שריפת רכוש במהלך הובלת דירה

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שריפת רכוש במהלך הובלת דירה: התובענה והמסגרת הדיונית 1. לפניי תובענה לפיצויים בגין נזקי רכוש שנגרמו לתובעים, כתוצאה משריפה שפרצה במשאיתו של הנתבע אשר הובילה את תכולת דירת התובעים. על-פי הסכמת הצדדים, שקיבלה תוקף של החלטה, נשמעו בשלב זה ראיות והוגשו סיכומים בשאלת החבות בלבד. הרקע העובדתי 2. התובעים - שהם בני זוג שעלו לארץ מארגנטינה, שכרו את שירותיו של הנתבע - שהיה בעל משאית מסוג דודג' מס' רישוי 17-736-57, להעברת תכולת דירתם ביום 13.8.93 מבית שמש למושב מטע. התובעים הכירו את הנתבע עוד לפני ההובלה הנדונה, עת שכרו את שירותיו להעברת מקרר מדירתם הקודמת במושב מסילת ציון לדירה שבה התגוררו באופן ארעי בבית שמש. 3. הנתבע קנה את המשאית הנדונה בחודש נובמבר 1992, במצב שתואר על-ידו בעדותו כ"גרוטאה" של ממש, הן מבחינה מיכנית והן מבחינה חיצונית, ובעת רכישתה לא היתה כשירה כלל לנסיעה. במהלך חודש ינואר 1993 בוצעו במשאית ב"מוסך עגבי" בכפר יעבץ תיקונים שכללו בין השאר: שיפוץ מנוע, תיקון גל הנע, שיפוץ אלטרנטור והחלפת צמיגים. לאחר ביצוע התיקונים עברה המשאית מבחן רישוי שנתי (טסט) בחודש מרס 1993. גם לאחר הטסט בוצעו במשאית תיקונים מגוונים, במספר מוסכים שונים, שכללו בין היתר: החלפת מתנע בחודש יוני 1993, שיפוץ מד-אוץ בחודש יולי 1993, ותיקון מצמד ביום 10.8.93. התיקון האחרון - החלפת המצמד אגב פירוק והרכבה של תיבת ההילוכים - בוצע כשלושה ימים בלבד לפני הארוע הנדון. על-פי עדות הנתבע והקבלות שהציג, נעשו עבודות הפירוק וההרכבה של תיבת ההילוכים והמצמד במוסך י.ש.י.ר באיזור בית שמש (נ/5). ואולם, הוא עצמו נטל את המצמד שפורק מרכבו, ונסע עמו לבית המלאכה "מקור הברקס" ביהוד (ת/6), שם קיבל מצמד מחודש שכלל גם חלקים ששופצו במצמד שפורק מרכבו. המצמד שהביא עמו הנתבע מיהוד הורכב במשאית במוסך י.ש.י.ר, ובקבלה שהנפיק המוסך צויין "מצמד קומפלט סופק על-ידי הלקוח" (נ/5). 4. ומכאן ליום הארוע. על-פי סיכום מוקדם שהגיעו אליו התובע והנתבע, דאג התובע להביא סבלים - שני פועלים שעבדו בשיפוצים בביתו - והם אלו שהעבירו את המטלטלין מהדירה למשאית. הנתבע, שעמד על ארגז המשאית בעת ההעמסה, קיבל מהסבלים את המטען, הניחו בארגז וקשר את חלקו לדפנותיו. פריטים שבירים - כמו טלוויזיה - הונחו חלקם בתא הנוסעים של המשאית, וחלקם במכוניתו הפרטית של התובע אשר נסעה מאחורי המשאית. במהלך הנסיעה לאחר ההעמסה, פלטה המשאית עשן רב מפתח המפלט. התובע שנסע מאחורי המשאית תיאר את גוון העשן בתחילה כאפור ובהמשך לקראת עצירת הרכב - כלבן, והנתבע לא התייחס כלל בעדותו לעשן. משהבחין הנתבע בשלב זה - שבו היתה המשאית בעיצומה של עליה - כי לא ניתן להחליף הילוכים, וכי המצמד אינו פועל, עצר את הרכב בצד הדרך. תוך כדי נסיונו לפתוח את מכסה תא המנוח הממוקם בתוך תא הנוסעים, הבחין הנתבע כי פרצה דליקה במנוע. האש התפשטה לתא הנוסעים, ומשם