קניין רוחני על פריטי אופנה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קניין רוחני על פריטי אופנה: 1. כללי התובענה שלפניי הוגשה ב- 23.2.04. במשך הזמן הסתיים ההליך כנגד רוב הנתבעים. הוכחות נשמעו בעניינם של הנתבעים 3, 4, 5, 6, 7, 11, 12, 13, 16, 17 ו-18 (להלן: "הנתבעים"). עניינה של התביעה - טענה לזכויות קניין רוחני של התובעים במספר דגמי הלבשה. התובעים הם שותפים בשותפות בלתי רשומה אשר עוסקת בפיתוח, עיצוב, ייצור ושיווק של בגדי אופנה תחת המותג MADNESS (להלן: "מדנס"). הנתבעים השונים הם עסקים או בעלי עסקים שכלפיהם נטענה הפרת הזכויות בדרך של העתקה. הנתבעים כפרו הן בזכויות התובעים והן בהפרות הנטענות. הסעדים שהתבקשו בתביעה הם צו מניעה קבוע ופיצוי כספי (התובעים וויתרו על צו למתן חשבונות). התביעה מבוססת על עילות של גניבת עין ועשיית עושר שלא במשפט (עילה של הפרת סימן מסחר מיוחסת בכתב התביעה אך ורק לנתבעים 14 ו-15, ולא לנתבעים שנותרו). 2. פירוט מעשי ההפרה המיוחסים לנתבעים הנתבעים 3, 4, 5: כלפי נתבעים אלו טוענים התובעים כי העתיקו חולצות מדגמי "ריטה" (נספח ה' לתביעה), "פורמולה" (נספח ז'), ו"רייסינג" (נספח י"ג), ומכרו דגמים מזוייפים אלו בחנויותיהם. הנתבעים 6, 7: כלפי נתבעים אלו טוענים התובעים כי העתיקו חולצות מדגמי "פורמולה" (נספח ז'), "קאררה" (נספח ח') ו"סטרפלס מילניום" (נספח י"ב), והפיצו דגמים מועתקים אלו לחנויות ברחבי הארץ. הנתבעים 11, 12, 13: כלפי נתבעים אלו טוענים התובעים כי העתיקו חולצה מדגם "פורמולה" (נספח ז') והפיצו דגם זה לחנויות ברחבי הארץ. הנתבע 16: כלפי נתבע זה טוענים התובעים כי העתיק חולצה מדגם "פורמולה" (נספח ז') והפיץ דגם זה לחנויות ברחבי הארץ. הנתבעים 17, 18: כלפי נתבעים אלו טוענים התובעים כי העתיקו חולצה מדגם "פורמולה" (נספח ז') והפיצו דגם זה לחנויות ברחבי הארץ. (כך נטען בכתב התביעה; בתצהירים ובסיכומים נכללה התייחסות לפרטי לבוש נוספים). 3. עיקר טענות הנתבעים בכתבי ההגנה שהוגשו מטעמם הכחישו הנתבעים את טענות התובעים. כולם ציינו כי הם עוסקים מוכרים ומנוסים בענף האופנה וכי התובעים מנצלים לרעה הליכי משפט בנסיון להתערב בעסקיהם ובמטרה למנוע תחרות הוגנת. הנתבעים טענו כי בדגמי הלבוש הנ"ל אין כל חדשנות ויחודיות וכי לתובעים אין בהם כל זכות.לגרסת הנתבעים, התובעים כלל לא "המציאו" את האופנה המדוברת, אלא הצטרפו לטרנד עולמי וותיק אשר צבר תאוצה בשנת 2000. את סגנון הלבוש, המתאפיין בכך שהבגד צמוד לגוף וכן בצבעוניות רבה ובשימוש בסימני מסחר מוכרים לענף הספורט המוטורי, ניתן היה לראות בתחרויות של אופנועים, מכוניות ואופניים ברחבי העולם. עוד טוענים הנתבעים כי התובעים העתיקו סימני מסחר מוכרים היטב של חברות בענף המוטורי והאופניים וכי עיון בפרטי הלבוש מלמד כי התובעים עצמם