בקשה לאמץ ילדה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הכרזה קטינה כבת אימוץ / בקשה לאמץ ילדה : .1הבקשה לפי סעיף 13 לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א- 1981[13]. לפני בקשה של היועץ המשפטי לממשלה בתיק אימוץ 33/88שהוגשה לבית המשפט ב- 9.3.88להכריז על הקטינה ילידת בתם של המשיבים, כבת אימוץ וכי נתמלאו התנאים הקבועים בסעיף 13לחוק. לבקשה צורפו: א. חוות דעת של הפסיכולוג ד"ר וייל מתאריך .8.6.88 ב. תסקיר של הג' אסתר הבא, מהשירות למען הילד מיום .28.7.88 ג. חוות דעת של הפסיכיאטר ד"ר דוד דוידסון מ-2.2.88, 26.1.87, 15.12.86ו- .24.2.84 ד. תעודה מהמוסר לביטוח לאומי. ה. גליון סיכום מחלה של ד"ר סילבר, פסיכיאטר מבית חולים "איתנים" מיום .22.11.87 ו. תעודת עובד ציבור של שמחה חנסב מיום 12.6.87בעניין תאריכי האישפוז של המשיבה משנת 1974ועד אמצע .1986 ז. תעודת עובד ציבור של ד"ר מלץ אסתר מיום 6.3.89בעניין תאריכי אישפוז של המשיבה משנת 87ואילך. ח. תצהיר של הגב' עליזה כרמל, פקידת סעד לחוק הנוער, מיום .25.2.88 ט. מכתב של המשיבים מיום 2.3.88בו ביקשו שהקטינה תשהה אצל משפחה אומנת. י. מכתב של המשיבים מ- 9.2.88בו ביקשו שהקטינה תשהה אצל משפחה אומנת. יא. מכתב של המשיבה מיום 31.1.88בו הסכימה שהקטינה תסודר זמנית אצל שכנתה. יב. בקשה של המשיבים שהוגשה בתיק אימוץ 12/88בה ביקשו מבית המשפט למסור את הקטינה לאימוץ (הבקשה המקורית הוגשה לבית המשפט בתאריך 7.7.88 והיא נמצאת בתיק אימוץ 12/88). במהלך הדיון בבקשה הוגשו לבית המשפט, ע"י המבקש, המסמכים הבאים: יג. תצהיר של הגב' מלכה מססה עובדת סוציאלית, מיום .5.2.89 יד. תסקיר של פקידת הסעד הגב' גיל מ-.27.1.89 טו. תסקיר של הגברות יונה גיל ואסתר הבא מיום .16.8.89 טז. הסכמת הורה לאימוץ שנחתמה ע"י המשיב ביום .21.5.90 מטעם המשיבים הוגשו לבית המשפט: א. חוות דעת של הפסיכיאטרית ד"ר אילה מאיר מיום .17.1.89 ב. חוות דעת של הפסיכולוג ד"ר ראובן וולברומסקי מיום .21.1.90 ג. תצהיר של המשיב מיום .10.1.89 ד. תצהיר של המשיבה מיום .20.1.89 לבקשת הצדדים מיניתי את הפסיכיאטר ד"ר אהרון (אלן) פלשמן, פסיכיאטר לילדים ולנוער, להגיש לבית המשפט חוות דעת. ד"ר פלשמן הגיש לבית המשפט שתי חוות דעת כדלקמן: א. חוות דעת מיום .15.5.89 ב. חוות דעת מיום .19.1.90 .2הבקשה לפי סעיף 12(ג) לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א- 1981[13]. כחצי שנה לפני הגשת הבקשה הנזכרת בסעיף 1לעיל, הגיש המבקש בקשה, בהתאם לסעיף 12(ג) לחוק, בה ביקש מבית המשפט לאשר לפקידת הסעד למסור את הקטינה למשפחה המסכימה לאמצה. בית המשפט (עמיתי כבוד השופט א' פריש) דן בבקשה ובתאריך 25.9.88החליט לקבל את הבקשה ולאשר לפקידת הסעד לקבוע את מקום הימצאה של הקטינה או מוסרה למי שיסכים לקבלה בביתו בכוונה לאמצה, אם הקטינה תוכרז כבת-אימוץ. בית המשפט דחה, בהחלטה שנתן בתאריך 6.10.88, בקשה של המשיבים לעיון מחדש בהחלטתו, וסרב להורות להעביר את הקטינה למשפחה שהוצעה ע"י המשיבים. .3הדיון בבקשה בתיק אימוץ .33/88 ב"כ המשיבים, עורך הדין מר פלאי חקר, בחקירה שכנגד, את ד"ר וייל ואת הגברות גיל, מססה, כרמל, הבא וכן את המומחה מטעם בית המשפט ד"ר פלשמן. והעיד מטעם המשיבים את המשיבים עצמם וכן את הפסיכיאטרית ד"ר אילה מאיר. בסיכומי המבקש טענה עורכת הדין גב' ארטמן כי הצדדים אינם חלוקים בקשר לעובדות שפורטו בתסקירים ובתצהירים שהוגשו מטעם המבקש, אך עו"ד פלאי טען בתגובתו לסיכומי ב"כ המבקש כי העובדות אכן שנויות במחלוקת. לאחר שעיינתי בכל המסמכים שהוגשו לבית המשפט ושפורטו בסעיף 1לעיל, ולאחר ששמעתי את העדים שנחקרו בבית המשפט, אני קובע שהעובדות הבסיסיות המפורטות בכתב הבקשה הוכחו ולא נסתרו. ראיות המבקש (כוונתי לראיות, למעט חוות הדעת הרפואית, שאליהן אתייחס להלן) לא נסתרו, גם לא באמצעות עדויות המשיבים. מאחר ומדובר בעשרות עובדות שהוכחו ע"י המבקש, אין בדעי לסקור את כולן, ולפיכך אציין רק את העובדות העיקריות: א. המשיבים נישאו זל"ז בשנת 1979וב- 28.5.83נולדה בתם הבכורה אשרה. ב- 13.6.87הגיש המבקש בקשה, בתיק אימוץ 11/87להכריז כי אשרה הינה בת-אימוץ וכי נתמלאו לגביה התנאים הקבועים בסעיף 13לחוק [13]. בתום הראיות והסיכומים באותו תיק, הודיעו המשיבים לבית המשפט כי הם מסכימים שהקטינה אשרה תוכרז כבת-אימוץ. על יסוד