עשיית דין עצמית במקרקעין

עשיית דין עצמי במקרקעין מוסדרת בסעיף 19 לחוק המקרקעין התשכ"ט - 1969. סעיף 19 לחוק המקרקעין קובע: "מי שמוציא מקרקעין מידי המחזיק שלא כאמור בסעיף 18 (ב)חייב להחזירם למחזיק; אולם אין בהוראה זו כדי לגרוע מסמכות בית המשפט לדון בזכויות שני הצדדים בעת ובעונה אחת, ורשאי בית המשפט להסדיר את ההחזקה, ככל שיראה לו צודק ובתנאים שימצא לנכון, עד להכרעה בזכויותיהם". סעיף 19 רישא קובע את הכלל שבסוגיית עשיית דין עצמית והוא - שכאשר אדם עשה דין לעצמו והוציא מקרקעין מידי המחזיק (שאינו "פולש טרי" בהתאם לסעיף 18 (ב) לחוק המקרקעין) יש להשיב המצב לקדמותו ולהחזיר המקרקעין לידי מי שהחזיקם. יסודו של כלל זה במגמה למנוע הפרת הסדר הציבור, על ידי מעשים שיש חשש שיביאו לאלימות ולקטטה (ר' ע"א 80 / 756 רוזנשטיין ואח' נ. סולומון ואח' פ"ד לח (2), 113 בעמ' 134). סעיף 19 סיפא, מסייג את הכלל האמור ומעניק לבית המשפט סמכות לדון בזכויות של שני הצדדים לגופן, מבלי להשיב תחילה את המצב לקדמותו. בע"א 80 / 756 שהובא לעיל, נחלקו דעות השופטים באשר לנסיבות בהן ראוי שבית המשפט ישתמש בסמכותו וידון בזכויות שני הצדדים מבלי להשיב תחילה את המצב לקדמותו. דעת הרב היתה, כי אין לפרש בצמצום את הוראות סעיף 19 סיפא הנ"ל. כב' השופט כהן, אחד משופטי הרב קבע כדלקמן: "לי נראה, שבית המשפט רשאי להשתמש בסמכותו "לדון בזכויות שני הצדדים בעת ובעונה אחת", כאמור בסעיף 19, בכל מקרה כאשר דרך זו של דיון היא יעילה ומתאימה בנסיבות העניין. אני מוכן להסכים, שהשיקול שאין לעודד עשיית דין עצמית, מהטעמים שפורטו על ידי השופט אלון, חייב להשפיע על הכרעתו של בית המשפט אם להשתמש בסמכותו הנ"ל, אך לא הייתי קובע, שעל בית המשפט להימנע תמיד וללא יוצא מן הכלל מבירור זכויות בעלי הדין, כאשר נעשה שימוש גס באלימות על ידי הנתבע. יש לזכור, שלא פעם דווקא דרך זו של בירור, שבה דן בית המשפט לא רק בהסדרת חזקה באופן ארעי אלא מברר זכויות בעלי הדין לגופן, יכולה לפעול לטובת התובע, מכיוון שדיון כזה מונע מהתובע את הטורח ואת ההוצאות הקשורות בהתדיינות נוספת" (שם עמ' 140). קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עשיית דין עצמי במקרקעין: 1. בתביעה שבפני עותר התובע לצו מניעה קבוע, שבו יורה בית המשפט לנתבעים ו / או למי מטעמם שלא להסיג את גבולו של התובע כמוחזק על ידו ולא לפגוע במטע ו / או בעצים או במה שנותר מהם בדרך כלשהי. 