העתיקו סגנון עיצוב מוכר. 4. דיון והכרעה 4.1 מבחן המקוריות לגבי פריטי אופנה, כותב המלומד טוני גרינמן בספרו זכויות יוצרים (2003), בעמ' 92 - 94: "באופן עקרוני, הדוגמה המודפסת או המצוירת על בד או על בגד מוגנת בזכות יוצרים ככל יצירה אמנותית, ובלבד שהיא מקורית. מאידך גיסא, הואיל ובגד הוא מוצר שימושי, הדגם, דהיינו הגזרה או הצורה שלו המוכתבים בחלקם הגדול על-ידי שיקולים פונקציונלים וצורת הגוף, לא זכו, בדרך כלל, בפסיקה להגנה כזו... במקרים רבים, מתן זכות יוצרים למעצב על הדגם שלו עלול להגביל במידה ניכרת את מרחב היצירה של מעצבים אחרים, במיוחד במציאות שבה ציוויי האופנה, שעליהם איש אינו זכאי לבלעדיות, מכתיבים שבגדים הנמכרים בתקופה כלשהי ידמו זה לזה. אך לא מן הנמנע, שגם במסגרת מגבלה זו יהיה עיצובו של בגד מקורי דיו כדי להצדיק קיום זכות יוצרים בו. גם אם הבגד עובר את מבחן האמנותיות ונמצא ראוי לזכות יוצרים, שוב תעמוד בדרכו של המעצב ההוראה בחוק המונעת הגנה כזו ממוצר הראוי לרישום כמדגם. בתי המשפט אכן נוהגים להחיל הוראה זו על בגדים, באופן המונע הכרה בזכות יוצרים בבגד. עם זאת, במקרה אחד, שבו נדונה הפרת זכויות יוצרים בדגמים של שמלות כלה, קבע בית המשפט שאין מניעה להכיר בזכות היוצרים בהן. הסיבה לכך היא שמכל דגם של שמלה יוצרו יחידות בודדות בלבד. לפיכך, הן לא היו ראויות לרישום כמדגם ולא חל עליהן סעיף 22 לחוק. במקרה אחר, סבר בית המשפט המחוזי בתל-אביב, שמאחר שרישם מדגם אינו מעשי לגבי מוצר עונתי אין להחיל את ההוראה על פריט כזה. החלטה זו תואמת אולי את הדין הרצוי, אך לא ברור אם היא תואמת את הדין המצוי בסעיף 22...". במאמרו המקיף של עופר טור- סיני "דיני קניין רוחני - צעידה אל מילניום חדש (מגמות וחידושים במשפט הישראלי)" קרית המשפט ה 177, 211 (2005) כותב המחבר: "אחת הדרישות המרכזיות להגנת זכות היוצרים, אשר טיבה מושפע במישרין מן הדיון התיאורטי, היא דרישת המקוריות. המדובר באחת הדרישות היסודיות שעל יצירה לעמוד בהן בכדי לזכות בהגנת זכות יוצרים. קיימות גישות שונות בעולם לעניין התוכן אותו יש ליצוק לדרישת המקוריות. מקובל לומר, כי דרישת המקוריות מקפלת בחובה, בראש ובראשונה, דרישת סף של 'עצמאות', 'מקור' או 'היעדר העתקה'. משמעות דרישה זו היא, כי מקור היצירה צריך שיהא באדם הטוען כי הוא היוצר, וזאת להבחין מיצירות שמקורן באדם אחר (העתקה) או בנחלת הכלל. במקרים בהם מדובר ביצירה המבוססת באופן חלקי על יצירה מוגנת אחרת או על מידע המצוי בנחלת הכלל, הגנת זכות היוצרים תיתכן אך ורק ביחס לאותו חלק של היצירה אשר מקורו ביוצר, דהיינו, בערך המוסף אותו תרם ליצירה". ואכן, בע"א 513/89 S/interlego נ' Exin-Lines Bros. S.A , פ"ד מח(4) 144 (1994) (להלן: "עניין אינטרלגו"), נקבע, כי על מנת לקיים את דרישת המקוריות אין די בכך