ההסכמה והראיות, הגיע בית המשפט (כבוד השופט פריש) להסכמה כי "נתמלאו התנאים הקבועים בסעיף 13(7) לחוק" והוסיף ש"הסכמתם של המשיבים הינה ביטוי לכך שהם מודעים לחוסר מסוגלותם להחזיק ולספל בקטינה". ב. במהלך הדיון בתיק אימוץ 11/87, נולדה למשיבים הקטינה. המשיבים התנגדו לבקשת המבקש, אולם בתום שלב שמיעת הראיות הוגשה לבית המשפט הסכמתו של המשיב, אשר ניתנה בתאריך 21.5.90שהקטינה תימסר לאימוץ (מב/2). אשר על כן, מתייחס פסק דין זה לעניין מסוגלותה של המשיבה, בלבד, לשמש הורה לקטינה. ג. למשיבה היסטוריה של אישפוזים פסיכיאטריים רבים, ביניהם במחלקות סגורות וטיפולים אמבולטוריים אינטנסיביים משנת .1974היא מוכרת למחלקות הפיכיאטריות בבתי החולים ברזילי באשקלון, "איתנים" בירושלים ובתחנה לבריאות הנפש בקרית-גת. (ראה רשימת אישפוזים, תעודת ציבור של שמחה חנסב וד"ר מלץ). המשיבה מקבלת מהמוסד לביטוח לאומי קצבת נכות בשעור % 100(סעיף נפשי). ד. עפ"י חוות דעתו של הפסיכיאטר ד"ר דוידסון, שטיפל במשיבה במשך השנים, אין המשיבה מסוגלת להיות הורה. ה. לאחר לידתה של הקטינה, עברה אתה המשיבה לבית הוריה לאשקלון. כשבועיים לאחר מכן, אושפזה המשיבה בבית חולים איתנים ובמשך שלושה שבועות היתה במחלקה סגורה, אח"כ שוחררה על דעת עצמה ובחתימת המשיב. (ראה סיכום מחלה מיום 22.11.87). ו. לאחר שחרורה של המשיבה מבית החולים, היא העבירה את הקטינה לטפולה של שכנה בשם תני דהאן שטפלה בה בביתה במשך 24שעות ביממה, וזאת למרות שהמשיב לא עבד (תצהיר מלכה מססה - ס' 2, עדות המשיב ע' 109 לפרוטוקול). ז. בתאריך 31.1.88התקשרה הגב' שמחה חנסוב, מנהלת התחנה לבריאות הנפש בקרית-גת, אל הלשכה לשרותים חברתיים בקרית-גת ומסרה כי המשיבה התקשרה אליה ובקשה לסדר מיד את הקטינה במשפחה אומנת. הגב' עליזה כרמל והגב' סילבי דויאב מהמחלקה לשירותים חברתיי הלכו מיד לבית המשיבים. ח. המשיבה ספרה כי הקטינה הוחזרה לה על ידי הגב' חני דהאן, שסרבה להמשיך ולטפל בה, מאחר והמשיבים לא שילמו לה את הכסף המגיע לה. (עדות המשיבה מיום 4.2.88בתיק אימוץ 11/87). המשיבה בקשה שוב את הוצאת הקטינה מהבית וחתמה על הסכמה ביום .31.1.88 ט. הגב' כרמל, פקידת סעד לחוק נוער, בקשה מהגב' תני דהאן להמשיך ולטפל בקטינה עד שתמצא עבורה משפחה אומנת. י. כשנודע למשיב על בקשת המשיבה, לקח את הקטינה ואת המשיבה ונסע אתם לבית הוריו ביפו. יא. בתאריך 4.2.88התקיים דיון בבית המשפט בתיק אימוץ 11/87(עמ' 25 לפרוטוקול שורות 10- 30), בו טען המשיב כי שכר מטפלת חדשה שתטפל בקטינה. למרות זאת, למחרת היום פנה המשיב למחלקה לשרותים חברתיים בקרית-גת ובקש סדור עבור הקטינה אצל משפחה אומנת, וזאת מאחר ואמו אינה מסוגלת לטפל בה, והוא יהא מסוגל לטפל בה רק כשתגדל. (תצהיר עליזה כרמל מיום 25.2.88סעיפים 10- 3). יב. בתאריך 9.2.88הוצאה הקטינה למקלט, עפ"י בקשת שני המשיבים בכתב, וזאת מאחר והם לא היו מסוגלים לטפל בה (תצהיר עליזה כרמל ס' 11). יג. ביקורי המשיבים אצל הקינה, בעת שהותה במשפחה אומנת. היו מועטים, ולרוב נערכו ביוזמת פקידי השירותים החברתיים (תצהיר עליזה כרמל ס' 12-14, תצהיר מלכה מססה). יד. בתאריך 2.3.88קיימה הגב' אסתר הבא, פקידת סעד לחוק אימוץ, פגישה עם המשיבים בענין עתידה של הקטינה. טו. בשיחה העלתה הגב' הבא בפני המשיבים את כל האפשרויות לגידולה של הקטינה כגון, מעון יום, מטפלת בשעות הבוקר. אומנה והציעה להם לקחת את הקטינה לביתם, אפילו באותו היום. (תצהיר הגב' אסתר הבא מיום 6.3.88סעיפים 21, 27) (תצהיר מלכה מססה ס' 5). טז. המשיבים, לאחר ששקלו את כל האפשרויות. החליטו על בקשה לסדור באומנה. ואף חתמו על בקשה בהתאם. (תצהיר אסתר הבא ס' 22, 27וכן תסקירה עמוד 3, תצהיר מלכה מססה ס' 6, וכן בקשה בכתב של המשיבים). הגב' הבא גם הודיעה למשיבים כי בדעתה לפנות לבית המשפט בבקשה להכריז על הקטינה כבת-אימוץ. גם המשיב ידע שזו תהיה תוצאת בקשתו להוצאה מהבית של הקטינה (עדות המשיב עמוד 111לפרוטוקול, שורה 11- 6). יז. בהמשך השיחה הודיעו המשיבים כי יהיו מוכנים לחתום על הסכמת הורה לאימוץ בנוגע לקטינה, בתנאי שתוחזר אליהם בתם הבכורה. (תצהיר אסתר הבא ס' 23- 25). יח. לאחר שהובהר למשיבים כי הנושא אינו ניתן למשא ומתן, הודיעה המשיבה כי תהא מוכנה לחתום על הסכמה לאימוץ בנוגע לקטינה, וזאת אם יובטח לה כי הקטינה תאומץ באותה משפחה עם האחות. יט. המשיב לא התנגד