2. טענות התובע התובע הינו בעל זכויות במשק מספר 1 במושב ברכיה. (במפות השונות סומן המשק במספר 37). משק התובע כולל חלקה א' בגודל של כ10- דונם. בחלקה א' נטע התובע פרדס בשטח של חמישה דונם, בשנת 1972. חלקת התובע גובלת בצידה הדרומי בשטח ציבורי, והפרדס נטוע מעבר לחלקה. בקצה הדרומי שלה, גובלת חלקת התובע בואדי. בשל הואדי אושרה לתובע נטיעה מעבר לחלקתו, שאיש לא ערער עליה במשך עשרות שנים. בשנים 91-92 הוקצו לבני החברים במושב חלקות, בחלק הדרומי של חלקת התובע. באותו זמן הובטח לתובע שחלקתו והפרדס לא יפגעו. משיבים 3,2 חתמו על הסכמי פיתוח עם המינהל בגין חלקות, שלטענת התובע, נמצאות בחלקן בחלקתו. בחדש אוגוסט 98 הוסכם בין הצדדים, כי יוזמן מודד על מנת להגיע לפתרון המחלוקת בין נתבעים 3,2 לבין התובע. נתבע 2 בעורמה עקר עצים בחלקת התובע ביום 27.8.98. 3. טענות נתבע 1 האגודה להתיישבות שיתופית - מושב ברכיה, היא בעלת הזכויות במשבצת הקרקע הידועה כמושב ברכיה. במסגרת הרחבת המושב הוקצו לנתבעים 3,2 מגרשים 111, 112, בתיאום עם המינהל. נתבעים 3,2 שילמו סכומי כסף נכבדים בגין הזכויות שרכשו במגרשים. חלק מפרדס התובע נטוע על חלק ממגרשים 111 ?112-, הצדדים חלוקים באשר לזכויות בשטח בו נטוע הפרדס ואשר הנתבעים טוענים לזכויות בו (להלן: שטח המריבה). הצדדים הסכימו על מינוי מודד מוסכם, מר שיאון, אשר יחווה דעתו ויכריע במחלוקת בין הצדדים באשר לשטח המריבה. המודד שמונה בהסכמת הצדדים קבע, כי פרדס התובע פולש לחלקות 111 ?112-. התובע הסכים לקבל כל הכרעה של המודד ואף נשא במחצית שכר טרחתו. לתובע אין זכויות מעבר לגבולות משק מס' 1. תכנית הרחבת המושב החלה לפני זמן רב, אך התובע נמנע מנקיטת הליכים משפטיים והניח להליכי ההרחבה להתפתח. 4. טענות נתבע 2 נטיעה מעבר לחלקה א', לא מקנה לתובע זכויות במקרקעין שמעבר לחלקתו. הנתבע הינו בעל זכויות במקרקעין עפ"י הסכם פיתוח עם המינהל. בהסכם הפיתוח הומחו לנתבע זכויות המינהל להרוס את המטעים הנטועים במקרקעין שהוקצו לו. התובע היה מודע למכירת מגרשים, 111 ?112- שכן בנו התעניין ברכישת אחד מהם. לאור קביעת המודד המוסכם רשאי היה הנתבע לעקור העצים שנטעו במגרש שהוקצה לו, שכן הצדדים הסכימו, עובר למינוי המודד, שאם ימצא שהפרדס נטוע מעבר לחלקה א' של התובע, יעקר אותו חלק של הפרדס. 5. טענות נתבע 3 נתבע זה אינו מיוצג. לטענתו רכש הזכויות בתשלום מלא. 6. בדיון שהתקיים ביום 7.1.99 הצהירו ב"כ הצדדים: "אנו מסכימים כי המחלוקת בתיק זה היא: האם המטע נטוע על חלקה א' של התובע ומהם גבולותיה של חלקה א' זו" (ר' פר' עמ' 4). בהקשר זה, אני מוצאת לנכון לציין, כי טענת ב"כ התובע, בסיכומיו (סעיף 4), כי לדעתו - אין הפלוגתא מייצגת את מלוא המחלוקת בין הצדדים - דינה להידחות. הפלוגתא הוגדרה בהסכמה, לאחר שנשמעו הצדדים. עד לשלב הסיכומים לא חלק איש על פלוגתא זו, ובהתאמה אליה הובאו ראיות הצדדים. "שינוי המחלוקת" בשלב הסיכומים אינו אפשרי, ויש בו כדי לפגוע בצדדים שהסתמכו על ההסכמה, ובהתאם לה הביאו ראיותיהם. 