פיצוי בגין הוצאות שבעה

כלל הוא כי יש לפצות התלויים בגין הוצאות נסיעה להלוויה, אחוזת קבר ומצבה. מנגד, הוצאות אזכרה בגין "שבעה", הוצאות סעודת אבלים וכל סכום ששולם לרגל האבל על המת, לא הוכרו בפסיקה כמזכים בפיצוי. (ר' קציר, הנ"ל בעמ' 744-743). קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי בגין הוצאות שבעה: 1. בתאונת דרכים אשר ארעה ביום 10.10.1995, נספה המנוח ז"ל (להלן: המנוח) ובתו, בת השנתיים. באשר לבת, הוגשה תביעה נפרדת בבית המשפט המחוזי בחיפה. המנוח השאיר אחריו אלמנה וארבעה ילדים קטינים. הנתבעות מודות בחבותן לפצות את התובעים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975. השאלה היחידה אשר נותרה במחלוקת היא גובה הפיצוי ומרכיביו. 2. ראשי הנזק והפיצויים המגיעים בגינם. להלן נדון בפרטי ראשי הנזק השנויים במחלוקת בשים לב לראיות והמסמכים שהוגשו. א. הפסד תמיכת המנוח: בראש נזק זה נדון בשני נושאים: .1שכרו של המנוח ו- 2 הכנסות האישה. 1. שכרו של המנוח: בנושא זה קיימת מחלוקת קשה בין הצדדים. אקדים ואומר כי היו הגזמות לא מעטות מצד התובעים, כאשר נזרקו לחלל אולם בית המשפט ובסיכומים מטעמם סכומים גדולים. בפרק זה ייעשה ניסיון להעמיד דברים על מכונם, ככל שהדבר אפשרי. המנוח, בן 37 במותו, היה איש חינוך במקצועו. בין השנים 91- 86 ניהל אולפנה ליד צפת. בשנת 91 נתמנה למנהל בית הספר היסודי "נחלת צבי" בישוב אלון מורה (להלן: הישוב). בספטמבר 94יצא המנוח לשנת שבתון ועסק בהקמת ישיבת "ברכת יוסף" בישוב. הישיבה הוקמה והמנוח מונה למנהלה החל מספטמבר .95 המנוח יצא באותה תקופה לחופשה ללא תשלום מעבודתו כמנהל בית הספר. כאמור, חודש לאחר שהחל בתפקידו החדש, נהרג בתאונת הדרכים. עולה מן העדויות כי המנוח היה אדם מוכשר בתחום הארגון ומוערך ביותר מבחינה מקצועית. (ר' עדותו של המפקח המחוזי של משרד החינוך, מר יחיאל שרמן, עדותו של הרב לבנון, ראש ישיבת "ברכת יוסף" ועדותו של הרב אטיאס, מנהל בית המדרש בישוב). מתלושי השכר שהוגשו (ת/ 2ו-ת/3) עולה כי במספר חודשים במהלך שנת 94, עת שימש כמנהל בית הספר בישוב, קיבל המנוח שכר ממשרד החינוך וכן ממזכירות הישוב. מעדותו של הרב לבנון עולה, כי כיוון שהישוב רצה במנוח כמנהל בית הספר, והשכר ממשרד החינוך לא סיפק את המנוח, הישוב קיבל על עצמו להשלים את שכרו (ר' עדותו בעמ' 15). שכר המנוח הממוצע בשנת 94עד ליציאתו לשבתון עמד על 185, 8 ש"ח ברוטו לחודש. (כפעמיים השכר הממוצע במשק באותה עת). כאמור, בשנת 94יצא לשנת שבתון והחל לעסוק בהקמת ישיבה בישוב. במהלך שנת השבתון קיבל מענקים מקרן ההשתלמות של משרד החינוך וכן שכר מבית המדרש לתורה והוראה בישוב על עבודתו בהקמת הישיבה. הישיבה הייתה כאמור בשלבי הקמה, לפיכך השכר היה נמוך יחסית. (כ- 322, 4 ש"ח ברוטו). עם זאת, כיוון שבאותה עת, כאמור, קיבל תגמולים מקרן