קשר סיבתי בין תאונת דרכים למוות אדם מבוגר

הנתבעים כפרו בקשר הסיבתי שבין פטירת המנוח (בן 88 במותו) לבין תאונת הדרכים בה נפגע. הנתבעת ביקשה למנות מומחה רפואי בשאלת הקשר הסיבתי שבין התאונה לבין פטירת המנוח. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קשר סיבתי בין תאונת דרכים למות אדם מבוגר: 1. התובעת הגישה תביעה זו כנגד הנתבעים עפ"י חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד") וזאת עקב תאונת דרכים שארעה ביום 20.5.97 כאשר בעלה המנוח ז"ל, בעת שחצה את הכביש ברח' החלוץ בחיפה נפגע ע"י קטנוע נהוג בידי הנתבע 1וכתוצאה מכך נגרמו לו נזקי גוף. המנוח הועבר לבית חולים בני ציון והיה מאושפז עד לפטירתו ביום 14.7.97 (להלן: "התאונה"). 2.הנתבעים כפרו בקשר הסיבתי שבין פטירת המנוח לבין התאונה וטענו כי התובעת זכאית לתבוע כתלויה במנוח אם כי הנתבעת לא הכחישה את עצם ארוע התאונה וכן את חבותה לפצות את התובעת כיורשת של המנוח שהיה כבן 88 שנים בעת פטירתו. הנתבעת ביקשה למנות מומחה רפואי בשאלת הקשר הסיבתי שבין התאונה לבין פטירת המנוח ובהחלטה מיום 23.4.99 דחיתי בקשה זו מהנימוקים הכלולים בהחלטה זו. התוצאה היתה כי הוכר הקשר בין פטירת המנוח לבין התאונה. על ההחלטה האמורה הוגש בר"ע לבימ"ש המחוזי אשר דן בה כבערעור עצמו וכב' השופט ברלינר קבל את הערעור ומינה מומחה רפואי מטעם ביהמ"ש הוא פרופ' י. ברוק. המומחה הגיש חוות דעת ביום 4.8.99ובסיכום חוות דעתו כתב: "להערכתי מאד מתקבל על הדעת שקיים קשר סיבתי בין התאונה והחבלה לבין מותו. ניתן לשער שלו לא היה נחבל הוא לא היה עובר את הניתוח והאישפוז בבית החולים הוא היה ממשיך לשמור את היציבות במצב בריאותו ללא פגיעה בתוחלת החיים הצפוייה". 3. התובעת טוענת בתביעת העזבון לראשי הנזק הכוללים הוצאות בגין טיפול רפואי ונסיעה וכן הוצאות בגין מצבה והלוויה. באשר לתביעתה כתלויה טוענת התובעת כי היא ובעלה המנוח ניהלו משק בית משותף וכי היא היתה תלויה בו. שני הצדדים התפרנסו מרנטה גרמנית כאשר המנוח היה מקבל 272, 1 מ"ג לחודש ואילו התובעת היתה מקבלת 090, 1 מ"ג לחודש סה"כ קבלו שני בני הזוג 362, 2 מ"ג לחודש. עם פטירתו של המנוח מקבלת התובעת סך של 090, 1 מ"ג בעוד שבחישוב עפ"י שיטת הידות מגיע לה 2/3 מההכנסה המשותפת, דהיינו סך של 599, 1 ש"ח כך שהפסדה החודשי מגיע לסך של 469 מ"ג. התובעת טוענת לתוחלת חיים של 4.2 שנים למנוח וסכום ההפסד הינו 638, 23 מ"ג. בנוסף, טוענת התובעת כי נגרם לה נזק מהקטנת קצבת הזקנה כאשר המנוח קבל עובר לפטירתו 804, 1 ש"ח לחודש עבור שניהם ועתה מקבלת התובעת קצבת שארים בסך של 005, 1ש"ח בלבד ועל כן לטענתה יש הבדל של 800 ש"ח לכל חודש. כאשר 2/3 מסכום זה הינו 528 ש"ח לכל חודש. 4. הנתבעים כופרים בטענות העובדתיות וטוענים שלא נגרם לתובעת כל נזק בגין הרנטה מגרמניה. לטענתם התובעת לא הוכיחה באמצעות מסמך משלטונות גרמניה כי תשלומי הרנטה למנוח לא יכלו להמשך אילו התובעת היתה נוקטת בפעולה