קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תורת שני השלבים: השופטת אלישבע ברק האם תורת שני השלבים בפרשנותו של הסכם עדיין חיה וקיימת לגבי פרשנותו של החלק האובליגטורי שבהסכם קיבוצי - זוהי השאלה העולה בערעור שבפנינו. כך קבע בית הדין האזורי על ידי המותב השופט א' תיבון ונציגי הציבור י' אייל ור' אלבז (תב"ע נז4-21/): "נראה לנו על פי ההלכות הקיימות בדבר פירושו של הסכם קיבוצי הקובעות כי קודם יש לפרשו על פי נוסחו המילולי ורק אח"כ אם לא הגיעו לפירוש סביר ילכו לדרכי פירוש אחרות". המערערת מבקשת כי נקבע שבית הדין האזורי טעה בפרשנותו של סעיף מסוים בהסכם קיבוצי שנכרת בינה לבין המדינה. על מנת שניתן יהא לגשת למלאכת פרשנותו של הסעיף שבמחלוקת, אבחן ראשית לכל את הנסיבות של כריתת הסעיף בהסכם הקיבוצי הדורש פירוש בענייננו. לאחר בחינת הנסיבות אבחן את השאלה האם אכן תורת שני השלבים חלה עדיין על פירושו של סעיף אובליגטורי בהסכם קיבוצי שעה שההלכה הכללית באשר לפירושו של הסכם אינה מחזיקה בה. לבסוף אבחן מהו הפירוש הראוי בענייננו, הן על פי אומד דעתם של הצדדים ואף לפי לשונו של הסעיף הדורש פרשנות. הסעיף בהסכם הקיבוצי הדורש פרשנות והרקע לכריתתו מדובר ב"סיכום דברים" שנרשם כהסכם קיבוצי שנכרת בין המערערת למדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון ביום 10.5.1995 (להלן - הסכם 1995). על מנת להבין את הרקע להסכם אביא מדברי ההקדמה שלו: "1. תביעה זו בנוגע לעובדי משרד הבינוי והשיכון, נולדה על רקע האצת הבנייה בשנים 1990-1994, כתוצאה מגלי העלייה הגדולים שפקדו את מדינת ישראל. המאמץ שנדרש מעובדי משרד הבינוי והשיכון (להלן: 'העובדים') במציאות החדשה, היה מעבר למקובל בעבר וגרם שינויים מהותיים בתפקידים, במטלות ובעומס העבודה. 2. בית הדין הארצי לעבודה קבע בנובמבר 1990, לגבי עובדי משרד הקליטה, כי השינוי המהותי מחייב הסדר שונה לגבי תנאי עבודתם. בפסק המוסד לבוררות מוסכמת, בר"מ 3/92, לגבי עובדי משרד הקליטה, נקבע שגלי העלייה יצרו מצב חריג ובלתי רגיל, ואמצו את המלצת 'ועדת זוסמן', לקבוע 'גמול לזמן קצוב' שישולם לעובדים המבצעים את עבודתם באפן זמני, בתנאים מיוחדים או מועסקים במשימה לאומית מיוחדת לתקופה מוגבלת. המדינה וההסתדרות בחנו את התביעה בנוגע לעובדי משרד הבינוי והשיכון בכל הקשור להאצת הבנייה בשנים 1990-1994, ותוך שיקול האמור בפסק המוסד לבוררות מוסכמת בר"מ 3/92, והגיעו למסקנה כי ב- 5 השנים שחלפו, מהווים תנאי עבודת עובדי משרד הבינוי והשיכון עבודה בתנאים מיוחדים, ולפיכך הוחלט לאמץ את העיקרון של מתן גמול לעובדים בגין תנאים מיוחדים בשנים אלו 1990-1994. ................ יחידות סמך במשרד הבינוי והשיכון תוגמלו במהלך התקופה בהתאמה להיקף פעילותן. במע"צ נקבע מענק מיוחד להרחבת הפעילות ...... במנהל מקרקעי ישראל נקבע בעבר שכר עידוד מלא המהווה פיצוי לעומס העבודה והתרחבות הפעילות. גם במרכז למיפוי ישראל הופעל בעבר שכר עידוד (חלקי). 