7. ראיות התובע בנוגע לפלוגתא המוסכמת א. התובע המציא בקשה לרשיון נטיעה ת / 1, ואת הרשיון שניתן לו לטענתו לנטיעת הדרים על שטח של 5 דונם, מיום 29.5.72 (צורף לכתב התביעה) ושלפיו ניטע הפרדס (פר' עמ' 11 ש' 21-18), לטענתו. ב. התובע העיד, כי לרשיון הנטיעה לא נדרש לצרף מפה. עוד העיד "אני לא יודע מה יש בסוכנות ובמינהל. אני אומר שהשטח הוא שלי... אני לא יכול לענות לך אם נכון שהשטח שלו אני טוען הוא לא שלי לפי המפות של הסוכנות והמינהל. אני לא צריך לבדוק את זה" (פר' עמ' 14 ש' 23, 26-25). התובע אישר בעדותו, כי על הקצאת מגרשים 111, 112 לנתבעים, ידע כבר משנת 1995. (פר' עמ' 15 ש' 4-1). אשר לחלקה א' העיד התובע "חלקה א' צריכה להיות 10 דונם. ככה זה החלקות של כולם. אני לא מדדתי את חלקה א' שלי. הבן שלי מדד... אני לא מסתכל על מפות אני אף פעם לא ראיתי את המפות שנוגעות לחלקה שלי" (פר' עמ' 16 ש' 26-24). ג. בנו של התובע חיים כהן העיד, כי מאז ומתמיד ידע שגבולות החלקה של התובע כוללים את הפרדס, הוא אישר, כי לפי מפות המדידה הפרדס עובר את גבולות החלקה (ר' פר' עמ' 21 למעלה). 8. ראיות הנתבעים א. נתבעת 1 הגישה חוות דעת של המודד - מר שיאון. במפה שצורפה לחוות הדעת סומנו גבולות חלקתו של התובע, וסומנו נטיעות התובע שמצויות במגרשים 111, 112 שהוקצו לנתבעים 3,2. המודד ציין בחווה"ד שהמשכו של הפרדס שניטע בחלקת התובע נראה במגרשים 111 ?112- . בעדותו העיד מר שיאון, כי בתחילת שנות ה70- נקבעו הגבולות הסופיים של חלקת התובע. "הקביעה נעשתה על ידי המינהל בעיקר על פי מפת הסוכנות והמציאות בשטח" (פר' עמ' 19 ש' 17). המודד העיד, כי הגבול של חלקת התובע שסומן על ידו חופף את מפת הסוכנות בצד הצפוני ומצוי בדיוק על קו המים. (פר' עמ' 11 ש' 26). באשר לנוהל המדידה והרישום העיד המודד: "המדידה נגמרה ב79- ונרשמה ב82-... בעקרון המדידות החדשות של המינהל נעשו בהתאם למפות הסוכנות עם תיקונים קלים ככל הניתן... בעקרון אחרי שגומרים את המדידה שמים לפי הפרוצדורה את המפה במושב, התושבים יכלו להגיש התנגדויות ורק אח"כ זה נרשם. בד"כ אף אחד לא מסתכל". (פר' עמ' 20 ש' 21-14). המודד העיד עוד, כי גודל חלקתו של התובע 9.981 דונם (פר' עמ' 19 ש' 24). ב. נציג המינהל - מנהל המחלקה החקלאית, מר אמיר, שזומן לישיבת קדם המשפט בתיק העיד כי "אגודה שהיא מכינה תכנית תבע צריכה לשים לב שהמגרשים שיועדים (כך במקור - מ.