תוך זמן קצר גם לארגז המשאית. במהלך הנסיון לכבות את האש, בטרם התפשטה לארגז, מסר הנתבע לתובע ולאביו שני מטפי כיבוי שהיו ברכב - אך אלו לא פעלו, ונסיונו של הנתבע לשפוך מים על מכסה המנוע לא הועיל. האש שאחזה במשאית ובארגז כילתה את הרכב וכל תכולתו, זולת חפצים בודדים שהיה סיפק בידי הנוכחים להוריד מתא הנוסעים. הפלוגתאות 5. התובעים טוענים, כי הנתבע גרם בהתרשלותו לנזק שהוסב לרכושם. הם גורסים, כי ההתרשלות נובעת משלושה מקורות חלופיים: הראשון - סעיף 39 לפקודת הנזיקין, [נוסח חדש] (להלן - הפקודה), המטיל על מחזיק במטלטלין שמהם יצאה אש חובת הראיה להוכיח שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה התרשלות שיחוב עליה; השני - סעיף 41 לפקודת הנזיקין, המחיל את הכלל "הדבר מעיד על עצמו", ומעביר את נטל השכנוע בדבר העדר רשלנות לנתבע; והשלישי - מכוח עוולת הרשלנות, שלטענת התובעים הוכחו כל יסודותיה אף ללא העברת חובת הראיה לפי סעיפים 39 ו41- לפקודה. הנתבע טוען, כי אינו יודע מה היתה הסיבה לפרוץ השריפה, כי הארוע נגרם כתוצאה מכוח עליון שלא ניתן היה לחזותו מראש או לנקוט אמצעי הגנה מפניו, וכי לא היתה כל התרשלות מצדו הן בעניין פריצת האש והן בדבר מניעת התפשטותה. בנוסף גורס הנתבע, כי בטרם בוצעה ההובלה הוסכם בינו לבין התובע, כי יהיה פטור מאחריות לנזק שיגרם לרכושם של התובעים במהלך ההובלה. עוד טוען הנתבע, לחלופין, כי לתובעים אשם תורם בהיווצרות הנזק נוכח כשלונם לסייע לנתבע בכיבוי הדליקה ובמניעת התפשטותה לארגז המטען. העברת חובת הראיה לפי סעיף 39 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] 6. סעיף 39 לפקודת הנזיקין קובע, בעניין חובת הראיה וברשלנות לגבי אש, כדלקמן: אין חולק, כי הנתבע הוא בעל המטלטלין שמהם יצאה האש שגרמה לנזק לרכושם של התובעים, ועל כן חלות על הארוע הנדון הוראות סעיף 39 לפקודה. לפיכך "על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה התרשלות שיחוב עליה". הלכה פסוקה היא, כי הנטל הרובץ על הנתבע ושעליו לפרוק מעל שכמו בעניין זה הוא נטל השכנוע. (ע"א 88/595, 632 אדרי נ' חסקל ואח', פ"ד מז(5) 333, 340). משמעות העברת נטל השכנוע היא, כי על הנתבע החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו, כך שאם לא ישכיל להוכיחן - או אם בסוף המשפט יוותרו הוכחות הצדדים שקולות ומאוזנות - כי אז תיפול ההכרעה לחובתו. (ד"נ 69/6 נוימן ואח' נ' כהן ואח', פ"ד כד(2) 229, בעמ' 291-290). על הרציונל שבבסיס העברת נטל השכנוע לנתבע, במקרה של נזקים מאש שיצאה מחצריו או מטלטליו, עמד כב' השופט חשין בע"א 88/595, 632, הנ"ל: שם). הדברים, אשר נאמרו בהקשר לאש שיצאה מחצרים, תקפים כמובן גם לגבי אש שהתפשטה ממטלטלין, כבענייננו. עוד מורה הפסיקה, כי גם אם סיבת השריפה אינה ידועה, אין הנתבע יוצא בכך ידי חובת ההוכחה הרובצת על שכמו, ועליו להוכיח כי לא התרשל, דהיינו - כי נקט בכל אמצעי הזהירות הדרושים על-מנת למנוע את האש והתפשטותה. (ראו: ע"א 