עובדי מדינה המועסקים בשטחים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הסכם קיבוצי לעובדי מדינה המועסקים בשטחים: הנשיא (גולדברג): .1לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי בירושלים (השופט מירון - אב-בית-הדין; ה"ה יאיר ושיפטן - נציגי-ציבור; תב"ע מו/182-3) אשר הצהיר כי המשיב זכאי ל"הטבות הכלולות בהסכם השטחים ובשאר המקורות שצויינו בפסק-הדין", מאחר שהוכח שעבד עבור הממשל ושהה לפחות יום אחד בשבוע בממוצע בשטחים". .2הצריך לענייננו, לצורך הכרעה בסכסוך לגופו, הוא: א) הסכם קיבוצי מיוחד בין הממשלה להסתדרות הכללית והסתדרות עובדי המדינה מיום 25.7.1980(להלן - הסכם השטחים), אשר הקטעים הרלבנטיים בו הם: 1) המבוא - "הואיל וביהודה ושומרון, חבל עזה, צפון סיני, דרום סיני (להלן האי-זורים) מועסקים עובדי מדינה בעלי משרות במשרדי הממשלה (להלן - המשרות) אשר הסכם זה חל עליהם, והואיל והצדדים מעוניינים להסדיר את התנאים להם יהיו זכאים עובדי המדינה באיזורים שמשרותיהם מתבטלות ולעובדים שפרשו בגיל 65בתקופת הסכם זה". 2) סעיף 3- "(1). למען מנוע ספק הסכם זה יחול על עובדים שמשרותיהם בוטלו או שתבוטלנה בתקופת ההסכם, ובתנאי שהחלו לעבוד באיזורים לפני 13.4.1978או שמכרז על משרתם פורסם לפני 13.4.1978, והמשיכו לעבוד באיזורים אחרי 13.4.1978, לפחות עד 1.4.1979, או עד לביטול המשרה. (2). הסכם זה יחול גם על מי שפרש לגמלאות בגיל 65אחרי 31.3.1979". 3) סעיף 10- "תוקם ועדת מעקב בת שני חברים אשר תורכב מנציב שירות המדינה ומיושב ראש האגף לאיגוד מקצועי או נציגיהם, אשר תשמש ועדת מעקב לביצוע הסכם זה, ולדיון בביצוע את אשר הצדדים בהתכתבויות הדדיות ציינו כמשמש נספח להסכם זה, וכן תשמש הוועדה לצורך הכרעה בחילוקי דעות שיעלו בין הצדדים בעניין פירוש הסכם זה"; ב) מכתב מיום 21.7.1980מנציבות שירות המדינה לאגף לאיגוד מקצועי (אשר צורף כנספח להסכם השטחים), ובו נאמר לענייננו (להלן - הנספח): סעיף 3לנספח - "משיבוטלו משרות של עובדי מדינה ברמת הגולן, יחול הסכם זה גם עליהם". סעיף 5לנספח "עובד מדינה שהשלים 10שנות עבודה בשטחים, שמשרתו לא בוטלה, ואשר ירצה לפרוש משירות המדינה, ופרישתו תתואם עם משרד האם והממשל הצבאי, יהיה זכאי להטבות הנובעות מהסכם זה כמי שמשרתו בוטלה והתפטר, למעט הזכות לשיבוץ". את הנספח, וביחוד סעיף 3שבו, יש להבין בין היתר לאור העובדה שהסכם השטחים אינו חל על רמת הגולן; ג) פסקי בוררות של המוסד לבוררות מוסכמת בבוררויות שקויימו בין ההסתדרות למדינה, ואשר פורסמו כולם בכרך ג' של פסקי-דין של המוסד, והם: בר"מ 6/83בעניינו של גואל לויצקי [1]; בר"מ 11/84בעניינם של עובדי מדינה שמלאו תפקידים שונים ברמת הגולן [2]; בר"מ 15/84בעניינו של דב איזנברג [3]; כל האזכורים ומראי המקום מפסקי הבוררות האמורים הינם מתוך הקובץ הנ"ל; ד) הסכם בין המדינה לבין ההסתדרות (ללא תאריך), בעקבות פסק הבוררות בעניין עובדי רמת הגולן (בר"מ 11/84[2]), שבו נאמר לענייננו: "עובדים שעבדו עבור הממשל הצבאי, והוכיחו נוכחות ממוצעת של יום בשבוע לפחות במשך כל תקופת עבודתם ברמת הגולן, יהיו זכאים להטבות על-פי פסק הבוררות, יחסית להיקף עבודתם ברמת הגולן, או לערער על החלטה זו" (פסק הבוררות - הכוונה לבר"מ 11/84[2]); ה) פרוטוקול ועדת המעקב מיום 1.3.1982שהוקמה מכוח הסכם השטחים, ובו נאמר לענייננו: "עובדים שתקן משתם אינו בשטחים: כל מקרה ייבדק לגופו; לדעתו של מר יורם שחל, הקובע לעניין זה יהיה אם העובד עבד עבודה מלאה בשטחים. לדעתו של מר ראובן בן עמי, הקובע לעניין זה יהיה אם עיקר עבודתו של העובד בשטחים". (מר שחל - נציג נציבות שירות המדינה; מר בן-עמי - מזכיר הסתדרות עובדי המדינה - מ.