נ.) להקצאה לא יפלו בחלקות א' של בעלי הנחלות. נכון שלחלקות א' יש תבע שמאושרת שממנה ברורים גבולותיהם של חלקות א' גם לפני השינוי. אנו חותמים גם על המפה הקודמת שלפני ההקצאה החדשה וגם על הבקשה החדשה לתבע מתוקנת... האגודה אם עשתה תכנית בנין ערים והכניסה בטעות את חלקה א' למגרשי הקצאה אז היא צריכה לתקן את זה" (פר' עמ' 7). ג. מר שושן מזכיר המושב העיד כי חתם על תצהיר, בשם האגודה, נ / 5 שבו הצהיר, כי מגרשים 111 ?112- פנויים מכל אדם וחפץ, למרות שהיו בהם נטיעות, והטעם לטענתו "אני אמרתי שכל מה שפנוי מבחינת המינהל בשבילנו זה כאילו פנוי" (פר' עמ' 25 ש' 9). ד. יו"ר האגודה מר חטאב העיד ואישר כי המפה נ / 3, בה מסומנים מגרשים 111 ?112-, וגבולות חלקת התובע, בוצעה ע"י המינהל (פר' עמ' 25 ש' 27). עוד העיד: "כל זמן שלא נצרכו לקרקע לצורך המשבצת בכלל לא ידעו על קיום החריגה מבחינת נטיעות התובע, ברגע שתיכננו את ההרחבה נודע על חריגת העצים" (שם ש' 26-25). העד העיד, כי התייחס למכתבו של התובע משנת 96, והראה לו כי בנ / 3 אין כל חריגה (פר' עמ' 25 למטה ובהמשך בעמ' 26). העד אישר, כי הנתבעים והתובע הסכימו על מינוי מודד מוסכם, אך הבהיר שלא היתה הסכמה שעם קבלת חווה"ד יהיו הנתבעים רשאים לסלק העצים של התובע. ה. הנתבע 3 ורעייתו חתמו עם הסכם פיתוח עם המינהל לגבי מגרש 112 ביום 24.2.97 (ר' נ / 18), נתבע 2 התקשר בהסכם פיתוח עם המינהל לגבי מגרש 111 בחדש מרץ 1997 או בסמוך לכך (ר' נ / 15). 9. דיון א. ב"כ התובע טוען בסיכומיו, כי התביעה נועדה להגן על חזקתו של התובע ולמנוע מהנתבעים לבצע בחלקתו פעולות בלתי חוקיות. עוד הוא טוען, כי בפני בית המשפט קיימת רק תביעה אחת והיא תביעה לצו מניעה קבוע. לטענתו, יכול הגורם המתאים, לבקש פינוי התובע לאחר פסק הדין (ר. ס' 16 ?17- לסיכומי ב"כ התובע), ואולם בשלב זה על בית המשפט להשאיר החזקה בידי התובע. ב. לאחר ששמעתי את העדויות בתיק זה, שוכנעתי, כי הצדדים הסכימו למנות מודד מוסכם שיחווה דעתו באשר לגבולות חלקתו של התובע. לא שוכנעתי, במידת ההוכחה הדרושה במשפט האזרחי, כי היה סיכום פוזיטיבי באשר לתוצאות מסקנתו של המודד, וכי התובע הסכים, כי הנתבעים יהיו רשאים לעקור את העצים הנמצאים במגרשיהם, ואשר מצויים מחוץ לחלקת התובע, אם זו תהיה מסקנת המודד. מסקנתי זו מתבקשת מעדויות הנתבעים ונציגיהם כדלקמן: יו"ר הנתבעת 1 מר חטאב העיד: "לא היתה הסכמה שאם המודד יחליט משהו אנו נוכל להוריד את העצים. היתה הבנה שהמודד יבהיר את הדברים" (פר' עמ' 28 ש' 28-27). נתבע 2 העיד כי סוכם שבעקבות חוו"ד המודד יבדקו אפשרויות. נתבע 2 לא טען שסוכם מפורשות שלאחר קבלת חווה"ד יוכל לעקור את העצים (ר' פר' עמ' 37). נתבע 3 העיד, כי היתה הסכמה עקרונית בע"פ שהצדדים ינסו להגיע לפתרון. כמו כן העיד, כי התובע אמר כי אם יסתבר שהוא פולש יבדוק עם מדריך חקלאי אם ניתן להזיז את העצים (פר' עמ' 42, שו' 7 ו24-24-). אשר על כן אני קובעת, כי לא היתה הסכמה של הצדדים, כי בעקבות מסקנות המודד יהיו רשאים הנתבעים לעקור את עצי התובע שבשטח המריבה. ג. אין מחלוקת בין