להצעה של המשיבה ולא הביע כל דעה. (תצהיר אסתר הבא ס' 26). כ. בהמשך הפגישה הובאה הקטינה ללשכת הרווחה לבקור, וזאת עפ"י בקשתה של המשיבה. הפגישה ארכה כ- 1/4שעה בלבד, והסתיימה ביוזמת המשיבים. (תצהיר אסתר הבא, ס' 28). כא. בפגישה לא ניסו המשיבים ליצור, ולא יצרו, קשר רגשי עם הקטינה. הפרידה היתה קלה, וסוכם כי המשך הבקורים ייעשה עפ"י בקשת המשיבים. כב. לאחר שהמשפחה האומנת הזמנית, בה שהתה הקטינה, לא יכלה להמשיך ולטפל בה, ולאחר שהמשיב לא הציג בפני בית המשפט כל תכנית לגידול הקטינה (תסקיר פקידת הסעד אסתר הבא ע' 3), אישר בית המשפט לפקידת הסעד ביום 29.5.88 את העברת הקטינה למשפחה שהביעה הסכמתה לאימוץ. (תיק אימוץ 12/88). כג. עוד קודם לכן, בתאריך 8.5.88פנתה המשיבה לפקידת הסעד אסתר הבא וביקשה שוב שהקטינה תועבר למשפחה בה אומצה האחות (תסקיר אסתר הבא עמ' 3). כד. בתאריך 15.6.88, הועברה הקטינה למשפחה מאמצת, שם נמצאת אחותה הבכורה, ושם היא שוהה עד היום. התנהגות הקטינה בעת ההעברה העידה על ילדה שעברה טלטולים רבים (תסקיר יונה גיל 17.1.89ע' 1). כה. לאחר שהועברה הקטינה לאותה משפחה עפ"י בקשת המשיבה, פנה המשיב לבית המשפט בבקשה להעביר את הקטינה למשפחה אומנת בקרית-גת, וזאת כדי שיתאפשר לו לראותה. לאחר מכן, פנה בבקשה להעביר את הקטינה לאימוץ למשפחת אברהם שהין פורת, משפחה שפגשו באקראי, (ע' 109לפרוטוקול). בתאריך 7.7.88בית המשפט דחה את בקשתם הראשונה. ואילו לגבי השניה, הפנה את המשיב לפקידת האימוץ. כו. ב"כ המבקש פנה לבית המשפט וביקש להכריז על הקטינה כבת-אימוץ, כששתי הבקשות הנ"ל משמשות. לטענתו, הוכחה נוספת כי אכן אין המשיבים מסוגלים לקיים עבור הקטינה בית, ואין הם מסוגלים לגדלה. כח. הביקורים אצל הקטינה חודשו עפ"י החלטת בית המשפט מיום .15.12.88 כט. תוכן הביקורים שנערכו אחת לחודש, ואשר לחלקם לא הגיעו המשיבים, (תסקיר יונה גיל מיום 16.8.89ע' 1סיפא, עמ' 2סיפא 1) היה דל. הקטינה הביעה מורת רוח מהם. (תסקירי פקידת הסעד יונה גיל מיום 17.1.89ו- 16.8.89וכן עדותה ע' 53ע' 54, 56לפרוטוקול). .4מצבה הנפשי של המשיבה. ד"ר דוידסון, אשר טיפל במשיבה במשך שנים, נמצא בחו"ל ולא ניתן היה לחוקרו חקירה שכנגד בבית המשפט. כאמור לעיל, מיניתי לבקשת שני הצדדים את ד"ר פלשמן כמומחה מטעם בית המשפט. ד"ר פלשמן אשר בדק ושוחח עם המשיבה עיין בחוות הדעת של ד"ר דוידסון, ד"ר וייל וד"ר אילה מאיר. ד"ר פלשמן הגיע בחוות דעתו למסקנות הבאות: "אשר למצבה של המשיבה אינני רואה סיבה להטיל ספק באבחון שנעשה על ידי ד"ר דוידסון והצוות שלו. יש בהחלט סימנים קליניים כעת ופרטים באנמנזה המתאימים למחלה סכיזואפקטיבית. בוודאי המשיבה לא השיגה רמיסיה ומצבה קשה בעיקר מבחינת ליקויים בשיפוט ובהגיון ומבחינת דכאון עמוק. אשר למסוגלות הורית, בעיני, דבריה של המשיבה מדברים בעד עצמם. אין פה מוטיווציה בכלל. ההתנגדות המשפטית מנוהלת בעיקר על ידי בעלה, נגדו היא לא מסוגלת לעמוד. המשיבה בעצמה נמצאת במצב טרגי וכואב של חולה הסובלת ממגבלה רצינית אבל נשמרה רמה מספקת של ביקורת מציאות כך שהיא מסוגלת להכיר ולכאוב את מגבלתה. המשיבה כן מסוגלת להכיר שטבתה וטובת ילדה אינן זהות, מסוגלות זו מעידה, אני משער, על עבודה קלינית מעולה שנעשתה על ידי צוות בריאות הנפש בקרית-גת. היא אף מסוגלת לבכר את טובת בתה על נצול של הבת לשם הנאת האם. ברור מדברי המשיבה שאין בה רצון או יכולת לטפל בבתה, (ההדגשה שלי, - י' פ') ושבני הזוג בוודאי אינם שותפים על רמה כלשהיא בתכנון ההורות של הקטינה. כל האמור לעיל הופך למיותר בדיקה משותפת של המשיבה עם בתה, דבר שבדרך כלל נחוץ כחלק מבדיקה מהסוג הזה. מסקנות והמלצות .1יש להכיר בקטינה כבת-אימוץ בהקדם האפשרי. (ההדגשה שלי - י' פ'). .2יש להחזיר לצוות בריאות הנפש באשקלון משימות אלו: א. ליווי של המשיבה בפרידתה מהקטינה. ב. שילובה אם אפשר בתכנית יום טיפולית. ג. עיבוד דכאונה הקשור להכרתה במחלתה. ד. שימוש טיפולי ביכולתה להבחין בין טובתה לטובת בתה לשם עצוב בסיס לשתוף פעולה מייד לאחר שהמשיבה תפטר מניהול מאבק משפטי זה." להשלמת התמונה, להלן מספר ציטוטים מתוך חוות הדעת של ד"ר דוידסון, שד"ר פלשמן לא הטיל ספק באיבחון שלו: "לא קיימת אצל המשיבה תובנה לבעיותיה הנפשיות, כללית לא שיתפה פעולה במענה ובטיפול אמבולטורי". "כפי שצויין בעבר הפרונגנוזה אינה טובה, לפי דעתי... אינני