ג.). .3עובדתית, לא היה חולק כי למשיב, אשר שימש כמשנה למנכ"ל במשרד התחבורה, לא היתה עובר לפרישתו, "משרה בשטחים", אך על-פי קביעת בית-הדין האזורי - "עבד בשטחים עבור הממשל" (סעיף 34לפסק-הדין); בשעתו שימש כקצין מטה תחבורה ברמת הגולן (מאז 1967ועד החלת החוק הישראלי על רמת הגולן בשנת 1981), וכן קצין מטה יהודה ושומרון בשנים 1967עד .1969 בין יתר תפקידיו, על-פי מסמכים של משרד התחבורה, הוגדר המשיב כ"ממונה על התחבורה בשטחים", ותפקידו כלל, על-פי קביעת בית-הדין האזורי, סיוע למושלים הצבאיים ולקציני המטה בנושאי תחבורה, ענייני מל"ח, השתתפות ב"פורום תחבורה" שעניינו תחזוקה שוטפת של מערכת התחבורה בשטחים. המשיב אף הרבה לנסוע לשטחים לצורך עבודתו, ולצורך זאת הוקצתה לו מכסת ק"מ מיוחדת, במסגרת המכסה שאושרה על-ידי הממשל הצבאי לעובדי משרד התחבורה. כמו כן קיבל המשיב "תוספת שטחים" (מכוח הסכם אחר, שאין לו כל קשר להסכם השטחים), בגין כל יום שבו נסע לשטחים. .4המשיב טען בעדותו הראשית בבית-הדין (סעיף 4לתצהירו): "רובה ככולה של עבודתי היתה בשטחים וענייני תחבורה בשטחים, וזאת החל מיוני 1967ועד יום צאתי לחופשה לקראת הפרישה לגמלאות". אם בתצהיר נקט במלים "רובה ככולה", הרי שבדבריו ביום 23.11.1983בפני ועדת המעקב (נספח ח' לתצהיר זיסקינד) הוא אומר: "% 90מעבודתי זוהי עבודה בשטחים", אף כי בעדותו הוא אומר "לא אמרתי ש-% 90מעבודתי היה בשטחים". אין אנו יודעים מה ההבדל המשמעותי בין "%90" ל"רובה ככולה". המשיב הביא עדים להוכחת גרסתו, ואין תימה שהמדינה, בצדק, טרחה להזים על-ידי עדיה (שלעתים הגזימו במאמציהם, כפי שיובהר כהמשך) את גרסת המשיב. בית-הדין ערך חשבונות מדויקים, על-פי שיטות שונות לקבוע את היקף עבודתו של המשיב בשטחים, ובכל אחת מאותן שיטות הגיע למסקנה כי המשיב נוכח בשטחים למעלה מיום אחד בשבוע בממוצע (על חשיבותו של אותו ממצא נעמוד להלן). על-פי עדויות המושלים הצבאיים וקציני המטה מצא בית-הדין כי המשיב שהה בשטחים בממוצע 4.21ימים בשבוע: על-פי תלושי המשכורת (בהם מופיעים הימים בהם זכה ל"חוספת שטחים"), מגיע אחוז השהיה ל-% 17.08ועל-פי דוחו"ת האש"ל אותם הגיש המשיב, הוא שהה בשטחים % 23.19מזמנו, ומהם % 5.68ברמת הגולן. בית-הדין לא קבע ממצא בשאלה איזו משיטות החישוב עדיפה עליו, מאחר שדי היה לו, לשיטתו, לקבוע כי על-פי כל אחת מהן שהה המשיב בשטחים למעלה מיום בשבוע בממוצע. אין לנו קושי, בנושא זה, להיכנס לנעליו של בית-הדין האזורי, ולקבוע כי החישוב שנעשה על-פי דוחו"ת קציני המטה והמושלים אינו יכול לעמוד. המשיב עצמו אמר בעדותו: "על יסוד הרישום שלי ועל יסור היומנים מלאתי את דוחו"ת האש"ל", כך שנוכל לקבוע, בלי היסוס, כי המשיב שהה בשטחים למירב % 23.19מזמן העבודה, וזאת על-פי מסמכים אותם ערך הוא עצמו, סמוך מאד למועדי נסיעותיו לשטחים. לזאת נוסיף, כי מהמסמכים הרבים שהוגשו כמוצגים ומהפרוטוקול, עולה כי המשיב היה ממונה, בתוקף תפקידו, על שטחי פעולה רבים במשרד. בגין חלקם אף אושרה נסיעתו למספר מדינות בחו"ל, לתקופות שונות על חשבון משרד התחבורה, "לשם לימוד הבעיות" של שיטות שכר עידוד במקצועות תעופתיים שונים, ולביור ענייני תעופה, רישוי, ספנות, ענייני מינהל אחרים של המשרד, ותנאי פרישה של "ימאים". הואצלו לו סמכויות המנכ"ל בענייני ארגון ומינהל במשרד התחבורה, ובמסגרת זו, או בנוסף לכך, טיפל בסכסוכי עבודה ובשביתות "במפעלים חיוניים של המשרד", היה שותף "בדיונים עקרוניים הנוגעים בענייני מינהל ועובדים של המשרד", טיפל בתקנים, בצמצום כוח אדם במשרד התחבורה, בהעסקת עובדים ארעיים, בעובדי השירות המטאורולוגי, בשינויים בחדרים במשרד, וכל זאת בנוסף להיותו חבר מועצת המנהלים של שתי חברות ממשלתיות, תש"ת וממ"ן, חבר ועדת הנסיעות הבין-משרדית, חבר בוועדת ההיגוי במשרד התיירות ונציג המשרד בולת"ם. זאת ועוד. תקופות מסוימות היה המשיב ממלא מקום מנכ"ל המשרד, על-פי מינוי השר. גם לגרסתו: "בתקופות הנ"ל ייתכן שעשיתי עבודה גם בשטחים, אבל ברור שהייתי עסוק יותר, וייתכן שכלל לא ביקרתי בשטחים באותה תקופה". מהאמור עולה כי הוכח שהמשיב הגזים במידה רבה, אם לנקוט בלשון עדינה, בהערכת עבודתו בשטחים, מה עוד שלצורך "תוספת שטחים" די בשהות של שעה ביום בשטחים לקבלת אותה תוספת. .5על כך שעל-פי "הסכם השטחים", תנאי בל יעבור לזכאות הוא "משרה בשטחים" לא היה חולק; למען הסר ספק נציין כי כך פסקנו גם אנו (בדב"ע מט/19-3, פרגון ואח' - מדינת ישראל (לא פורסם)). וכך פסק גם המוסד לבוררות מוסכמת בעניינו של איזנברג (בר"מ 15/84[3]) בקובעו: "נמצא, שעל אף האמור במבוא להסכם הנדון שהמונח "משרות" בהסכם כאילו מתייחס למשרות שעובדי מדינה, המועסקים בשטחים, מחזיקים בהן במשרדי הממשלה, מכלל האמור בהסכם עולה, שהכוונה היא באמת למשרות שעובדי מדינה ממלאים בשטחים, ולא למשרותיהם המקוריות במשרדי הממשלה" (בע' 254). ומסקנתו: "סוף דבר, בתקופת עבודתו ברצועת עזה ובסיני מר אייזנברג לא תפש משרה של קמ"ט בשטחים, כי אם פעל מטעם מע"צ כממונה על עבודות הבינוי שביצוען הוטל על מע"צ. מכיוון שכך, ההסכם מיום 25.7.1980אינו חל על מר אייזנברג, לא על-פי הוראות ההסכם עצמו, ולא על-פי סעיף 5של הנספח להסכם" (בע' 256). .6היעמדו למשיב רווח והצלה מהמסמכים האחרים המהוים מקור לתביעתו? נבחן תחילה את פסקי הבוררות. בעניין לויצקי (בר"מ 6/83[1]) קבע המוסד שהוא, לויצקי, זכאי להטבות הנובעות מן ההסכם באופן יחסי למשרתו. אולם יש לציין שלא היה חולק שלויצקי שימש כ"קמ"ט מיסים", במקביל לעבודתו כמפקח ארצי צפון ומיעוטים. מינויו של לויצקי בוטל, אך משרתו לא בוטלה, ולכן, לפי לשונו של הסכם השטחים, לא היה זכאי להטבות. משביקש לפרוש מעבודתו, קבע המוסד לבוררות מוסכמת כי הוא זכאי להטבות שנקבעו בהסכם, שנשא, עובר לפרישתו, משרה בשטחים במשך 10שנים. השאלה היחידה שעמדה להכרעה בעניין לויצקי היתה האם הוא זכאי לפיצוי המיוחד מכוח הסכם השטחים, אף כי לא כל עבודתו היתה בשטחים, לאור העובדה שגרסת המדינה היתה שזכאות כזאת קיימת, מכוח הנספח, רק למי ששירת משרה מלאה בשטחים. המוסד לבוררות מוסכמת לא קיבל את גרסת המדינה. בית-הדין האזורי פירש את פסק הבוררות, כאילו נקבע בו שהנספח חל גם על מי שעיקר תפקידו ומשרתו אינם בשטחים (סעיף 12- 17לפסק-הדין), אף כי היה ער לכך שהתמלאו בלויצקי התנאים שבנספח - תפקיד בשטחים, עבודה של 10שנים לפחות בשטחים, ופרישה בתאום עם היחידה-האם והממשל. .7את פריצת הדרך למסקנתו הסופית רואה בית-הדין האזורי בפסק הבוררים בעניין רמת הגולן (בר"מ 11/84[2]). נבהיר כבר בתחילת הדברים כי פסק בוררים זה, כמות שהוא, אינו יכול להיות ישים ולשמש אסמכתא, מהטם שבעקבותיו נחתם הסכם בין הממשלה להסתדרות, ובו נקבעו הקריטריונים על-פיהם ייקבע מי מהעובדים עבור הממשל הצבאי ברמת הגולן יהיה זכאי להטבות מכוח הסכם השטחים. תנאי באותו הסכם הוא "נוכחות ממוצעת של יום אחד בשבוע לפחות במשך כל חקופת עבודתם ברמת הגולן". המשיב לא מילא אחר תנאי זה, על-פי ממצאי בית-הדין האזורי (% 5.68בממוצע לחודש, - לפי דוחו"ת האש"ל (סעיף 41(א) לפסק-הדין בבית-הדין האזורי; סעיף 4 לעיל). במאמר מוסגר נציין כי בהבהרה לאותו פסק בוררים לא נקבע דבר בקשר להעסקה של לפחות יום אחד בשבוע, כפי שכתב בית-הדין בטעות בסעיף 14לפסק-דינו (בע' 19לקראת הסוף). נהפוך הוא - המוסד, בהבהרה, נמנע במודע מלקבוע מסמרות בנושא זה באומרו: "אמת, ייתכנו מקרים שבהם היקף ההעסקה בשטחים היה מזערי עד שאינו מצדיק הענקת זכויות על-פי ההסכם ומכתב הנציב. בקשר לכך, הציע מר כץ שתיקבע העסקה מינימלית של לפחות יום אחד בשבוע. אבל אין בדעתנו לקבוע כלל בעניין זה, לא רבע כגרסת המדינה ולא ששית כהצעת מר כץ. לאמיתו של דבר, חלקיות המשרה המזכה בכלל אינה עולה מהפסק שלנו כאן, ולפיכך אינה טעונה הבהרה. כאמור, כל מקרה יצטרך להידון בנפרד לפי נסיבותיו המיוחדות" (בעמ' 208, סוף פסקה 2). הקביעה כי יש צורך בנוכחות של יום בשבוע בממוצע לפחות ברמת הגולן באה בהסכם שנחתם בעקבות אותו פסק הבוררות. אין באמור ער כה דבר שיועיל למשיב. הוא לא פרש משירות המדינה עם ביטול משרתו בגולן, והרי הפרישה מהשירות, בין בגלל ביטול המשרה, ובין לרגל פרישה מחמת גיל או מרצון, בתיאום עם משרד האם והממשל הצבאי, הם תנאי בל יעבור לקבלת ההטבות מכוח הסכם השטחים, למי שהיתה לו משרה ברמת הגולן. (ראה הבהרות לפסק הבוררות בעניין רמת הגולן). אמנם המשיב הביע מתחילת שנת 1982נכונות לפרוש משירות המדינה, אך התנה זאת, בנוסף להחלת הסכם השטחים עליו, בשתי דרישות "צנועות" נוספות - אישור משכורת כמנכ"ל (תנאי פנסיה כמנכ"ל), חופשה מיוחדת בתשלום של 6חדשים, שאחריה ינצל את יתר חופשתו