סמכות מקומית תאונת דרכים בכביש חברון בית לחם

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סמכות מקומית תאונת דרכים בכביש חברון בית לחם: .1התובע הגיש נגד הנתבעים תביעה לתשלום פיצויי נזיקין על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975[6] בשל נזקי גוף שנגרמו לו בתאונת דרכים שאירעה ביום 6.9.80בכביש חברון-ירושלים. התביעה הוגשה נגד נתבע 1כנהג הרכב הפוגע ונגד נתבעת 2כמבטחת. בתיק המ' 748/82 ביקשו הנתבעים לדחות את התביעה על הסף עקב חוסר סמכות מקומית. מתצהירו של המנהל הכללי של הנתבעת מס' 2עולה, כי מקום מושבה של זו ומרכז ניהול עסקיה הוא בעיר שכם ואין לה סנף או סוכן בישראל. התאונה נשוא התביעה ארעה בכביש חברון בית-לחם, והתובע עצמו הינו תושב חלחול (בשטחים המוחזקים - איזור יהודה ושומרון) וכך גם הנתבע מס' 1(הנהג). מותר גם להניח כי אף לא אחד מהצדדים בתביעה זו אינו אזרח ישראל. בתצהיר הנ"ל שניתן בתמיכה לבקשת הנתבעים נאמר, כי מאזן הנוחיות והצדק מחייבים כי התביעה תתברר בבית-משפט מקומי בתוך איזור יהודה ושומרון (יו"ש), ומה גם שהנתבעים הינם דוברי ערבית ואינם בקיאים בהליכים בבתי-המשפט בישראל, ועל-כן יגרום בירור התביעה בישראל הטרדה לנתבעים, ואילו בירור המשפט בשטחים המוחזקים לא יגרום שום עוול לתובע. בא-כוח בעלי הדין סיכמו בפני טענותיהם בכתב. אין ממש בטענת באכוח התובע כי דין הבקשה, במידה והיא מתייחסת לנתבע מס' 1, להידחות בשל כך שלא הגיש תצהיר; תצהיר נתבעת 2מתייחס גם לעניינו של נתבע 1שיש ביניהם זהות אינטרסים מוחלטת. .2טענת בא-כוח התובע היא, כי אין כל ספק כי בית-המשפט המחוזי בירושלים מוסמך לדון בתביעת התובע והשאלה היחידה שנותרה להכרעה היא אם במקרה דנא יפעיל בית-המשפט את שיקול דעתו הנתון בידיו כדי למחוק את התביעה, על-מנת שהתובע יגיש תביעתו בבית-המשפט המוסמך בשטחים המוחזקים. .3טענה זו בדין יסודה. תקנה 4ב' לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963[7] מורה לאמור: "תובענה שבסמכות השיפוט של בית-משפט בישראל, ואין מקום שיפוט המתאים לה לפי תקנות אלה או לפי כל דין אחר, יכול שתוגש לבית- משפט בירושלים שסמכותו העניינית לדון בה, אולם רשאי בית-המשפט בירושלים להורות הוראה אחרת, אם ראה שלפי נסיבות הענין יהיה הדיון בבית-משפט אחר נוח יותר לבעלי הדין". על-פי תקנות סדרי הדין (המצאת מסמכים לשטחים המוחזקים), תש"ל 1969[8] ניתן להמציא כתבי בית-דין בשטחים המוחזקים בידי צה"ל באותה הדרך ועם אותן התוצאות כאילו נמסר כתב בית-דין בשטח ישראל. התוצאה מתקנות אלה היתה, כי על-מנת למסור כתב בית-דין לתושב השטחים המוחזקים לא חייב היה התובע לנקוט בפרוצדורה הקבועה בתקנה 467לתקנות הנ"ל [8] לענין המצאת כתבי בית-דין אל מחוץ לתחום השיפוט, תקנה המתנה את הזכות להמצאת כתבי בית-דין אל מחוץ לתחום השיפוט בקיום זיקה כלשהי בין נושא התובענה או אישיותו של הנתבע לבין מדינת ישראל, ומותיר עדיין שיקול דעת בידי בית-המשפט אם להתיר את ההמצאה אם לאו. ואולם, גם לאחר התקנת תקנות סדרי הדין הנ"ל משנת תש"ל [8] ולמרות שהתקיימה סמכות