5. הצדדים מכירים בכך כי העובדים נושאים בנטל עומס מיוחד הקשור בהרחבת הבנייה הנובע מגלי העלייה בעבר". הבאתי את ההקדמה בכללותה באשר יש בה כדי להציג את הרקע לחתימת אותו הסכם קיבוצי. הסעיף שבמחלוקת בפנינו הוא סעיף 7 להסכם האומר: "לאור הדרישה לשיפור בתנאי העבודה הכרוכים בניידות ובתקינה מחודשת תבחן מידת השיפור הדרושה במסגרת שירות המדינה, באמצעות הנהלת המשרד, נש"מ [נציבות שירות המדינה - א.ב.] ואג"ת (אגף התקציבים - א.ב.], ושירות המדינה יסיים הבדיקה תוך 3 חודשים מהיום והתחלת יישום ממצאי הבדיקה תהא לא יאוחר מ- 4 חודשים מהיום". המשיבה לא עמדה בלוח הזמנים. בית הדין האזורי מציין כי הלכה למעשה רק בשנה שלאחר מכן נתבקש מר צמח, רפרנט משרד הבינוי והשיכון באגף התקציבים במשרד האוצר, על ידי סגן הממונה על השכר לערוך בדיקה ורק בחודש יוני, 1997 הודיע מר אייגס, סגן הממונה על התקציבים על תוצאות הבדיקה. ביום 25 למאי, 1997 כתב יו"ר ועד העובדים הארצי במשרד הבינוי והשיכון, מר מאיר מזרחי, לגברת יונה סומך, מזכ"ל הסתדרות עובדי המדינה ומחזיקת תיק השיכון, כי הסעיף לא בוצע עד אז "למרות שעברו שנתיים מחתימת ההסכם והביצוע נדחה מכל מיני סיבות לא ענייניות". קדמו למכתב זה מכתבים מספר של הגברת סומך אל מר קוצ'יק, הממונה על השכר במשרד האוצר, בהם היא התריעה על הפרת ההסכם לתגמול עובדי משרד השיכון. המכתבים משתרעים על תקופה החל משנת 1995 ועד לשנת 1997. בחודש נובמבר, 1995 כתבה הגברת סומך למר קוצ'יק כי מאחר ומכתביה לא נענו "אנו רואים את עצמנו פטורים משמירה על השקט התעשייתי בהתאם לסעיף 10 לסיכום. נפעל בהתאם". בית הדין האזורי ציין כי מר צמח הצהיר בפניו כי ערך בדיקה בהתאם לבקשת סגן הממונה על השכר. הבדיקה נערכה עם הנהלת משרד הבינוי והשיכון וזה לא היה מסוגל להצביע בפניו על עובדים הנדרשים לעשות שימוש ברכבם לצורכי העבודה ואשר אינם מקבלים אחזקת רכב. ביום 29 ביוני 1997 כתב מר אייגס, סגן הממונה על התקציבים, למר י. קוצ'יק, הממונה על השכר והסכמי עבודה במשרד האוצר: "לבקשתך נערכה בדיקה משותפת של הנהלת משרד הבינוי והשיכון ואגף התקציבים בנושא רמת הניידות של עובדי משרד הבינוי והשיכון. ממצאי הבדיקה מעלים כי לאור צרכי המשרד בכל הקשור למילוי משימותיו לא נמצא צורך בתוספת תקני רכב למשרד". הנה כי כן, לאחר למעלה משנתיים הוחלט כי אין לשנות את תנאי הניידות מאחר ואז לא נדרשה ניידות רכב נוספת. פרשנותו של סעיף 7 להסכם הקיבוצי שתיים הן טענותיה של המערערת. האחת נוגעת לפרשנות שנתן בית הדין האזורי לסעיף 7 האמור, והשנייה, להפרה הבוטה שהפרה המשיבה את ההסכם בכך שתחת לסיים את הבדיקה תוך שלושה חודשים ולבצע את המסקנות תוך ארבעה חודשים מעת סיום הבדיקה, הסתיימה הבדיקה לאחר למעלה משנתיים. האחור בהגשת המסקנות של הבדיקה הביאה, לטענת המערערת, למסקנה אליה הגיע המשיבה, באשר בעת שנעשתה הבדיקה קטן גל העלייה ועל כן גם קטנה אותה עת כמות העבודה שהוטלה על עובדי משרד הבינוי והשיכון. א. הרקע לחתימת ההסכם עולה מההקדמה להסכם כי תכליתו היתה לפצות את עובדי משרד הקליטה בתקופת גל העלייה הגדול בשנים 1990-1994 על תוספת העבודה והמאמץ שהיה עליהם להשקיע בגין אותו גל עלייה. הוסכם כך לאחר שערכאות - בית הדין לעבודה והמוסד לבוררות מוסכמת - קבעו שיש