הצבורה, וכל זאת במשכורת כמנכ"ל. משלא פרש - יש לבחון את זכאותו במועד הפרישה, כפי שעולה מההבהרה לפסק הבוררים בעניין רמת הגולן ([2], בע' 209), ומדברי מזכיר הסתדרות עובדי המדינה, מר בן עמי, בישיבת "ועדת המעקב" מיום 23.11.1983, אליה הובא עניינו. כך אומר מר בן עמי: "השאלה שהוצגה לפנינו על זכאותו של מר לרר להחלת הסכם השטחים עליו היא כרגע שאלה תיאורטית, כיוון שטרם נוצרו התנאים המעוגנים בהסכם להחיל לגביו את ההסכם (הפסקת שירותו או ביטול משרתו"). .8ומה מצא בית-הדין האזורי בפסק-דין רמת הגולן אשר הביאו למסקנתו? בית-הדין, בין יתר מסקנותיו מאותו פסק בוררים, קובע: "אין מקום להפלות עניינית בין עובדים באזורי יהודה שומרון ועזה לבין אלה שברמת הגולן". ובהמשך: "בנקודה זו נגזרת מסקנתנו שאם למרות אי-הוודאות, פסק המוסד לבוררות כפי שפסק כלפי עובדים ברמת הגולן, על אחת כמה וכמה שבאותן נסיבות, יש לפסוק במקום שיש וודאות לגבי היקף התחולה של ההסכם ונספחו - קרי - יהודה ושומרון, חבל עזה, צפון סיני ודרומה. ואם שם הכיר הפסק בזכאות העובדים להיכלל במסגרת הסכם השטחים - אם כי בהקניית מחצית ההטבות - על אף שהתנאי לכך לפי סעיף 3לנספח היה ביטול משרות העובדים ברמת הגולן, ועל אף שמשרות כנ"ל לא היו בנמצא - לא כל שכן בעניין זהה בשטחים אחרים" (סעיף 14לפסק-הדין). בפרשנות זאת טעותו של בית-הדין האזורי. נבהיר דברינו: המוסד לבוררות מוסכמת בפסק הבוררים בעניין רמת הגולן אומר: "א קושי ענייני הרבה יותר חשוב הוא זה: מדוע בעצם יופלו לרעה בעניינים אלה עובדי מדינה ששרתו ברמת הגולן מהעובדים ששרתו בשאר השטחים המוחזקים? המדינה מבקשת לתרץ את ההבדל הזה בכך שבאזורי יהודה ושומרון וחבל עזה, בשל האוכלוסיה המקומית הגדולה, הוקם מנגנון מיוחד לטפל במתן השירותים ולצורך כך נוצרו משרות של קציני מטה ועוזריהם, שתפקידם נועד להתבצע בשטחים, ורק בנוסף לכך נוצרו במשרדי הממשלה השונים משרות משרדיות שנושאיהן מלאו, בפועל, את תפקידם בשטחים. ואילו ברמת הגולן המצב היה שונה. כאן בדרך כלל לא נוצרו משרות מיוחדות לצורך מתן השירותים, אלא הוטלו על בעלי תפקידים מתאימים בגבולות הקו הירוק, תפקידים נוספים ואחריות נוספת ביחס לאזור רמת הגולן. הסבר זה אינו מתרץ את ההפלייה העניינית בין עובדי המדינה אשר שרתו במשרה מלאה או חלקית אם באזורי יהודה ושומרון וחבל עזה ואם ברמת הגולן. למעשה, היו שלושה סוגים של עובדים שמילאו תפקידים בכל אחד מהשטחים המוחזקים: כאלה שמונו למשרה מלאה בשטח שבו פעלו; כאלה שמונו כקציני מטה לתפקיד חלקי בשטח שבו פעלו, ובאותו זמן המשיכו למלא את תפקידם הרגיל בשירות המדינה; וכאלה שפעלו מטעם משרדם בשטח מוחזק מבלי שקיבלו כתב מינוי רשמי לכך, לא מהמשרד ולא מהממשל הצבאי. מסתבר שבגלל האוכלוסיה האזרחית הקטנה יחסית ברמת הגולן. היה מספר עובדי המדינה מכל אחד מהסוגים הנ"ל, שפעלו שם קטן יחסית. אבל, האם בשל כך בלבד נכון להמעיט בזכויותיהם בהשוואה לעובדי המדינה מאותם סוגים, שפעלו בשטחים המוחזקים האחרים? הדעת נותנת, שלא כך זה צריך להיות" ([2], בע' 205). ובהמשך: "נראה לנו כי, בנסיבות האמורות, נצא ידי חובת הצדק, שאנו מצווים לשפוט על פיו, אם נקבע כי עובדי המדינה שעד לחקיקת חוק רמת הגולן הועסקו ברמת הגולן, במשרה מלאה או חלקית, בצורה זו או אחרת, זכאים ליהנות ממחצית ההטבות הכלולות בהסכם הקיבוצי מיום 25.7.1980ובמכתב הנציב מיום 21.7.1980, בשיעור יחסי המתחייב מהיקף שירותם בתקופה זו ברמת הגולן: וכך אנו פוסקים" ([2], בע' 206). משמעות הדברים אחת ויחידה - יש למנוע את אפליתם של העובדים ברמת הגולן, לעומת עמיתיהם ביהודה ושומרון ובעזה. זאת ותו לא, ואין בפסק בוררות זה דבר שיוכל להשליך על עובדי יהודה שומרון ועזה. אם לא תאמר כך - יהיה צריך להחיל את פסק בוררים זה בשלמותו על עובדי יהודה שומרון ועזה, דהיינו לקבוע כי הם "זכאים ליהנות ממחצית ההטבות הכלולות בהסכם הקיבוצי ובמכתב הנציב..." והרי לא יעלה על הדעת כי המוסד לבוררות מוסכמת ביקש להמעיט מהזכויות שנקבעו בהסכם השטחים ובנספח לו לגבי אלה שנכללו באותו הסכם. אף המוסד ראה את החלק האופרטיבי בפסיקתו