מעצר אב שרצח אדם שאנס את בתו

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מעצר אב שרצח אדם שאנס את בתו: .1 זו היא בקשת באת-כוח המדינה לעצור את הנאשם עד תום ההליכים שנפתחו נגדו עם הגשת כתב אישום המאשימו ברצח, עבירה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין תשל"ז- 1977[1]. .2 אין חולק על כך, שביום 7.12.80בערב, ירה הנאשם במנוח בדירת בתו של הנאשם, בחולון, וכי המנוח נהרג כתוצאה מהירי. בעת הירי נכחו במקום הנאשם, בתו והמנוח. המנוח לא הספיק לדבר, ועל קורות הערב אנו למדים מפי הנאשם ובתו. .3 הראיות שנאספו בתיק החקירה מפי הנאשם ובתו, והמימצאים הם: א. המנוח חיזר אחרי בתו של הנאשם - אשה כבת 26- במשך מספר שנים. אין אני יודע אם, ועד כמה, נענתה האשה לחיזורי המנוח, אך ברור כי בתקופה האחרונה הוטרדה על-ידי המנוח עד כדי כך שהתלוננה על יחסו כלפיה. לדבריה, נהג לאנסה - ועקב תלונתה נשפט המנוח ונדון לשנת מאסר. תלונה נוספת הוגשה נגד המנוח בגלל התנכלותו - נסיון לדקור - את האשה בעת שקיבל חופשה מבית-הסוהר. הנאשם היה מודע ליחסו האלים של המנוח לבתו וסייע לה בהגשת התלונות למשטרה, ולדבריו - מצאה המשטרה 3אקדחים בדירת המנוח בחיפוש שערכה בעקבות תלונה של בתו. ב. האשה מספרת על כך, שביום חמישי, לפני האירוע, בהיותה בדרכה לתחנת האוטובוס כדי לנסוע מחולון למקום עבודתה ברמלה, עצר המנוח את מכוניתו לידה ובאיומי סכין הכריחה להיכנס למכוניתו והסיעה לרמלה. בדרך דרש ממנה את מפתחות דירתה וכשנתנה לו את המפתחות, שיכפלם ברמלה, החזיר לה את המפתחות ואת המפתחות המשוכפלים השאיר בידו. המשטרה לא חיפשה את המקום בו שוכפלו המפתחות ברמלה, אך היא מצאה בבגדי המנוח, שהיו עליו בעת שנהרג, צרור מפתחות, שאחד מהם פתח את דירת האשה. ג. האשה וילדה עברו לגור בבית הנאשם מאותו יום שבו שיכפל המנוח את מפתחות הדירה. הטעם לכך הוסבר בדברי האשה והנאשם בחששם מהתנכלות המנוח לאשה. כשיכנס לדירה תוך כדי שימוש במפתחות. לדבריהם, לא הוגשה תלונה במשטרה, כי למדו מנסיון קודם של העתקת מפתחות, שייאמר להם להחליף את המנעול, לפיכך עד שיתפנו לעשות זאת העדיפו לקבוע את מגורי האשה בבית אביה - הנאשם. ד. ב- 7.12.80בערב הלכה האשה לדירתה כדי לקחת בגדים. בגלל חששה ליווה אותה אביה למקום מגוריה. האב-הנאשם לא עלה לדירה הנמצאת בקומה התשיעית, אלא המתין לבתו למטה, אך משזו בוששה לרדת עלה במעלית לדירה, ונכנס לתוכה. ה. לתדהמתו, מצא בדירה את בתו ואת המנוח. המנוח היה לבוש פיאה נוכרית, ואף על-פי שהכירו בעבר, לא הכירו אותה עת בגלל הפיאה הנוכרית. אין אני יודע אם באמת הפיאה הנוכרית מנעה היכרות בעת שהשניים נפגשו בדירה. יתכן והיא היקשתה על ההיכרות בעת שהמנוח חלף על פניו, אם חלף על פני הנאשם, כשהמתין למטה. אך מותר להניח, בשלב זה של הדיון, שהמנוח הצטייד בפיאה נוכרית וחבשה, כי ידע שכניסתו לדירת האשה תהיה למורת רוחה. ו. בדירה נמצא אקדח, הוא האקדח ששימש את הנאשם לירי במנוח. לדברי