רואה אותה כמסוגלת לתפקד כאם ועלולה לגרום סכנה גופנית ונפשית לילדים בטיפולה". (ההדגשה שלי - י' פ'). כשבוע לאחר לידתה של הקטינה המשיבה "אושפזה במצב פסיכוטי חריף בבי"ח "איתנים" במחלקה סגורה, עזבה את האישפוז על דעת עצמה בחתימת הבעל". המשיבה "הראתה שיפוט לקוי עם אימפולסיביות וחוסר תובנה במצב של לחץ מינימלי... המשיבה מסרה ביוזמתה מבלי שנשאלה על כך שאין היא מסוגלת לטפל ולדאוג לצורכי הילדה באופן עקבי יומיומי, היא הוסיפה שטוב לה לבקר את בתה פעם בחודש. מסרה שלא מתמידה במעקב ולא לוקחת טיפול תרופתי בצורה עקבית". "לפי הערכתינו אינה מסוגלת לטפל בבתה באופן קבוע". המשיבה סובלת ממחלת נפש אשר מביאה אותה למצבים נפשיים קשים ללא אחריות למעשיה... הפרוגנוזה אינה טובה מאחר שמדובר במצב יסודי פתולוגי." המשיבה "אינה מסוגלת לתפקד כאם ולוותר על צרכיה האישיים למען הילדה... הנסיון שנעשה היווה סכנה לילדה ולא הייתי ממליץ לבצעו... מודעת לעובדה שלא שולטת בדחפיה להכותה ואפילו מודה בפנינו על שעזרנו להוציא את הילדה מרשותה ולהעבירה למשפחה טובה יותר." המשיבה "מאובחנת כסובלת מתהליך סכיזופרני אפקטיבי ממושך עם ליקוי באפקט ובשיפוט, בעלת אישיות בסיסית, ילדותית ותלותית אשר לא תיתן אימהות טובה, בעלת צרכים בסיסיים להיות מטופלת ולא מטפלת. נרקיסיסטית ומרוכזת בעצמה, אינה יציבה בהתנהגותה, ובמצב הרוח, בעלת עליות וירידות במצב הרוח ומגיעה למצבים מאניים קשים וחריפים שבהם היא ללא שיפוט, ואינה מבדילה בין טוב לרע". כאמור, בגלל העדרו של ד"ר דוידסון מהארץ, לא יכול היה ב"כ המשיבים לחקור אותו בחקירה שכנגד על חוות הדעת שכתב, אך המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר פלשמן, אימץ כאמור את כל מה שנכתב בחוות הדעת של ד"ר דוידסון. כך שלמעשה קביעותיו של ד"ר דוידסון, כמומחה, הפכו למעשה להיות חלק מחוות הדעת של ד"ר פלשמן, אשר נחקר בחקירה נגדית יסודית ע"י ב"כ המשיבים. ד"ר אילה מאיר, הפסיכיאטרית המומחית שהעידה מטעם המשיבים, כתבה בחוות דעתה מיום 17.1.89כי: "המשיבה מסרה לי כי היא נמצאת במעקב בתחנה לבריאות הנפש בקרית- גת והיא מקבלת תרופות לעיתים מזומנות לפי הוראת הרופא. בשתי הפגישות התנהגותה היתה מתאימה בהחלט לנסיבות, ולא הבחנתי בה ובדבריה סימנים של מחלת נפש" (ההדגשה שלי - י' פ'). בחקירתה הנגדית הודתה ד"ר מאיר שלא עיינה בתיקים הרפואיים של המשיבה, אם כי עיינה בחוות הדעת של ד"ר דוידסון, וכי "אינני מטילה ספק במה שכתב ד"ר דוידסון". ד"ר דוידסון, כאמור לעיל, הגיע למסקנה שהמשיבה סובלת ממחלת נפש ואינה מגיעה לרמיסיות טובות בין אישפוזים, על כן תמוהה בעיני מסקנתה של ד"ר מאיר, שהמשיבה אינה סובלת ממחלת נפש. יחד עם זאת, ובאותה נשימה, אמרה ד"ר מאיר שאין היא מטילה ספק "במה שכתב ד"ר דוידסון", ועל כן גם לפי דעתה המשיבה סובלת ממחלת נפש קשה. תמיהה נוספת מתעוררת למשמע עדותה של ד"ר מאיר, כאשר לאחר שציינה שאין היא מטילה ספק במה שכתב ד"ר דוידסון, אמרה שמצאה את "שני המשיבים שפויים". (עמ' 79לפרוטוקול). נוכח האמור בחוות הדעת של ד"ר דוידסון וד"ר פלשמן, אני קובע שאין סיכוי שמשיבה תתרפא ממחלת הנפש שממנה היא סובלת, ועל כן אינני מקבל את קביעתה של ד"ר מאיר שיש סיכוי שהמשיבה תשתקם. (עמ' 126לפרוטוקול). לסיכום פרק זה של פסק הדין אני קובע שהמשיבה הינה חולת נפש ונכנסת לעיתים למצבים נשיים קשים ביותר ללא אחריות למעשיה, אינה מסוגלת לתפקד כאם, השיפוט שלה לקוי, היא מגלה חוסר תובנה במצב של לחץ מינימלי ואין היא מסוגלת לטפל בקטינה. אני רואה חובה לעצמי לציין, עובדה שגם ד"ר פלשמן עמד עליה, (ראה עמ' 3 לחוות דעתו מיום 15.5.89) שד"ר מאיר "לא התייחסה ישירות לאישפוזיה של המשיבה". אם מסקנתה של ד"ר מאיר, שהמשיבה שפויה בדעתה, לא יעלה על הדעת שעדה זאת, בתור פסיכיאטרית מומחית, לא תתייחס לעובדה שהמשיבה אושפזה לפחות חמש- עשרה פעמים בבתי חולים לחולי נפש - "ברזילי" באשקלון, "איתנים" ליד ירושלים ובאר שבע (ראה תעודת עובד ציבור של הגב שמחה חנסב מיום 11.6.87וד"ר מלץ אסתר מיום 6.3.89). בית המשפט מצפה מפסיכיאטרית, המגדירה את עצמה כמומחית במקצועה, שלאחר שהגיעה למסקנה שהנבדקת, עליה היא מעידה, אינה סובלת ממחלת נפש, שהיא תתמודד עם העובדה שהנבדקת אושפזה בתקופה של ארבעה עשרה שנה, לא פחות מחמש עשרה פעמים. יש לציין, שאפילו ב"כ המשיבים אינו מקבל את