קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערר על החלטה לשחרר לחלופת מעצר: 1. א. בפני ערר על החלטת בית-משפט השלום בטבריה (סגן הנשיא רון שפירא - ב"ש 98/2165, שלום טבריה) באשר הורה לשחרר את המשיב ובחלופות כפי העולה מהחלטתו, נשוא בקשת המערערת למעצרו של של המשיב עד תום ההליכים נגדו עפ"י סעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו1996- (להלן - "החוק"). לחלופין טוענת המבקשת בערר כנגד החלופות אותן קבע בית-משפט קמא. ב. על פי המיוחס לנאשם בכתב האישום, עבר עבירות של סחיטה בכח, סחיטה באיומים, פציעה בנסיבות מחמירות, תקיפה חבלנית בנסיבות מחמירות, גרימת נזק במזיד והתנהגות פסולה במקום ציבורי בניגוד לסעיפים 427(א) (רישא) 428(א) (רישא), 335+334(א)(1)+(2), 382+380(א), 452 ו- 216(א)(1) לחוק העונשין תשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"). 2. א. עובדות כתב האישום מלמדות על חומרת המעשים המיוחסים לנאשם. פירוט העובדות בכתב האישום מלמד כי על פי המיוחס לנאשם היכה במתלונן מכות נאמנות לרבות באמצעות מפתח או כלי חד אחר, היכה אותו במקל בכל חלקי גופו, השליך עליו בכח כסאות ועציצים, פגע בו וגם במתלוננת, וגרם לחבלה במתלונן. העבירות המיוחסות לנאשם בוצעו בתוך מסעדה בטבריה. (ראה פירוט האירועים בסעיף 2 בהחלטת בית משפט קמא) הרקע לביצוע העבירות חמור, התקיפה אלימה קשה ובריונית ולוותה גם באיומים קשים לרבות איומים ברצח - "אם לא תחזיר לי את הכרטיס אני אזיין אותך וארצח אותך, אתה לא יודע עם מי יש לך עסק". הודעת אלין מיום 98/11/25. ובהודעת אמיל: "אם לא תחזיר את הכרטיס אני אגיע עד לכפר שלך ואירה לך בראש ואהרוס את המקום... אני חוזר בעוד שעה ואם הכרטיס לא פה אני הורג אותך". (הודעת המתלונן מיום 98/11/25). ב. בית-משפט קמא קבע בהחלטתו כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של נאשם, כאלה המקיימות עילות מעצר על-פי החוק. בחנתי את הראיות לכאורה בתיק החקירה כפי שהוגשו לפתחי, הבחינה מלמדת אכן על קיום ראיות לכאורה המקיימות עילות על פי דרישת החוק, כמו כן מתקיימת בנאשם חזקת המסוכנות. (קביעת בית משפט קמא כי אין ראיות לכאורה להוכחת עבירה של פציעה בנסיבות מחמירות דווקא נקבעה אף היא כהלכה לאור התעודה הרפואית אך אין בקביעה זו כדי לגרוע דבר מהקביעות באשר לנדרש לענין קיום ראיות לכאורה על פי סעיף 21 לחוק, וגם אם אין ראיות לכאורה לפציעה של ממש, אין בכך לגרוע ממהות הארוע הבריוני והאלים ובעזרת נשק קר). ג. לטענת המערערת אין מקום לחלופות מעצר בענינו של המשיב ולחילופין כמבואר, חלופות המעצר כפי שקבע בית-משפט השלום אינן מספיקות בנסיבות המקרה. 3. א. המבקשת עתרה כמבואר, למעצר הנאשם עד תום ההליכים על פי סע' 21 א' לחוק. לא למותר לציין כבר כאן ועכשיו כי הנאשם בשלב זה הינו בחזקת חף מפשע ובית המשפט ישקול בזהירות בקשה למעצר עד תום ההליכים אשר משמעותה לשלוח הנאשם, כבר בשלב זה, מאחורי סורג ובריח ובטרם הכריע בית משפט להרשיע הנאשם על פי הראיות שבפניו, לאחר ליבונם ומעל לכל ספק סביר. ב. בית המשפט מצווה שעה שהינו דן בבקשה למעצר עד תום ההליכים לברור, לבור לבדוק ולבחון את הראיות הלכאוריות אשר הוגשו לפתחו גם בשלב זה, אין בית המשפט פטור מבדיקתם משקלם ומידתם וקביעתו בשלב זה צריכה להיות על פי התשובה לשאלה האם מדובר בראיות לכאוריות אשר בסיס להן להרשעה בעתיד או שמא ראיות פריכות בפניו. למותר לציין שלענין זה, נבדקות גם טענות הנאשם באותה אמת מידה. ראה לענין זה ב"ש 80/322, מדינת ישראל-אוחנה, פ"ד ל"ה (1), עמ' 359, ראה בעיקר בעמ' 362: "...