הנאשם ובתו, האקדח לא היה בחזקת הנאשם לפני כן. לדברי הבת - את האקדח הביא עמו המנוח, והוא הניחו על המזנון. חקירת המשטרה העלתה שהאקדח נגנב מבעליו מספר חודשים לפני כן. אין סיבה לפקפק, בשלב זה של הדיון, בגירסה האומרת שהמנוח הביא עמו את האקדח לדירה. ז. האשה סיפרה לחוקרים, שהגיעו לדירה מיד לאחר שהמנוח נראה נופל בחדר המדרגות, כי המנוח נכנס לפתע לדירה והחזיק בה, ברצותו לאנסה, ואביה נכנס לדירה, ראה את הנעשה, מצא את האקדח, דרש מהמנוח להרים ידיו, והחל מאבק שבמהלכו ירה אביה במנוח. הנאשם סיפר, כי בעת שנכנס לדירת בתו ראה אותה שוכבת על המיטה ומישהו שוכב עליה. לדבריו, הוא לא ראה את הפנים של האיש אך ראה שמישהו "הורג או חונק את הבת". הוא ראה אקדח על המזנון, סמוך למיטה, לקח את האקדח כיוון אתו לגבר שאחר-כך נורה וזוהה כמנוח - ואת אשר אירע, תיאר הנאשם באימרותיו שניתנו כשעה וחצי אחר האירוע, וכעבור מספר ימים. באימרה מ- 7.12.80מתאר הנאשם את אשר התרחש, כך: "...הבחור קם והלך הצידה, וזה עשה בקפיצה והתחיל ללכת בכיוון אלי, אני הייתי הולך אחורה והייתי אומר לו תעמוד, בכל זאת הוא היה הולך לכיוון אלי. אני הגעתי ליד הדלת של המטבח ואז יריתי מאחר ואני הייתי 4שנים במלחמת העולם השניה ושם הייתי מנהל נשקיה. אני כעת זוכר ורוצה להזכר שבזמן שהייתי הולך אחורה אז דרכתי את האקדח ועוד פעם אמרתי לו תעמוד אל תתקרב אלי ובכל זאת הוא התקרב אלי ונשאר ביננו מטר אחד. מה אני יכולתי לעשות. אני התחלתי לרעוד. יריתי כמה פעמים, אני לא זוכר. זה היה אקדח אוטומטי שזה הלך מהר, מתי שאני התחלתי לירות הבחור רץ מהבית לכיוון המדרגות ונפל, אני הלכתי אחריו ויותר לא יריתי..." באימרתו מ- 12.12.80מתקן הנאשם את גירסתו ואומר: "...ואחרי שלקחתי את האקדח ראיתי שהבחור מתקרב אלי. בטעות לחצתי על ההדק ואז ירה כדור, אני לא דרכתי את האקדח ולא עשיתי כל פעולה. והיריה הראשונה היתה בסלון. ואז הבחור התקרב אלי אני זזתי אחורה ואני כעת לא זוכר אם יריתי את הכדור השני בעת שנכנסתי למטבח או תוך כדי זה שחזרתי אחורה מהסלון למטבח. אני ראיתי אותו שהוא עומד בין דלת הכניסה לבין הכניסה למטבח, המשכתי לירות בו, לא זוכר מתי הוא הסתובב לפתוח את הדלת אני לא זוכר, אבל אני המשכתי לירות לעברו באותו הזמן שפתח את הדלת, יכול להיות שאני חשבתי אולי עוד פעם הוא מתקרב אלי ואז המשכתי לירות, אבל כמה אני לא זוכר, וכל היריות שלי האחרונות היו בזמן שהייתי במטבח. היה גם זמן שראיתי אותו פותח את הדלת חזק ויוצא וברגע שהוא יצא מחוץ לבית אני הפסקתי לירות, אבל יצאתי אחריו." דייר בבית ראה את הנאשם יוצא אחרי המנוח כשאקדח בידי הנאשם, אך אינו יורה, וראה את המנוח נופל ואת הנאשם חוזר לכיוון דירת האשה. ח. מימצאי המומחים - מומחה לבליסטיקה ומומחה פתלוגי - קובעים שהמנוח נורה מקרוב. התרמילים נמצאו בסלון, במטבח, ובמרפסת המטבח - מימצאים התומכים, לדעתי, בגירסת הנאשם על נסיגתו למטבח כשהמנוח התקרב אליו. לדעת