לפצות את עובדי משרד הקליטה בגין אותו נימוק וכאשר יחידות סמך של משרד השיכון פוצו על כך. על כך העיד בעדותו הראשית שהוגשה בתצהיר, מר יובל רכילבסקי, ממלא מקום נציב שירות המדינה, אשר היה בתקופה הרלוונטית של המשא ומתן משנה לממונה על השכר. ברי על כן שהכוונה היתה לפצות את העובדים. כן עולה מההסכם שתחת לפצות את העובדים בצורה ישירה על ידי הגדלת שכרם, ביקשה המשיבה לעשות זאת בדרך של הגדלת התקינה ושינוי הניידות. שינוי התקינה נעשה על ידי נציבות שירות המדינה בהוספת מאתיים וחמישים תקנים. שינוי הניידות היה אמור, לטענת המערערת, להיעשות על ידי המרת מאה תקני רכב מרכב אישי לרכב שירות. דבר זה אינו בתחום סמכותו של נציב שירות המדינה אלא של אגף התקציבים. על כן טוענת המשיבה באמצעות מר רכילבסקי כי לא יכלה להבטיח זאת ולמיטב זכרונו הוא לא התחייב לכך. המשמעות של רכב שירות היא תוספת של הוצאות שאינן ניתנות לבעלי רכב אישי. המשיבה טוענת כי כל שהיא התחייבה הוא לבחון את השאלה, ולטענתה זהו הפירוש המילולי של סעיף 7, אך היא לא התחייבה לתת לעובדים הטבה כלשהי. כאמור, פנה בית הדין האזורי למילות הסעיף ועצר בכך, ומשסבר שמילות הסעיף אינן מאפשרות לפרש את סעיף 7 כפי שהמערערת מבקשת, לא בחן את כוונתו ותכליתו של הסעיף. גישה זו אינה נראית לי, ואעמוד על כך בהמשך. למרות דעתי זו אבחן גם את מילות הסעיף באשר נראה לי שגם על פי מילות הסעיף צודקת המערערת בפרוש שהיא מבקשת לתת לסעיף. ב. פרשנות מילולית טוענת המשיבה, וקיבל את טענתה זו בית הדין האזורי, כי כל אשר התחייבה המשיבה לעשות באותו סעיף 7 של ההסכם הקיבוצי הוא לבחון את המצב. המצב נבדק, כפי שציינה המשיבה בסיכומיה בבית הדין האזורי. בכך קיימה המשיבה את חובתה. המערערת טוענת כי היה נהיר לשני הצדדים שלא היא. אבחן שנית את מילות הסעיף: "לאור הדרישה לשיפור בתנאי העבודה הכרוכים בניידות ובתקינה מחודשת תבחן מידת השיפור הדרושה במסגרת שירות המדינה, באמצעות הנהלת המשרד, נש"מ [נציבות שירות המדינה - א.ב.] ואג"ת (אגף התקציבים - א.ב.], ושירות המדינה יסיים הבדיקה לוך 3 חודים מהיום והתחלת יישום ממצאי הבדיקה תהא לא יאוחר מ- 4 חודשים מהיום". הסעיף מסביר כי הבחינה באה לאור הדרישה לשיפור בתנאי העבודה ונאמר בו כי "תבחן מידת השיפור הדרושה". מכאן, גם מהלשון עולה שמדובר בבחינת מידת השיפור הדרושה. הכוונה היתה לבחון את מידת השיפור, לא את השאלה אם דרוש שיפור. כמו כן ניתן ללמוד על כך שהכוונה היתה לפצות את העובדים ורק מידת הפיצוי היתה אמורה להבחן, מכך שהמשיבה התחייבה לאחר הבדיקה, שאמורה היתה להתבצע תוך שלושה חודשים, ליישם את ממצאי הבדיקה לא יאוחר מארבעה חודשים לאחר סיומה. הנה כי כן גם על פי הפרשנות המילולית עולה כוונה של הצדדים בעת כריתת ההסכם לשפר את תנאי העובדים של משרד השיכון בכך שיפוצו פיצוי כספי עקיף באמצעות שינוי הניידות, והיה על המשיבה אך לבחון את מידת הפיצוי. ג. פרשנות תכליתית הזכרתי כבר שתורת שני השלבים בפרשנות הסכם אינה חלה עוד (ראה לעניין זה את פרשת אפרופים, ע"א 4628/93 מדינת ישראל נגד אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מ"ט(2), 