סעיף 61 לפקודת התעבורה

סעיף 61 לפקודת התעבורה מורה כי מי שנפסל חייב להמציא את הרשיון לרשות הנקובה בתקנות תוך התקופה שנקבעה בהן: וסעיף 42 מורה כי בחישוב תקופת הפסילה לא תבוא במנין התקופה שלפני המצאת הרשיון לרשות שנקבעה לכך בתקנות ובדרך שנקבעה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סעיף 61 לפקודת התעבורה: הענין של המערער מתחיל בזה שגזר-דין פסל אותו מקבל ומהחזיק רשיון נהיגה, כפי שפסל. עכשיו, אחרי עבור כשלוש שנים, עומר המערער בווכוח עם רשות הרישוי בנוגע לקבלת רשיון נהיגה: הוא אומר לנו כי לפי רשות הרישוי הרי אחת מאבני הנגף המונעות בעדו לקבל רשיון, הוא הפסילה השיפוטית הנזכרת. המערער אומר כי לפי רשות הרישוי הרי תקופת הפסילה עדיין לא התחילה או עדיין לא נגמרה, בעוד לפי גירסת המערער התקופה נגמרה גם נגמרה. לפיכך המערער ניצל את העובדה שגזר-הדין ניתן בהיעדרו, ופנה אל בית-משפט קמא (זה אשר גזר בשעתו את הדין) בבקשה להחליט כי תקופת הפסילה כבר תמה. בית-משפט קמא סירב לתת לו את מבוקשו, וכך הוא בא אלינו. דעתנו הברורה היא שהנושא כולו לא היה בסמכות בית-משפט קמא כערכאה ראשונה, ואיננו כסמכותנו כערכאת ערעור. אם להקדים את המאוחר הרי הבקשה (לבית- משפט קמא) והערעור (אלינו) עוסקים לא בתוכן גזר-הדין כי אם בתוצאותיו אצל רשות הרישוי. ושופט קמא (ואנחנו בעקבותיו) איננו יכולים לחרוג מן התוכן הראוי של פסק-הדין או כל חלק הימנו. סעיף 61לפקודת התעבורה [1] מורה כי מי שנפסל חייב להמציא את הרשיון לרשות הנקובה בתקנות תוך התקופה שנקבעה בהן: וסעיף 42מורה כי בחישוב תקופת הפסילה לא תבוא במנין התקופה שלפני המצאת הרשיון לרשות שנקבעה לכך בתקנות ובדרך שנקבעה. מכאן לתקנות התעבורה [2], אשר מתוכן שייכות לענין התקנות 556ו-557, שתוכנן מדבר בעד עצמו, אלא שנוכח סוג הטענות אשר המערער מעלה בווכוחו עם רשות הרשוי, נביא בכל זאת שתיים מתקנות המשנה של תקנה 557, לאמור: "(ב) הוכח על-פי תצהיר לפי פקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א- 1971למזכיר של בית-המשפט שהרשיע בעל רשיון נהיגה, או לקצין משטרה או לרשות הרישוי, לפי הענין, כי רשיונו של בעל רשיון נהיגה שנפסל... אבד ואין בידו כל עותק של הרשיון יתחיל מירוץ תקופת הפסילה מיום ההצהרה כאמור. (2) לא נינה הצהרה לפי תקנה זו ורשיונו של בעל רשיון נהיגה שנפסל פקע ולא חורש, יתחיל מרוץ תקופת הפסילה מן היום שלמחרת פקיעת תוקפו של הרשיון". והמערער מספר לנו כי הוא עומד בווכוח עם רשות הרשוי סביב טענתו שרשיונו אבד לו: וסביב טענתו שרשיון נהיגתו שפקע, חודש לא על ידו או ברשותו כי אם על דעת אחד מקרובי משפחתו אשר פעל על דעת עצמו. החידוש הזה שבווכוח, כיצד? שלפי המערער הרי בהיותו בחוץ לארץ וממילא בלתי מעונין בחידוש הרשיון, הגיע לכתובתו בארץ טופס חידוש הנשלח על-ידי רשות הרישוי דרך שגרה (טופס ההופך לרשיון עם תשלום האגרה); ומישהוא מבני משפחתו על דעת עצמו חשב שיפה יעשה אם ישלם את האגרה ושילם. לפי גירסת המערער הרי רק כך יצא רשיונו מחודש, ולכן - כך הוא טוען - נדון חידוש שאינו חידוש. זה מסתמא המקום להפנות את תשומת-לב המערער שבבקשתו לבית-משפט קמא (ובערעור אלינו) לא הזכיר הגשת תצהיר כאמור בתקנה 557(ב); ורשות הרישוי מסתמא טוענת או תטען כי היעדר תצהיר כאמור, כמוהו כהיעדר הפקדת רשיון: עד כאן לענין אי-הפקדה בתור אבן-נגף לקבלת רשיון נהיגה עכשיו. אבל בין כה ובין כה כל הנושא של הוצאת רשיון נהיגה או אי-הוצאתו על-ידי רשות רישוי, גם כאשר החלטת הרשות מסתמכת על היעדר הפקדה של רשיון או על היעדר מסירת תצהיר על אובדן הרשיון או על חידוש הרשיון אחרי פקיעתו, כל הנושא הזה אינו שונה לענייננו מנושא של אדם אשר בפעם הראשונה בחייו (וללא שום פסילה קודמת) מבקש מרשות הרישוי רשיון ונתקל בסרוב. גם נתינתו של רשיון וגם סירוב לתתו הם מעשים מנהליים מובהקים. כאשר הפיקוח השיפוטי עליהם נתון בידי בית-המשפט הגבוה לצדק. לפיכך הערעור נדחה. פקודת התעבורהמשפט תעבורה