שהביטוי יהיה תוצר של השקעה מינימלית של משאב אנושי כלשהו, אלא יש הכרח להראות שהיצירה נעשתה תוך שימוש מינימלי ביצירתיות מקורית, כלומר שתהיה פרי "עמלו הרוחני" של היוצר. במקרה של יצירה נגזרת, כזו המבוססת על יצירה קודמת, על היוצר לעבור מחסום גבוה יותר כדי להוכיח שיצירתו עומדת בתנאים של מקוריות ויצירתיות. עוד נקבע, כי שעה שמדובר במוצר פונקציונלי, הרף להגנת זכות היוצרים גבוה יותר, מאחר ועל היצירה לעמוד הן במבחן המקוריות והן במבחן האומנותיות (עמ' 159 - 171 לפסק הדין). הגעתי למסקנה כי פריטי האופנה שהתביעה עוסקת בהם אינם עומדים במבחן המקוריות. מה הציגו התובעים כדי לעמוד במבחן זה? בכתב התביעה טוענים התובעים כי "... אחד מקווי ההלבשה אשר מרדכי [התובע 1 - א.ז.] עיצב ואשר מיוצר ומשווק על-ידי מדנס... ידוע בשם SPORTS WEAR. המדובר בקו הלבשה ייחודי ויוצא דופן אשר מדנס השקיע רבות בעיצובו, בפיתוחו ובייצורו, ובין היתר, באיתור וברכישת חומרי גלם מובחרים בחו"ל, בגרפיקות, בהדפסות, בסמלים ובאביזרי אופנה בהם נעשה שימוש בקו הלבשה זה... ספורט מרוצי המכוניות שימש כמקור ההשראה לעיצובים... ההברקה של מדנס מתבטאת, בין היתר, בהמרת הלבוש המקצועני הנוהג בתחום מרוצי המכוניות, ללבוש אופנתי, ייחודי, חדשני ועכשווי הפתוח לשימוש יומיומי של הקהל הרחב. התבוננות בדגמי הלבוש של מדנס יוצרת בעיני המתבונן זיקה רעיונית בין כל אחד מהדגמים לעיל ובין ספורט מרוצי המכוניות" (סעיפים 13, 15). ניסוח זהה נכלל בתצהירי העדויות הראשיות של התובעים. אין די באותה "הברקה" או "המרה". התובעים קיבלו השראה מהלבוש המקובל בענף הספורט המוטורי, ייצרו בגדים באותו סגנון ספורטיבי, זאת תוך שימוש בכיתובים, חלקם מעין "מדבקות", של סימני מסחר מוגנים, ובהם: STP, CARRERA, SCHWINN, MOTOREX, ELF, MATRA, PIRELLI (נסחי סימני המסחר - נספחי ג' לתצהירי הנתבעים), ללא קבלת אישורים כדין. הסבריו של התובע 1 בהקשר זה היו לא ברורים ופתלתולים (עמ' 72 - 86 לפרוטוקול). למעשה, התובע 1 נאלץ להודות בחקירתו הנגדית כי הייחודיות של הבגדים מתבטאת בצבעוניות שלהם, בסמלים המפוזרים עליהם, וכי כפי שהוא הלך עם ה"טרנד" הזה, כך עשו בעצם גם הנתבעים: "... ש: אז איך הגעת לשם "שווינג", המצאת אותו? ת: אהבתי את הלוגו ואיך שזה נראה. ש: איפה ראית את הלוגו? ... ת: נפגשתי בו. נתקלתי בסוג הכיתוב הזה, שינינו קצת צבעים, קצת כל מיני דברים. שאלתי גם את יעקב קלדרון לגבי זה, הוא אמר שזה לא רשום, הדפסתי את זה. זה היה לתת את ה"לוק" הזה... ש: אני שוב שואל, איפה נתקלת בסימן "שווינג" שהוא מצא חן בעיניך עד כדי כך שאתה החלטת לעשות בו שימוש? ת: איפה נתקלתי בו? ש: כן. באינטרנט, בקטלוגים, בתערוכות? ת: גם וגם... ש: מאיפה לקחת את ה- GT? ת: עוד פעם, השראה של ספורט, של מוטוריקה. ש: בדיוק אותה