הצדדים, כי בעקבות חוות דעת המודד, עקר נתבע 2 עצי פרי של התובע שמצויים בגבולות המגרש שהוקצה לו. נתבע 2 טען, כי נתבעת 1 התחייבה כלפיו וכלפי המינהל לפנות העצים מחלקתו, כן העיד: "המושב אמר לי במפורש לפנות ויש התחייבות גם של ירמי, לך תפנה ואנו נשלם" (פר' עמ' 37 ש' 22-21). מר יאיר חטאב העיד מצידו, כי לא אמר לנתבע 2 שעם קבלת חוו"ד המודד הוא רשאי לעקור את העצים, אך בהמשך העיד: "אני תמיד אמרתי לשני הנתבעים שמבחינתי המגרש שלהם והם יכולים לעשות בו כרצונם. לא אמרתי להם מה לעשות" (פר' עמ' 31 ש' 22-21). הנתבעים הגישו את המכתב נ / 4, מכתב של נתבעת 1 למינהל מקרקעי ישראל, בו מבקשת הנתבעת להקצות את מגרש 111 לנתבע 2, על אף הנטיעות הקיימות בו, והנתבעת 1 מוסיפה עוד: "לכן אנו מבקשים שתאשרו את המגרש הנ"ל למר ממו אדיר וכל אחריות מכך נופלת אך ורק עלינו בלבד". לאור עדותו של נתבע 2, ונוסחו של נ / 4 אני קובעת, כי נתבעת 1 נתנה אישורה, במפורש או לפחות מכללא, לעקירת העצים של התובע מחלקתו של נתבע 2, בעקבות חוו"ד המודד. ד. הסוגיה שבפני הינה הסוגיה של עשיית דין עצמי. סוגיה זו מוסדרת בסעיף 19 לחוק המקרקעין התשכ"ט - 1969 (להלן: חוק המקרקעין). סעיף 19 לחוק המקרקעין קובע: "מי שמוציא מקרקעין מידי המחזיק שלא כאמור בסעיף 18 (ב)חייב להחזירם למחזיק; אולם אין בהוראה זו כדי לגרוע מסמכות בית המשפט לדון בזכויות שני הצדדים בעת ובעונה אחת, ורשאי בית המשפט להסדיר את ההחזקה, ככל שיראה לו צודק ובתנאים שימצא לנכון, עד להכרעה בזכויותיהם". סעיף 19 רישא קובע את הכלל שבסוגיית עשיית דין עצמית והוא - שכאשר אדם עשה דין לעצמו והוציא מקרקעין מידי המחזיק (שאינו "פולש טרי" בהתאם לסעיף 18 (ב) לחוק המקרקעין) יש להשיב המצב לקדמותו ולהחזיר המקרקעין לידי מי שהחזיקם. יסודו של כלל זה במגמה למנוע הפרת הסדר הציבור, על ידי מעשים שיש חשש שיביאו לאלימות ולקטטה (ר' ע"א 80 / 756 רוזנשטיין ואח' נ. סולומון ואח' פ"ד לח (2), 113 בעמ' 134). סעיף 19 סיפא, מסייג את הכלל האמור ומעניק לבית המשפט סמכות לדון בזכויות של שני הצדדים לגופן, מבלי להשיב תחילה את המצב לקדמותו. בע"א 80 / 756 שהובא לעיל, נחלקו דעות השופטים באשר לנסיבות בהן ראוי שבית המשפט ישתמש בסמכותו וידון בזכויות שני הצדדים מבלי להשיב תחילה את המצב לקדמותו. דעת הרב היתה, כי אין לפרש בצמצום את הוראות סעיף 19 סיפא הנ"ל. כב' השופט כהן, אחד משופטי הרב קבע כדלקמן: "לי נראה, שבית המשפט רשאי להשתמש בסמכותו "לדון בזכויות שני הצדדים בעת ובעונה אחת", כאמור בסעיף 19, בכל מקרה כאשר דרך זו של דיון היא יעילה ומתאימה בנסיבות העניין. אני מוכן להסכים, שהשיקול שאין לעודד עשיית דין עצמית, מהטעמים שפורטו על ידי השופט אלון, חייב להשפיע על