59/382 הפטקה נ' בוסט, פ"ד טו 338, 393). עול ההוכחה על בעלים של רכב בדבר הבטחת תקינותו ובטיחותו של הרכב 7. האש פרצה במנוע המשאית. למותר לציין, שכלי רכב שייך לקטגוריה של דברים שהינם מסוכנים, ובעניין החזקתו והשימוש בו קמה איפוא חובת זהירות מיוחדת, כך שיהיה לא רק כשיר לנסיעה אלא תקין ובטיחותי. (ראו: ע"פ 62/74 פישמן ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יז 1478, בעמ' 1507-1505; ע"א 68/111, לפידות חברת מחפשי נפט לישראל בע"מ ואח' נ' שלייסר ואח', פ"ד כב(2) 379). כבר נפסק, כי חובתו של בעל מכונית להבטיח את תקינותה אינה אבסולוטית, וכי "הוא יוצא ידי חובה כאשר הוא מוסר אותה לידי מתקן מוסמך עם הוראות לעשות כל הדרוש כדי להביאה למצב תקין לשימוש בדרך". ואולם הפסיקה הבהירה, כי לא די בכך שבעל הרכב סמך על בית המלאכה המתקן, ו"הוא צריך להוכיח, כי אותו בית מלאכה הוא מומחה לדבר ((competent ושבאופן סביר אפשר היה לסמוך עליו כי יעשה את המלאכה כראוי". (ע"א 65/376 מזרחי נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד כ(1) 414, בעמ' 419-418). בית המשפט העליון שב וחזר על ההלכה הנ"ל בע"א 68/446 כהן ואח' נ' נוימן ואח', פ"ד כג(1) 284, ובהתייחסו לחובת הראיה המוטלת על בעל הרכב להוכיח את מומחיותו ומיומנותו של בעל המוסך לביצוע התיקון במכוניתו, ציין: במילים אחרות, תפקידו של הנתבע היה להוכיח לא רק שהוא סמך על בעל המוסך, אלא שהיה לו על מי לסמוך. אין לקבל את הדעה שהובעה על-ידי השופט המלומד, כי הודעת הנתבע שהמוסך היה ידוע לו ושהוא סמך עליו במשך כל השנים מספיקה כדי ליצור הנחה לטובתו כי בעלי המוסך הם בעלי מקצוע מאומנים במידה סבירה ומספקת למילוי תפקידם. נהג רגיל, שהוא עצמו אינו מבין במכונאות, אינו מסוגל להעיד על כשרו ומומחיותו של בעל מוסך שאליו הכניס את מכוניתו לבדיקה ולתיקון, ולא עוד אלא שבמקרה זה אף זה לא נטען. כל מה שהעיד הנתבע היה כי המוסך ידוע לו והוא סמך עליו כל הזמן". (עמ' 293-292; ההדגשה שלי - י' נ'). בהמשך פסק הדין אף קבע בית המשפט העליון, כי לא קיימת הנחה או חזקה שמוסך החייב ברשיון הפועל בפומבי הוא מורשה כדין ואכן קיבל רשיון, וכי על הנתבע להוכיח שהמוסך התנהל לפי רשיון כחוק לתיקוני רכב ושהועסק בו מנהל מקצועי שהוסמך כדין. (שם, בעמ' 293). האם עמד הנתבע בנטל ההוכחה שהועבר אליו לפי סעיף 39 לפקודת הנזיקין? 8. על יסוד הכללים האמורים שהותוו בפסיקה ונוכח העובדה שהמשאית נשרפה כתוצאה מאש שפרצה ממנועה, על הנתבע חובת הראיה - בעניין מקורה של האש - להראות כי לא התרשל באחזקת רכבו ובדאגה לתקינותו, ובין השאר עליו להוכיח כי מסר הרכב לתיקונים ולטיפולים לידי מומחים לדבר שניתן לסמוך עליהם כי יעשו מלאכתם כראוי. עוד עליו להוכיח, כי לא התרשל בשימוש שעשה ברכב. כמו כן, עליו נטל הראיה כי לא התרשל גם בעניין התפשטותה של האש מהמנוע לתא הנהג ולארגז המטען. הנתבע לא עמד בחובת ההוכחה המוטלת עליו לפי סעיף 39 לפקודה, הן בעניין מקור האש והן בדבר התפשטותה. 