בינלאומית כלפי נתבע תושב השטחים המוחזקים שלידיו נמסר כתב בית-דין כאמור, לא היתה קיימת כלפי תושב השטחים סמכות מקומית בשום בית-משפט בישראל בהעדר תחולתה של אחת החלופות המפורשות בתקנה 3לתקנות סדר הדין האזרחי [7] ובהעדר סמכות מקומית לא ניתן היה להגיש תובענה נגד תושב השטחים בבית-משפט ישראלי (השווה ע"א 211/73 שורפה נ וקסלר, בעמ' 517[1] וכן ע"א 301/77 מנצורה נ' עוזי כהן [2]). ואולם אין ספק בכך כי עתה, לאחר התקנת תקנה 4ב' הנ"ל קיימת לא רק הסמכות הבינלאומית להזמין את הנתבעים דנא לדין בישראל, אלא גם קיימת הסמכות מבחינת המקום, של בית-המשפט המחוזי בירושלים להיזקק לתובענה שבפני. (השווה ע"א 318/81 בן-ציון כהן נ' מנצורה, בעמ' 224 225[3] וכן ע"א 426/81 שלא פורסם - העתקו הצילומי צורף לסיכומיו של ב"כ התובע). נותר לי לדון בדרכים להפעלת שיקול דעתו שלבית-המשפט לגבי בקשת הנתבעים. .4בא-כוח התובע תומך יתדותיו בפסק-דינו של בית-המשפט העליון בע"א 426/81 (לא פורסם), שם דחה בית-המשפט העליון ערעור שהוגש על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בירושלים, שלא לדחות על הסף תביעה נגד הנתבעים לפיצוי נזיקין בקשר לתאונת עבודה שארעה בבית סחור (אזור יהודה ושומרון) בה קיפח חייו תושב ישראל. באותו פסק-דין קבע בית-המשפט העליון (מפי כבוד השופט דב לוין) כי בית-המשפט המחוזי בירושלים מוסמך לדון בתביעה, וסבר כי בית-המשפט המחוזי הפעיל אל נכון שיקול דעתו בנושא הנדון על-פי המבחנים שגובשו בפסיקת בית-המשפט העליון ב-ע"א 280/57 חכמוב נ' שמידט ואח’, בעמ' 64 65[4] וכן ב-ע"א 100/76 (פ"ד לד(3) 355, 364). בית-המשפט גם קבע כי פסקי-הדין הישראלים אימצו את המבחנים כפי שנקבעו באנגליה בפסק-הדין האנגלי בעניין . St. Pierre v. South american stores led . 382K.b[5]. אינני סבור כי פסק-הדין בע"א 426/81 יביא אותי לתוצאה אליה שואף להגיע בא-כוח התובע, תוצאה אשר למעשה תחסום כליל את הפעלת שיקול דעתו של בית-המשפט במקרה כגון דא, כאשר הפורום הטבעי להתדיינות בין הצדדים אינו בישראל, וכאשר הן לארוע עצמו והן לצדדים אין שום זיקה למדינתנו. כפי שעולה מפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי (אשר אושר על-ידי ביתהמשפט העליון ב-ע"א 426/81 הנ"ל) היתה באותו ענין זיקה בין התביעה לבין המדינה, לאמור, התובעים היו תושבי ישראל (וניתן להניח גם אזרחי המדינה), הראיות והעדים שהיו דרושים להוכחת שיעור הנזק היו מצויים בישראל, וכן שניים מהנתבעים היו תושבי המדינה (בטענותיו בפני ביתהמשפט העליון טען אמנם בא-כוח המערערים כי נתבעים אלה צורפו שלא בתום לב וכ"נתבעי קש" בלבד, על-מנת להקנות הסמכות לבית-משפט בישראל, אולם בית-המשפט העליון לא הכריע לגבי טענה זו שהועלתה רק בשלב הערעור). מאידך גיסא, במקרה שלפנינו אין לתביעה שום זיקה למדינת ישראל: כל בעלי הדין הם תושבי השטחים המוחזקים וכפי שניתן להניח אינם אזרחי המדינה, הארוע אירע בשטחים המחזקים וסביר להניח כי העדים הדרושים להוכחת גובה הנזק יהיו עדים - תושבי השטחים המוחזקים, למעט שני עדים מומחים שבדקו את התובע, והינם תושבי