כי שוב קמה לתחיה זכות הבחירה המוקנית לאשה מכוח סעיף 4לחוק, (ראה ע"א 501/64 וינשטוק נ' וינשטוק, בעמ' 535). עינינו הרואות, כי בסוגיה הנדונה עדים אנו להתנגשות מסויימת בין עקרון ההמשכיות מחד גיסא, לבין השמירה על זכות הברירה המוקנית לאשה מכוח סעיף 4לחוק, מאידך גיסא. עקרון ההמשכיות קובע, כי "אם ערכאה אחת דנה ופסקה בענין שבסמכותה, אין ערכאה אחרת נזקקת לתביעה חוזרת באותו ענין עצמו ובכל מקרה שמבקשים להביא שנוי בפסק-דין שניתן על ידי בית-משפט או בית-דין מוסמך, יש להביא את הענין מכוח כלל ההמשכיות לפני מי שנתן את פסק¬ הדין" (בג"צ 637/77 פויזנד נ' בית-הדין הרבני האזורי ירושלים ו- 2אח'; ע"א 556/75 צביק נ' צביק, בעמ' 13; ע"א 359/75 יהלומי נ' יהלומי, עמ' 27). ההסבר לכלל זה ניתן על-ידי כב' השופט זוסמן (כתוארו אז) בע"א 167/63 ג'ארח נ' ג'ארח בעמ' 2626, בהאי לישנא: "הכלל: חיוב במזונות שיצא מבית-דין רבני, רק אותו בית-דין מוסמך לשנותו, עקב שנוי הנסיבות, וסמכותו, הנתונה בידו מטבע ברייתו, דוחה את שיפוט הברירה הקבוע בסעיף 4הנ"ל... אבל הכלל האמור אינו נובע מזהות העילות, כמבואה לעיל, אלא מן הצורך למנוע את התערבותו של בית-המשפט במלאכתו של בית-הדין, ולהיפך, מפני תיקונו של עולם". מתוך עקרונות כלל ההמשכיות והסיבות לקיומו של כלל זה, נראה, כי אין הצדקה לקבוע כי יש שוני בין מקרה שבו דן בית-הדין בעבר בתביעה האשה למזונותיה כשזו הוגשה מרצונה החופשי של האשה ותוך ניצול מלא של זכות הבחירה שבידה, לבין מקרה בו נדונה תביעת מזונות כזו שהוגשה על¬ידי האשה לבית-הדין בדלית ברירה. גם במקרה האחרון קיים הצורך למנוע התערבות בית-המשפט במלאכת בית-הדין "מפני תיקונו של עולם", ממש כשם שצורך זה קיים במקרה הראשון. והרי מצינו לעיל בדברי כב' השופט זוסמן, כי החיוב שניפסק על-ידי בית-הדין בעבר "דוחה את שיפוט הבחירה הקבוע בסעיף 4הנ"ל". משמע, זכות הבחירה הזו נתונה לסייגים ומגבלות וניתן לשללה במקרים מסויימים, כשהמקרה הנדון בו נתן בית-הדין הרבני פסק-דין לענין מזונות האשה על-פי תביעתה, הינו אחד מהם. עו"ד הוכמן מביא כתנא דמסייע לטענתו את דבר השופט זוסמן (כתוארו אז) בע"א 501/64 וינשטוק נ' וינשטוק, בעמ' 538 לאמור: "שאם לא תאמר כן, יוכל כל בעל החושש מפני תביעת מזונות בבית¬המשפט המחוזי לחסום לאשתו את הדרך לבית-המשפט על ידי שיקדים אותה בתביעת גירושים בבית-הדין הרבני, ולא זו בלבד שהאשה לא תוכל להשתמש בבחירת השיפוט בהתאם לסעיף 4לחוק הנ"ל, אלא בהיותה נאלצת לתבוע מזונותיה בבית-הדין הרבני, יהא ענין המזונות שנפסקו לאשה, לעולם ועד בסמכותו של בית-הדין, מפני המשכיות הסמכות עקב פסק-דין שניתן... לאשה לא תהא בחירה בין בית-המשפט מחוזי ובין בית-הדין הרבני אלא בין צום ורעב עד לסיום תביעת הבעל בבית-הדין הרבני, ונמצא מטרת החוק מסוכלת". לכאורה, יש בדברים הללו כדי להטות את הכף לטובת עמדת המשיבה, ואולם לאחר