ההשתלמות, שכרו הממוצע עמד באותה עת על 383, 8ש"ח ברוטו לחודש. (כפעמיים השכר הממוצע במשק באותה עת). המנוח נבחר לתפקיד של מזכיר הישוב, ובחודש יולי 95 החל לקבל שכר חודשי ממזכירות הישוב בסך של כ- 1700 ש"ח ברוטו. בתחילת שנת הלימודים, ספטמבר 95, החל המנוח לנהל את הישיבה. תנאי שכרו של המנוח סוכמו במכתב מיום 7.9.95, לפיו הובטח לו לקבל שכר של 000, 8 ש"ח נטו (ת/6). ואולם, בתלוש המשכורת של 10/95 מישיבת ברכת יוסף, מצוין סך של 8000 ש"ח כשכר יסוד (ת/8) - כלומר שכר ברוטו של 8000ש"ח. לאור האמור, ניתן לקבוע כי שכרו של המנוח במותו עמד על 700, 9 ש"ח ברוטו לחודש (לרבות שכרו מן הישיבה ושכרו מן המזכירות). התובעים טוענים כי המנוח היה צפוי להעלאת שכר משמעותית במהלך עבודתו כמנהל הישיבה. עם זאת, בקביעת הכנסתו האפשרית של המנוח, דרושה הוכחה מוצקה לתכניות המנוח ולאפשרות הוצאתן לפועל (ר' בעניין זה ד' קציר פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה רביעית, תשנ"ח, בעמ' 775-774). הרב לבנון העיד כי אם המנוח היה מצליח לגייס כספי תרומות לישיבה, שכרו היה עולה. עוד העיד, כי למנוח היה פוטנציאל לגייס כספים כאמור. (ר' עדותו בעמ' 18). קשה לראות בעדות זו כהוכחה מוצקה, אך יש ליתן בחשבון, במסגרת קביעת שכרו של המנוח לעתיד, גם את כישוריו, כפי שהעידו עליהם העדים השונים. יחד עם זאת, ומבלי לפקפק בכישוריו של המנוח, יש להתייחס לעדותו של הרב אטיאס. הוא אישר כי קיימת תחרות רבה לגיוס תלמידי ישיבות, וכל אשר הצליח המנוח לגייס היה 30תלמידים בלבד במקום 300 תלמידים, שהוא מספר היעד (פרוט' 3.7.97, עמ' 23). לאחר פטירתו של המנוח, מספר התלמידים שנרשמו הוא 30 תלמידים בלבד. במלים אחרות, לא מספיק שהיו למנוח כישורים מיוחדים במינם, אלא יש להסתכל על התמונה בכללותה ועל תנאי "השוק" המצומצמים בהם, פעלו או יפעלו כישורים אלה. לפי כך, יחושב שכרו של המנוח לעבר לפי 700, 9ש"ח ברוטו לחודש, החל מיום הפטירה ועד ליום מתן פסק הדין. סכום זה יהיה צמוד בשיעור של % 80 מעליית המדד, מאמצע התקופה. באשר להפסד בעתיד, ועד הגיעו לגיל 65 שנה, ובהתחשב באמור לעיל, ובהנחה כי תנאי "השוק" ישתנו לטובה, נראה לי כי יש לקבוע את שכרו של המנוח כשווה לפי שניים מהשכר הממוצע במשק, נכון ליום מתן פסק הדין. 2. שכר האלמנה: בין השנים 94- 91 עבדה התובעת כמורה לחינוך מיוחד במדרשה לתורה וטכנולוגיה במשרה מלאה והרוויחה 000, 3 ש"ח. (ר' עדותה בעמ' 7) בשנה"ל 94 יצאה התובעת לחופשה לצורך לימודים וטיפול בילדתה החמישית שנולדה. בחודשים אלו קיבלה דמי אבטלה בסך של 114, 2 ש"ח לחודש בממוצע (נ/14). ביום 1.9.95 חזרה לעבודתה כמורה לחינוך מיוחד בהיקף של חצי משרה. שכרה עמד על כ- 780, 1 ש"ח ברוטו לחודש. הנתבעים הציגו את תלושי השכר של האלמנה במהלך השנים 97- 96 וטענו כי התובעת הגדילה את הקף עבודתה ושכרה עלה