##מה הדין בסוגיית תביעה נגד רשות מקומית ?## במישור הנורמטיבי זכאי אזרח באופן עקרוני לתבוע רשות מקומית בעוולת הרשלנות. כבר נקבע בפס"ד מקיף בסוגיה, ע.א. 83/243 עיריית ירושלים נ. אלי גורדון (פ"ד ל"ט 1 עמ' 113). מפי כב' השופט ברק: "עצם העובדה שהמערערת היא רשות ציבורית אינה סיבה שיש בה כדי להצדיק שלילתה של חובת זהירות. עקרון השוויון בפני החוק מחייב הטלת אחריות ברשלנות על הרשות הציבורית על פי אותן אמות מידה כמו על הפרט". "...גוף ציבורי כמו כל מזיק אחר חייב לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע נזק". על התובע יהיה להראות כי קימת חובת זהירות מושגית במישור היחסים שבין הרשות המקומית והתובע לענין הנדון וכן להראות כי קיימת חובת זהירות בין מזיק קונקרטי לבין הניזוק הקונקרטי לענין הפעולות שהתרחשו בפועל, וכמובן אם חובה כאמור הופרה. לצורך כך על התובע לפרט בכתב תביעתו, אם תמצא לנכון לתבוע בעוולת הרשלנות, במה התרשלה המועצה המקומית על מנת לגבש בכתב התביעה את עוולת הרשלנות. ##אחריות רשות מקומית לנפילות ברחוב:## רשות מקומית אחראית על תקינות הרחובות והמדרכות שבתחומה המוניציפאלי זאת בהתאם להוראות פקודת העיריות [ נוסח חדש] - ראו סעיף 235: סעיפים קטנים 2, 3 ו-5; בסעיף קטן (2) נקבע כי העירייה: "תדאג לתיקונו, ניקויו, הזלפתו, תאורתו וניקוזו של רחוב שאינו רכוש הפרט" ובסעיף קטן (3) נקבע כי העירייה "תמנע ותסיר מכשולים והסגת גבול ברחוב". על כן, הרשות המקומית אחראית לבטיחות העוברים והשבים שבתחום שיפוטה, ולכן חבה היא בחובת הזהירות המושגית כלפי העוברים ברחובותיה [ ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 113 (1982); ע"א 73/86 לוי שטרנברג נ' עיריית בני ברק, פ"ד מג(3) 343 (1989)]. יפים הם דבריו של כב' השופט זיילר בת.א 556/92 (מחוזי י-ם) אליעזר בוסקילה נ' עיריית ירושלים מ- 2/6/93, שם נדונה תביעתו של אדם שנתקל בקצה צינור התקוע במדרכה ובמכשול שנמצא בכביש משובש. השופט דן האם מצב זה של הכביש מקים אחריות לעירייה, וקובע כי כל בר בי רב יודע וער לכך שכבישים ודרכים אינם משטח סטירלי הם משמשים למעבר נוח יחסית להלכי רגל ואולם שקערוריות קטנות, בליטות קטנות הנובעות מחריצים או ממבנה הכביש הם חלק אינטגרלי ממבנה כל דרך וחוששני שאין אדם יכול לטעון שהתקלות באחד מאלה מזכה אותו בפיצוי משום שהוא מצידו הניח שאין עליו לשים לב לנעשה בדרכים והוא יכול ללכת בהם כסומא בארובה, בלא ליתן דעתו לנעשה בהם, ולגבות מהרשות הציבורית את מחיר אי תשומת ליבו....