בחינה מדוקדקת הגעתי לכלל מסקנה, כי לא כן הוא. ראשית - כפי שצויין, נתונה זכות הבחירה הנ"ל למגבלות וסייגים. שנית - במקרה בו מזדרז הבעל ומגיש תביעת גירושין קודמת לבית¬הדין הרבני, כשמטרתו היחידה הינה גירוש האשה מבית-המשפט המחוזי ומניעת בחירת השיפוט ממנה, יסכל בית-המשפט המחוזי ניסיון זה, שהרי על בית- משפט זה להשתכנע לא רק שהוגשה תביעת גירושין ונכרך בה עניין המזונות, אלא גם שהתביעה והכריכה כנות הן, ועול ההוכחה לעניין הכנות - על שכם הבעל הוא רובץ (ע"א 118/80 גבעולי נ' גבעולי). על-ידי כך הושם מחסום על דרכו של הבעל המבקש למנוע את דרכה של האשה לבית¬המשפט המחוזי ותו לא. במקרה הנדון, הגישה המשיבה את תביעתה למזונות בבית-הדין הרבני, רק לאחר שבית-המשפט המחוזי החליט כי מצויה תביעת גירושין כנה בה נכרכו מזונות האשה, והתוצאה הסופית, לפיה נדחתה תביעה זו, אינה מוכיחה כי הוגשה מתחילה בחוסר כנות, כפי שכבר צויין לעיל. שלישית - לא בכל מקרה נחסמת דרכה של האשה לבית-המשפט המחוזי שעה שבית-הדין הרבני פסק בתביעתה למזונות, אלא רק במקרה של פסק-דין "הולך ומתמשך" לא, דרך משל, כשנפסקו מזונות לתקופה קצובה (ע"א 175/74 בנין נ' בנין). במלים אחרות אין כאן חסימה הרמטית מוחלטת, אלא חסימה שיש בה פרצות לא מבוטלות. בנסיבות הללו, סבורני, כי אין הצדקה להפר את "כלל ההמשכיות" גם במקום שבו פעלה האשה בעבר בדלית-ברירה ולאו דווקא מבחירה חופשית. 6. בא-כוח המשיבה מוסיף וטוען, כי לנוכח דחיית תביעת הגירושין של המבקש, הרי שנופלת עימה גם כל תביעה שנכרכה בה (ראה ע"א 359/75 יהלומי נ' יהלומי בעמ' 28). ואולם תביעת אשה למזונותיה אינו עניין אשר לפי עצם טיבו וטבעו כרוך בתביעה של גירושין (ע"א 501/64 הנ"ל וינשטוק נ' וינשטוק), ואין לומר כי במקרה זה נכרכה תביעת המשיבה למזונותיה בתביעת הגירושין של המבקש, כך שנפילת תביעתו אינה גוררת בהכרח את נפילת פסק הדין שניתן על-ידי בית הדין הרבני למזונות האשה. אם היה המבקש זוכה בתביעת הגירושין, היה בא הקץ לעניין מזונות האשה, אך כשלון תביעתו אינו גורר תוצאה זו, אלא להיפך. 7. אליבא דכולי עלמא, מצוי כאן פסק-דין "הולך ומתמשך" לענין מזונות האשה, ולנוכח המסקנה כי יפה כוחו של כלל ההמשכיות חרף הנסיבות האמורות, הרי שהתוצאה היא, כי יש להפנות את האשה לבית-הדין הרבני ולשלול את סמכות בית-משפט זה לדון בתביעתה. 8. עו"ד הוכמן טוען עוד, כי קיימים כאן נתבעים נוספים, הורי המבקש, ואולם גם בכך אין כדי לשנות מהמסקנה הנ"ל, שהרי אין לדון בתביעה כנגדם כל עוד לא נדונה התביעה כנגד המבקש ולא הוברר כי אין ביכולתו לזון את המשיבה. 9. מכל הטעמים האמורים - אני מורה על העברת תביעתה של המשיבה לבית- הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו. למרות שנתקבלה הבקשה, אינני פוסק כל הוצאות לטובת המבקש לנוכח המחדל שבהגשת סיכומיו, כמפורט לעיל בתחילת ההחלטה. כללים משפטייםכלל ההמשכיות