ישראל. .5אין, איפוא, כל דמיון בין עובדות המקרה שלפני לבין העובדות שהיו לנגד עיני בית-המשפט העליון בע"א 426/81, ואולם ברור לי, כי על בית-משפט להפעיל את שיקול דעתו אם למחוק את התביעה אם לאו על-פי הנתונים הקונקרטים והנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה. .6בית-המשפט העליון, בע"א 426/81 הנ"ל, החליט לגבי אותו ענין כי יש לאמץ את המבחנים שנקבעו לענין הפעלת שיקול דעתו של בית-המשפט כאשר נתבע, תושב חוץ, נתפס לסמכותו הבינלאומית של בית-המשפט הישראלי, בע"א 334/57 ואח' (פ"ד יב 59). באותו פסק-דין קבע בית-המשפט העליון כי בד"כ אין זה רצוי לחסום בפני בעל דין את הגישה אל בית-משפט מקומי מוסמך, ואימץ את העקרונות שעל פיהם יראה בית משפט חובה לעצמו לנקוט אמצעי קיצוני כזה, כפי שגובשו בפסק-דין st. Pierreהנ"ל [5], לאמור: "(1) מזן הנוחיות בלבד אינו נימוק מספיק כדי למנוע מתובע את היתרונות של הנהלת תביעתו בפני בית-משפט אנגלי, אם הוגשה התביעה כהלכה.... (2) כדי להצדיק הפסקת התביעה יש למלא אחר שני תנאים, אחד חיובי ואחד שלילי. (א) על הנתבעת לשכנע את בית-משפט שהמשכת התביעה היתה גורמת לו עוול, בהיותה מציקה או מטרידה אותו, או בהוותה באופן אחר שימוש לרעה בהליכי בית-המשפט ו-(ב) ההפסקה אינה גורמת עוול לתובע. לגבי שני תנאים אלה חובת ההוכחה היא על הנתבע". במאמרו המאלף של פורפ' ס' גולדשטיין "סמכות בינלאומית המבוססת על תפיסת הנתבע - הלכה למעשה כיום" בעמ' 409[11] מגיע המחבר לידי מסקנה כי הלכה למעשה נתן בית-המשפט העליון (כבוד השופט לנדוי) בע"א 334/57 פירוש מרחיב להפעלת המבחנים שנקבעו בפסק-הדין האנגלי הנ"ל והחליט למחוק את התובענה אף-על-פי שהפרשה הנדונה היתה קשורה להקמת בית מלון בארץ, אחת החברות הנתבעות היתה חברה ישראלית ואגרת החוב שנדונה בתביעה היתה צריכה להפרע בישראל (שם, בעמוד 429). בע"א 100/76 הנ"ל אימץ בית-המשפט העליון שוב את המבחנים שנקבעו בע"א 334/57 הנ"ל לגבי המקרה שבא בפניו. שם המדובר היה בתביעה להחזקת קטין, כאשר הן המערער והן המשיבה וילדם היו אזרחי ישראל ותושביה הקבועים ובה היה מקום מגוריהם הבלעדי, עד אשר המשיבה החליטה להישאר עם הקטין בגרמניה ולא לחזור ולא להחזירו לישראל ורכשה שם לעצמה ולקטין אזרחות גרמנית. מפסק-הדין נראה כי ההזמנה לדין נמסרה למשיבה על-פי היתר שניתן על-פי תקנה 467הנ"ל [8] ושאלת הסמכות נדונה בגדר הוראות סעיף 76(2) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב- 1962[9]. בית-המשפט העליון (מפי כבוד השופט שמגר) הגיע לידי מסקנה כי המשיבה (הנתבעת) לא יצאה ידי חובת נטל הראיה המוטלת עליה להראות קיומם של התנאים כפי שנקבעו בע"א 334/57 הנ"ל, וכפי שקובע בית המשפט שם בעמ' 364: "לא שוכנעתי כלל ועיקר, על-ידי טענותיה של המשיבה כי היה משום הטרדה או הצקה בקיום הליכים משפטים בין המערער למשיבה בבית- משפט בישראל, שהיתה מקום מושבם ומגוריהם הקבוע של בני-הזוג שהם יהודים ואזרחי ישראל, עד אשר נתפרדה החבילה. אין שמץ ראיה כי ההתדיינות בישראל תגרום למשיבה עוול מבחינת גריעה מזכויותיה המהותיות או