קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חוב דייר בבית משותף על מערכת הסקה מרכזית: הערעור שלפניי מוסב על פסק דינו של המפקח על רישום מקרקעין בתיק 187/09 מיום 6.6.10, ולפיו קיבל את תביעת המשיבה והורה כי על המערערת לשלם למשיבה את יתרת חובה, בסכום של 2,210 ₪, וכן חייב את המערערת לשלם הוצאות משפט, אגרה, ושכ"ט עו"ד. בין הצדדים, המערערת, שהיא בעלת דירה בבית משותף, והמשיבה, נציגות הבית המשותף, התגלעה מחלוקת באשר לתשלום אותו חייבת המערערת לשלם למשיבה לאחר שדירתה נותקה ממערכת ההסקה המרכזית. המשיבה תבעה מן המערערת 40% מעלויות צריכת הסולר היחסיות לכל דירה, תשלום בו סרבה המערערת לשאת בטענה כי היא פטורה מלשלם עבור צריכת הסולר (להבדיל מהוצאות תיקונים ואחזקה). כעולה מפסק דינו של המפקח, המערערת שילמה סכום של 5,288 ₪ לאחר הגשת התביעה, ואילו בקשר ליתרת החוב, 2,210 ₪, נתנה המערערת למשיבה, עוד קודם לתביעה, שתי המחאות בסכום הכולל האמור, אולם המשיבה לא הפקידה אותן, וזמן פרעונן עבר. מנתונים אלה הגיע המפקח למסקנה, שלמרות כל טענותיה של המערערת ולמרות טענות הסף השונות שהועלו על ידה, הרי שהיא פרעה, הלכה למעשה, את מלוא החוב הנדרש ממנה. מכאן שאין יסוד לטענות הסף, שהרי בעצם התשלום הכירה המערערת בחובה, ובמשיבה כמי שזכאית לדרוש ממנה חוב זה. מאחר והסכום של 2,210 ₪ לא נפרע על ידי המשיבה, הורה המפקח למערערת לשלם את הסכום הנדרש בתוך 3 ימים מקבלת פסק הדין, ואילו למשיבה הורה להשיב את ההמחאות שלא נפרעו. בשל העובדה שמרבית החוב שולמה לאחר הגשת התביעה, חייב המפקח את המערערת בהוצאות משפט, בהחזרת האגרה ששילמה התובעת ובשכ"ט עו"ד. בערעור שלפניי הכביר ב"כ המערערת מילים על כך שטענותיה המקדמיות של המערערת לא זכו להתייחסות בפסק הדין. הכוונה, בעיקר, לטענה כי בשל "יחסי קרבה מיוחדים" בין המפקח לבין ב"כ המשיבה, היה על המפקח להורות לב"כ המשיבה לחדול מייצוגה. אותם "יחסי קרבה מיוחדים" מתבטאים בעובדה שב"כ המשיבה התמחה אצל המפקח בשנת 1997, ואף חיבר ספר, "בתים משותפים", שבעריכתו החל עוד בתקופת התמחותו. מכאן מסקנה, לדידו של ב"כ המערערת, כי בין השניים נוצרו אותם יחסי קרבה העלולים להשפיע על שיקול דעתו של המפקח. לא מצאתי בטענה זו כל ממש, ומוטב היה שלא תיטען. מעבר לכך שאין זה בסמכותו של המפקח "לפסול" עורך דין המופיע בפניו, הרי שגם לגופה משוללת הטענה יסוד. לא למותר לציין, כי ב"כ המערערת לא הפנה בקשה כלפי המפקח על מנת שיפסול עצמו מדיון בתיק בו מופיע ב"כ המשיבה, ומשנמנע מעשות כן, אין בידיו כל טענה בעניין זה. עוד יוער, כי המפקח התייחס בהחלטה מנומקת לבקשתו של ב"כ המערערת שיפסול את ב"כ המשיבה מלהופיע בפניו, ובהחלטה מיום 20.5.10 דחה את הבקשה, ובדין עשה כן. עוד נטען, כי המפקח התעלם מכך שההודעה על הרצון להתנתק מהמערכת המרכזית ניתנה על ידי שוכרת הדירה, ולא על ידי הבעלים, היינו, המערערת, וזאת בניגוד לתקנה 4 לתקנות המקרקעין (תנאים להינתקות ממערכת מרכזית בבית משותף), תשנ"א-1990. גם