כפי שנדרש ממנה במכתבים שהוחלפו. יש לראות באי הפעולה שננקטה ע"י התובעת משום אי הקטנת הנזק שכן יש לראות בהתנהגות התובעת אי מיצוי הזכויות המגיעות לתובעת. ב"כ הנתבעים מפרט את חישוב הנזק שנגרם בנפרד לעזבון מחד ולתובעת כתלויה מאידך וטוען כי יש לקזז האחד מהשני ויש לשלם רק את הסכום הגבוהה מבין השניים. אדון בראשי הנזק הנטענים. הפסד תשלומי הרטנה מגרמניה: 5. שקלתי את טענות הצדדים ונראה לי כי הדין במקרה זה עם התובעת. אין מחלוקת בין הצדדים לגבי נתוני הרנטה שנתקבלו כאשר המנוח היה בחיים ואלה המשולמים כאשר המנוח נפטר. התובעת באמצעות העד מר קריס פנתה לשלטונות גרמניה והודיעה להם על פטירתו של המנוח. בעקבות פנייתה של התובעת, התקבלו מכתבי תשובה ת/10ו-ת/10א' בנוגע לבקשתה לקבל רנטת אלמנות (ת/10) ותוספת תקציב לגבי הוצאות קבורה (ת/10א'). מתשובת השלטונות הגרמניים נאמר באופן ברור כי ניתן לשלם רנטה של אלמנות רק אם הקשר בין הנזק שנגרם למנוח בעקבות רדיפות הנאצים וסיבות מותו של המנוח קשורות בצורה של לפחות המתקבל על הדעת במחלות שהוכרו כנובעות מרדיפות הנאצים. בעקבות תשובות הנ"ל, יש לקבל את עמדתה של התובעת כי לא פעלה עוד בנושא זה מאחר וסברה כי אין קשר בין פטירת המנוח לבין המחלות שבגינן קיבל המנוח רנטה מגרמניה. עמדה זו של התובעת נתמכת כיום בחוות הדעת של פרופ' ברוק, אשר קבע כי מתקבל מאוד על הדעת שפטירת המנוח נובעת בשל הפגיעה בתאונת הדרכים. כאשר מדובר במשפט אזרחי שבו על ביהמ"ש להכריע על פי מאזן ההסתברויות, נראה לי שדי באמור כדי להכריע את הכף לזכות התובעת. מכאן אעבור לחישוב הנזק. 6. אין מחלוקת כי המנוח קבל רנטה בשיעור של 272, 1 מ"ג וכי התובעת קבלה ומקבלת 090, 1 מ"ג. סה"כ הרנטות שהתקבלו הינו 362, 2 מ"ג, מסכום זה מגיע לתובעת 2/3 (שניים מתוך שלוש הידות) ההפסד החודשי של התובעת הוא ההפרש מסך הרנטות בחיי המנוח לעומת הרנטה שהתובעת מקבלת היום עומד על סך של 485 מ"ג. השער היציג של המרק הגרמני כיום הינו (כאמור בנספח לסיכומי ב"כ הנתבעת) 2.1 ש"ח ועל כן ההפסד החודשי יעמוד על סך של 019, 1 ש"ח 2.1. 485X החישוב יהיה כדלקמן: הפסד רנטה בגין העבר: המנוח נפטר בחודש 7/97 ועל כן חישוב הפסד העבר יהיה מחודש .8/97 מחודש זה ועד היום חלפו 30חודשים ועל כן ההפסד יהיה: 750, 30 ש"ח = 019, 1, 30x בצירוף ריבית מאמצע התקופה בסך של 529, 1 ש"ח (במעוגל) כך שסך כל הסכום יהיה 099, 32 ש"ח. הפסד לעתיד: מוסכם על הצדדים כי תוחלת חייו של המנוח היתה אילולא נפטר הינה 4.2 שנים ממועד הפטירה דהיינו בעוד 18חודשים בהיוון הסכום יש להכפיל במקדם 17.5795 והחישוב יהיה: 714, 19ש"ח = 019. 17.959, 1X הפגיעה בתגמולי המל"ל: 7. המנוח בחייו קבל קצבת זקנה בסך של 968, 1 ש"ח (ת/6), סכום זה שולם עבור שני בני הזוג. אין חולק כי התובעת זכאית לשני שליש מתוך סכום זה (עפ"י שיטת הידות) לסך של 312, 1 ש"ח בפועל מקבלת התובעת סך של 127, 1 ש"ח ולכן מדובר בהפסד של 185 ש"ח. החישוב בגין העבר יהיה כדלקמן: 550, 5 ש"ח = 30. 