265). וכך כותב בעניין אפרופים השופט דב לוין: "ואולם כידוע, פרשנות סעיף בחוזה מתוך החוזה עצמו אינה מתמצית בבחינת משמעותן הלשונית של המילים הכתובות בו. פרשנות מתוך החוזה עצמו משמעותה רחבה הרבה יותר" (עמוד 290 מול האות ז). אין אני רואה הבדל בעניין זה בין חלקו האובליגטורי של הסכם קיבוצי לכל הסכם אחר. מטרתנו בפירוש הסכם הוא לתת ביטוי לאומד דעתם של הצדדים להסכם על מנת לקיים את האוטונומיה של הרצון הפרטי שלהם. המטרה בפירושו של חוזה אינה הענשת צדדים אשר אינם מנסחים בצורה ברורה את רצונם. לנגד עינינו בפירושה של הוראה אובליגטורית בהסכם קיבוצי צריכה לעמוד המטרה לתת תוקף לרצונם האמיתי של הצדדים, לאומד דעתם האמיתי. הסכם, אחרי הקיבול וכריתתו של ההסכם, משקף את רצונם המשותף של הצדדים ואותו מבקש השופט הפרשן לחשוף. השופט י. כהן מציין: "כלל גדול הוא בדיני פרוש חוזים, שמחובתו של בית המשפט לפרש את החוזה באופן המשקף את כוונת הצדדים ואם כי יש לגשת לבדיקת הכוונה מתוך הנחה, שהצדדים התכוונו למה שהם כתבו בחוזה, הרי לא פעם ניתן על ידי בתי המשפט פירוש לחוזים, שאינו מתיישב עם המובן הרגיל של המילים שבהן השתמשו הצדדים" (ע"א 46/74 מורדוב נ. שכטמן, פ"ד כ"ט(1), 477). והשופט דב לוין ציין: "המילים שהשתמשו בהם מנסחי המסמך, עם כל חשיבותן, אינן מכריעות, שכן יש לקרוא את המסמך בשלמותו ולפרשו על פי רוחו, וכאמור - על פי תכליתו - את המילים והניבים, שהשתמשו בהן בעלי הדין, יש לקרוא בהקשר הכולל והמלא." (ע"א 627/84 נודל נ. עזבון פינטו ז"ל, פ"ד מ(4) 477, 482). בבסיס ההסכם עומד אם כן אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים. מטרתנו העיקרית היא לתת משקל לרצון משותף זה (ראה עניין אפרופים, עמוד 300 מול האותיות ב ואילך והפסיקה המאוזכרת שם). עמד על כך המשנה לנשיא א. ברק בעניין אפרופים: "נקודת המוצא העקרונית הינה, כי דיני החוזים מבוססים על האוטונומיה של הרצון הפרטי. אוטונומיה זו של הרצון הפרטי אינה רצונו הכמוס של הפרט. זהו רצונו (הסובייקטיבי) המוצא ביטוי חיצוני. אכן, ביסוד החוזה עומד אומד דעתם הסובייקטיבי המשותף של שני הצדדים, כאשר קיים אומד דעת שכזה, הוא המהווה את הבסיס לבחינה החוזית" (שם בעמוד 302 מול האות ג). רק כאשר לא קיים אומד דעת משותף, רצון משותף, בוחנים את סבירות ההסכם, את הפירוש האובייקטיבי. המבחן האובייקטיבי מטרתו, כפי שציין הנשיא שמגר: "... היא להגן על הצד המסתמך על מצגו של הזולת" (ע"א 1932/90 פרץ בוני הנגב - אחים פרץ בע"מ נ. בוחבוט, פ"ד מז(1) 357, 365). הנה כי כן יש ללמוד על כוונתו של סעיף 7 להסכם מהנסיבות בעת כריתתו ומהקשר התעשייתי. מעבר לכך אם אכן טוענת המשיבה כי רצונה הסובייקטיבי היה שונה מזה העולה מדברי ההקדמה ומהרקע לעבודת משרד הבינוי והשיכון אותה עת, הרי יש לבחון מהו הפירוש הסביר אובייקטיבית שימלא אחר הציפיות הסבירות של הארגון שהסתמך על המצג. אך אין לנו צורך לבחון את הרצון האובייקטיבי, באשר בענייננו נסיבות כריתת החוזה אינן מוכחשות והן עולות במפורש מדברי ההקדמה להסכם. מכאן הכוונה הסובייקטיבית של שני הצדדים היתה למצוא