השראה שקיבלת כשהחלטת לייצר את דגם "פורמולה"? ת: נכון. ש: ואותה השראה שקיבלת כשהחלטת לייצר את דגם "קררה"? ת: נכון... ת: תראה, כל הסימנים האלה, מה שאתה רואה פה, זה היה רק לעטר את החולצה, זה לא עכשיו איזה משהו לבוא לקחת סימן ולהשתמש בו ולמכור אותו, זה סה"כ סימני קישוט. זה כמו שעכשיו אתה הולך עם חולצה ואתה שם עליה דרגות כי זו האופנה או שאתה עושה קרעים זה הליין, הוא היה כזה. זה היה יותר עיטור של החולצה, לא היה פה קטע ממש להשתמש בסמלים פה. זה כל היופי של החולצה... ש: הסמלים האלה, אלה בעצם העיצובים הדומיננטים בחולצה? ת: תשמע, זה מה שנותן לה את היופי, את החיים... ש: החדשנות שלכם בעצם לפי מה שאתה אומר זה, בוא תתאר אתה, מה החדשנות שלכם בדגמים? ת: מה ז"א החדשנות שלנו? ש: אתה טוען בתצהיר שלך, שהדגמים האלה מקוריים וחדשניים, באיזה אופן, מה מיוחד וחדשני בהם ומה מקורי בהם? ת: הצבעוניות שלהם. באותה תקופה זה היה טרנד של צבעוניות, הרבה צבעוניות, הרבה חיתוכים, הרבה קווים, פסים למיניהם. אתה רואה גם כמה העתיקו אותם, בגלל זה הם הייחודיות גם ש: אתה אומר שהעתיקו, אנחנו אומרים שהם הלכו לפי אותו טרנד שאתה הלכת. ת: בסדר, צודק" (ההדגשות במקור - א.ז.). גם העד מטעם התובעים, מר ליאור דניס, אישר כי הסמלים והסגנון היו מוכרים לו מאירועי ספורט בטלויזיה (עמ' 19 - 20 לפרוטוקול). במצב דברים זה לא ניתן כלל לומר כי התובעים רכשו זכות כלשהי בדגמים המדוברים. שמא טעיתי במסקנתי זו אתייחס בקצרה לעילות התביעה. 4.2 גניבת עין עוולה זו נקבעה בסעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט - 1999: "לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר." עוולה זו, בעיקרה, "בת דמות היא לעוולה הקודמת", זו שנכללה בסע' 59 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; ההלכות הקודמות ישימות גם כיום (ע"א 5792/99 תקשורת וחינוך דתי יהודי משפחה (1997) בע"מ נ' אס.בי.סי. פרסום שיווק וקידום מכירות בע"מ, פ"ד נה(3) 933, 941 (2001); להלן: "עניין משפחה"). במקרה שבפניי, קיים אכן דמיון ניכר בין פרטי הלבוש שיוצרו על ידי התובעים לבין פרטי הלבוש שיוצרו ע"י הנתבעים. יחד עם זאת, בכך לא די. כדי להוכיח את תביעתם בעילה של גניבת עין, על התובעים להוכיח שהמוצר המקורי צבר מוניטין, וכי קיים חשש שציבור הצרכנים הרלבנטי יטעה לחשוב שהמוצר של הנתבעים הוא המוצר של התובעים או קשור אליו (ע"א 8981/04 אבי מלכה-"מסעדת אווזי הזהב" נ' אווזי שכונת התקווה (1997) ניהול מסעדות בע"מ (2006); עניין משפחה; ע"א 523/91 כהן נ' נדיר, פ"ד מט(2) 523 (1995), להלן: "עניין נדיר", ע"א 634/89 ריין נ' Fuji Electronics Co., פ"ד מה(4) 837 (1991), להלן: "עניין ריין"). אכן, "על מנת לבסס תביעה בעילה של גניבת עין בגין חיקוי צורת המוצר עצמו, על התובע