אפילו הייתי מגיע למסקנה שיש בכאלו מידה מסוימת של רשלנות והיה טוב אילו היו שיבושים מסוג זה מתוקנים, גם אז הייתי סבור התובע עקב היתקלות בכבישים מסוג זה, אשם ברשלנות תורמת המבטלת את הרשלנות של הרשות הציבורית, אפילו הייתה קיימת. ##דוגמא לכתב תביעה נגד רשות מקומית## ## סוג התביעה: ## ## הסעד המבוקש: ## ## אגרה: ## ## האם קיים הליך נוסף בבית משפט או בבית דין, בקשר למסכת עובדתית דומה שהתובע הוא צד לו או היה צד לו? ## לא ## א. תיאור של בעלי הדין ## 1. התובע, מר _________ ת.ז. _________, תושב _________, _________, הינו אזרח שומר חוק אשר נפגע כתוצאה מרשלנותה של הנתבעת. 2. הנתבעת, עיריית _________, הינה רשות מקומית שהוקמה מכוח פקודת העיריות [נוסח חדש], והיא אחראית על תקינות התשתיות והרחובות שבתחום שיפוטה. ## ב. הסעד המבוקש ## 3. כבוד בית המשפט מתבקש לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויים לתובע בגין נזקי הגוף שנגרמו לו, לרבות כאב וסבל, הפסד השתכרות, הוצאות רפואיות, עזרת צד ג' ועוגמת נפש, בסכום כולל של 500,000 ש"ח, בתוספת ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. 4. כבוד בית המשפט מתבקש להורות לנתבעת לשאת בכל הוצאות המשפט של התובע, לרבות שכר טרחת עורך דין ומע"מ כחוק. ## ג. העובדות הנחוצות לביסוסה של עילת התביעה ומתי נולדה ## 5. ביום _________ בשעה _________ לערך, בעת שהתובע צעד על מדרכה ברחוב _________, _________, הוא נתקל במכשול בולט ומסוכן שהיה מצוי על המדרכה, כתוצאה מכך מעד ונפל ארצה. 6. המכשול האמור, אשר כלל קצה צינור בולט ובור עמוק, לא סומן ולא גודר כנדרש, והיווה סכנה ממשית לעוברים ושבים, ובפרט לתובע. 7. כתוצאה מהנפילה, נגרמו לתובע נזקי גוף חמורים, לרבות שבר בקרסול, חבלות ופגיעות נוספות, אשר הצריכו טיפול רפואי ממושך, אשפוז, וגרמו לו לכאב וסבל רב, הגבלות תנועה קשות, והפסדי שכר ניכרים. 8. עילת התביעה נולדה ביום _________, מועד האירוע בו נגרמו לתובע הנזקים כתוצאה מרשלנותה של הנתבעת. ## ד. העובדות המקנות סמכות לבית המשפט ## 9. סמכותו העניינית של בית משפט נכבד זה לדון בתביעה זו נובעת מסכום התביעה, העולה על 2,500,000 ש"ח, ובהתאם להוראות סעיף 51(א)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. 10. סמכותו המקומית של בית משפט נכבד זה נובעת מכך שמקום מגוריו של התובע, מקום מושבה של הנתבעת ומקום האירוע בו נגרמו הנזקים, כולם מצויים בתחום שיפוטו של בית משפט זה. ## ה. פירוט הטענות ## ## חובת הזהירות המושגית של הרשות המקומית ## 11. הנתבעת, כרשות מקומית, חבה בחובת זהירות מושגית כלפי התובע, ככל אזרח אחר, לדאוג לתקינות ובטיחות הרחובות והמדרכות שבתחום שיפוטה, וזאת בהתאם להוראות הדין והפסיקה הענפה בנושא. 