הדיוניות; בבקשה משמרת ילדה ובהציגה טובתו של הטין, יהיו אזניו של בית המשפט בישראל כרויות לשמוע טענותיה, ואין ראיה להטרדה או הצקה בפתיחת הליכים בישראל. מבחינת המערער, טמון בהתדיינות בגרמניה, מאידך גיסא, כל הקושי הנובע מן ההתדיינות בפני ערכאה זרה, אשר אין לו זיקה כלשהי אליה". בצדק מעיר פרופ' גולדשטיין במאמרו הנ"ל (שם, בעמוד 432) כי ההנמקה הנ"ל חורגת למעשה מההנחיות הנוקשות כפי שנקבעו בפסק-הדין האנגלי בענין st. Pierreונותנת את דעתה גם למרכיב של זיקת רכיבי התביעה ובעלי הדין אל מקום השיפוט אליו מבקש הנתבע להעביר את הדיון. העובדות שהיו לנגד עיני בית המשפט בע"א 100/76 הנ"ל הינן רחוקות מהעובדות שלנגד עיני במקרה דנא, וכפי שעולה מהאמור בפסק-הדין הנ"ל השפיעה במידה רבה על שיקולי בית-המשפט העובדה כי מקום מגוריהם של בני הזוג עד לסכסוך שהתגלע ביניהם היה בישראל וכי מבחינת הבעל-המערער היו טמונים קשיים רבים בהתדיינות בפני ערכאה זרה שאין לו כל זיקה אליה, ואילו במקרה שלפנינו הזיקה כולה היא שלא למדינת ישראל, מהטעמים עליהם הצבעתי לעיל. מסקנתי היא, איפוא, כי פסיקת בית-המשפט העליון הדנה בשאלת שיקול הדעת שלא להיזקק לתביעה שהוגשה כדין בישראל אינה תומכת דווקא בהפעלה נוקשה של המבחנים להפעלת שיקול הדעת כפי שנקבעו בפסק-הדין אנגלי של st. Pierre[5]. .7יתרה מזאת: כאשר בית-משפט נקרא להפעיל את שיקול דעתו במקרה כגון זה אל לו לבית-המשפט להתעלם מההקשר הכללי שבמסגרתו מופעל שיקול הדעת. הן בע"א 334/57 והן בע"א 100/76 נדונה שאלת הפעלת שיקול הדעת כאשר בית-משפט התיר מסירת הזמנה אל מחוץ לתחום השיפוט במסגרת תקנה 467לתקנות סדר הדין האזרחי לאמור, המדובר היה בתביעות שמעצם טיבן וטבען היתה להן זיקה כלשהי למדינת ישראל, הן מבחינת המבחנים שנקבעו בתקנה 467הנ"ל [8] ובע"א 100/76 הנ"ל גם מבחינת סעיף 76(2) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב- 1962[9]. במקרה שלפנינו יש גם ליתן את הדעת לכך שהתקנת התקנה 4ב' לתקנות סדר הדין האזרחי [7] הביאה לשינוי רב-משמעות בהפעלת הסמכות הבינלאומית של בתי-המשפט במדינה, במיוחד כאשר המדובר הוא בתושבי השטחים המוחזקים הכפופים עתה, לכאורה, לשיפוטם של בתי-המשפט של המדינה באותה מידה ממש כמו תושבי המדינה עצמם. (אין השינוי כה משמעותי לגבי מי שאינו תושב השטחים שכן לגביו עדיין זקוק התובע להיתר בית-המשפט להמצאת כתב בית-דין אל מחוץ לתחום השיפוט על-פי תקנה 467[8] כאשר התובע חייב להוכיח קיום זיקה כלשהי למדינה על פי התנאים שנקבעו בתקנה הנ"ל). אין להעלות על הדעת כי בהתקינו תקנה 4ב' הנ"ל ביקש מחוקק-המישנה הישראלי להטיל בעקיפין ובאופן גרף וללא הבחנה והגבלה על תושבי השטחים המוחזקים את סמכות השיפוט של בתי-המשפט בישראל, ולעקוף בכך את הדרך שנקבעה להטלת השיפוט הישראלי על האיזור הנדון בסעיף 11ב' לפקודת סדרי השילטון והמשפט, תש"ח- 1948[10]. אין גם להעלות על הדעת כי בהתקנת התקנה הנ"ל התכוון מחוקקהמישנה לפגוע בעקיפין בהפעלתם התקינה ובהיזקקותם של תושבי השטחים המוחזקים לבתי-המשפט האזרחיים המקומיים בשטחים המוחזקים שמפקד האזור