כמתייחס לעובדי רמת הגולן, כעולה מ"ההבהרות" לאותו פסק ([2] בע' 207). ואם בכל אלה לא די, אומר המוסד בסיפה להבהרות בעניין רמת הגולן: "בהזדמנות זו עלינו להבהיר, כי לפי הפסק מיום 19.2.1985שניתן בעניינו של מר אייזנברג, מהנדס מחוז הדרום במע"צ (בר"מ 15/84[3]), הזכאות קיימת רק לגבי עובדים אשר שרתו בשטחים במשרה מלאה או חלקית מטעם הממשל הצבאי, ולא לגבי אלה אשר שרתו בשטחים במסגרת עבודתם האזרחית מטעם המשרד הממשלתי שבו הועסקו" ]2], בע' 209). .9בית-הדין האזורי היה ער לקושי העומד לפניו לאור הקביעה בפסק הבוררות בעניין אייזנברג [3] (ראה סעיף 5והסיפה לסעיף 8לעיל) והוא אומר (בסעיף 18): "יש לנו יסוד להניח שאילו פרשת אייזנברג היתה נדונה היום, פסק הבוררות היה שונה והיה מתיישב עם מקורות הזכאות שפרטנו קודם". מקורות הזכות" שלא היו, אליבא דבית-הדין האזורי בפני המוסד, הם הסכם "רמת הגולן", שנחתם אחרי פסק הבוררים בעניין רמת הגולן, ומסקנות ועדת המעקב. נראה לנו כי לא היה מקום להנחה זו, ובית-משפט אינו רשאי להשתית פסיקתו על "הנחות". ראשית - פסק הבוררות בעניין אייזנברג [3], הוא האחרון, מאלה שהיו לפני בית-הדין האזורי, הדן בהסכם השטחים; ואם בכך לא די - באה ההבהרה לפסקדין רמת הגולן (ראה לעיל בסעיף 8), וחיזקה את האמור בו. שנית - כפי שפרטנו לעיל, הסכם בעניין רמת הגולן, כפסק הבוררים שבעקבותיו הוא בא, מתייחס לעובדי רמת הגולן, ואין להשליך ממנו לעובדי יהודה, שומרון ועזה, וזאת בנוסף לעובדה שהמשיב לא פרש מעבודתו עם החלת החוק הישראלי על רמת הגולן. ושלישית בפרוטוקול ועדת המעקב מיום 1.3.1982(סעיף 2ה' לעיל), כפי שיפורט להלן, אין דבר שישנה מהתוצאה, ולו מהטעם שלא הוחלט שם דבר, למעט מהסכמה לדון בכל עניין לגופו. .10ומכאן למסקנות "ועדת המעקב": אלה, כאמור, קובעות, כי "כל מקרה ייבדק לגופו", לגבי עובדים שתקן משרתם אינו בשטחים. אך אף נציג ההסתדרות גרס, שעל מנת לזכות בהטבה מכוח הסכם השטחים, יש צורך להוכיח כי עיקר העבודה בוצעה בשטחים. אין לנו צורך בהליך זה להכריע מה פירוש הדברים, והאם הכוונה אך ורק לעובדים "ספוגים" כגרסת המדינה, או לכל עובד שעיקר עבודתו היה בשטחים, כגרסת המשיב, וזאת מהטעם כי אף אם נלך לגרסה המטיבה עם המשיב, לא התמלא בו התנאי ש"עיקר עבודתו" היה בשטחים. על חלקיות עבודתו של המשיב בשטחים עמדנו לעיל (סעיף 4), ומהאמור עולה כי המשיב היה רחוק מלבצע את "עיקר" עבודתו בשטחים. אולם - אף אם היה מקום לקבוע כי "עיקר עיסוקו" של המשיב היה בשטחים או בענייני השטחים, - לא היה בכך כדי להועיל למשיב משני טעמים: האחד - ועדת המעקב לא החליטה כגרסת ההסתדרות, ובהעדר החלטה - עלינו לחזור להסכם השטחים, לנספח לו ולכל מסמך מחייב אחר, בין מכוח הסכמה של הצדדים (דוגמת ההסכם בעניין עובדי רמת הגולן) ובין מכוח פסק בוררות מחייב, וכזה, כאמור, לא מצאנו, והשני - אף לדעת המקילים מדובר ב"עבודה בשטחים" ולא בעבודה ב"ענייני השטחים". .11מכל האמור עולה כי המשיב לא השכיל להראות "מקור זכות" להחלתו של הסכם השטחים עליו, בין מכוחו, בין מכוח הנספח לו, בין מפירושים שניתנו לו על-ידי המוסד לבוררות מוסכמת, ובין מהחלטות מחייבות של ועדת המעקב. .12למעלה מהצריך לענייננו, ומבלי שיהיה בכך כדי לשנות מהתוצאה, ניתן דעתנו לשתי סוגיות נוספות, שהצדדים הרחיבו עליהן את הדיבור בטיעוניהם לפנינו, וזאת בעקבות פסק-הדין שבערעור. הסוגיה הראשונה - מעמדו של פסק בוררים של המוסד לבוררות מוסכמת. המוסד לבוררות מוסכמת הוקם בשנת 1977מכוח הסכם בין הממשלה להסתדרות, וההסכם האמור מתחדש, בשינויים קלים, מידי שנתיים. סעיף 9להסכם קובע: " .9פסק הבוררות, שניתן על-ידי המוסד לבוררות במסגרת סמכותו לפי הסכם זה - (1) יחול על כל הצדדים לסכסוך, לרבות כל הגופים שהוזמנו על-ידי המוסד לבוררות כאמור בסעיף 5, הינו סופי ואין אחריו ולא כלום. (2) יוגש לרישום לפי חוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957, כחלק בלתי נפרד מהסכם קיבוצי זה". הוראה זאת בהסבם מעוררת בעיות רבות עליהן עמד בית-דין זה בעבר (דב"ע לח/5- 4[4], בע' 166; דב"ע מו/163- 3[5], בע' 