10. הנתבע לא טרח כלל להוכיח, כי המוסכים הרבים שבהם טופלה ותוקנה משאיתו - מאז נרכשה בחודש נובמבר 1992 במצב מכני ובטיחותי ירוד ביותר (שכונה כאמור על-ידו "גרוטאה") ועד למועד הארוע ביום 13.8.93 - נושאים רשיון כחוק לתיקון כלי רכב, וכי מנהליהם היו מומחים לסוגי הטיפולים שנעשו על-ידם, כך שניתן היה לסמוך עליהם כי יעשו מלאכתם במיומנות ובמקצועיות. לשני תיקונים ספציפיים יש חשיבות בתובענה זו: הראשון - שיפוץ המנוע שבוצע בחודש ינואר 1993 במוסך "עגבי" בכפר יעבץ, והאחרון - החלפת המצמד במוסך י.ש.י.ר באיזור בית שמש שנעשתה כשלושה ימים לפני הארוע. בעניין התיקון האחרון יש לשוב ולציין, כי מוסך י.ש.י.ר ביצע רק את הפירוק וההרכבה של תיבת ההילוכים והמצמד, והתקין ברכב מצמד משופץ שהביא עימו הנתבע מבית המלאכה "מקור הברקס" ביהוד. המצמד המחודש כלל - על-פי עדות הנתבע - גם חלקים ששופצו במצמד הישן שפורק מהמשאית. הנתבע כלל לא יצא ידי חובתו להוכיח, כי הן המוסכים והן בית המלאכה שבו שופץ המצמד הישן, הם מורשים כחוק לביצוע התיקונים ומנהליהם מומחים ומיומנים לעבודות אלו; ולא הוכיח, כי דרך תיקון המצמד כאמור היתה הדרך הנאותה לטיפול ברכב. זאת ועוד: לתיקון האחרון יש נפקות של ממש לארוע הנדון, שכן המצמד הוחלף אגב פירוק והרכבת תיבת ההילוכים אך כשלושה ימים לפני השריפה, והתובע העיד כי הסיבה שבעטיה נאלץ לעצור את רכבו שניות ספורות לפני שהבחין באש שפרצה מתא המנוע היתה קושי בהחלפת הילוכים (עמ' 31 ש' 20) נוכח אי פעולת המצמד (עמ' 50). אופי התקלה וסמיכות הזמנים שבינה לבין תיקון המצמד ושיפוצו מצביעים על קשר ביניהם. אשר על כן, לא יצא הנתבע ידי חובתו להוכיח - לגבי מקורה של האש - כי לא התרשל באחזקת רכבו, בדאגה לתקינותו ובשימוש בו, ולצורך ההכרעה בשאלת האחריות די בכך שהתרשל לגבי מקור האש כדי לחייבו בגין הנזקים שהוסבו לתובעים כתוצאה מהשריפה. 11. הנתבע גם אחראי לנזק על-פי החלופה הנוספת שבסעיף 39 לפקודת הנזיקין בעניין התפשטות הדליקה, הואיל ולא הוכיח כי לא היתה לגבי התפשטות האש - מתא המנוע לתא הנוסעים ומשם לארגז המשאית - התרשלות שיחוב עליה. אין חולק, כי ברכב היו שני מטפי כיבוי אש, שהחזקתם במשאית נדרשת על-פי סעיף 370 לתקנות התעבורה, התשכ"א1961- ואולם, מעדותו של התובע - שלא מצאתי מקום לפקפק באמיתותה - עולה כי שני המטפים לא פעלו בעת שנעשה הנסיון לכבות באמצעותם את האש בתחילת הארוע, עוד בטרם התפשטה הדליקה לארגז המשאית. התובע העיד, כי הנתבע הוציא את המטפים מרכבו, ניסה להפעיל אחד מהם, ומשלא עלה בידו הדבר מסרם לתובע ולאביו על-מנת שינסו אף הם להפעילם - אך גם נסיונם של השניים להפעיל המטפים עלו בתוהו. עדות זו נתמכת במידת-מה בעדות הנתבע, שאישר מחד - כי מסר המטפים לתובע, ושנמנע מאידך מליתן מענה משכנע לשאלה מדוע הוא עצמו לא הפעיל את המטפים לכיבוי הדליקה ולמניעת התפשטותה ובחר למסרם לתובע ולבני משפחתו. על הנתבע היה לדאוג מראש, כי יימצאו על המשאית מטפי כיבוי