להוכיח קיומו של מוניטין במוצר, דהיינו כי צורתו של המוצר כשלעצמה, משמשת בפועל לבידולו ולזיהויו של היצרן בעיני ציבור הלקוחות. ואולם גם אם הוכיח התובע מוניטין כאמור לעיל, לא מובטחת לו הגנה בעילה של גניבת עין: עליו להוסיף ולהראות כי ההעתקה שביצע הנתבע הינה של מאפייניו העיצוביים הייחודיים של המוצר, המזהים אותו בעיני הציבור כקשור לתובע, להבדיל ממאפייניו הפונקציונליים, גם אם אלו בעלי תווים אסתטיים. כדי לזכות בהגנה מכוח העוולה של גניבת עין, על התובע להוכיח כי אותם סממנים מבחינים שהועתקו על ידי הנתבע אינם בעלי אופי פונקציונלי או אסתטי, אלא שמדובר בסממנים מועתקים שמטרתם לזהות בין התובע לבין המוצר מתוצרתו. רק לאחר שהוכח קיומו של מוניטין בטובין, אשר אינו מבוסס על סממנים בעלי תפקיד פונקציונלי או אתסטי, יש מקום לבחון האם נוכח הדימיון בין המוצר המקורי לבין המוצר המפר קיים חשש סביר כי הציבור יטעה לחשוב שהמוצר של הנתבע, הינו מוצר של התובע" (ת"א (מחוזי ת"א) 1561/03 פלסטו-ווק (1990) בע"מ נ' מ.א.ג. לפלסטיק בע"מ (2008) (פיסקה 31)). כנקודת מוצא, חזרה והבהירה הפסיקה, כי עוולת גניבת העין אינה יכולה לשמש בסיס לתביעה בכל מקרה של תחרות בלתי הוגנת. זאת על שום התפיסה, כי ההעתקה או החיקוי כשלעצמם, אינם מהווים תחרות בלתי הוגנת, וכי עצם ההעתקה אינו מהווה הוכחה לכך שהתובע רכש מוניטין במוצר או שנתקיימה גניבת-עין. לפיכך, יש הכרח לבחון את נסיבותיו של כל מקרה לגופו, וזאת במסגרת שני היסודות הבסיסיים של עוולת גניבת העין, דהיינו, יש להוכיח קיומו של מוניטין וחשש סביר להטעיית הציבור כי טובין שמציע הנתבע לציבור הם של התובע או שהם קשורים אליו (ראו גם ע"א 9568/05 שמעוני נ' "מובי" בירנבאום בע"מ (2007) (להלן: "עניין שמעוני"; פיסקה 8 לפסק הדין). קיומו של מוניטין: הוכחת מוניטין מהווה תנאי עיקרי מוקדם והכרחי ליצירת העוולה של גניבת עין. המושג "מוניטין" בהקשר הנדון כאן, מתייחס לתדמיתו החיובית של המוצר ולהכרת הציבור בו בתור שכזה. על התובע בגניבת עין להוכיח כי השם, הסימן או התיאור רכשו להם הוקרה והכרה בקהל ושהקהל התרגל לראות בסימן, בתיאור או בשם את ציון עסקו את ציון סחורותיו של התובע. לאמור- כי המוצר רכש לעצמו "משמעות משנית" המקשרת אותו עם התובע עד כי ציבור הלקוחות מזהה את המוצר על-פי חזותו עם תוצרתו של התובע וכי התרגל לראות בחזות המוצר את סחורתו של התובע (ראו ע"א 307/87 מ. וייסברוד ובניו נ' ד.י.