בהתאם. לפיכך, הם טוענים כי יש להתחשב בשכרה בפועל בשנים שלאחר התאונה. אין לקבל טענה זו. כלל הוא כי הכנסה שהייתה לאלמנה מעבודה שאליה יצאה אחרי מות הבעל, לא תובא בחשבון בבוא בית המשפט לפסוק לה את פיצוייה. (ר' קציר הנ"ל בעמ' 809). עם זאת, גם אין לקבל את טענת התובעת, לפיה השכר שיבוא בחשבון הוא שכרה מספטמבר 95 בלבד. כאמור, התובעת עבדה בין השנים 94- 91 במשרה מלאה. כיוון שלא הוצגו לבית המשפט תלושי משכורת מאותה עת, ועל סמך עדותה שלה, יש לקבוע כהערכה, כי סך תרומתה של התובעת לקופה המשותפת עמד על 000, 3 ש"ח ברוטו לחודש. לאור האמור, יחושב ראש זה לפי שיטת הידות בהתחשב בהכנסותיהם של המנוח והתובעת, בעובדה שהבת מטליה נפטרה בתאונה, וכן בניכוי מס כמתחייב. ב. אובדן שעות עזרה בלימודים, הוצאות הילדים בפנימיות וכן, גינון ואחזקת הבית. התובעת תובעת פיצוי בגין אובדן שעות עזרה בלימודים לילדים. התובעת טוענת כי המנוח נהג לשבת עם בתו בת אל ועם בנו אברהם ולעזור להם בלימודים. כמו כן, נהג לשבת עם בנו הצעיר יצחק יוסף וללמדו תורה. עדות זו נתמכת בעדותה של גב' רחל גביש, יועצת חינוכית בבית הספר בישוב. עדה זו העידה, כי המנוח היה הכתובת לטיפול בבעיות לימודיות וחברתיות של הילדים, וכי נהג לשבת ולעזור לילדיו בקשייהם הלימודים והחברתיים. ואולם, מסתבר כי עדות זו היא יותר של סברה מאשר ידיעה אישית, כך שלא ניתן לסמוך עליה בקביעת עובדות. העדה מציינת בעדותה: "אני לא יודעת מה היה בבית, אני רק יודעת ששמעון לאורך כל הדרך, בכל התחומים, היה לוקח עליו את הבעיות. זה היה מאוד אופייני לו ...". (פרוט' 23.11.98, עמ' 13, מש' 2). ההדגשה לא במקור. בהמשך היא נשאלה אם היא יודעת ידיעה אישית על הטיפול בבעיות הילדים. היא השיבה: "לראות - לא ראיתי. אני יכולה לומר שאם היה צריך לטפל פיזית, והיה קורה משהו בבית הספר, הוא לא היה אומר שבגלל שהוא מנהל בית הספר הוא יקרא לאשתו, הוא היה מטפל בעניינים מיידית. זה התרשמות אישית שלי ... ". (שם, מש' 11). ההדגשות לא במקור. עוד נטען כי בעקבות מות המנוח, נשלחו שני הילדים הגדולים לפנימיות כדי שיוכלו להתחזק לאחר הטראומה הקשה של מות אביהם. לפיכך, נתבע פיצוי בסך 000, 80 ש"ח עבור שכר הלימוד בפנימיות לארבעת הילדים. (000, 10 ש"ח שכ"ל לילד לשנה). התובעת העידה כי כיום נזקקים הילדים לשיעורים פרטיים, והיא משלמת בגינם ישירות לפנימייה. היא העידה, כי מחיר השיעור נע בין 40- 30 ש"ח. כמו כן היא העידה כי לבן הקטן יש מורה פרטי שמלמד אותו תורה, והיא משלמת עבורו 250ש"ח לחודש (ר' עדותה בעמ' 2). עדותה זו לא גובתה במסמכים או קבלות. בעניין תשלום שכר הלימוד לפנימיות - יש מקום לקבל את התביעה בגין ראש נזק זה באופן חלקי. התובעת בעצמה אישרה בעדותה כי היא מקווה ששני הילדים הקטנים לא ישלחו לפנימיות. לפיכך, יש מקום לפסוק פיצויים רק בגין שני הילדים שנשלחו בפועל