185x בתוספת ריבית לאמצע התקופה בסך 278 ש"ח יעמוד הסכום על סך של 828, 5 ש"ח. באשר לעתיד על פי תוחלת חיים של המנוח במשך 18חודשים נוספים בהיוון הנ"ל יהיה החישוב: 604, 3 ש"ח = 205. 17.5795X ניכוי מענק פטירה: 8. מענק פטירה משולם לאלמנת המנוח, התובעת, עפ"י סעיף 310 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה- 1995והוא שווה לשכר הממוצע במשק כפי שהיה ב- 1לינואר שקדם ליום הפטירה. מענק זה משולם ללא קשר לדמי הקבורה והמשולמים ישירות לחב' קדישא בהתאם לסעיפים 269- 266 לחוק זה וכן עפ"י תקנות הביטוח הלאומי (דמי קבורה) תשל"ו-1976. המענק בגין הפטירה משולם בקשר ישיר עם התאונה ועל כן הוא בר ניכוי. מענק הפטירה ששולם במקרה זה הוא סך של 074, 5 ש"ח ליום .12.8.97 שווי סכום זה להיום (בצרוף הצמדה ללא ריבית) מגיע לסך של 693, 5 ש"ח. נזקי העזבון: 9. עלות מצבה: קיימת מחלוקת באשר להוצאות המצבה. ב"כ הנתבעים חולק על הסכום בסך 300, 10 ש"ח שהינו עלות המצבה על פי הקבלות (ת/9) וטוען כי מאחר ומדובר במצבה כפולה יש להפחית % .50 בהתאם לנתונים העובדתיים יש לקבל אמנם כי מדובר במצבה כפולה אלא שעלות הכיתוב על גבי המצבה מגיע באומדן גלובלי לכדי % 15 משווי המצבה ועל כן החלוקה צריכה להיות אחרת ואני מאשר % 65מסכום ההוצאה הנ"ל בגין עלות המצבה בגין פטירת המנוח והסכום יהיה: 695, 6ש"ח = %300. 65, 10x סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.6.97. נזק בלתי ממוני (כאב וסבל): 10. הסכום המקסימלי להיום הינו סך של 005, 132 ש"ח. רבע מסכום זה הינו בסך של 001, 33 ש"ח ובצרוף ריבית ממועד הפטירה בסך של 426, 3 ש"ח מגיע הסכום לסך 427, 36 ש"ח. הצדדים נחלקו בדעתם האם בנוסף לשווי הנזק הבלתי ממוני לעזבון זכאית התובעת גם לפיצוי הבלתי מממוני בגין 60 ימי אשפוז. במחלוקת זו ולאור פסה"ד בעניין ע"א 116/81 פס"ד לו(4) 580בעמ' 584ב'- 585ג' נראה כי המחלוקת הוכרעה ולפיה אין העזבון או התלוי זכאי לתשלום נוסף מעבר לרבע מסכום הפיצויים כאמור לעיל. משנפסקו הפיצויים בגין הנזק הבלתי ממוני (כאב וסבל) בשיעור של % 25 מהסכום המקסימלי, אין מקום לפסוק בגין ראש נזק זה פיצויים נוספים בגין 2 חודשי האשפוז כפי שטוען ב"כ התובעת וזאת כאשר הסכום הנ"ל נפסק כתוצאה מקביעת קשר סיבתי שבין הפגיעה בתאונה לבין הפטירה. תוצאה אחרת היתה אילו לא היה נקבע קשר סיבתי בין הפטירה לבין התאונה ואז ניתן היה לחשב פיצוי בגין ימי אשפוז העוברים לזכות עזבונו של המנוח, כך שבאופן תאורטי אדם המאושפז תקופה ארוכה ונפטר שלא בקשר עם התאונה יזכה עזבונו לסכום שיכול להיות גבוה יותר מהסכום שנפסק דלעיל. הוצאות נסיעה: 11. התובעת טוענת להוצאות נסעיה בתקופה שהיה המנוח מאושפז. הנתבעים טוענים כי התובעת לא צרפה כל תעוד להוכחת נזק מיוחד זה. בהתחשב בתקופת האישפוז וכן בהתחשב בעובדה שהתובעת נסעה באוטובוס (עמ' 15 שורה 11 ואילך) אני פוסק לתובעת סך של 000, 1 ש"ח בגין ראש נזק