בית המשפט איננו צריך להתעלם מראיות (הסותרות גירסת ההגנה) ולהסתפק בהסתכלות על הראיות לכאורה של התביעה בלבד. חובה עליו לתת דעתו לראיות האחרות והסותרות הללו כדי להגיע להערכה כוללת של הנתונים שבפניו". (ההדגשות שלי). ראה לענין גם ב"ש 84/765, מדינת ישראל - פלוני, פד"י מ"א (4), עמ' 396. ג. המאשימה צריכה להראות בשלב זה על פי הראיות הלכאוריות תשתית עובדתית הקושרת את הנאשם למיוחס לו והמכלול של הראיות הנ"ל מצריך ככאלה בדיקה זהירה. (ראה לענין זה ב.ש. 85/321 מדינת ישראל נ' יוסף בן בונק פסטינג ואח', פד"י ל"ט(1) 802, ראה ב.ש. 89/368 מדינת ישראל נ' מאיר בן בנימין, פד"י מ"ג(2), 430). בבש"פ 95/8087, פד"י נ (2), 113, קבע בית המשפט העליון בערעורו של שלמה זאדה נגד מדינת ישראל, את הקווים המנחים לבדיקת "ראיות לכאורה". ראיה לכאורה, הינה אותה ראיה אשר טמון בה הפוטנציאל הראייתי, בלשונו של כב' הנשיא ברק, להפוך מראיה גולמית לראיה רגילה עליה ניתן לבסס אשמתו של נאשם מעל לכל ספק סביר, לאחר שראיה זו עברה את ההליך הראייתי הנדרש בעת שמיעת התיק לגופו. לצורך זה די שבאותה ראיה גולמית יהיה טמון "סיכוי סביר" להפוך מראיה לכאורה הנושאת בחובה פוטנציאל ראייתי עתידי להפוך לכזו לאחר תהליך בחינתה במהלך המשפט עצמו. אין בוחנים בשלב דיוני זה, שלב הביניים, הוכחת אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר ומכאן גם הראיה אינה צריכה להיות במשקל כזה, אלא שיהא בה "...רק הכוח הראייתי הפוטנציאלי הטמון בחומר החקירה", כב' הנשיא ברק, בבש"פ 95/8087 הנ"ל, שם בעמ' 147. על רקע קביעות אלה, נבחנו הראיות הלכאוריות שבפני בתיק זה, וכמבואר מסכים אני עם קביעת בית-משפט קמא כי בפנינו ראיות לכאורה, ועילות מעצר כמצוות סעיף 21(א) לחוק ושלא כנטען ע"י הסניגור. 4. א. הנאשם-המשיב עבר את העבירות גם בעזרת נשק קר. מדובר בעבירות חמורות. בנאשם מתקיימת חזקת המסוכנות, חזקה לא נסתרה. לנאשם הרשעות קודמות בעבירות פריצה, אלימות לרבות תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו, נהיגה בפסילה, חבלה במזיד, איומים, היזק לרכוש, העלבה במקום ציבורי, התנהגות פרועה במקום ציבורי, הטרדת עד, החזקת סמים מסוכנים ומסתבר שהענישה עד כה לא גרמה להרתעת הנאשם, הנאשם ביצע את המיוחס לו על פי ראיות לכאוריות של ממש בתיק זה גם כאשר תלויים ועומדים נגדו מאסרים על תנאי, אשר בוודאי משקל להן לענין הבקשה בפני. אופי העבירות אותן עבר הנאשם כמבואר בכתב האישום, על פי הראיות לכאורה, מלמדות כי אין על הנאשם לא מורא דין ולא מורא דיין. לנאשם כמבואר הרשעות לרבות בגין הטרדת עד, עבירות אלימות רבות, עבירות רכוש רבות וכן עבירות איומים והתנהגות פסולה במקום ציבורי ומאסר על תנאי על עבירות אלימות אשר כבר הוארך - ת.פ. 96/3219 (שלום טבריה) גז"ד מיום 96/12/22 בו הוארך מאסר על תנאי של 24 חודשים נשוא ת.פ. 94/1302 (שלום טבריה) (זאת, מעבר לערבויות כספיות). 5. העבירות המיוחסות לנאשם מקיימות את הנדרש על פי סע' 21 א' (ב)4 לחוק. עבירות אלה מקיימות את חזקת המסוכנות בנאשם. 