לפנימיות. (ר' עדותה בפרוט' 27.4.99, בעמ' 21). התובעים מבקשים פיצוי עבור אובדן עזרת אביהם. על פי העדויות, בתפקידו כמנהל ישיבה, היה המנוח עובד שעות רבות, ואין ספק כי לא יכול היה להעניק את אותה רמת תשומת לב שהעניק לילדיו בתפקידיו הקודמים. התובעת הודתה שלא רצתה שהמנוח יקח על עצמו תפקיד של מנהל ישיבה בגלל השעות הרבות שגוזלת עבודה זו (שם, בעמ' 11, ראה גם סדר יומו של המנוח בעמ' 16). לאור האמור, עזרתו של המנוח לילדים, גם אם רצה בכך, לא יכלה להיות אלא במידה קטנה ביותר. גם לעניין הגינון ואחזקת הבית, התובעת טוענת כי תחזוקת הבית, כולל הגינון, היו מופקדים על המנוח. היא העידה, כי לאחר התאונה, החלה להעסיק בבית גנן בעלות של 150ש"ח לחודש, המבצע עבורה תיקונים שונים בבית בתשלום. שוב, לפי סדר יומו העמוס מאוד של המנוח, הוא לא יכל היה לתת מזמנו היקר לנושאים אלה מאמץ מיוחד. אין ספק שמעט הזמן הפנוי שהיה לו היה מקדיש לנושאים בעלי עדיפות גבוהה מאשר גינון. במסגרת ראש נזק זה, יש מקום לפסוק פיצוי גלובלי, על הצד הגבוה, הכולל בתוכו את כל שלושת הנושאים, בסכום כולל של 000, 90 ש"ח, לפי ערכו ביום מתן פסק הדין. ג. הוצאות נסיעה התובעים מתגוררים כאמור בישוב אלון מורה ביו"ש, המרוחק כ- 100ק"מ מהערים הראשיות (ירושלים ות"א). בטרם התאונה היה ברשות המנוח רכב אשר נעשה בו שימוש לכל צרכי המשפחה. לתובעת יש רשיון נהיגה משנת .98 התובעים טוענים כי לאחר התאונה, המשפחה נדרשה לנסיעות רבות בתחבורה ציבורית. התובעת טוענת כי הרכב שנרכש על ידה שימש אך ורק לצורכי נסיעות בתוך הישוב. בנסיעות מחוץ לישוב נדרשו בני המשפחה לנסיעות ציבוריות או למלווה בשכר. התובעת העידה כי ילדיה נוסעים מדי שבוע לפנימיות במצפה יריחו ובפתח תקווה, וכי היא נוסעת לבקר את ילדיה בפנימיות בהן הם שוהים פעם בשבוע לסירוגין. עלות כל נסיעה, לטענתה, בין 300- 250 ש"ח. כמו כן, היא נוסעת לירושלים לצורכי קניות אחת לשבוע או שבועיים, באמצעות הסעה פרטית שעלותה 160ש"ח לכל כיוון, כשעלות כל שעת המתנה היא 25 ש"ח. (ר' עדותה בפרוט' 27.4.99, בעמ' 3). בנוסף מבקרים התובעים את משפחתם המורחבת ועולים לקברו של המנוח אחת לחודש בבית העלמין בבאר שבע . התובעים הציגו קבלות על נסיעות, אך מעיון בחשבוניות וריכוזי הנסיעות שהוגשו לבית המשפט (ת/2) עולה כי רובן ככולן של הקבלות מתייחסות להוצאות נסיעה למטרת "טיפול רפואי או פיזיותרפיה". בגין נסיעות אלה אין מקום לפצות במסגרת הליך זה. מעדות התובעת עולה כי היא מסיעה ברכבה את ביתה תחיה לטיפולים פיזיותרפיים בבית החולים בפתח תקווה. הסעה זו כרוכה בתשלום למלווה (ר' עדות בעמ' 4). כמו כן, התובעת בעצמה העידה כי נסעה לבדה לבקר את בנה ואז ארעה לה תאונה שהשביתה את רכבה. לטענתה, הייתה זו הפעם הראשונה שנסעה עם המכונית ללא מלווה (ר' עדות בעמ' 4). התובעים לא הביאו כל ראיה על גובה