265), ועמדו עליהם חכמי משפט העבודה, הפרופ' רות בן ישראל [8], במאמרה "מהותה של הבוררות הכלכלית בראי המוסד לבוררות מוסכמת" (עיוני משפט ח', 315) והד"ר מרדכי מירוני [9] בספרו "בוררות בסכסוכי עבודה, המוסד לבוררות מוסכמת - תקוות ולקחים". בעיקרי הטיעון מטילה הפרקליטה שייצגה את המדינה ספקות באשר "למהותם של פסקי הבוררות של המוסד" (סעיף 28), ובין היתר היא אומרת (בסעיף 29): "אחת השאלות המתעוררות בהקשר האמור הינה סמכותה של הממשלה, כשהקימה את המוסד יחד עם ההסתדרות, להאציל את הסמכות לקבוע שכר, תנאים סוציאלים ותנאי עבודה לחבר בוררים במוסד. האצלת הסמכויות כפי שנעשתה הינה בעייתית ביותר, הן לפי חוק נכסי המדינה, הן לפי חוק יסוד הממשלה והן לפי חוק יסוד משק המדינה". כאן נאזכר כי בדיון אחר לפני בית-דין זה, בו פסק הבוררים היה לרוחה של המדינה, טענה המדינה כי החלטת המוסד לבוררות מוסכמת מחייבת אותה (דב"ע מו/163- 3[5] הנ"ל, בע' 265ליד האות ב'). באותו פסק-דין קיבלנו את עמדת המדינה וקבענו כי "מצפים מהמדינה שהיתה צד להסכם שהקים את המוסד לבוררות מוסכמת, שתכבד את פסקי הבוררות על כל פרטיהם" (בע' 266). דברים אלה יפים אף במקרה בו פסק בוררות של המוסד לבוררות מוסכמת אינו לרוחה של המדינה. "ספקותיה" של הפרקליטה באשר להסכם שהקים את המוסד לבוררות מוסכמת כפי שהועלו בכתובים, מעוררים את הרושם כי היא מעוניינת לזכות בקרב, קרי - משפט זה, אף במחיר הפסד ב"מלחמה", קרי - קעקוע מעמדו וסמכותו של המוסד לבוררות מוסכמת. ספק רב, אם לנקוט בלשון המעטה, אם זה עניינה של המדינה שהקימה יחד עם ההסתדרות הכללית את המוסד. אולם, אם אכן משקפים הדברים את דעת המדינה, מן הראוי שלא תחתום על מסמכים שלה עצמה יש ספק בתקפותם, ואם עמדה על כך לאחר מעשה, יכולה היא להביא לשינויו של ההסכם, או שלא לחדשו. .13הסוגיה השניה אליה חייבים אנו להתייחס, לאור העובדה שהצדדים הרחיבו את היריעה בטיעוניהם בקשר אליה, היא קביעות עובדתיות של בית-הדין, ביחוד בכל הנוגע והמתייחס למהימנותם של כמה מהעדים שהעידו בפני בית-הדין האזורי, ובראש ובראשונה - מנכ"ל משרד התחבורה, העד ברוך לוי. אומרת הפרקליטה שיצגה את המדינה (סעיף 13לעיקרי הטיעון: "ייאמר מיד שהמנכ"ל הוזמן על-ידי הפרקליטות להעיד על עמדת המדינה כפי שהשתקפה מבחינתו של משרד התחבורה", ובהמשך: "פרקליטות המדינה, שהיתה שותפה מלאה לבדיקת העובדות ולעריכת התצהירים, מתייצבת במלא מאחורי העדות שנשמעה" (ההדגשה במקור). ובהמשך (בסעיף 14): "כאמור, עמדת המנכ"ל תואמת את זו של הנציבות ופרקליטות המדינה. ההאשמות הכבדות המוטחות בבית-הדין קמא במנכ"ל, היו צריכות איפוא, להיטען כלפי גורמים אלו כאחד. מתעוררת תחושה קשה שאדם אחד, מבכירי השירות הציבורי, משלם אישית מחיר כבד ביותר בגין נכונותו להופיע בבית-הדין, לעמוד בלחצה של חקירה בלתי עניינית, ובלתי הוגנת, כאשר כל חטאו בכך שהציג עמדה עליה מסכימים כל הגורמים הנוגעים בדבר מטעם המדינה" (ההדגשה במקור). הפרקליטה המלומדת התעלמה מהשוני בין "עמדה" לבין "עובדות". עמדה, על-פיה מי שלא היה לו מינוי מטעם הממשלה אינו זכאי להטבות מכוח הסכם השטחים ומסמכים מחייבים אחרים, היא עמדה לגיטימית שחובה על המדינה להגן עליה, אם זאת גישתה; הצגת עובדות על-ידי העד ברוך לוי, מנכ"ל משרד התחבורה, על-פיהן תפקידו של המשיב בשטחים היה למירב ב"תיאום" פעולות המשרד בשטחים (סעיף 3לתצהירו) ו"אחריותו לענייני השטחים היתה מקצועית אדמיניסטרטיבית במסגרת המבנה ההירארכי של המשרד, וסדר הכפיפויות האדמיניסטרטיבי..." (סעיף 5), עובדות שאינן משקפות את חומר הראיות וגישת קודמיו לתפקיד של לוי - ספק רב, אם לנקוט בלשון המעטה, אם הפרקליטות צריכה להתייצב מאחוריהם; ספק רב עוד יותראם הפרקליטות היתה מודעת למסמכים של המנכ"לים שקדמו למר לוי, שעה שערכה את תצהירו. חזקה על הפרקליטות, ש"היתה שותפה מלאה לבדיקת העובדות ולעריכת התצהירים", שהיא מודעת לכך שהזכאות להטבות מכוח הסכם השטחים אינה תלויה בטיב העבודה ובסדריה. לאיזה עניין ולאיזה צורך נכתב בתצהירו של העד לוי כי המשיב עשה עבודה טובה או לאו, או ש"נסיעותיו של התובע (המשיב) לשטחים ללא צורך ענייני לא הועילו, ואף הזיקו, לביצוע פעולות התיאום..." (סעיף 9לתצהיר), או האמירה שקבע "לעצמו סדרי עבודה שכללו נסיעות רבות, אשר לא מצאתי בהן נחיצות עניינית" (סעיף 8). מוסיף העד לוי ואומר: "במשרד התחבורה לא קיימת, למיטב ידיעתי כך היה מאז ומתמיד, פונקציה של "ממונה על תחבורה בשטחים" אף לא של ממונה על קציני המטה לתחבורה". ומה פסול יש למצוא בכך שבית-הדין העדיף את דברי שר התחבורה, בסקירתו בכנסת, בה אמר: "על הפעולות בתחום התחבורה בשטחי יהודה שומרון ועזה מופקד המשנה למנהל הכללי, אשר לצורך ביצוע המדיניות והחלטות המשרד, כפופים אליו המחלקה לשטחים מוחזקים וקציני מטח תחבורה". או על דברי קודמו של מר לוי, מר עוזי לנדאו, אשר כתב לשר האוצר: "המשנה למנהל הכללי במשרד התחבורה נושא באחריות, מכוח סמכותו של המנהל הכללי, על תחבורה בשטחים, כולל לבנון", או על מנכ"ל אחר, קודם, מר דן חירם, הכותב כי המשיב "בתוקף תפקידו זה, הוא ממונה... וכן על קציני המטה לתחבורה בשטחים המוחזקים", או מנכ"ל אחר, נוסף, מר אהוד שלו, הכותב לנציבות שירות המדינה: "קציני המטה לתחבורה באזורי יהודה, שומרון, עזה וצפון סיני, מרחב שלמה ודרום סיני כפופים ישירות אליו" (למשיב), או מנכ"ל נוסף באותו משרד, אריה גרוסבורד הכותב לאגף התקציבים באוצר: "בתוקף תפקידו כאחראי על התחבורה בשטחים, קצין מטה תחבורה באיזור רמת הגולן ובאיזור דרום לבנון, ביצע מר שלמה לרר... (נספח לתצהיר המשיב). ומה חשיבות לשאלה אם האחריות היא "מינהלית" או תפקודית"? אחריות "מינהלית" לנושא משרה בשטחים מכניסה את הנושא בה בד' אמות הסכם השטחים, בעוד אחריות "תפקודית" למי שאינו נושא במשרה בשטחים תשקול, למירב, אם עיקר העבודה בוצע בשטחים. האם לאור סתירה בולטת זו בין דברי העד לוי, לכתובים של כמה מקודמיו בתפקיד והשר הממונה עליו, יכול ורשאי בית-דין זה להתערב בקביעתה של הערכאה הדיונית, שופט ונציגי ציבור? יש לזכור כי על הערכאה ששמעה את העדים לקבוע את משקלה של עדות ומהימנותם של עדים "על-פי התנהגותם של העדים, נסיבות העניין, ואותות האמת המתגלים במשך המשפט" (סעיף 53לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971). אף העובדה שעדים נוספים, ביחוד מר שחר שפירא, תמכו בנקודות שונות בגרסתו של מר לוי, אין בה בדי לשנות מהתרשמותו של בית-הדין האזורי, ולהביאנו לסטות מהכלל על-פיו לא תתערב ערכאת ערעור בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית, כל עוד מעוגנים אלה בחומר הראיות. אשר להתנהגות העד לוי, התנהגות השוקלת בקביעת המהימנות, סביר שבית-הדין האזורי התרשם מדבריו הבוטים בכלל, וביחוד כלפי קודמיו. כך למשל, בדבריו כלפי קודמו, עוזי לנדאו: "אדון עוזי לנדאו היו לו רגעי חולשה, ורצה להיענות לבקשה של לרר, כתב את המכתב תוך ידיעה ברורה שלא יצא מזה כלום, רק לידי חובה, בדיוק כמו שאני כתבתי לנציב שירות המדינה לתת לו תנאי מנכ"ל לצורך הוצאתו מהמשרד", אחרי שקודם לכן הוא יוצר את הרושם שמר לנדאו חתם על המכתב כ"חותמת גומי", באמרו: "אתה מכיר את הידים ידי עשו והקול קול יעקב?" .14בסוגית המהימנות, נתייחס לתרעומת אחתנוספת של המערערת; "מצינו כי בית-הדין לא חס אפילו על כבודו של אדם בא בימים, הגון ובר לבב, כמר ברנפלד, אשר לאחר פרישתו לגמלאות נקרא על-ידי המדינה לעבוד במשרה חלקית לביצוע משימה אחת בלבד..." (סעיף 16לעיקרי הטיעון). אין אנו יודעים מהיכן נטלה הפרקליטות את המידע על זקנתו המופלגת של העד, מאחר שבתצהירו הציג מר ברנפלד את עצמו כ"עובד בנציבות שירות המדינה". יש לנו יסוד להניח כי אף אם הוא גמלאי - נכונו לו עוד שנים רבות עד שיזכה להיות ראוי לכינוי "בא בימים", שפירושו - זקן מופלג. לעצם הדברים - אין בעובדה שבית-הדין (בסעיף 35לפסק-הדין) מצא טעות בתצהירו ובעדותו של מר ברנפלד, כדי לפגוע בעד. אין רמז כפסק-הדין לכך שהטעות נעשתה שלא בתום לב. .15העולה מכל האמור הוא כי לאחר שעיינו בפרוטוקול בשלמותו, ובפסק-הדין שבערעור, מצאנו שאין מקום בהליך זה לחרוג מהכללים בעניין התערבות ערכאת ערעור בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית. .16מוצאים