ג. ביח"ר למצרכי חשמל בע"מ, פ"ד מד(1) 629 (1990), להלן: "עניין וייסברוד"). לא יוכל התובע להוכיח זאת, תדחה תביעתו מבלי שבית המשפט ייכנס כלל לשאלה, אם מעשי הנתבע מהווים גניבת עין (ראו ע"א 18/86 מפעלי זכוכית ישראליים פניציה בע"מ נ' les verreies de saint gobain פ"ד מה(3) 224 (1991)). ראו גם עניין שמעוני, בפיסקה 9 לפסק הדין. סוגיית הוכחת המוניטין אינה קלה. בעניין ריין נקבע כי אין להגביל את התובע המבקש להוכיח את קיומו של מוניטין לסוגים מסוימים של דרכי הוכחה; מרכז הכובד הוא במשקל הראיה ולאו דווקא בסיווגה; לא מן הנמנע כי סוגם ואופיים של הטובין בהם מדובר, יתוו את דרכי ההוכחה של המוניטין וככל שדרך הוכחה מסוימת תשקף את עמדת ציבור הלקוחות בצורה מהימנה, כך יגדל המשקל שינתן לאותה דרך הוכחה בנסיבות קונקרטיות מסוימות. גם מפרשת נדיר עולה, כי בית המשפט אינו מוגבל בהקשר זה לדרכי הוכחה מסוימות, והוא קובע את ממצאיו על פי מכלול הראיות שבאו לפניו, כשמהימנותן של ראיות אלו ומשקלן הראיתי נתונים לשיקול דעתו. גורם הזמן אינו הגורם היחיד המכריע בשאלת הוכחת הזכות למוניטין, אולם לגורם זה יש משקל ראייתי נכבד; כאשר התובע בגניבת עין מצביע על שימוש נרחב במהלך תקופה ממושכת בסימן או בתיאור מסוים בסחורתו, סיכוייו להצליח גוברים (ראו עניין וייסברוד, בעמ' 632). הגעתי למסקנה כי התובעות הצליחו להוכיח כי הפריטים המדוברים נמכרו בהיקפים גדולים ביותר. כל עדי התביעה העידו למעשה על הצלחה רבה של דגמים אלו וגם הנתונים הכספיים - מספריים מצביעים על כך. הטעיה: התובעים לא הוכיחו לדעתי חשש שציבור הצרכנים הרלבנטי יטעה לחשוב שמוצרי הנתבעים הם הם המוצרים של התובעים. גם אם התובעים הוכיחו מוניטין, כאמור לעיל, היה עליהם להוסיף ולהראות כי ההעתקה קשורה למאפיינים העיצוביים המיוחדים של אותם פרטי לבוש וכי הסממנים המועתקים מזהים את המוצר עם התובעים. הואיל והגעתי למסקנה כי התובעים לא עמדו בהוכחת דרישת המקוריות, וכי מדובר בעיצוב שכל אחד יכול היה לראות אותו בטלביזיה או בפרסומי ספורט ואופנה שונים, לא ניתן לקבוע כי התקיים רכיב ההטעיה. 4.3 הפרת זכויות יוצרים למעלה מן הצורך אציין כי על תובענה זו לא חל חוק זכות יוצרים, תשס"ח - 2007 (להלן: "החוק החדש"), אלא חוק זכויות יוצרים. ס' 1(1) לחוק זכויות יוצרים קובע כדלקמן:ב"בהתחשב עם הוראות חוק זה, תהא זכות היוצרים קיימת במקרים… יצירות ספרותיות, דרמטיות, מוסיקאליות ואמנותיות…". חוק זכויות יוצרים מכיל קטגוריות של יצירות הזכאיות להגנה והחפץ לחסות בצלה של הגנת החוק צריך שיצירתו תיכלל באחת הקטגוריות המצויות בו.וסעיף 22 (1) לחוק זכויות יוצרים, קובע מפורשות: "חוק זה לא יחול על מדגמים הראויים להירשם עפ"י חוק הפטנטים והמדגמים, 1907 פרט למדגמים שאם אמנם ראויים הם לרישום אינם משמשים ואינם מכוונים לשמש כדגמים או כדוגמאות המוכפלים ע"י תהליך תעשייתי". מסעיף זה עולה כי ככלל יצירות הראויות להירשם כמדגמים, לא תחול עליהם ההגנה הנובעת מהחוק, אלא אם כן מדובר במדגמים ייחודיים אשר לא משמשים כדגמים או דוגמאות המוכפלים על ידי ייצור תעשייתי. אין תובע זכאי להגנה על יצירתו, לא מכוח פקודת הפטנטים והמדגמים, ככל שלא רשם את