התשלום למלווה. יותר מכך, מדברי התובעת ניתן ללמוד כי היא נוסעת מחוץ לישוב במכוניתה. תמיכה נוספת בעובדה זו היא עדותו של שי מזור אשר עקב אחר התובעת כשהיא נוסעת ברכבה הפרטי מחוץ למקום מגוריה. התובעים הגישו חוות דעת של המומחה מר קצין שחישב את עלות הנסיעות המתבצעות ע"י המשפחה בתחבורה ציבורית, בקיזוז הוצאות בגין שימוש ברכב שהיה בשימוש המנוח. על פי נתוני המומחה, ההפרש בין מחיר נסיעת ק"מ במוניות ( 2.51 ש"ח לק"מ) לבין ההוצאות הנמנעות המשתנות ברכב הפרטי (הוצאות דלק, טיפולים לאוטו) שהיה למנוח לפני מותו (0.5239) הוא 1.98 ש"ח לק"מ. חוות הדעת של מר קצין מתייחסת למחיר נסיעה במרחק של 10ק"מ. נסיעה במרחק כאמור אינה רלוונטית כלל לתובעים כיוון שכאמור הם מתגוררים בישוב מרוחק. לפיכך, התחשיב של 2.51ש"ח לק"מ, הרלוונטי לנסיעות קצרות, אינו רלוונטי במקרה זה ויש להביא בחשבון מחיר נמוך יותר. כמו כן, מר קצין לא הביא בחשבון בחוות דעתו את העובדה כי יש בישוב חברת הסעות שעלותה נמוכה יותר מן העלות של מונית רגילה. עלות נסיעה בחברת מטיילי אלון מורה בע"מ היא 1.50 ש"ח לק"מ וכל שעת המתנה מחושבת לפי 25 ש"ח לשעה (ת/26). מעלות זו יש לנכות את ההוצאות הנמנעות ברכב פרטי. לסיכום ניתן לומר כי עולה מהראיות כי בחלק מהזמן היה לתובעים רכב פרטי ובחלק מהזמן לא היה. בנוסף, התובעת משתמשת ברכבה הפרטי לצורך נסיעות מחוץ ליישוב, כך שאין מניעה מלהשתמש ברכבה הפרטי. לפיכך, והיות וסביר כי קורה ויתכנו מצבים בהם התובעת נושאת בהוצאות נסיעה שלא ברכבה הפרטי, ובהתחשב ביתר הנתונים, יש לפסוק בראש נזק זה סכום גלובלי של 000, 50 ש"ח, לפי ערכו ביום מתן פסק הדין. ד. הוצאות קבורה ומצבה כלל הוא כי יש לפצות התלויים בגין הוצאות נסיעה להלוויה, אחוזת קבר ומצבה. מנגד, הוצאות אזכרה בגין "שבעה", הוצאות סעודת אבלים וכל סכום ששולם לרגל האבל על המת, לא הוכרו בפסיקה כמזכים בפיצוי. (ר' קציר, הנ"ל בעמ' 744-743). התובעים הציגו קבלות בגין הוצאת העברת המנוח ובתו לבית העלמין בבאר שבע בסך 1113ש"ח מיום 11.10.95, וכן הוצאות מצבה עבור המנוח ובתו בשתי קבלות של 000, 2ש"ח כל אחת. מכאן אני למד כי הוצאות הכנת מצבה למנוח עלתה 000, 2 ש"ח בלבד, נכון ליום .25.10.95 התובעת העידה בבית המשפט כי חלקת הקבר למנוח במחיר של 000, 10ש"ח, מחיר זה סוכם בתנאי שלא תוצא קבלה. יש לקבל את גרסת התובעת בעניין זה. עם זאת, אין, כאמור, מקום לפסוק פיצוי בגין הוצאות האירוח בשבעה. לאור האמור, יש לפסוק לתובעים החזר ההוצאות הבאות: סך 1113 ש"ח מיום 11.10.95, סך 000, 2 ש"ח מיום 25.10.95 וכן סך 000, 10 ש"ח מיום הפטירה, .10.10.95הסכומים הנ"ל יהיו צמודים למדד בתוספת ריבית מיום הוצאתם ועד ליום מתן פסק הדין. ה. ביטוח מנהלים שאלה נוספת המתעוררת היא מה דין התשלומים בסך 906, 325 ש"ח מיום 20.11.95, שהועברו לתובעים מ"סיני יקב