מסקנתה של ד"ר מאיר, שלא הבחינה במשיבה סימנים של מחלת נפש, שהרי בסיכומיו אמר, בין השאר, שהמשיבה הינה אישה שסבלה או סבלת ממחלת נפש, והוא "משער שזה מצב תמידי". לסיכום - מסקנתה של ד"ר מאיר לעניין מצבה הנפשי של המשיבה, אינה מקובלת עלי, ומבלי לפגוע ברופאה המכובדת, נראה לי שהמסקנה אינה מקובלת גם עליה, מפני שבעדותה אמרה שאין היא מטילה ספק במה שכתב המומחה מטעם המבקש - ד"ר דוידסון - והוא הרי קבע שהמשיבה הינה חולת נפש שהתנהגותה מסכנת את הקטינה. .5מסוגלותה של המשיבה בעיני עצמה להיות הורה לקטינה. המשיבה עצמה מיעטה בערכה בכל מה שנוגע לכושר ההורות שלה ובדבריה במהלך המשפט, לפני הגשת הבקשה, ניתן למצוא הודאות, למכביר, בדבר חוסר מסוגלותה וחוסר אפשרותה לטפל ולהחזיק בקטינה. כאשר הצהרותיה של המשיבה תואמות, לפחות בחלקן, את המסקנות של העדים המומחים מטעם המבקש - אין מנוס מהמסקנה שאכן אין למשיבה כושר ויכולת להחזיק ולטפל בקטינה. אדגים את דברי: א. בתצהירה מיום 20.1.89להלן "התצהיר", הודתה המשיבה שבעבר היו לה קשיים בהתמודדות בטיפול בקטינה, עקב המשברים שעברה לאחר כל לידה. ב. בתצהירה לא טרחה המשיבה לציין שבעברה היתה בטיפול פסיכיאטרי ואושפזה בבתי חולים לחולי נפש, לפחות חמש עשרה פעמים. עובדה זו מתישבת עם מסקנותיהם של ד"ר דוידסון וד"ר פלשמן, שמצד המשיבה לא היתה מעולם תובנה לבעיותיה הנפשיות. ג. המשיבה הגישה לבית המשפט "בקשה דחופה" בתאריך 7.7.88(ראה סעיף 1יב' לעיל), שבה נטען שבימים האחרונים היא ובעלה הכירו זוג נשוי המתגורר באשקלון וכי נוצר קשר בין שני הזוגות "והסתבר כי הם מעוניינים לאמץ את ילדתנו הקטנה", מאחר והמשיבים היו "משוכנעים כי הילדה תזכה לטיפול ולתנאים מעולים ולבית חם ביותר, הם הסכימו כי הילדה תימסר אליהם לשם אימוץ", ועל כן ביקשו מבית המשפט "לאשר את אימוצה של הילדה דווקא ע"י הזוג הנ"ל" וכי "אין לנו ספק כי טובת הילדה מחייבת גם היא החלטה כזו, ולפיכך נודה לכב' בית המשפט עבור החלטה בהתאם". ד. המשיבה ביקשה ב- 2.3.88(ראה סעיף 1ט') שהקטינה תשהה במשפחה אומנת. ה. המשיבים נתנו את אישורם ב- 9.2.88שהקטינה תשהה אצל משפחה אומנת, "משום שאין ביכולתנו כרגע לטפל בה". (ראה סעיף 1י'). ו. המשיבה הסכימה בתאריך 31.1.89שהקטינה "תסודר זמנית" אצל שכנה (ראה סעיף 1יא'). ז. המשיבים סרבו לשלם לשכנה את הכסף המגיע לה ועל כן הקטינה הוחזרה אליהם (עדות המשיבה תיק אימוץ 11/87). ח. ב- 5.8.88פנה המשיב למחלקה לשרותים חברתיים בקרית-גת וביקש לסדר את הקטינה אצל משפחה אומנת, מאחר ואימו אינה מסוגלת לטפל בה והוא יהיה מסוגל לטפל בה רק כשתגדל (ראה תצהיר של עליזה כרמל). ט. המשיבים הסכימו שיהיו מוכנים לחתום על הסכמת הורה לאימוץ, בקשר לקטינה, בתנאי שתוחזר אליהם בתם הבכורה (ראה תצהירה של הגב' אסתר הבא). י. המשיבה הסכימה לחתום על הסכמת הורה לאימוץ, אם יובטח לה שהקטינה תאומץ על ידי משפחה שאימצה את הבת הבכורה (ראה תצהירה של הגב' הבא). יא. המשיבה, בעדותה בבית המשפט, הסכימה ל"אימוץ פתוח" (בעניין זה ארחיב להלן). אמרה שהיא יודעת שלקטינה טוב במקום שבו היא נמצאת כיום וכי היא יודעת "שטוב לה יותר מאשר יהיה טוב אצלי", וכי היא מסכימה שהקטינה "לא תהיה אצלי אלא במשפחה שהיא נמצאת אצלה עכשיו ואני אוכל לבקר את הקטינה". יב. המשיבה הודתה בעדותה בתיק 11/87(עמ' 30לפרוטוקול) כי: "כמה שעות לא קשה לי לטפל בילדה אבל 24שעות קשה לי כי לפעמים היא מנדנדת וקשה לי להרגיעה. צריך הרבה סבלנות ואין לי הרבה סבלנות". המשיבה התכחשה שאמרה את הדברים הללו (ראה ע' 124לפרוטוקול) אולם, אינני מאמין לה, שהרי מדובר בדברים שנרשמו ע"י בית המשפט במהלך הדיון בתיק אימוץ 11/87הנ"ל. יג. המשיבה הודתה, שאם הקטינה תבכה בלילה "זה יפריע לי, כי אני שותה כדור ואני צריכה לישון". .6אימוץ פתוח, א. ב"כ המשיבים מבקש לדחות את הבקשה ולחילופין, הוא מבקש שהקטינה תאומץ באימוץ פתוח. ב"כ המבקש, עו"ד ארטמן, התייחסה לבקשתו החילופית של עו"ד פלאי ולדעתה, יש לדחותה על הסף, מפני שסעיף 16לחוק האימוץ [13] מפסיק את החובות והזכויות שבין המאומץ לבין הוריו ושאר קרוביו. אכן זהו הכלל, אולם לכלל זה ישנם יוצאים מן הכלל. עפ"י האמור בסעיף 16(1) לחוק [13]. רשאי בית המשפט לצמצם בצו האימוץ את התוצאות האמורות", דהיינו, התוצאות של הפסקת החובות והזכויות שבין המאומץ לבין הוריו ושאר קרוביו, והסמכויות