אש מלאים ותקינים, ואולם מהראיות עולה, כי המטפים לא פעלו משום שהיו בלתי תקינים או לא מלאים. בנסיבות אלו לא עמד הנתבע בנטל הראיה שהוטל עליו בסעיף 39 לפקודת הנזיקין בדבר אי התרשלותו גם לגבי התפשטות האש. אשר על כן, לא עמד הנתבע בנטל שהוטל עליו בסעיף 39 לפקודה להוכיח כי לא התרשל בעניין מקור האש או בדבר התפשטותה, והוא חב איפוא בשל התרשלותו בפיצוי התובעים בגין הנזקים שהשריפה הסבה לרכושם. 12. על יסוד מסקנתי האמורה לפי סעיף 39 לפקודת הנזיקין, מתייתר הצורך לדון במסלולים הנוספים החלופיים שהעלו התובעים בדבר התרשלותו של הנתבע: האחד - לפי הכלל "מעיד על עצמו" שבסעיף 41 לפקודת הנזיקין, והשני - עוולת הרשלנות לגופה על כל יסודותיה. שאלת תניית הפטור 13. הנתבע גורס, כי הוא פטור מאחריות לתוצאות השריפה הואיל והודיע לתובע מבעוד מועד כי אין לו ביטוח למטען המובל במשאיתו, וכי הוא אינו אחראי לנזק שיגרם למטען. התובע טוען, כי הנתבע לא אמר לו דבר בעניין האחריות הן לפני ההובלה והן לאחריה, וכי סוגיית הביטוח הועלתה רק לאחר ביצוע ההובלה ומיוזמת הנתבע עצמו, אשר אמר לו כי הוא מבוטח עד לסכום של 130,000 ש"ח. עדותו של התובע, שלפיה לא אמר לו הנתבע דבר אודות הסרת אחריותו והעדר ביטוח, היתה מהיימנה עלי. גירסתו של הנתבע בעניין זה לא נשמעה אמינה, וגם לא היתה סבירה. טענתו של הנתבע, כי התובע ביקש ממנו מיד לאחר השריפה את פרטי הביטוח, אינה מתיישבת עם גירסת הנתבע שלפיה טרח להבהיר מראש לתובע שאין לו כל ביטוח. הכחשת התובע את גירסת הנתבע בעניין זה נשמעת גם סבירה, שכן לא היתה סיבה מתקבלת על הדעת לכך שהתובע יסכים להעניק לנתבע פטור כה גורף מאחריות לנזק שיגרם למטען המובל - גם אם מדובר בנזק שיגרם לכל המטען או לאבדנו המוחלט כתוצאה מרשלנות הנתבע. הנתבע ניסה לתמוך את טענתו האמורה באמצעות תעודות ההובלה (נ/17) שבשוליהן נרשם, ליד המקום המיועד לחתימת המזמין, כדלקמן: לגבי המטען המובל, וכל נזק שיגרם למטען כתוצאה משריפה, גניבה, אבידה, שבר או כל נזק אחר, לא ישא מבצע ההובלה באחריות כל שהיא". תעודה כזו לא נחתמה על-יד התובעים. על-פי עדותו של הנתבע עצמו, הוא נהג להחתים את המזמינים על התעודות רק לאחר ביצוע ההובלה. מכאן יש להסיק, כי הלה לא נהג להבהיר מראש על הפטור מאחריות המצויין לעיל, שכן אם היה מודיע על הפטור מאחריות מבעוד מועד, מה טעם מצא להימנע מלהחתים את הלקוח לפני ההובלה על תנאי כה משמעותי לגבי שניהם. מכל מקום, התעודות נ/17 שהגיש הנתבע מתייחסת רובן ככולן (למעט אחת) להובלות עבור מוסדות - קרן קיימת לישראל, עירית בית שמש, וסניף מפלגת העבודה בבית שמש - ולא ללקוחות פרטיים. יצויין כי, חתימת עובד של גוף ציבורי או מוסד בתום ההובלה על תעודה כאמור, אינה מהווה ראיה לכך שהמוסד נתן הסכמתו לתניית הפטור בנוסחה הגורף, וגם אם היתה הסכמה הרי שייתכן כי מקורה באופי הציוד המפורט בקבלות ובכך שהציוד גם מבוטח על-ידי המוסדות. מכל מקום, התובע לא השמיע עדות של לקוח פרטי שיתמוך בטענתו, שלפיה