הכרעתו של בית המשפט אם להשתמש בסמכותו הנ"ל, אך לא הייתי קובע, שעל בית המשפט להימנע תמיד וללא יוצא מן הכלל מבירור זכויות בעלי הדין, כאשר נעשה שימוש גס באלימות על ידי הנתבע. יש לזכור, שלא פעם דווקא דרך זו של בירור, שבה דן בית המשפט לא רק בהסדרת חזקה באופן ארעי אלא מברר זכויות בעלי הדין לגופן, יכולה לפעול לטובת התובע, מכיוון שדיון כזה מונע מהתובע את הטורח ואת ההוצאות הקשורות בהתדיינות נוספת" (שם עמ' 140). ה. ולענייננו. הפלוגתא בתיק הוגדרה, כאמור "האם המטע נטוע על חלקה א' של התובע ומהם גבולותיה של חלקה זו". פלוגתא זו כפי שהוגדרה יש לראותה כהסכמה של הצדדים שבירור זכויותיהם בשטח המריבה יערך ביחד עם הדיון בהחזרת החזקה לתובע, ועל כן אני סבורה, כי על בית המשפט להכריע בשאלה זכויות אלה, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לו ממילא עפ"י סעיף 19 לחוק המקרקעין. אפילו לא היתה הסכמה כנ"ל, נראה לי, כי נסיבות העניין מתאימות ומצדיקות דיון בזכויות הצדדים לגופן, וזאת לאור המצב שנוצר שלנתבעים 3,2 הסכמי פיתוח עם המינהל בגין מגרשיהם, אשר ממתינים למימוש, לאור העובדה, כי עניין הקצאת המגרשים נשוא הדיון ידוע לתובע זה מכבר והוא לא נקט כל פעולה ממשית בעניין זה אלא המתין בשב ואל תעשה, ולאור הסכמת הצדדים למינויו של מודד מוסכם, אשר מונה בפועל וקבע כי לתובע אין זכויות בשטח המריבה. ו. הזכויות בשטח המריבה מהראיות שהובאו, ואשר פורטו לעיל, עולה, כי התובע לא הביא ראיות כלשהן באשר לגבולות חלק א' של משקו. התובע העיד כי אינו מכיר את מפות הסוכנות והמינהל, הוא העיד שאינו יודע אם לפי מפות אלה השטח שבמחלוקת, מצוי בחלקתו (פר' עמ' 14 למטה), הוא גם העיד שמעולם לא ראה מפות הנוגעות לחלקתו (פר' עמ' 16 ש' 27). בקשת הנטיעה ת / 1, והרשיון שצורף לכתב התביעה, אין בהם כדי להוכיח דבר באשר למעמדו של התובע במגרשי הנתבעים 3,2, וזאת כאמור בהיעדר מפה, בהיעדר אינדיקציה לכך שאישור הנטיעה מתייחס לתובע, ובהיעדר הוכחה שת / 1 מתייחס בכלל לפרדס נשוא הדיון. טענות ב"כ התובע בסיכומיו, כאילו הקצאה לנטיעה היא הקצאה ל49- שנה, דינה להידחות. טענה כזו לא נטענה ולא הוכחה במהלך הדיונים. כמו כן לא הוכח שניתן אישור לנטיעה מעבר לגבולות חלקת התובע. טענות ב"כ התובע בסיכומיו, כי התובע הינו בר רשות במקרקעין, דינן להידחות, לאור הפלוגתא שהוגדרה בהסכמת הצדדים. בשולי הדברים אציין, כי ספק בעיני אם טענה זו היתה מתקבלת, אפילו הוגדרה כפלוגתא, לאור עדותו של יו"ר האגודה - חטאב, לפיה החריגה מן הגבולות של החלקה התגלתה רק עם ביצוע המדידות לקראת ההרחבה. התובע אישר כי ידע כבר בתחילת שנות ה90- על תוכניות ההרחבה של המושב, (פר' עמ' 14 ש' 16-15), וכי הוא יודע על הקצאת מגרשים 