מומחה מז"פ, היריה האחת נורתה ממרחק של 30ס"מ והאחרות ממרחק העולה על 50ס"מ. לדעת ד"ר בלוך, פתלוג, טווח כל היריות אינו ממרחק גדול. לדעתו, רק יריה אחת היתה קטלנית, זו שפגעה במנוח בגבו וחדרה לחזהו. יריה זו נורתה, על-פי חוות דעתו של מר לייסט, ממרחק של 30ס"מ. ט. על-פי כל המימצאים האובקטיביים, שיש בהם תימוכין לגירסת הנאשם ולגירסת בתו, לא הגיע הנאשם לדירת בתו בכוונה להרוג אדם, ומשנוכח במנוח התוקף את בתו, לא מיהר לפגוע במנוח אלא איים עליו על- מנת להרחיקו מהבת. המימצאים תומכים בגירסת הנאשם על נסיגתו מהסלון למטבח - כלומר על התקרבות המנוח אל הנאשם בצורה מאיימת. המנוח היה בן 42והנאשם - בן 57, ולדבריו חולה לב. אין תמיהה, שהפרקליטות לא ייחס לנאשם כוונה לרצוח את המנוח עד לשלב האחרון של התפתחות האירועים, היינו עד לכדור האחרון הקטלני, שהנאשם ירה ופגע במנוח מצד גבו. .4 אני מניח שההלכה המדריכה את הפרקליטות היא זו האומרת שכוונת קטילה יכולה להתגבש תוך כדי ירי, כאשר היורה יורה כדור אחר כדור. בכתב האישום טרחה התביעה לציין שהנאשם מתמצא בנשק, ומכאן, כנראה, המסקנה ששליטתו בנשק מסייעת להתגבשות כוונת הקטילה. בשלב זה של הדיון אני רחוק מלקבוע מימצאים, אך מן הראוי להדגיש: א. על-פי הראיות, על-פי אימרת הנאשם, התמצאותו בנשק מתייחסת לתקופת מלחמת העולם השניה, כלומר לפני למעלה משנות דור. אין מימצא עובדתי אחר על שימוש נוסף בנשק שנעשה על-ידי הנאשם מאז המלחמה ועד לירי האחרון. ב. הנאשם פעל תוך כדי התרגשות רבה. לדבריו, היריות היו מאקדח אוטומטי, שזה הלך מהר. על-פי תיאורו, הוא רעד באותו זמן, על-פי את מאימרותיו הוא טעה כשלחץ על ההדק, במקום אחר הוא אומר שדרך את האקדח כשנוכח שהמנוח מתקרב אליו. אין אני יכול לקבוע עתה מימצא עובדתי על אופן השימוש שנעשה על-ידי הנאשם באקדח. לא שמעתי תרעומת על-כך, שהנאשם איים באקדח על המנוח כדי שיסתלק מתקיפת בתו, ואכן, לדעתי, לא צריכה להיות על-כך תרעומת. אם אגב פחדו מהמנוח פעל הנאשם כדין. בהשתמשו באקדח ובירי ממנו - יכריע בית-המשפט. לא מן הנמנע, שכל הכדורים נורו בזה אחר זה, או לפחות הכדורים שנורו מהמטבח. יתכן שהמנוח מיהר לברוח כשנוכח שהנאשם אינו רק מאיים אלא גם יורה, ואגב הסתובבותו לפתוח את הדלת נפגע בגבו. היה זה אחרי היריה בסלון. אם היתה הפסקה בין היריה בסלון לירי במטבח - משמע שהמנוח לא נרתע מהירי והמשיך להתקרב לנאשם, ויתכן שיש גם בכך תימוכין לגירסה של הכרח בשימוש באקדח כדי למנוע תקיפה אלימה על-ידי המנוח את הנאשם. כל הכדורים נורו מקרוב, והכדור הקטלני ממרחק של כ- 30ס"מ. הכדורים לא היו קטלניים, למעט אחד, ואין ראיה - למעט השערה המבוססת על מחשבה בדבר תנועות המנוח - שהכדור הקטלני היה הכדור האחרון. .5 בסיכום, אין זה בטוח, לדעתי, שבית-המשפט אשר ישמע את הראיות יגיע למסקנה שהיריה הקטלנית נורתה אחרי שהתגבשה כוונת קטלה, ודינה שונה מכלל היריות אשר על-פי המשמעות הנוחה לנאשם, תיחשבנה כהגנה עצמית - או