טענה זו מוטב היה לה שלא תטען. שוכרת הדירה היא אחותה של המערערת, ושתיהן בנותיו של ב"כ המערערת. השוכרת הודיעה לוועד הבית, במכתב מיום 13.11.08 על רצונה להתנתק מן המערכת המרכזית. כעולה ממכתבי ב"כ המערערת, שכאמור לעיל הינו אביהן של השתיים, מעולם לא כפר בכך שהבקשה להתנתק הייתה על דעת המערערת. כך, למשל, במכתב מיום 2.7.09 (נספח ז' לסיכומי המשיבה), כותב הוא: "מרב הדר (=השוכרת) נכנסה לדירה במחצית אוגוסט 2008. מרב הדר ביקשה להתנתק ממערכת ההסקה המרכזית, בעקבות החלטה בלתי רציונלית ובלתי סבירה של חלק מהדיירים...". בהמשך אותה פסקה פורש ב"כ המערערת את השגותיו לגבי אותה החלטה "בלתי רציונלית ובלתי סבירה", אולם מילת כפירה אין בפיו באשר לעצם רצונה של מרשתו להתנתק מן המערכת המרכזית. לא למותר להוסיף כי עצם תשלום החוב על ידה מהווה הודאה ברצונה זה, ועוד יש להוסיף, כי המערערת עצמה לא העידה בפני המפקח, וממילא לא הוצגה מטעמה כל גרסה עובדתית העומדת בסתירה למסקנה ההכרחית המתחייבת ממכתבי בא כוחה ומעצם התשלום, היינו, כי הניתוק היה על דעתה ומרצונה. המדובר, אם כן, בטענה חסרת תום לב, שאין מאחוריה דבר. עוד נטען, כי המפקח התעלם מע"א 385/87 דליה אזוב נ' נציגות הבית המשותף (פ"ד מג(4) 586), שעניינו באמות המידה העקרוניות לפהן יוטל החיוב על דייר המבקש להתנתק ממערכת ההסקה המרכזית. אלא שפסק דין זה נכתב בטרם תוקנו התקנות בעניין, ובית המשפט ראה להדגיש כי הוא נאלץ לעסוק בכך בהעדר תקנות. עוד יש להדגיש כי בית המשפט סבר, שיש לחייב את הדייר המתנתק גם בשיעור מסויים מהוצאות הדלק השוטפות. כך או כך, האמור בפסק דין זה אינו יכול עוד לשמש אסמכתא לסוגיה הנדונה, שהרי בשנת 1991 נתקנו תקנות כמתחייב, ובהוראת סעיף 3(א)(2) נאמר, כי שיעור ההשתתפות בהוצאות השוטפות להפעלת המערכת המרכזית יהיה 40%, כשהמערכת היא להסקה בלבד. ואם כך הוא, אין בידי המערערת כל טענה על הסכום שנדרש ממנה. כך גם, אין יסוד לטענה שהמפקח שגה בהחלטתו להורות למערערת לשלם סכום של 2,210 ₪, שהרי המשיבה הודתה שקיבלה את השיקים על הסכום הזה, ומשבחרה שלא לפרוע אותם, "משיקוליה היא", לא היה מקום לחייב את המערערת בתשלומם. כעולה מסיכומי המשיבה, שלא נסתרו, נמסרו ההמחאות האמורות בתנאי שפרעונן יהווה תשלום מלוא החוב של המערערת. זו הסיבה בגינה סרבה המשיבה להפקידן, ותוקפן פקע כעבור זמן מה. סוף דבר, המערערת הודתה בחובה כלפי המשיבה ללא כל הסתייגות, כפי שקבע המפקח בפסק דינו, ומאחר ושתי ההמחאות בסכום כולל של 2,210 ₪ לא נפדו על ידי המשיבה בשל מכשול שהציבה המערערת בדרישתה (קודם להגשת התביעה), שהמשיבה תכיר בכך כסילוק מלוא החוב, דרישה שהמערערת עצמה הודתה, בעצם תשלום היתרה, שלא היה לה יסוד, הרי שבדין חייב המפקח את המערערת לשלם את סכום ההמחאות הנ"ל. הערעור נדחה. המערערת תשלם למשיבה הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 7,500 ₪. הסכום ישולם מתוך הערבון שהפקידה המערערת, ויתרתו תוחזר אליה באמצעות בא כוחה. בתים משותפיםמקרקעיןחוב