12. חובה זו כוללת את האחריות למנוע מפגעים, לתקן ליקויים, ולסמן סכנות פוטנציאליות על מנת להבטיח מעבר בטוח לעוברים ושבים, ובכך למנוע נזקים מיותרים כפי שאירע לתובע במקרה דנן. 13. הפסיקה קבעה באופן עקבי כי רשות ציבורית, כמו כל מזיק אחר, חייבת לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע נזק, וכי עקרון השוויון בפני החוק מחייב הטלת אחריות ברשלנות על הרשות הציבורית על פי אותן אמות מידה כמו על הפרט. 14. אי עמידה בחובת זהירות זו, כפי שהוכח במקרה של התובע, מהווה הפרה יסודית של חובותיה של הנתבעת כלפי הציבור בכלל וכלפי התובע בפרט, ומקימה עילת תביעה בגין רשלנות. 15. הנתבעת הייתה צריכה לצפות כי אי טיפול במפגעים מסוכנים על המדרכה עלול לגרום לנפילות ולנזקי גוף לעוברים ושבים, ועל כן חובתה לנקוט אמצעים למניעתם הייתה ברורה ומוחלטת. ## אחריות הרשות המקומית לתקינות הרחובות והמדרכות ## 16. הנתבעת אחראית באופן מובהק על תקינות הרחובות והמדרכות שבתחומה המוניציפאלי, וזאת בהתאם לסעיפים 235(2), 235(3) ו-235(5) לפקודת העיריות [נוסח חדש], המטילים עליה חובה לדאוג לתיקון, ניקוי, תאורה ומניעת מכשולים ברחוב. 17. חובה זו אינה רק חובה כללית, אלא חובה ספציפית לדאוג לבטיחות העוברים והשבים, ולמנוע מצב בו מפגעים מסוכנים, כגון קצה צינור בולט ובורות, יסכנו את הציבור. 18. אי עמידה בחובות אלו, כפי שהתרחש במקרה של התובע, מהווה הפרה בוטה של הוראות החוק ומקימה אחריות ישירה של הנתבעת לנזקים שנגרמו כתוצאה מכך. 19. הנתבעת, באמצעות עובדיה ונציגיה, הייתה צריכה לדעת על קיומו של המפגע המסוכן על המדרכה, או למצער, הייתה צריכה לגלות אותו בבדיקות סדירות ותחזוקה שוטפת של הרחובות. 20. הפסיקה קבעה כי רשות מקומית חבה בחובת זהירות מושגית כלפי העוברים ברחובותיה, וכי עליה לנקוט בכל האמצעים הסבירים על מנת להבטיח את בטיחותם. ## הפרת חובת הזהירות הקונקרטית ## 21. הנתבעת הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובע בכך שלא דאגה לתקינות המדרכה ברחוב _________, _________, והותירה בה מכשול בולט ומסוכן בדמות קצה צינור ובור. 22. הנתבעת לא נקטה באמצעים סבירים למניעת הנזק, כגון תיקון המפגע, גידורו, או סימונו באופן בולט, ובכך יצרה סכנה ממשית לעוברים ושבים. 23. התנהלותה הרשלנית של הנתבעת, אשר התבטאה בהזנחת המדרכה ובאי טיפול במפגעים, היא הגורם הישיר והבלעדי לנפילתו של התובע ולנזקים שנגרמו לו. 24. הנתבעת הייתה צריכה לצפות כי מכשול מסוג זה עלול לגרום לנפילות ולפגיעות גוף, ועל כן היה עליה לפעול באופן מיידי לתיקונו או לסימונו. 25. אי נקיטת אמצעי זהירות סבירים מצד הנתבעת, למרות ידיעתה או שהייתה צריכה לדעת על קיומו של המפגע, מהווה רשלנות חמורה המקימה אחריות משפטית. ## קיומו של מפגע מסוכן ## 26. המכשול על המדרכה, שכלל קצה צינור בולט ובור עמוק, היווה מפגע מסוכן באופן מובהק, אשר חרג מהשיבושים הרגילים והסבירים שניתן לצפות להם במדרכה. 