יצירתו כמדגם אצל רשם הפטנטים והמדגמים, ואף לא מכוח חוק זכות יוצרים, 1911, שעה שיצירתו ראויה להירשם כמדגם ומשמשת לייצור תעשייתי (ת"א (מחוזי י-ם) 7361/05 מייזליק נ' קרשי אינטרנשיונאל בע"מ (2007)) (דומה אף כי סעיף 7 לחוק החדש משמר, בעיקרו של דבר, הסדר זה). לאור הוראת סעיף 22 לחוק זכויות יוצרים, ושעה שמדובר בפריטי אופנה הראויים להירשם כמדגמים, אין זכות יוצרים בדגמים הללו (ת"א (מחוזי ת"א) 1948/04 גונן נ' פשוט יבוא ושיווק בע"מ (2009)) (ראו גם: שרה פרזנטי דיני זכויות יוצרים כרך ב' 440 - 442 (2000)). ראו גם: "בישראל נתנו מספר החלטות בנושא זה ובתי המשפט התלבטו בשאלה בהקשר של ההגנה הראויה על ביגוד וברוב ההחלטות נפסק כי בגד ראוי להירשם כמדגם ואין הוא מוגן בזכות יוצרים. על-פי החוק מ- 2007 סעיף 12(2) ו- (3) אמנם קיימת הוראה מפורשת לגבי העתקת הגזרה שהיא יצירה דו-מימדית לבגד שהוא תלת-מימדי, אולם ספק הוא, אם בית המשפט יכיר בבגד התלת-מימדי - יצירה לאור הוראות סעיף 7 בעניין מדגמים. נראה כי גזרת ביגוד מיועדת לייצור תעשייתי וכך גם המוצר התלת-מימדי (הבגד) שמועתק ממנו. לכן נראה שההלכה, שהייתה גם על-פי סעיף 22 לחוק מ- 1911, תמשיך לחול בכל הקשור לביגוד שאינו מיוחד ויוצא דופן ומיועד למודלים ספורים" (שרה פרזנטי דיני זכויות יוצרים - כרך שני 775 (2008)). 4.4 עשיית עושר ולא במשפט בהתאם להוראת סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט - 1979, מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת שבאו לו מאדם אחר, חייב להשיב למזכה את הזכייה. ענייננו בשלושה יסודות: קבלת נכס, שירות או טובת הנאה - היא ההתעשרות; ההתעשרות באה לזוכה מן המזכה; ההתעשרות נתקבלה על ידי הזוכה "שלא על פי זכות שבדין". ואולם, על פי ההלכה שנקבעה ברע"א 5768/94 א.ש.י.ר יבוא יצור והפצה נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ, פ"ד נב(4) 289 (1998) (להלן: "עניין א.ש.י.ר"), נדרש כי יתקיים "יסוד נוסף" לשם ביסוס היסוד השלישי שעניינו התעשרות "שלא על פי זכות שבדין", במצב דברים שבו התנהגות הזוכה איננה עוולה ואינה פוגעת בקניין רוחני, ביחסי אמון או בסוד מסחרי. "יסוד נוסף" זה יכול להתבסס על עוולה, או הפרת אמון, אך יכול גם לנבוע מתחרות בלתי-הוגנת, אשר הופכת את התעשרות הנתבע לכזו שאינה "על פי זכות שבדין". בעניין א.ש.י.ר הנ"ל הוצעה רשימה לא סגורה של מבחני עזר לצורך ההכרעה בשאלה מהי תחרות לא-הוגנת במקרה של חיקוי או העתקה (כב' הנשיא ברק בעמ' 479 - 482; כב' השופטת שטרסברג-כהן בעמ' 431 - 435; וכב' השופט זמיר בעמ' 491). מבחני עזר אלו רוכזו ופורטו בעניין פלסטו-ווק כדלקמן: א. לצורך הכרעה בשאלת התקיימותו של "היסוד הנוסף", יש לבחון האם המוצר של התובע חדשני, מקורי, ייחודי, ניתן ליישום והאם יש בו תרומה משמעותית