על-פי המשמעות החמורה, תביאנה אותו להרשעה בהריגה. .6 בסעיף 30לחוק סדר הדין הפלילי תשכ"ה- 1965[2] נקבע: "חשוד בעבירה שטרם הוגש עליו אישום, נאשם או נידון שערעור תלוי ועומד על פסק-דינו, והוא נתון במעצר או במאסר (להלן "עצור"), רשאי בית- המשפט, לבקשתו, לצוות על שחרורו בערובה". סעיף 31לחוק זה מסייג את סמכות השחרור: "על-אף האמור בסעיף 30, עצור בשל עבירה שינה מיתה או שדינה מאסר עולם ועונש זה בלבד... לא ישוחרר בערובה; ומי ששוחרר בערובה בשל עבירה אחרת ויש לעצרו בשל עבירה מן המנויות בסעיף זה או שהואשם או שנידון בשל עבירה כזאת - כל צו לשחררו בערובה בטל". הדעה הכללית הרווחת בין הפרקליטים המייצגים את התביעה ועורכידין היושבים על ספסל הסניגוריה - כפי שאני שומע מפיהם מפעם לפעם, היא, שעל-פי סעיף 31אין לבית-המשפט ברירה אלא לצוות על מעצרו של נאשם ברצח עד לתום ההליכים. כלומר, משהאשימה הפרקליטות אדם במעשה רצח, הוא ייעצר עד לתום ההליכים על-פי צו של בית-המשפט, ללא הרהור וערעור על מעשה הפרקליטות, כאילו ניטל מבית-המשפט שיקול הדעת הנתון לו בכל דיון אחר בבקשה למעצר עד תום ההליכים בגין עבירה אחרת, שאינה מפורטת בסעיף 31לחסד"פ, אם לעצור את הנאשם או לאו. דעה זו אינה מקובלת עלי. ברור לי שבית-המשפט איננו שומר החותם של הפרקליטות, אשר מתפקידו להטביע את החותם על פקודת מעצר נגד אדם שהואשם רצח, רק בגלל שהפרקליטות הגישה נגדו כתב אישום המאשימו במעשה רצח. בית-המשפט צריך להיות משוכנע שיש בידי התביעה ראיות מספיקות להביא להרשעת נאשם ברצח, ומששוכנע בכך - יעצור את הנאשם עד לתום ההליכים, ואם לא שוכנע בכך ברור לי, שבית- המשפט אינו צריך להוציא פקודת מעצר. יתכן והחוק אינו מקנה לבית-משפט סמכות לשחרר בערובה נאשם ברצח, אך החוק אינו מצווה על בית-המשפט לחתום על פקודת מעצר אך ורק בגלל שהנאשם הואשם ברצח. אנו סומכים על הפרקליטות, שאין היא מאשימה אדם ברצח אם אין לה ראיות לכאורה מספיקות לשם-כך, ואין היא יוצרת כתב אישום ברצח במקום שאין ראיות לכך. אנו מקווים, שנוכל לסמוך עליה בכגון דא לעולמי עד. אך אין אני מוכן להשלים עם ההנחה השוללת מבית-המשפט את חובת הבדיקה של הראיות ושיקול הדעת הבא בעקבות בדיקת הראיות, אם הראיות מספיקות או לאו, ובהתאם לכך להחליט בדבר הוצאת צו המעצר עד לתום ההליכים. בענין שלפני, אינני צריך להעמיק חקר בניבכי ההלכות בדבר מעצר עד תום ההליכים של נאשם שהואשם ברצח, כי על הנאשם שלפני לא חל סעיף 31לחסד"פ. כאמור, בסעיף 31לחסד"פ נאמר: "...עצור בשל עבירה שדינה מיתה או מאסר עולם ועונש זה בלבד... לא ישוחרר בערובה". "עצור", לפי סעיף 30לחסד"פ הוא חשוד, או נאשם ש"נתון במעצר או במאסר. הנאשם שלפני איננו במעצר ואיננו במאסר. הוא שוחרר בערובה בתום החקירה, ומאז ועד עתה הינו חופשי, ואין סעיף בחוק המחייב ביתמשפט לעצור אדם חופשי שמואשם ברצח, ללא הרהור אם המעצר מתחייב מן הראיות ומן הנסיבות או לאו. .7עתה, משהוברר לי, שאין עלי חובה חד-משמעית