27. גובהו של קצה הצינור ובולטותו, יחד עם עומקו של הבור, יצרו מכשול בלתי צפוי ומסוכן במיוחד, אשר לא אפשר לתובע להבחין בו בזמן סביר ולמנוע את הנפילה. 28. בניגוד לטענות כלליות בדבר שיבושים קטנים ורגילים, המפגע במקרה זה היה חמור ומשמעותי, והצדיק התערבות מיידית מצד הנתבעת לתיקונו. 29. קיומו של מפגע כה בולט ומסוכן על מדרכה ציבורית מעיד על הזנחה חמורה מצד הנתבעת, ועל אי עמידה בחובותיה הבסיסיות לדאוג לבטיחות הציבור. 30. הפסיקה מבחינה בין שיבושים קלים ורגילים לבין מפגעים חמורים ומסוכנים, ובמקרה זה, המפגע נשוא התביעה נכנס לקטגוריה השנייה, המקימה אחריות לרשות. ## קשר סיבתי בין הרשלנות לנזק ## 31. קיים קשר סיבתי ישיר וברור בין רשלנותה של הנתבעת, שהתבטאה בהשארת המפגע המסוכן על המדרכה, לבין נפילתו של התובע ונזקי הגוף שנגרמו לו. 32. לולא רשלנותה של הנתבעת, אשר לא תיקנה את המפגע או סימנה אותו, התובע לא היה נופל ולא היה נגרם לו כל נזק. 33. הנזקים שנגרמו לתובע הם תוצאה ישירה וצפויה של המפגע המסוכן, ועל כן הנתבעת אחראית במלואה לפיצוי התובע בגינם. 34. אין כל גורם זר מתערב שניתק את הקשר הסיבתי בין רשלנות הנתבעת לנזקי התובע, והאירוע כולו נגרם כתוצאה ישירה מהמחדל של הנתבעת. 35. הנתבעת הייתה צריכה לצפות כי אי טיפול במפגע מסוכן עלול להוביל לנפילות ולפגיעות גוף, ועל כן הקשר הסיבתי בין מחדלה לנזק הוא ברור וחד משמעי. ## נזקי הגוף שנגרמו לתובע ## 36. כתוצאה מהנפילה, נגרמו לתובע נזקי גוף חמורים, לרבות שבר בקרסול, חבלות, כאבים עזים, הגבלות תנועה קשות, וצורך בטיפולים רפואיים ממושכים, פיזיותרפיה ושיקום. 37. התובע סובל מכאב וסבל רב, עוגמת נפש, פגיעה באיכות חייו, ואי יכולת לבצע פעולות יומיומיות ופעילויות פנאי שביצע טרם האירוע. 38. נזקי הגוף שנגרמו לתובע גרמו לו להפסדי שכר ניכרים, הן בעבר והן בעתיד, עקב אי יכולתו לעבוד במלוא היקף משרתו או לחזור לעבודתו הקודמת. 39. התובע נאלץ לשאת בהוצאות רפואיות רבות, לרבות תרופות, טיפולים, נסיעות לבתי חולים ומרפאות, וכן נזקק לעזרת צד ג' בביצוע פעולות יומיומיות. 40. נזקיו של התובע יפורטו בחוות דעת רפואית שתוגש לבית המשפט, אשר תאמוד את שיעור נכותו ואת היקף נזקיו העתידיים. ## רשלנות תורמת – אין ## 41. התובע יטען כי לא הייתה כל רשלנות תורמת מצידו, וכי הוא צעד על המדרכה באופן סביר וזהיר, ככל אדם מן היישוב, ולא היה יכול לצפות או למנוע את המפגע המסוכן. 42. המפגע היה בלתי צפוי, בלתי מסומן, ובלתי מגודר, ולא אפשר לתובע להבחין בו מבעוד מועד, ועל כן אין לייחס לו כל אשם תורם לנפילתו. 43. בניגוד לטענות כלליות בדבר חובת זהירות של הולך רגל, במקרה זה המפגע היה חמור ובלתי סביר, ולא ניתן היה להימנע ממנו גם בזהירות מוגברת. 