6. א. לאור הקביעה לענין הראיות הלכאוריות השאלות שעדיין קיימות הן, האם התקיים בנאשם יסוד סביר לחשש ששחרורו או אי מעצרו יביא לשיבוש הליכי משפט, התחמקות מלעמוד לדין או לרצות עונשו, להשפיע על עדים, לפגוע בראיות בדרך כלשהיא וכן חשש שהנאשם יסכן בטחונו של אדם או בטחון הציבור (סע' 21 א (1)(א)(ב) לחוק) וכי לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחרותו של הנאשם, פחותה (סע' 21 ב' (1)). יש להדגיש כי על פי המיוחס לנאשם המעוגן כקביעתי בראיות לכאורה, מדובר באשמות חמורות על פי אופיין ונסיבותיהן. הנאשם במיוחס לו הראה לכאורה, ועל בסיס ראיות לכאורה של ממש, בהן טמון פוטנציאל להפוך לאחר ליבון לראיות אשר ישמשו תשתית להרשעתו כנדרש מעל לכל ספק סביר כי קיימת בו מסוכנות של ממש. לנאשם הרשעות קודמות בעבירות אלימות ואין להקל בהם ראש, כפי שניסה הסניגור לעשות. ב. שעה שבית המשפט בודק חלופה אפשרית על פי סעיף 21(ב)(1) לחוק, שוקל הוא מחד את הפגיעה בחירות הנאשם ומידתה והעובדה שטרם הורשע כל זאת ביחס לאינטרס הציבורי ויש לשקול לברור ולבדוק כל מקרה לגופו. המסכת הכוללת שהוצגה בפני אשר כקביעתי קושרת את הנאשם על פי העובדות הלכאוריות אשר הוצגו בפני, למיוחס לו, מלמדת על מסכת קשה. ואומר כאן, כי אין במעצר בית או העברה לעיר אחרת בנסיבות הנאשם שבפני משום אפשרות לחלופה. איני מקבל הנטען על ידי הסניגור כי קיימת אפשרות לחלופה במקרה דנן. קיים חשש לשלום הציבור, חזקת המסוכנות הקיימת בנאשם עולה מהמיוחס לו וזאת בנוסף להרשעותיו הקודמות, לרבות המאסר על תנאי כפי שהוארך. כפי שלא נעלם מעיני בית-משפט קמא, קיימות ראיות לכאורה כי בוצעו כבר על פי הראיות לכאורה פעולות איום על עדים לרבות באמצעות הטלפון. (וראה גם, לענין זה הרשעת הנאשם כעולה מת"פ 92/347 שלום טבריה, בהטרדת עד המלמדת על אי מורא הנאשם מפגיעה בתקינות הליך פלילי) לא ניתן במקרה דנן להשיג את מטרות המעצר בדרך של שחרור בתנאים מגבילים כקביעת בית משפט קמא וכהצעת הסניגור ולמרות הפגיעה בחרות הנאשם. אינני מקבל את עמדת בית-משפט קמא כי למרות קביעתו באשר לראיות לכאורה וקיום עילות המצדיקות מעצר על פי החוק ולמרות חומרת העבירות המיוחסות ניתן לשחרר את הנאשם בחלופת מעצר, אין זה המקרה לכך. בצדק מפנה ב"כ המאשימה לקביעות בית המשפט העליון באשר לחומרה אותה יש לייחס לעבירה של סחיטה באיומים. "בעבירה של סחיטה באיומים, אולי יותר מאשר בעבירות אחרות, נודעת חשיבות לעבר פלילי. ככל שיש לאדם עבר פלילי כבד וממושך בעבירות הכרוכות באלימות, כך יש לחשוש ממנו יותר כשהוא פועל לסחוט באיומים, וכך גם גדלה הסכנה הצפויה ממנו" מפי כב' השופט זמיר בש"פ 95/4107 ת"ע כרך 95 (2) שם בעמ' 1685. (ראה גם בש"פ 92/4663 מפי כב' השופט חשין במקרה דומה באופיו למקרה בפנינו וההתייחסות שם, לאופי העבירות של סחיטה באיומים והקביעה שמעצר בית אינו מוצדק במקרה כזה - שם ת"ע 92 (3) עמ' 2194. גם שעה שבמעצר עד תום ההליכים שמשמעו שלילת חירות נאשם נבדקים היסודות על פי מצוות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו אין להקיש מכך יתור האינטרס הציבורי ושלום הציבור. לא למותר לציין, כי גם בפסק הדין דנ"פ 95/2316, גנימאת נגד מדינת ישראל, פד"י מ"ט (4) 586, נקבע כי מוצדק לעצור נאשם אשר אם יתהלך חופשי נשקפת הימנו סכנה ובכלל זה לתקינות ההליך הפלילי, לשיבוש הליכי משפט, כבמקרה דנן, וכן, פגיעה בעדים והמלטות מאימת הדין. החשש לפגיעה בשלום הציבור, בטחון אחרים וכן כמבואר, פגיעה בהליך הפלילי עצמו, רגלים להם בנסיבות שבפני. במקרה בפני, אין תרופה בחלופת מעצר. 7. סוף דבר, אני קובע כי הראיות הלכאוריות כפי שהוצגו בפני אכן עונות על הנדרש על פי סעיף 21(א) לחוק וכי אין חלופה למעצרו של הנאשם כעולה מסעיף 21(ב)(1) לחוק. יד האינטרס הציבורי, שלום האדם, שלום הציבור ותקינות ההליך הפלילי גוברים ולפיכך אני מורה על מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים נגדו. חלופת מעצרעררמעצר