השאירם על כנם לאחר שצה"ל קיבל לידיו את השליטה באיזור (ראה צו מס' 412בדבר בתי-המשפט המקומיים קמצ"מ מס' 25עמ' 954). בנושא זה אני מפנה להחלטתו של כבוד השופט זיילר בת"א 170/81 שהעתקה צורף לסיכומיו של בא-כוח הנתבעים ואשר את מסקנתה ותוצאתה אני מאמץ במלואה. סביר להניח, כי תקנה 4ב' הותקנה כדי להתגבר על הבעיות אליהן היפנה בית-המשפט העליון בע"א 301/77 מנצורה נ' עוזי כהן [2] הנ"ל, שם נבצר מבית-המשפט המחוזי בירושלים להיזקק לתובענה בשל מעשה נזיקין שארע בקרית ארבע, כאשר כל בעלי הדין היו תושבים יהודיים (ונראה גם אזרחי המדינה) תושבי קרית ארבע, כאשר הנשיא (זוסמן) מעיר (שם בעמוד 407) כי "הענין דנן מגלה חסר בדיני הסמכות לגבי ישובים יהודיים בשטחים המוחזקים, אבל הפתרון הוא ענין למחוקק לענות בו". כל השיקולים הנ"ל מחייבים במקרה שלפנינו, שאין בו שום זיקה לשטח המדינה לא מבחינת הצדדים המעורבים ולא מבחינת פרטי הארוע, הפעלה גמישה, של שיקול הדעת הנתון בידי בית-המשפט כדי לא לגרום לתוצאות בלתי צודקות ובלתי רצויות. תמיכה להשקפתי זו אני מוצא בהערה בפסק-דינו של בית-המשפט העליון בע"א 318/81 בן ציון כהן נ' מנצורה הנ"ל (שם, בעמ' 226[3]) שם נאמר (מפי מ"מ הנשיא י' כהן (כתוארו אז)): "אמנם שימוש בתקנה זו (תקנה 4ב' הנ"ל) עלול לפעמים ליצור בעיה. כאשר הנסיבות שונות לא יהיה זה מן הראוי שהתובענה תתברר בישראל, כגון, כאשר תושב ערבי של עזה תובע לדין תושב אחר באותו איזור ומגיש את תביעתו לבית-משפט בירושלים, אולם על קושי זה ניתן להתגבר, כפי שהוסבר בפסק-הדין הנ"ל בע"א 425/81 וכן במאמר הנ"ל של פרופ' גולדשטיין (אליו הפניתי) בעמוד 417ואילך". - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - כמו כן אפנה להערותיו של פרופ' גולדשטיין על התפתחות ההלכה באנגליה בעמודים 420- 428למאמרו הנ"ל [11]. בסיכום, אינני סבור כי חייבים אנו לדבוק בהלכות אנגליות אף כאשר אלה אומצו בפסיקה של בתיהמשפט שלנו, לפחות באותם המקרים שבהם ברור הוא שהחלת ההלכות הנ"ל תביא לתוצאות קשות וכאשר אף במדינה בה נולדו הלכות אלה החלו להסתייג מהן ולא להורות על-פיהן. בהקשר זה אין לי כל צורך להכריע בשאלה האם יש לסייג הגמשה זו של הדוקטרינה להפעלת שיקול הדעת במסגרת הדוקטרינה forum non conveniensהמקובלת בארה"ב, או שמא יש להימנע מסיווג כזה, שכן מבחינה מעשית ההבדלים שבין הפעלת שיקול הדעת כפי שנקבעו בארה"ב וכפי שנקבעו לאחרונה באנגליה אינם גדולים במיוחד. העולה מן המקובץ הוא, כי בנסיבות הענין, ואפילו לא אזקק לפסיקה האנגלית החדישה, מחייבות נסיבות הענן עליהן הצבעתי והעובדה כי בתיהמשפט בישראל אינם "הפורום הטבעי" להתדיינות זו שאין לה כל קשר עם המדינה - למעט בדיקות רפואיות שנעשו לתובע בישראל וחוות-דעת רפואיות שניתנו כאן - הפעלת שיקול דעת על דרך הגמישות וההרחבה, וזאת גם ברוח הערותיו של בית-המשפט העליון בע"א 318/81 בן ציון נ' מנצורה [3] הנ"ל בדבר הצורך למצוא פתרון למקרים קשים מהסוג שלפני עליהן הצבעתי והדברים שנאמרו מפי כב' השופט שמגר בע"א 100/76 הנ"ל (אליהם הפניתי). .9טוען בא-כוח התובע כי