סוכנות לביטוח בע"מ" בגין ביטוח מנהלים של המנוח (נ/7). התובעים טוענים כי אין לנכות סכומים אלו כיוון שסכומים אלו לא השתלמו בשל הפטירה, אלא היו משולמים בכל מקרה בעת פרישת המנוח כשהם משוערכים. הנתבעים טוענים לעומת זאת כי יש לראות בתשלומים אלו תשלום פנסיה, המשתלם לתובעים, עקב מותו של המנוח, ולפיכך יש לנכותם מסכום הפיצויים. במלים אחרות, השאלה העולה בענייננו הנה האם אותו "ביטוח מנהלים" הוא חוזה ביטוח, שאין לנכות את התשלומים בגינו, לפי סעיף 81לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], או שמא מדובר בקרן פנסיה שיש לנכותה משיעור הפיצויים. בע"א 813/81 ציון חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח בוסקילה פ"ד ל"ח (4) 785 קבע בימ"ש העליון כי הנטל להוכיח מהו סוג התשלום, אם הנו פנסיה, ביטוח או אחר, מוטל על כתפי התובעים. בענייננו, אומנם התובעים לא הרימו את הנטל להוכיח מהו סוג התשלום ששולם לתלויים עם פטירת המנוח, ומלבד טענה כי מדובר ב"ביטוח מנהלים", לא הציגו את הפוליסה ואף ויתרו על חקירת החתום על המסמך נ/7- מכתב מ"סיני יקב סוכנות לביטוח בע"מ לב"כ הנתבעות בדבר הפרטים על הביטוחים שהיו למנוח. עם זאת, "כדי שתשלומי הפנסיה שהשתלמו לתלויים, ינוכו מן הפיצויים, שומה להיווכח, כי הם שולמו, ועתידים להשתלם, בשל המוות, ולא רק בעקבותיו; שכן, כאמור לעיל, כדי שטובת הנאה לתלויים תנוכה מן הפיצויים, עליה לנבוע, מבחינת הקשר הסיבתי, מן המוות, ולא רק בעקבותיו" (ר' קציר לעיל בעמ' 892). ויודגש, כי בפתח ישיבת ההוכחות מיום 14.7.99 (עמ' 25), הצהיר ב"כ התובעים, בנוכחות ב"כ הנתבעים, על הסכמה בין הצדדים, שהסכומים הנ"ל אינם ברי קיזוז. באי כוח הנתבעים לא העירו מאומה לעניין הצהרה זו, לא חלקו עליה ושמרו על שתיקה. לפיכך, טענתם של באי כוח הנתבעים בסיכומים, כי הצהרה זו היא בשמו של ב"כ התובעים בלבד, איננה נכונה ויש לדחותה. שתיקתם מחייבת אותם. אי לכך, אין לנכות את הסכומים אשר שולמו לתובעים והנובעים מביטוח מנהלים. 3. ניכויים ושכר טרחת עורך דין. מוסכם כי מסך הפיצויים יש לנכות את התשלומים התכופים אשר שולמו לתובעים כשהם משוערכים ליום מתן פסק הדין. בנוסף, יש לנכות את תשלומי קצבת השאירים אשר שולמה לתובעים כשהם משוערכים ליום מתן פסק הדין, וכן הגמלאות המשתלמות לתובעים על ידי משרד החינוך, כשהם משוערכים עד יום מתן פסק הדין. הנתבעות תשלמנה, כל אחת לפי חלקה בביטוח, את הפיצויים לאחר עריכת חשבון כמפורט לעיל. כן תשלמנה הנתבעות לתובעים, כל אחת לפי חלקה, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של % 13 בתוספת מע"מ והצמדה כחוק. היה והתברר, לאחר עריכת החשבון הסופי, כי סך הפיצויים איננו עולה על שני שליש מסכום סמכותו של בית המשפט, ישלמו התובעים את הפרש האגרה, בהשוואה לזו המשולמת לבית משפט השלום. הוצאות קבורה ומצבהפיצויים