אנו לנכון להפנות למספר נקודות העולות מדרך ניהול הדיון בבית-הדין האזורי. הדיון בבית-הדין האזורי השתרע על מספר רב מאד של ישיבות, ואשר נאמר בהן הועלה על הכתב בלא פחות מ- 462עמודי פרוטוקול, בחלקם מוקלטים; כמו כן הוגשו 126מוצגים; 65מטעם המשיב (התובע) ויתרם - 61במספר על-ידי המדינה. ערים אנו לכך כי לאחר מעשה קל לקבוע כי חלק מהדברים והמוצגים לא היו רלבנטיים ולא נגעו לעניין, אך לגבי כמה מהם ניתן היה לעמוד על כך במהלך הדיון, ולמנעם. נבהיר את דברינו בשתי דוגמאות: האחת - לפירוש עמדו הוראותיו הנורמטיביות של הסכם קיבוצי על נספחיו, פסקי בוררות של המוסד לבוררות מוסכמת, והחלטות "ועדות מעקב" המשותפות לממשלה ולהסתדרות עובדי המדינה. לצורך פירושם של אלה אין צורך בהשמעת עדים, הן על-פי המקובל על בית- דין זה מימים ימימה בקשר לפירושו של הסכם קיבוצי (דב"ע לא/1- 4[6], בע' 9-268), והן מדיני החוזים, על-פיהם יש לפרש חוזה, בראש ובראשונה, על-פי אומד דעתם של הצדדים כפי שהוא משתמע מתוך החוזה (סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973; דב"ע מח/22- 4[7], בע' 465). הדברים יפים אף לפירושו של פסק בוררות (סעיף 61(ב) לחוק החוזים). לאור כל זאת, לא היה מקום, למשל להרשות שאלות בנושא כיצד מפרש איש נציבות שירות המדינה את "ההסכם שהקים את המוסד לבוררות מוסכמת" (בע' 310). השניה - חלק מכל חקירה נגדית הוא נסיון לערער מהימנותו של עד. לעניין זה מותר להגיש פסק-דין המגלה כיצד התייחס בית-משפט (או בית-הדין) לעדותו של אותו עד. אך מכאן ועד להצגתם של סיכומים ותצהירים שהוגשו במשפט האחר - רחוקה הדרך. .17לקראת סיום מוצאים אנו לנכון להתייחס ללשון בה נקטה הפרקליטה אשר יצגה את המדינה בהודעת הערעור, במסמך הנושא את הכותרת "עיקרי טיעון", (אך הוא למעשה "סיכומים בכתב"), ובתשובת המדינה לסיכומי המשיב, בהם השתלחה, ללא רסן, ובעקביות (שאינה ראויה להערכה) בבית-הדין האזורי. נביא להלן, אף כי באי-רצון, מספר "פנינים": סעיף 18לכתב הערעור: "כמו כן תטען המערערת כי מקריאת פסק-הדין של בית-הדין קמא עובר כחוט השני, כי בית-הדין נקט עמדה חד-צדדית, הן בקביעותיו העובדתיות והן במסקנותיו המשפטיות, באופן החורג מתפקידו כערכאה שיפוטית. המערערת תדגיש עוד כי בין השאר, באו הדברים לידי ביטוי בשעה שבית-הדין נקט לשון חריפה ולא נזהר דיו בקביעותיו לעניין מהימנות עדים לצורך ושלא לצורך, וזאת שעה שבמשך למעלה ממחצית ההליך היה רק נציג ציבור אחד נוכח באולם בית-הדין. הדברים באים לידי ביטי גם בדרך ניהול המשפט, ובאופן שבו הרשה את ניהול החקירות, ולהוסיף על כך - בסגנון בו נקט בית-הדין בפסק-דינו". ובעיקרי הטיעון: סעיף 12: "לטיפול מיוחד זוכים כל העדים מטעם המדינה...". סעיף 15: "בית-הדין מרחיק לכת בקביעותיו, בלי שבדק את הדברים די צרכם". סעיף 16: "התחושה הקשה כי בית-הדין קמא חרג מהמסגרת הסבירה והמאוזנת של ניהול משפט...". סעיף 19: "אפשר שבית-הדין נשבה בקסמן של מליצותיו, ולא שם ליבו מהו הצליל העולה מהן". סעיף 31: "להניח דעתו של בית-הדין קמא...". ובתשובת המדינה לסיכומי המשיב: סעיף 5סיפה: "התעלמות בית-הדין מהמסמכים הנוגדים במפורש את מסקנתו בדבר היות מירוז "בורג קטן", מותירה טעם מר בפה ותמיהה גדולה בלב". סעיף 6רישה: "לא פחות מתמיה הוא נסיונו של בית-הדין קמא להטיל ספק בעדותה של עדה זו". בסעיף 7: "ובוודאי לא היה הדבר בסמכות בית-הדין ליטול על עצמו את מלאכת תקיפת עדות המומחה". ספק רב אם דברים אלה עולים בקנה אחד עם הוראת כלל 32(א) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986, אשר זה לשונו: "כבוד לבית-המשפט עורך דין ישמור, בעמידתו לפני בית-המשפט, על יחס כבוד לבית-המשפט, תוך הגנה על זכויות לקוחו בהגינות, במסירות ותוך שמירה על כבוד המקצוע". אשר על כן יועבר עותק מפסק-דין זה לידי הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בירושלים, שישקול אם יש מקום לנקוט בצעדים משמעתיים נגד הפרקליטה. .18סוף דבר - הערעור מתקבל. לאור האמור בסעיף 17לעיל - ישא כל צד בהוצאותיו.עובדי מדינהשטחי יהודה ושומרון