הניתנות להם ביחס אליו. התפיסה העקרונית של חוק האימוץ הישראלי, לפיה ניתנת למאומץ משפחה חדשה המחליפה לגמרי את המשפחה הקודמת, אינה מקובלת בכל שיטות המשפט - פנחס שיפמן. דיני המשפחה בישראל, חלק ב', 1989, עמ' 70- 69[15]. יש שיטות, כותב פרופ' שיסמן, "שבהן נקודת המוצא היא שאימוצו של הילד ע"י משפחה אינו מנתק את זיקתו למשפחה הטבעית. או שניתן לבחור בין דגם של אימוץ מלא לבין דגם של אימוץ מוגבל. בישראל חוק האימוץ מתיר לבית המשפט לצמצם בצו האימוץ את התוצאות החלות עם האימוץ". ב. המצב המשפטי באנגליה דומה למצב בארץ. הכלל היסודי הוא שאם ילד מאומץ ע"י זרים, שאינם קרובי משפחה, It will normally be undesirable for it to have further contact with its" .[16] . 351Bromiey's family law, sixth edition p- ".parents הלורד סלמון נתן ביטוי להלכה זאת ב-[11] [1972] (an infant) (mf) re b באומרו: As a rule, it is highly undesirable that after an adoption order is" made there should be any contact between the child or children , and rigtly taken, by adoption societies and local authorities, as it and their natural parents. This is the view which has been taken .has been by the courts, in dealing with questions of adoption Adoption it can only be on the terms that there should be a there is, however, no hard ad fast rule that if there is an ".complete divorce of the children from their natural parents כן, ראה, , 24halsbury's laws of england fourth edition, volume [17] 312 ..p במקרים חריגים פסקו בתי משפט באנגליה, שניתן ליתן צו לאימוץ פתוח אם הדבר הוא לטובת הקטין, כך פסק למשל השופט ריס בפסק הדין בעניין re j [12] [1973] (a minor) באומרו: Act 1958the conclusion which i draw from the terms of the" and form the authority cited above is that the general rule which May be disregarded in an exceptional case where a court is forbids contact between an adopted child and his natural parents Promotel. I have no doubts that the instant case is an exceptional satified that by so doing the welfare of the child may be best To support the view that at the right time and in the right manner one and also that there are very strong grounds existing at present . Contact between j and his father is likely to be for j's real and"lasting benefit ג. הפסיקה הישראלית. עוד בטרם נחקק חוק האימוץ הראשון, חוק אימוץ ילדים, תש"כ- 1960[14], כתב השופט המנוח חשין כי: "הדיבור 'אימוץ ילדים' משמעותו יצירת יחס של הורה וילד בין בני אדם שיחס זה אינו קיים ביניהם בדרך הטבע, מובן שהקירבה הנוצרת בדרך זו אינה אלא פיקציה, פרי מנהגיהם של בני האדם, או יציר כפיו של המשפט. בד בבד עם היווצר קירבה זו נפסקים היחסים הטבעיים שהיו קיימים קודם לכן בין הילד לבין הוריו הטבעיים, ובדרך מלאכותית נוצרים קשרים חדשים בינו לבין אנשים זרים. הילד המאומץ נקלט בסביבתו החדשה, ומבחינה משפטית רואים אותו כמעט לכל דבר כבן שנולד במשפחה המאמץ. בשפת יום-יום, שבה אין נוהגים לדבר בהגדרות משפטיות מדוייקות, משתמשים במונח 'אימוץ ילדים' להגדרת פעולתו של אדם המביא לביתו ילד שאינו שלו, מתוך כוונה לגדלו ולחנכו כאילו היה זרעו שלו". (עמוד 41). הקטע הנ"ל מובא בפסק דינו של כבוד השופט עציוני בב"ש (חי') 139/66 [10]. בית המשפט העליון, בשורה ארוכה של פסקי דין, קבע שככלל, רצוי אימוץ בתנאי ניתוק גמור מן המשפחה הטבעית. ראה ע"א 546/74[1], ע"א 345/76 [2], ע"א 568/80 [3], ע"א 282/86 [4] (לא פורסם), ע"א 316/85 [5] (לא פורסם), ע"א 395/89 [6] (לא פורסם), ע"א 711/88 [7] (לא פורסם), ע"א 28/85 [8], העיון בפסקי הדין הללו מלמד, שאימוץ שאינו מנתק את הקשר בין המאומץ לבין הוריו הטבעיים, יכול לגרום לסכנה אמיתית שבלב הילד המאומץ יווצר אותו קונפליקט העלול להיות בעל השפעה הרסנית על התפתחותו הנפשית והחברתית (ע"א 345/76[2] בעמ' 675). המחוקק התכוון להעניק לילד המאומץ בית חדש בניתוק גמור בינו לבין הוריו הטבעיים, וטובת הילד דורשת למנוע ממנו סיבוכים נפשיים שיכולים להיווצר אם המאומץ לא ינותק ממשפחתו הקודמת (ב"ש (חי') 139/66 [10] בעמ' 197). מתוך מגמה זאת, קבע המחוקק בסעיף 30לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981 [13], כי פנקס האימוצים לא יהיה פתוח לעיון בדרך כלל, פרט למקרים המצויינים בחוק. ומגמה זו יש בה כדי לקבוע (ראה ע"א 568/80 [3] בעמ' 70) עמדה שלילית למקרה של אימוץ פתוח, שהרי ביחסים ההדוקים בין שתי המשפחות, סביר להניח שסודיות האימוץ לא תישמר. בית המשפט יעתר לבקשה שתאפשר אימוץ פתוח, רק במקרים נדירים ביותר (ע"א 395/89 [6]). ד. לאחר שהוגשה חוות דעתו של ד"ר פלשמן, המומחה מטעם בית המשפט, ביקש עו"ד פלאי להציג לד"ר פלשמן שאלה נוספת: "האם ניתן ורצוי שההורים הטבעיים יבקרו בערך פעם בשנה את הקטינה במקום ניטראלי?" בעת שנחקר ד"ר פלשמן בחקירה שכנגד ע"י עו"ד פלאי, ב"כ המשיבים. היתה כבר מונחת בפני בית המשפט חוות דעתו המשלימה מיום 19.1.90, שהגיעה לבית המשפט ביום .21.1.90 בחקירה הנגדית שאל עו"ד פלאי את ד"ר פלשמן, מה דעתו על אימוץ פתוח, וד"ר פלשמן השיב שהוא שולל אפשרות כזאת. ד"ר פלשמן לא נתבקש ע"י מר פלאי לנמק את קביעתו זאת, אולם את הנימוקים ניתן למצוא בחוות הדעת המשלימה מיום .19.1.90בחוות הדעת המשלימה קבע ד"ר פלשמן, באופן חד משמעי, כי "לא ניתן ולא רצוי שההורים הטבעיים יבקרו ביקורים כלשהם אצל הקטינה". מקל וחומר ניתן ללמוד, שאם ד"ר פלשמן ממליץ לבית המשפט לא לאפשר ביקורים כלשהם בין הקטינה לבי המשיבים - שהוא שולל, במפורש, אפשרות של אימוץ פתוח. נימוקיו של ד"ר פלשמן, בקצרה, הינם כדלקמן: א. באופן מעשי הקטינה גדלה מבלי להכיר את הוריה הטבעיים, ומאז חודש הקשר בין המשיבים לבין הקטינה, הקטינה חסרת שקט לקראת הביקורים, פוחדת ומסרבת לקשור קשרים עם המשיבים, וכשהיא חוזרת מהביקורים היא חסרת בטחון. כל התיאורים של הביקורים מתעדים מצב של טראומה על הקטינה. ד"ר פלשמן ממשיך ואומר כי: "בארץ לפעמים נהוג סידור של "אימוץ פתוח", זאת אומרת המשך ביקורים של הורים טבעיים בתוך מסגרת האימוץ, כאשר קיים אצל הילד המאומץ זכר ורושם של הורות חיובית עם הוריו הטבעיים, תוך הנחה שטובת הילד עצמו לשמר קשר חי עם רושם וזכרון זה. כאמור, מצבה של הקטינה אחר לחלוטין. לקטינה צפוי רק נזק ישיר בעקבות הצפות אימה ופחד וערעור בטחונה בהוריה המחזיקים אותה, ללא רווח ניכר". ב. בני הזוג המחזיקים את הקטינה והמאמצים את אחותה הבכורה, נמצאים במבוכה בקשר לביקורים של המשיבים. הקטינה מתקרבת לגיל בו היא מסוגלת לספר לאחותה על הביקורים, וההורים המחזיקים אינם יכולים להסביר לאחותה של הקטינה, מדוע לקטינה יש בקורים כאלה ולה אין. הזכרון והרושם של האחות מהוריה הטבעיים הינו קשה ושלילי, והיא נכנסת למצב של חרדה עמוקה כאשר נזכרת אפשרות של קשר עם הוריה הטבעיים. ג. עד היום אל נאמר לאחותה של הקטינה שהקטינה נפגשת עם הוריה הטבעיים, מתוך שיקול, שכל איזכור של הוריה הטבעיים יערער את האמון והבטחון שלה בהוריה המאמצים. לדעת ד"ר פלשמן, שיקול זה הינו מוצדק, והקטינה הגיעה כעת לגיל שבו היא תהיה מסוגלת לספר בעצמה על הביקורים לאחותה, מצב זה יהפוך אותה לגורם מסכן ומפר שיווי משקל עבור אחותה הבכורה, והוא עלול לסכן את הקשר בין שתי האחיות והקטינה תהפוך למטרה לקינאה, לאיום ולשנאה עקיפים, בגלל הקשר עם הוריה הטבעיים, וכך יתערער הקשר הפגיע עם האחות ועם הוריה המאמצים. המומחית מטעם המשיבים, ד"ר מאיר, המליצה, בעדותה בבית המשפט, כי: "במקרה הזה אני חושבת שאימוץ פתוח יכול להועיל לכל הצדדים". מששאלתי את ד"ר מאיר, אם בכל שנות עבודתה כפסיכיאטרית (ד"ר מאיר הינה מומחית בפסיכיאטריה כללית משנת 1953) נתקלה במקרה שבו אומץ קטין באימוץ פתוח, היא השיבה בשלילה. לדבריה, הרעיון של אימוץ פתוח "הוא חדש וחדי יחסית, ולכן המקרים המוכרים הם בדיעבד מועטים". ד"ר מאיר הסתמכה בדבריה של סיפרה של - b.j. lifton lost and found . The adoption experience, harper and row, publishersשפורסם לראשונה בשנת 1979ע"י ה- dial press[18]. נימוקיה של ד"ר מאיר להמלצה הינם כדלקמן: יש לראות בחיוב ששתי הבנות נמצאות במשפחה אחת, וגם המשיבים הביעו את שביעות רצונם מכך. ד"ר מאיר מעריכה, שבהסברה והכנה נכונה המשפחה האומנת היתה מוכנה להסתגל לרעיון של אימוץ פתוח. הבת הבכורה, בין כה וכה יודעת שהיא מאומצת, ובכלל רצוי לספר לילדים מאומצים את האמת. גם רצוי שהבת הבכורה תכיר את הוריה הטבעיים והדבר יקל עליה. לד"ר מאיר הצעה מרחיקת לכת, לדבריה רצוי "לפתוח" גם את הליך