זה. הוצאות רפואיות: 12. בכתב התביעה טוענת התובעת להוצאות האישפוז. יש להניח כי הוצאות אלו שולמו או ישולמו ע"י הנתבעים. באשר להוצאה עבור בדיקתו של פרופ' מנדס נראה לי כי הדין עם הנתבעים ואין לאשר תשלום למנהל מחלקה שבה היה מאושפז המנוח מבלי שהוכח הצורך בתשלום שכזה. הוצאות הלוויה: 13. התובעת הגישה הוצאות שהוציאה בגין ההלוויה (ת/9) המסתכמים בסך של 980 ש"ח. הנתבעים מבקשים שלא להכיר בהוצאות מעבר להוצאות ההסעה לבית העלמין במועד ההלוויה (הפניה הינה ת.א. י-ם 345/74פסקים מחוזיים, תשל"ז (1) 222, בעמ' 231 וכן לע"א 813/81 פסקי דין ל"ח(4) 785, 794ו-ע"א 642/89 פסקי דין מ"ו(1) 470, 473). ככלל יש ממש בטענת הנתבעים אולם מקום שבו הכיר ביהמ"ש בניכוי מלא של מענק הפטירה ובהעדר פירוט לגבי המרכיבים שבגינם משולם מענק הפטירה ובשל הסכום הנמוך יחסית והתוצאה לפיה תביעת התלויים גבוהה יותר כפי שיפורט להלן, אאשר את מלוא הסכום בגין הוצאות ההלוויה בסך של 980 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.7.97 ששערוכו של הסכום להיום מגיע לסך של 217, 1 ש"ח. הוצאות בגין צו קיום צוואה: 14. בעניין זה גם כן חלוקים הצדדים. התובעת טוענת להוצאות כאמור בסעיף 7 לתצהירה ת/ 1 בסכום של 000, 7 ש"ח ששולמו על ידה לעו"ד שילה במועדים שונים כמפורט בסעיף 7ב' לתצהירה. התובעת טוענת שמדובר בחלק מהוצאות הקבורה ואין להפריד בין פסיקת הוצאות למצבה לבין הוצאות לצו ירושה. לעומת זאת, הנתבעים טוענים כי צו קיום הצוואה היה דרוש בכל מקרה. לטענת הנתבעים, כאשר מדובר בתביעת התובעת כתלויה, אין כל זיקה בין זכותה לקבל פיצויים כתלויה לבין היותה יורשת. הזכות לקבל פיצוי בגין הפסדי תמיכה מגיעה לה ללא קשר לשאלה אם היא יורשת אם לאו. באשר לתביעת העזבון, סבור ב"כ הנתבעים שאין לחייב את הנתבעים בגין ההוצאות הנ"ל, מכיוון שהתובעת נזקקה להוצאת הצו להעברת הדירה לשמה וכן לצורך קבלת כספים שעמדו לזכותו של התובע בבנק לאומי. שקלתי את טענות הצדדים ונראה לי כי הדין במקרה זה עם הנתבעים. התובעת בתביעתה כתלויה לא היתה זקוקה לצו קיום צוואה ובאשר למעמדה כיורשת את עזבון המנוח, אישרה התובעת את נחיצותו של צו קיום הצוואה לצורכי העברת זכויותיו של המנוח במקרקעין לשמה, כאשר הדירה היתה בבעלות שניהם (ראה עמ' 12 ש' 26 ואילך). מאידך, אינני סבור כי בחשבון משותף (נ/1) היה צורך בצו קיום צוואה. יש לציין כי אילו הציגה התובעת ראיה כי הנתבעים סירבו לדון עימה בנוגע לפיצוי לעזבון בגין העדר צו קיום צוואה, היה מקום לפסוק הוצאות גם בראש נזק זה. ניכוי ערך האצה: 15. הנתבעים טוענים כי יש לנכות ערך האצה של תוכנית חסכון או יתרת מרקים גרמניים שעמדו במועד פטירת המנוח לזכות התובעת והטענה היא כי הסכום הועמד לרשות התובעת 4שנים קודם לכך שהיה עומד לרשותה אילולא נפטר המנוח. ב"כ הנתבעת טוען כי זהו החריג לכלל שנקבע בפסה"ד בעניין יחזקאל ע"א 5/84 פס"ד מה(3) 374, 384וכן החברה להגנת הטבע, בע"א 541/88 פס"ד מו(1) 