נוסחה שתשפר את שכרם של העובדים במערערת בתקופת העלייה המוגברת. היוזמה לכך נולדה לאחר שני פסקי דין בעניין משרד הקליטה ותוספות שניתנו לגופי סמך של משרד הבינוי והשיכון. זו היתה אם כן כוונתם המשותפת של הצדדים להסכם. הדבר עולה גם ממכתבו של מר עוזיאלי, סגן בכיר לממונה על השכר, מיום 11 בדצמבר, 1995, המופנה לגברת סומך, שהלינה על אי קיום ההסכם: "... בדיקתי עם מר מ. שפירא, סמנכ"ל המשרד, העלתה כי הנושא היחיד שנותר הוא שינוי רמות הניידות - יתר הנושאים הושלמו או שמקבלים טיפול מתאים. אנו פועלים לכך שגם נושא הניידות יבחן ויטופל, כפי שנקבע בהסכם". עולה אם כן ממכלול הנסיבות כי כוונת הצדדים היתה לשפר את תנאי עבודתם של עובדי משרד הבינוי והשיכון כפיצוי על העבודה המוגברת בתקופת העלייה הגדולה, בחמש השנים 1990-1994. יש לציין עוד כי גם אם נדבוק בלשונו של ההסכם הרי לא ניתן לפרש את הלשון בענייננו מבלי לבחון תחילה את תכליתו של סעיף 7 בהסכם הקיבוצי. גם אם נגביל את עצמנו קודם לכל ללשונו של ההסכם, אין ההסכם מתחיל ומסתיים בסעיף 7. להסכם יש הקדמה המצביעה על תכליתו בצורה מפורשת. סעיף 7 הוא חלק אינטגרלי מאותו הסכם שעל תכליתו יש ללמוד מדברי ההקדמה. ד. פרשנות תכליתית של הסכם קיבוצי אם יש לפרש כל הסכם על פי תכליתו על מנת לתת תוקף לאוטונומיה של הרצון הפרטי של הצדדים, הדבר נכון פי כמה כשמדובר בהסכם קיבוצי שתכליתו לקבוע זכויות לעובדים. על מנת שלא יהא על כל עובד ועובד לנהל משא ומתן נפרד, מנהל את המשא ומתן ארגון העובדים. בפרשנות הנוגדת את התכלית נפגע הצד להסכם, ארגון העובדים, אך נפגע גם כל עובד ועובד. תום לבה של המערערת ברי שאילו קיימה המערערת את סעיף 7 כלשונו, היינו, היתה מבצעת את הבדיקה תוך שלושה חודשים, היתה מסקנתה שונה. תום הלב נמדד בקנה מידה אובייקטיבי. מידת תום הלב דורשת שגם אם ההסכם נבחן לאחר שנתיים, כפי שהדבר אירע, היה על המערערת לבחון את תנאי העבודה בתקופה הרלוונטית, היינו, בעת כריתת ההסכם, ולא כפי שעשתה וכעולה ממכתבו של מר אייגס, ביוני, 1997. בחינה כזו, היינו, תקופה ארוכה לאחר כריתת ההסכם, אינה אך הפרה פורמלית של סעיף 7 להסכם. ההפרה הפורמלית הופכת במקרה זה למהותית, מאחר וביני לביני השתנו הנסיבות. על כן בחינה של התנאים לאחר שנתיים היא ביצוע שלא בתום לב של סעיף 7 להסכם. לאור האמור הייתי מקבלת את הערעור. הסעד הראוי בבקשת צד בסכסוך קיבוצי ביקשה המערערת להצהיר כי המשיבה הפרה את הוראות הסכם 95 ובפעלה בחוסר תום לב, עת לא קיימה את הוראות סעיף 7 להסכם. כן עתרה המערערת כי בית הדין יוציא צו עשה המורה למשיבה לבדוק ולשפר את תנאי העבודה הכרוכים בניידות כל זאת רטרואקטיבית מהיום הרלוונטי אשר בו היו אמורים לקבל החלטה בסוגיה. בסיכומיה ביקשה המערערת בנוסף לאמור גם לפסוק פיצויים עקב הפרת הסכם קיבוצי בשירות הציבורי, על פי סעיף 37ד לחוק ישוב סכסוכי עבודה, ה'תשי"ז1956-. משהפיצויים לא נתבעו בכתב התביעה אין אני מתייחסת לטענה זו. לאור האמור אנו מצווים על המערערת לבחון מחדש את מידת השיפור בתנאי הניידות בהתחשב בנסיבות העבודה שהיו בעת כריתת ההסכם, היינו, בסמוך ליום 