נהג להודיע ללקוחותיו לפני ההובלה כי אין לו אחריות כלשהי לנזקים שיגרמו למטען. נהפוך הוא: עד ההגנה היחידי מטעמו, מזכיר המשמרת הצעירה של מפלגת העבודה בבית שמש, ציין אמנם כי הסכים להסרת אחריותו של הנתבע מנזקים שיגרמו לכסאות ולבמה של מפלגת העבודה שהובלו במשאית, וזאת מבלי שנועץ בממונים עליו וכאשר סבר שהציוד מבוטח במסגרת המפלגה; ואולם, במהלך עדותו הוברר כי הנתבע גם הוביל לעד את תכולת דירתו, והעד אישר בחקירתו הנגדית ואף בחקירתו החוזרת כי לא הוסכם לפטור את הנתבע מאחריות בגין אבדן או נזק לרכוש פרטי - בכלל, ובנסיבות הדומות לענייננו - בפרט. (עמ' 63). הנתבע, גורס, כי הנתבעים מנועים מלהשמיע טענות בשאלת תניית הפטור, הואיל והם בחרו שלא להגיש כתב תשובה שיתייחס לטענה שהועלתה בכתב ההגנה בעניין תניית הפטור. דין הטענה להידחות ולו מן הטעם הדיוני שלא הועלתה במועד השמעת עדות התובע, ואי ההתנגדות במועד מכשירה את הראיה; ואולם, אין ממש בטענה זו גם לגופו של עניין. כתב תשובה נועד לגילוי עובדות חדשות המשיבות על טענת הנתבע, אך אין צורך בהגשתו על-מנת לכפור בטענות הנתבע בכתב ההגנה, שכן טענות אלה הן תמיד בחזקת טענות מוכחשות. (ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, בעריכת ד"ר ש' לוין, מהד' שביעית, אמינון, עמ' 280). הואיל והתובע הכחיש עובדת קיומה של תניית הפטור שצויינה על-ידי הנתבע, לא היה עליו להגיש כתב תשובה בעניין זה. למעלה מן הצורך אעיר, כי גם אם הודיע הנתבע לתובע לפני ההובלה כי אין לו ביטוח ו"אין לו אחריות" (עמ' 29) - כטענתו (טענה שנדחתה כאמור), אין לראות בהודעה סתמית וכללית זו משום גיבוש ההסכמה של שני הצדדים לתניית פטור בהסכם שנכרת ביניהם בדבר ההובלה, שתסיר מהנתבע חבות בגין נזק כלשהו שיגרם למטען כתוצאה מהתרשלותו, ובפרט לנזק של אבדן מוחלט לכל הרכוש המובל. לפיכך, יש לדחות עובדתית ומשפטית את טענת הנתבע בדבר תניית הפטור. אשר תורם 14. הנתבע גורס, לחלופין, כי לתובעים אשם תורם בהתפשטות האש, שכן התובע ואדם נוסף מטעמו שקיבלו את מטפי הכיבוי מידיו של הנתבע לא השכילו להפעילם. דין הטענה להידחות נוכח קביעתי דלעיל, כי המטפים לא היו תקינים. אין גם בסיס לטענה, כי התובעים לא עשו המאמצים הנדרשים לפרוק מטען מארגז המשאית לאחר פריצת השריפה לשם צמצום היקף הנזק, שכן מהראיות עולה כי הם ניסו בשלב ראשון לכבות הדליקה במטפים - שלא פעלו כאמור, ובהמשך בדקות לפני שהאש התפשטה עשו כל שניתן בנסיבות העניין להוציא חפצים אישיים מתא הנוסעים. הם לא הספיקו להוריד ציוד מארגז המשאית, הואיל והמטען בארגז היה קשור לדפנותיו והאש התפשטה תוך דקות לכל חלקי המשאית, כך שההתקרבות אליה היתה מסוכנת ובלתי אפשרית. לפיכך, לא הוכיח הנתבע אשם תורם כלשהו שיש להטיל על התובעים בגין נזקי השריפה. סוף דבר 15. ממכלול הטעמים שבוארו לעיל, חב הנתבע בפיצוי התובעים בגין מלוא הנזקים שהוסבו להם כתוצאה מהשריפה. שאלת ההוצאות תוכרע במסגרת פסק הדין. הובלותמקרקעיןהובלת דירהשריפה