133, בעמ' 145. ב"כ התובעת מתנגד לניכוי ערך האצה וטוען כי תכניות חסכון אינן בגדר ערך האצה והוא מפנה לע"א 5/84 הנ"ל. 16. שקלתי את טענות הצדדים ונראה לי כי הדין במקרה זה עם התובעת. מדובר בחשבון משותף וכל סכום שהוכנס בו שייך היה לשני בני הזוג כך שאין לומר כי בפטירתו של המנוח "קבלה" התובעת סכום כלשהו. פסקי הדין בעניין יחזקאל ובענין החברה להגנת הטבע תומכים בעמדה זו שכן שם נאמר מפי השופט (כתוארו דאז) א. ברק: "נראה כי המסקנה העולה משיקולים אלה היא זו: בהעדר נתונים מיוחדים ההנחה צריכה להיות, כי ההפסד הנגרם לתלויים בגין אבדן גידול אפשרי בנכסיו של התומך העתיד מקזז את טובת ההנאה הנובעת מההאצה. כן יש להניח כי כספי העזבון היו משמשים בין כה וכה את המשפחה כולה. בנסיבות אלה אין להתחשב בהאצה כלל". למטה מזה נאמר כי: "עשויים להיות סוגי מקרים (כגון הורים וזקנים) בהם ברי או ניתן לשכנע כי טובת ההנאה הבאה מההאצה עולה על הנזק הנגרם על ידה. במצב זה ובו לבד יש להתחשב בהאצה" (פרשת יחזקאל הנ"ל בעמ' 384מול האות ב'). הסיפא האמורה אינה מתאימה למקרה שבפני בו מדובר בשני בני זוג אשר להם קופה והכנסה משותפת. התובעת אינה יורשת אדם צעיר ממנה אלה מדובר בבעלה המנוח שהם יחד היוו תא משפחתי שהשתמש בכספים לצרכיהם. אשר על כן, מסקנתי הינה כי אין לנכות את ערך האצת קבלת כספי החסכון כמבוקש ע"י הנתבעת. סיכומו של דבר: 17. מגיע לתובעת פיצוי הגבוה מבין שתי שיטות החישוב הנ"ל, שכן כידוע אין התובעת זכאית לקבל פיצוי הן כיורשת והן כתלויה (ראה ע"א 1503/94 פ"ד נא(3) 502, 507ו-ע"א 2376/93 פ"ד מט(1) 594, 603). הסכום המגיע לתובעת כתלויה במנוח (סעיפים 6 ו-7) מגיע לסך של 245, 61 ש"ח, כאשר מסכום זה יש לנכות את מענק הפטירה בסך של 693, 5 ש"ח (סעיף 8 לעיל) ולפיכך מגיע לתובעת פיצויים כתלויה בסך של 552, 55 ש"ח. הסכום המגיע לתובעת כיורשת (סעיפים 9, 10, 11ו-13) מגיע לסך של 339,45 ש"ח. כידוע, הכלל הוא שיש לנכות את תביעת העזבון מתביעת התלויים, מכיוון ש"יש לזקוף לחובת התלויים את טובות ההנאה והיתרונות החומריים שהם מקבלים לרגל מות המנוח לעומת הנזק שנגרם להם..." (דברי השופט ברנזון בע.א. 125/57 בעמ' 1842). זוהי "הילכת הניכוי". הטעם העומד ביסודה נעוץ בעקרון היסוד של דיני הפיצויים לפיהם מטרת הפיצוי היא להחזיר את המצב לקדמותו, דהיינו להעמיד את הנפגע - התלוי, ככל האפשר, במונחים כספיים, במצב בו היה נתון לאחר העוולה ללא העוולה" (ע.א. 5/84הנ"ל, פיסקה 7בעמ' 379). לפיכך מבין שני הסכומים הנ"ל מגיע לתובעת הסכום הגבוה מבין השניים והוא סכום תביעתה כתלויה במנוח, דהיינו סך של 552, 55 ש"ח. 18. אשר על כן, אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת את הסך של 552, 55 ש"ח. לסכום זה יתווספו הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך של % 13 בצירוף מע"מ. הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.קשר סיבתימקרי מוותתאונת דרכיםמוות בתאונת דרכים