10.5.1995. המשיבה תבצע את הבחינה לא על מנת לבחון את עצם הצורך בניידות רכב באותה עת אלא את מידת שיפור התנאים כאשר השיפור נעשה באמצעות שיפור הניידות. זו היתה תכלית הסעיף. זו תוצאה של המגמה שלא להוסיף תוספות למשכורת כפי שמתבקש אלא מתן תוספות עקיפות. המשיבה תבחן זאת באופן שהעובדים יפוצו על העבודה העודפת שהיתה להם במשך חמש השנים 1990-1994. ברי שעל המשיבה לבצע את הבדיקה בתום לב, כאשר הפיצוי יהיה פיצוי אמיתי התואם את המצב אז ואת רוח ההסכם בין הצדדים. הבדיקה תיעשה תוך שלושה חודשים מיום המצאת פסק דין זה. ביצוע המסקנה יתקיים תוך ארבעה חודשים מההחלטה והפיצוי יעשה למפרע, כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום חתימת הסכם 95. משמדובר בסכסוך קיבוצי אין אני סוטה מהמקובל ואיני מטילה הוצאות. אשר על כן ישא כל צד בהוצאותיו. השופט ע' רבינוביץ 1. אני מסכים לתוצאה אליה הגיעה חברתי השופטת ברק. גם אני סובר שאכן יש להורות למשיבה לבדוק את "מידת השיפור הדרושה בתנאי העבודה הכרוכים בניידות ובתקינה מחודשת", בהתאם לתנאים שהיו קיימים בחודש מאי 1995. תוצאה זו מתחייבת מההצדקה לאכיפת הוראה אובליגטורית בהסכם קיבוצי ככתבה, כלשונה וכרוחה. הפרירוגטיבה של המעביד בנושא תקני רכב אינה בלתי מוגבלת. השימוש בפרירוגטיבה זו צריך להעשות קודם כל בתום לב. כמו כן אפשר, שפרירוגטיבה זו, תוגבל על ידי הוראה בהסכם הקיבוצי. במקרה הנוכחי , קיימת הגבלה בפרירוגטיבה זו במידה מסויימת על פי הוראת סעיף 7 להסכם הקיבוצי. 2. שלא כחברתי השופטת ברק איני משוכנע, שבדיקה זו אילו נערכה בעת ההיא, היתה מניבה בוודאות תוצאות שונות מהבדיקה המאוחרת, אבל ניתן בהחלט לסבור , שהזמן הרב שחלף מהמועד שבו היתה צריכה להתבצע הבדיקה עד למועד בו בוצעה, יש לו משמעות לענין תוצאות הבדיקה, אם אכן השתנו הנתונים בחלוף הזמן. 3. אני מסכים עם חברתי השופטת ברק שברקע לאותה בחינה מובטחת של תקני הרכב עמדה דרישת העובדים להטבות שכר בשל גלי העלייה הגדולים שהגדילו את המאמץ בעבודה. דרישה זו נידחתה על ידי המשיבה בנימוק, שאין לפרוץ את הסכמי השכר הקיימים. כתחליף לדרישת העובדים להטבות שכר, הועלו במו"מ בין הצדדים חלופות שונות של הצעות להטבות כלכליות עקיפות לעובדים, ובכללן שינוי ברמת תקני הרכב. דרישת העובדים הייתה להמיר מאה תיקני "רכב אישי" ל"רכב שירות", המרה המעניקה תמורה כספית גבוהה יותר לבעלי "רכב שירות" על פני בעלי "רכב אישי". נראה שהעובדים האמינו , שהבדיקה תביא בוודאות לתיקונים ברמת תקינת הרכב, כאמור לעיל, כדרך עקיפה לתשלום שכר, אך המשיבה לא ראתה זאת עין בעין עם העובדים. 5. מכל מקום, גם על פי הלשון הכתובה של סעיף 7 להסכם הקיבוצי, ראויים העובדים לכך, שהבדיקה תיעשה על פי התנאים שהיו קיימים בחודש מאי 1995 , ולכן, כאמור, אני מצטרף לדעתה של חברתי השופטת ברק בערעור זה. סגן הנשיא י' אליאסוף אני מסכים לפסיקתה של השופטת א' ברק. נציג עובדים י' זיו אני מסכים לפסיקתה של השופטת א' ברק. נציג מעבידים מ' אורן אני מסכים לפסיקתה של השופטת א' ברק. הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' ברק. הסכם קיבוצי