האימוץ לגבי הבת הבכורה, שאומצה כחוק ע"י הוריה המאמצים, זאת מאחר שגם היא מסכימה עם ד"ר פלשמן "שזה מזיק לאמר לבת הבכורה שהקטינה הולכת לראות את הדודים - המשיבים." לדעתה של ד"ר מאיר, המשיבים אינם מזיקים והם לא יזיקו לבנות, אם יתראו איתן באופן סדיר. אין לדעתי כל אפשרות לקבל את חוות דעתה של ד"ר אילה מאיר ולבכרה על פני חוות הדעת וההמלצה של ד"ר פלשמן, וזאת מן הנימוקים הבאים: א. ד"ר מאיר הודתה, שבקריירה הארוכה שלה לא נתקלה מעולם במקרה של אימוץ פתוח, הלכה למעשה. ב. ד"ר מאיר הודתה. שהרעיון של אימוץ פתוח הינו "חדש וחדיש" ולכן המקרים המוכרים הם "בדיעבד מועטים". ג. ד"ר מאיר הסתמכה על דברים שכתבה הגב' ג'ון ליפטון הנ"ל. גב' ליפטון אינה פסיכולוגית והיא כתבה את הספר שלה על סמך התנסות אישית. המשיבים לא השכילו להמציא לבית המשפט חוות דעת של פסיכולוגים או אנשי מקצוע אחרים לענין תוקף המלצותיה של הגב' ליפטון, כך שאין לאל ידי לקבוע אם הדברים שכתבה גב' ליפטון בסיפרה מקובלים בקרב אנשי המדע והאנשים המומחים בענייני אימוץ. הגב' ליפטון עצמה, כפי שהיא כותבת בעמ' 281בסיפרה הנ"ל, מדגישה שאימוץ פתוח אינו חופשי מסיכונים ומעורר בעיות רבות, לאמור: It is too early for studies to reveal the psychological benefits or" hazards of the open adoption system. Adults adoptees who have Grown up in the closed system and professionals aware of the Process the visits of a birth mother who appears and disappears. Complexities sometimes express concern about how a child might One"real" does a child bond partially with each the idea of two mothers who both are and aren't the .is mind boggling to anyone Where does one put one's primal loyalty? Or with neither what new fantasies will replace the old? Without feeling guilt Will one have the need to play the two mothers against?Ones Will there be the old anger and rage at? Will one have to separate from both when the each other in adolesence? Either, or both "?Time comes to individuate ד"ר מאיר הודתה, שלא רק שאין לה נסיון באימוצים פתוחים, אלא שהנסיון שלה באימוצים בכלל הינו דל למאוד. לדבריה, זה הפעם השלישית בקריירה המקצועית הארוכה שלה שהיא מעורבת בתיק אימוץ, ובשני המקרים הקודמים היא נתנה, לדבריה, חוות דעת רק ב"עקיפין" ובהגינותה היא טרחה ליין שאחד משני המקרים הקודמים היה לפני... שלושים שנה. ד. ד"ר מאיר ממליצה בפני בית המשפט לפתוח גם את האימוץ של אחותה הבכורה של הקטינה. זאת אומרת, לדעתה רצוי, כיום, לאחר שהאחות אומצה לפני מספר שנים להודיע לה (כך !) שהיא ילדה מאומצת. המלצה זאת בלתי קבילה לחלוטין, הן מאחר ואינה חוקית. הן מאחר ואני משולל סמכות לעשות כן והן מאחר ואין כל הגיון בהצעה. ה. ד"ר מאיר ממליצה על "אומנה כסידור קבוע למשך שנים ואין היא שוללת אפשרות שהקטינה תהיה באומנה עד שתגיע לגיל בגרות, דהיינו. עד גיל 18". גם הצעה זאת בלתי מקובלת עלי לחלוטין והיא מעידה, לדעתי, על חוסר נסיונה של ד"ר מאיר בענייני אימוץ. לדעתי, אם היה לגב' מאיר נסיון בתחום זה, לא היתה מציעה לבית המשפט הצעה כה משונה, שעומדת בסתירה הן לחוות הדעת של מומחים והן לפסיקה של בית המשפט העליון - ראה למשל ע"א 451/88 [9] פסק-דין מיום 22.1.90שלמיטב ידיעתי לא פורסם, שם נאמר בין השאר: "טובתם של הקטינים שבפנינו - מהי? הדיעה המקובלת על המומחים שחיוו דעתם בפנינו היא, שבדרך כלל, עדיף אימוץ על פני אומנה. משפחה מאמצת מבטיחה קביעות ומחייבות לטווח ארוך, ומעניקה לילד תחושת בטחון ושייכות מלאים. לעומתה, משפחה אומנת אינה מעניקה לילד תחושה של מחוייבות מוחלטת וכן מעמידה היא את הילד בפני אפשרות של דילמה של שני זוגות הורים ונאמנות כפולה. אך יתכנו גם יתכנו יוצאים מהכלל, ובכל מקרה ומקרה יש לדון לפי נסיבותיו". כמו כן ראה בעניין זה פסק-הדין בע"א 637/88 פלונים נ' היועץ המשפטי לממשלה, מיום 9.3.89, שם נאמר: "החזקת הילד מחוץ לבית - באופן תמידי, עד להתגברותו, היינו, גם כאשר יהיה זקוק יותר ויותר לבית ולתמיכה הורית, היא מסקנה המתעלמת כליל מחובתו ומצרכיו של הילד". .7לאחר שהוכחה עילה, לפי סעיף 13לחוק, להכריז שהקטינה הינה בת אימוץ, ולאחר שהגעתי למסקנה שטובת הקטינה מחייבת למוסרה לאימוץ - אני מחליט להיעתר לבקשה.