111 ?112- לנתבעים 3,2 משנת 1995 (פר' עמ' 15 ש' 4-1). התובע העיד, כי התלונן על כך. בת / 3 מיום 15.1.96 התריע התובע על כך שהתברר לו משמועה, כי רוצים לפגוע בחלקה א' שלו. בת / 5 מיום 9.12.97 התריע על כך בא כוחו. מלבד זאת לא ננקטה כל פעולה ע"י התובע. נתבעים 3,2 התקשרו בהסכמי פיתוח עם המינהל בגין מגרשים 111 ?112-, בשנת 1997 שילמו כספים ושינו מצבם לרעה. התובע לא בדק את המפות, ולא התנגד לרישום גבולות החלקה והמגרשים. מטעם הנתבעים העיד כאמור, המודד מר שיאון, שקבע כי פרדסו של התובע פולש למגרשים 111 ?112- - שהוקצו לנתבעים 3,2, הכל כמפורט במפה שצירף לחווה"ד. שיאון העיד, כי גבולות חלקת התובע נקבעו על ידו על סמך חומר המדידה הרלבנטי שהוצא על ידו ממרכז למיפוי ישראל. הוא העיד: "הסוכנות מדדה את זה שהקימו את המושב בשנות ה50-. בתחילת שנות ה70- עשו פעולת רישום שהיא היום הקובעת. ביוזמת המינהל נעשתה מדידה חדשה הרבה יותר מדוייקת בתחילת שנות ה70- והיא קבעה את הגבולות הסופיים של המגרש וכך זה נרשם בטאבו" (פר' עמ' 19 ש' 16-11). עדותו של שיאון לא נסתרה בחקירתו הנגדית. מעדותו של מר אמיר, נציג המינהל, עולה כי ההסכם של המינהל עם האגודה, חוזה המשבצת, קובע "את שטח המחנה איפה שכולם גרים וגם את שטחי העיבוד של כל המשבצת של המושב בכללותו" (פר' עמ' 7 למעלה). אין מחלוקת, כי המינהל הוא בעל המקרקעין, כי היקצה את המשבצת לאגודה וכי זו מנהלת את מקרקעי המשבצת. אין גם מחלוקת, כי התובע מחזיק במשקו כבר רשות. מהראיות שהובאו בפני עולה, כי גבולות חלקתו של התובע הם כמצויין בחוו"ד המודד שיאון, וכי הפרדס פולש למגרשים 111 ?112- שאינם מצויים בחלקה א' של התובע, ומכאן שהנתבעת 1 - האגודה, זכאית להחזיק בהם מתוקף הסכם המשבצת, כפי שהעיד העד אמיר, והיתה זכאית להקצותם לנתבעים 3,2, בהסכמת המינהל. העולה מן המקובץ הוא, כי הנתבעים הצליחו להוכיח, במידה המספיקה לקביעת עובדות במשפט האזרחי, כי שטח המריבה - הפרדס הנטוע במגרשים 111, 112 - אינו כלול בחלקת התובע, וכי התובע הינו פולש למגרשים אלה. עוד הוכיחו כי המגרשים הנ"ל הוקצו לנתבעים כדין. אשר על כן אני דוחה את תביעת התובע למתן צו מניעה קבוע שימנע כניסת הנתבעים למגרשיהם ושימוש בהם (השווה לע"א 80 / 756 שאוזכר לעיל, שם היו נסיבות דומות לענייננו, והתוצאה אליה הגיע בית המשפט שם). סוף דבר תביעת התובע נדחית. אני קובעת, כי גבולות מגרשי הנתבעים, וגבולות חלקת התובע הם כמפורט במפה של המודד שיאון. 3. מאחר וקבעתי, כי אכן עשה נתבע 2 דין עצמי, בעקירת עצי התובע, בהסכמת נתבעת 1, וזאת חלף פניה מתאימה לבית משפט, אני מחייבת את נתבעים 1, 2 בהוצאות התובע בגין תביעה זו בסך 5,000 ש"ח בצירוף דמי מע"מ כחוק, כל אחד.מקרקעיןעשיית דין עצמית