במקרה דנא נבדק התובע על-ידי שני מומחים רפואיים בישראל וממילא עדויותיהם של שני רופאים אלה תהיינה חשובות בהתדיינות בין הצדדים, והוא מוסיף וטוען כי למיטב אמונתו לא יוכל התובע להביא מומחים רפואיים אלה למתן עדות מירושלים לבית-משפט בשטח המוחזק. תקנה 474לתקנות סדר הדין האזרחי [8] מאפשרת למצהיר בבקשת ביניים (בהנחה שאכן מדובר כאן בבקשה כזו) להצהיר גם לפי מיטב אמונתו ובלבד שיציין הנימוקים לכך. לא ניתנו נימוקים כלשם המסבירים מהו המקור ממנו שואב התובע את ידיעתו כי לא ניתן להזמין את המומחים הנ"ל להעיד בבית-המשפט בשטחים. עוד טוען בא-כוח התובע, בהסתמך על תצהירו של עו"ד אליאס חורי, כי סדרי הדין בבתי-המשפט בשטחים המוחזקים הינם נוקשים ומסורבלים וכי בעל דין עלול להפסיד את תביעתו אך ורק משום שלא מילא אחר פרט פורמלי טכני כגון שלא הדביק בול מתאים על יפוי הכוח לפרקליטו. ועוד נאמר בתצהיר הנ"ל, כי הלשון העברית והלשון האנגלית אינן מוכרות כלשונות רשמיות בבתי-המשפט באיזור יהודה ושומרון וכי לא עומדת לרשות בעלי-הדין ערכאת ערעור על הערכאה המקורית בה מוגש המשפט. אינני רואה בדברים הנ"ל בגדר גרימת עוול של ממש לתובע, להבדיל מאי- נוחות מסויימת שבהחלט ניתן להתגבר עליה, מה גם שבמקרה שבפני המקום הטבעי לקיום ההתדיינות אינו בבית-המשפט הישראלי. זאת ועוד: מבחינת הדין המהותי החל לגבי האחריות לתאונה אין שוני בין הדין החל בישראל לבין הדין החל באיזור יהודה ושומרון שכן בשני המומות חלות הוראות החוק לתשלום פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, באופן שמבחינה זו לא יצמח לתובע יתרון של ממש אם ההתדיינות תתקיים בישראל. אולם שיקול זה אינו חל על הוכחת שיעור הנזק. זהו ענין אשר סביר להניח שלגביו כל העדים יהיו תושבי יהודה ושומרון אשר יעידו על השתכרויותיו של התובע בעבר ועל כושר השתכרותו בעתיד על-פי הנתונים הספציפיים הקיימים באיזור הנ"ל. עדים אלה הם תושבי המקום, דבורי ערבית, וגם הכרעה לגבי גובה הנזק תוכל להעשות בדרך רגילה על-ידי בית-משפט הבקיא היטב בתנאים החברתיים והכלכליים שבאיזור הנדון. אמנם לא קיימת באיזור ערכאת ערעור ואולם אם שלטונות צה"ל שבידיהם השליטה באיזור לא ראו להפעיל ערכאה כזו, חזקה עליהם כי שיוו לנגד עיניהם את התוצאות שיגרמו למתדיינים באיזור ואין להעלות על הדעת כי בית-משפט בישראל ימנע עקב כך בלבד את הגישה הטבעית ממתדיינים תושבי המקום, לבת-המשפט שנועדו עבורם. הייתי מוחק את התובענה, ואולם שמא לא תתאפשר הזמנת המומחים הרפאים של התובע לדיון שיתקיים בבית-המשפט המקומי בשטח המחוזק והשמעת עדויותיהם (בין על-פי הזמנה מטעם בית-המשפט ובין בדרך אחרת) אני מחליט בזאת לעכב את הדיון, ואני מחליט להתיר לתובע לחדש את הדיון בתביעה אם יוכיח להנחת דעתו של בית-המשפט כי לאחר שהתביעה הוגשה בבית-המשפט המקומי המוסמך באיזור יהודה ושומרון והמומחים הרפואיים הוזמנו להעיד במשפט (בין באמצעות בית-המשפט ובין בדרך אחרת) לא תוכל עדותם להישמע בבית-המשפט המקומי עקב סרובו של בית-המשפט המקומי לשמוע אותה. כל צד ישא בהוצאותיו. תאונת דרכיםכבישסמכות מקומית