ותוספת לעומת המצב הקיים. ככל שהיצירה או הרעיון המועתקים חדשניים ומקוריים יותר - כן תגבר הנטיה לראות בהעתקתם תחרות בלתי-הוגנת. ב. יש לבחון את המאמץ והמשאבים שהשקיעו היוצר והמעתיק. כאשר מדובר ביצירה שהושקע בפיתוחה עמל רב, והעתקתה אינה פשוטה, תגבר הנטיה לראות בהעתקה תחרות בלתי-הוגנת. כמו כן יש לבחון האם מדובר במוצר שמפתחו המקורי מבקש לעשות בו שימוש. ג. קיים הבדל בין העתקה חד-פעמית או מקרית, לבין העתקה שיטתית שהושקע בה עמל רב, ואשר מחזקת את המסקנה בדבר תחרות בלתי-הוגנת. כך גם יש חשיבות למידת ההעתקה: חיקוי שהוא מושלם, או כמעט מושלם, מוסיף חומרה על מעשה הנתבע. ד. קיימת חשיבות רבה לשאלת מודעותו של הנתבע להעתקה או לחיקוי. העתקת מוצר מתוך כוונה לחקות את מוצרו של אחר, תחזק את המסקנה בדבר קיומה של תחרות בלתי-הוגנת. ה. כאשר קיימות חלופות סבירות לייצור מוצר דומה מבחינה פונקציונלית השונה בצורתו החיצונית, תהיה נטיה חזקה יותר לראות בהעתקת הצורה תחרות בלתי-הוגנת. ו. כאשר הנתבע מעתיק מוצר שהתובע השקיע ממון רב בפיתוחו, ומוכר אותו במחיר נמוך יותר הנובע מכך שהוא לא נדרש לשאת בהוצאות הפיתוח, מצביע הדבר על תחרות לא-הוגנת. ז. יש לבחון את פרק הזמן שחלף מאז שהחל התובע בשיווק המוצר שפיתח, ועד שהנתבע החל אף הוא לשווק את מוצרו המחקה את מוצר התובע. ההגינות מחייבת כי יוענק ליצרן המקורי פרק זמן מינימלי של בלעדיות, על מנת להחזיר את פירות השקעתו. בעניין זה מן הראוי לבחון גם את אורך חיי המדף של המוצר. ח. כאשר ניתן היה להגן על המוצר שהועתק באמצעות אחד מדיני הקניין הרוחני, והדבר לא נעשה, עלול הדבר להביא לשלילת ההגנה מכח העילה של עשיית עושר ולא במשפט, בהעדר הצדק סביר למחדל זה. לצד זאת הובהר, כי השימוש בעילה של עשיית עושר לא יהווה את הכלל, אלא את החריג לכלל. רק במקרים חריגים, יסודות האמצאה בהם מאופיין המוצר, ייחודו, חדשנותו, משאבי הזמן, משאבי הכסף ומשאבי האנוש שהושקעו בפיתוחו הם בשיעור המצדיק את הטיית הכף לטובת מתן סעד מכוח דיני עשיית העושר ולא במשפט, ולא על-פי האכסניה הטבעית והמקובלת של דיני הקניין הרוחני ודיני הנזיקין (עניין שמעוני, בפיסקה 14). אינני מקל ראש או מזלזל חלילה ב"רעיון" לפתח קו מוצרים תוך קבלת השראה מתחום הספורט המוטורי (ככל שרעיון זה אכן זכאי להגנה לפי דיני הקניין הרוחני). עם זאת, לא הוכחה אותה "מסה קריטית", הנדרשת לצורך החלת החריג האמור. בכל מקרה, קשה להצביע על ייחוד או חדשנות יוצאי דופן במיוחד; לא הוכחה השקעה נפרדת ומיוחדת בפרסום המוצר; ניתן היה להגן על המוצר לפי דיני הקניין הרוחני, אך הדבר לא נעשה (גם אם משיקולים פרקטיים). בנסיבות אלה לא ניתן להתבסס על עילת עשיית העושר. 5. סוף דבר התביעה נדחית. התובעים יישאו בהוצאות הנתבעים (ביחד) בסך של 30,000 ₪ + מע"מ. אופנהקניין רוחני