לעצור את הנאשם רק בגלל האשמה שהואשם בה - עלי לשקול, אם מן הראוי לעצרו, בדרך שאני שוקל כל בקשה למעצר עד תום ההליכים, בהתאם לראיות, לנסיבות ביצוע העבירה, לאישיותו של הנאשם ולמהות העבירה. אשר לראיות - הארכתי בבירורן ונוכחתי לדעת שאין לבטל את גירסת הנאשם בדבר הגנה עצמית מחד, ומאידך - סיכויי הרשעתו ברצח אינם בטוחים. באת- כוח התביעה ציינה בטיעוניה, כי האישום בעבירת רצח הוגש אחרי שהראיות נבדקו "בזכוכית מגדלת": הווה אומר שהראיות אינן כה ברורות ופשוטות להבאת הנאשם להרשעה ברצח, גם אליבא דפרקליטות. אם יורשע הנאשם בהריגה - הרי זה סעיף עבירה, שאליבא דכולי עלמא, אין חובת מעצר בגינה. אשר לנסיבות ביצוע העבירה - הוברר, שהיה זה אירוע בלתי רגיל, בו נחלץ אב להצלת בתו מידי תוקפה, כשהוא עושה שימוש באקדחו של התוקף ומגונן על עצמו מפניו. בית-המשפט שישמע את הראיות יחליט אם היה הכרח בירי או לאו, ואם היה הכרח בירית כל הכדורים אם לאו, ואם כל הכדורים נורו בכוונה תחילה לקטילה אם לאו, או שמא הכדור האחרון, או הכדור הקטלני נורה בכוונה כזו ואולי כל הכדורים נורו ברעדה, בחוסר כוונת קטילה ובחוסר מיומנות, והתוצאה הקטלנית מעולם לא התגבשה בכוונה, או באפשרות, בלב הנאשם. כך או כך, ברור בהחלט, שהנאשם לא יצא לדרך ולא נכנס לדירת הבת כדי לבצע רצח. אשר לנאשם - אין הוא עבריין, הוא נקלע למצב קשה, לא מרצונו, לא על- פי תיכנונו, ותחילת הפרשה היתה באלימות מצד המנוח. אין שמץ של סכנה שיחזור על מעשהו או יעשה מעשה עבירה אחר שיש בו כדי לסכן איש. הוא אדם מבוגר וחולה לב. אשר למהות העבירה - ללא כל ספק היא חמורה. עבירת הרצח היא החמורה בעבירות המפורטות בחוק העונשין, ועבירת ההריגה אף היא בין העבירות החמורות על-פי מהות העונש המירבי הקבוע בחוק למבצעה. בדרך כלל, דינו של נאשם ברצח למעצר עד תום ההליכים. הטעם לכך כאשר הוא אינו מסוכן לציבור - הוא, שהדעת אינה סובלת שמי שהואשם בעבירה כזו, ויש סיכוי להרשעתו בה, יסתובב חופשי בחברה לפני שבורר דינו. אך כאשר כלל וכלל לא ברור לי שיש סיכויים להרשעת הנאשם ברצח, והנסיבות הן כפי שתואר לעיל - נראה לי, שהדעת אינה סובלת שבמקרה כזה יימצא הנאשם מאחורי סורג ובריח לפני שיבורר דינו. לדעתי, במקרה זה שנדון עתה לפני, חומרת העבירה בלבד, בין אם זו עבירת רצח ובין אם זו עבירת הריגה - אינה מצדיקה ואינה מחייבת את שלילת חירותו של נאשם לפני שיורשע, אם יורשע בדין, ויגזר עונשו למאסר, אם יידון למאסר. .9אינני בוחן את תנאי השחרור בערובה שהוטלו על הנאשם כאשר שוחרר מבית-משפט השלום, אם מספיקים הם להבטחת הופעתו למשפט או לאו, כי כדי להחליט על שחרור הנאשם בערובה, בתנאים כאלה או אחרים, עלי להחליט קודם לכן על מעצרו, וחוששני שאם אחליט על מעצרו - ולו כדי לשחררו בערבות - יימצא מי שיטען שיש להחיל על הנאשם את סעיף 31לחסד"פ ואהיה מנוע מלשחררו. .10התוצאה היא שאין אני רואה צורך לעצור את הנאשם עד תום ההליכים. הבקשה נדחית. רצחמשפט פלילימעצר