44. התובע לא יכול היה לצפות כי רשות מקומית תזניח את חובותיה ותותיר מפגע כה מסוכן על מדרכה ציבורית, ועל כן אין לייחס לו כל אחריות לאירוע. 45. הפסיקה קבעה כי אין לצפות מהולך רגל שיסרוק את המדרכה באופן יסודי אחר כל מפגע אפשרי, וכי חובת הזהירות העיקרית מוטלת על הרשות המקומית. ## עוגמת נפש ## 46. כתוצאה מהנפילה, מהפגיעות הפיזיות, מהכאבים העזים, מהטיפולים הרפואיים הממושכים, מההגבלות התפקודיות ומהפגיעה באיכות חייו, נגרמה לתובע עוגמת נפש רבה. 47. התובע סובל מחרדות, דיכאון, ותחושות תסכול וחוסר אונים, אשר פוגעות קשות ברווחתו הנפשית ובשגרת חייו. 48. עוגמת הנפש שנגרמה לתובע היא תוצאה ישירה של רשלנותה של הנתבעת, ועל כן הוא זכאי לפיצוי הולם בגינה. 49. הפגיעה באיכות החיים, באפשרות לעסוק בתחביבים ובפעילויות חברתיות, ובאוטונומיה האישית, מהווה נזק בלתי ממוני משמעותי המצדיק פיצוי. 50. כבוד בית המשפט מתבקש לפסוק לתובע פיצוי בגין עוגמת נפש, אשר ישקף את סבלו הרב ואת הפגיעה הנפשית שנגרמה לו. ## אחריות שילוחית ## 51. הנתבעת אחראית באופן שילוחית למעשיהם ומחדליהם של עובדיה, קבלניה וכל מי שפעל מטעמה או בשליחותה, אשר היו אחראים על תחזוקת המדרכה ועל מניעת המפגע. 52. גם אם המפגע נוצר על ידי גורם חיצוני, הרי שהנתבעת, כרשות המקומית האחראית על המדרכה, הייתה צריכה לגלות אותו ולפעול לתיקונו, ואי עשייה זו מקימה אחריות שילוחית. 53. הנתבעת אינה יכולה להתנער מאחריותה בטענה כי המפגע נוצר על ידי צד שלישי, שכן חובתה לדאוג לתקינות המדרכה היא חובה מוחלטת. 54. הפסיקה קבעה כי רשות מקומית אינה יכולה להעביר את אחריותה לגורמים אחרים, כאשר מדובר בחובות המוטלות עליה מכוח הדין. 55. על כן, הנתבעת אחראית באופן מלא לנזקים שנגרמו לתובע, בין אם המפגע נוצר על ידי עובדיה ובין אם על ידי גורם אחר, שכן היא לא פעלה למניעתו או לתיקונו. ## חובת הפיקוח והבקרה ## 56. על הנתבעת מוטלת חובת פיקוח ובקרה על תקינות הרחובות והמדרכות שבתחום שיפוטה, וזאת באמצעות בדיקות סדירות, סיורים, ותגובה מהירה לתלונות הציבור. 57. אי קיומה של חובת פיקוח ובקרה נאותה, אשר הייתה מונעת את קיומו של המפגע המסוכן לאורך זמן, מהווה רשלנות נוספת מצד הנתבעת. 58. הנתבעת הייתה צריכה להקים מנגנוני פיקוח יעילים שיבטיחו את זיהויים ותיקונם של מפגעים מסוכנים, ואי עשייה זו מקימה אחריות. 59. העובדה שהמפגע נשאר על המדרכה ללא טיפול במשך תקופה ארוכה מעידה על כשל מערכתי בחובת הפיקוח והבקרה של הנתבעת. 60. הפסיקה מדגישה את חשיבותה של חובת הפיקוח והבקרה של רשויות מקומיות, וקובעת כי הפרתה מקימה עילת תביעה בגין רשלנות. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, יהא זה מן הדין ומן הצדק לקבל את התביעה על כל חלקיה. רשויות מקומיות