טענות מקדמיות במשפט פלילי

סעיף 149  לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 עוסק בסוגיית טענות מקדמיות במשפט פלילי וקובע כדלקמן: לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות, ובהן - (1)   חוסר סמכות מקומית; (2)   חוסר סמכות ענינית; (3)   פגם או פסול בכתב האישום; (4)   העובדות המתוארות בכתב האישום אינן מהוות עבירה; (5)   זיכוי קודם או הרשעה קודמת בשל המעשה נושא כתב האישום; (6)   משפט פלילי אחר תלוי ועומד נגד הנאשם בשל המעשה נושא כתב האישום; (7)   חסינות; (8)   התיישנות; (9)   חנינה; (10) הגשת כתב אישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית. סעיף 150 לחסד"פ גם הוא עוסק בטענות מקדמיות בהליך פלילי, קובע כי אם נטענה טענה מקדמית, יתן בית משפט לתובע הזדמנות להשיב עליה, אולם רשאי הוא לדחותה גם אם לא עשה כן;בית המשפט יחליט בטענה לאלתר, זולת אם ראה להשהות את מתן החלטתו לשלב אחר במשפט ; נתקבלה טענה מקדמית, רשאי בית המשפט לתקן את כתב האישום או לבטל את האישום, ובמקרה של חוסר סמכות- להעביר את העניין לבית משפט אחר כאמור בסעיף 79 לחוק בתי המשפט." טענת ההתיישנות: בסעיף 149 לחסד"פ מדובר בטענות שהן על פי טיבן ואופיין מוקדמות ומקדימות, ומקומן הטבעי לפני תחילת הבירור בעניינו של האישום.   בס"ק (8)- טענת ההתיישנות,  הביע המחוקק דעתו באשר לזמן שהוא ראוי להגשת כתב אישום. כל פרשנות אחרת תביא בהכרח לקיצור תקופת ההתיישנות הסטטוטורית. האינטרס הציבורי מחייב נקיטת הליך פלילי תוך זמן סביר, תוך שיעמוד בתחומי ההתיישנות,  לכן לא ניתן לומר באופן גורף כי תמיד קיים פגם בהגשת כתב אישום באיחור, כל עוד לא חלפה תקופת ההתיישנות, שהרי בקביעתו מה היא תקופת ההתיישנות הראויה לכל עבירה, כבר נתן המחוקק דעתו לאיזון בין אינטרס הציבור שבהעמדה לדין, לבין ההגנה על זכויותיו של הפרט ומניעת עיוות ועינוי דין (ראה בג"צ 6972/96 התנועה למען איכות השלטון  בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה (פ"ד נא (2) 757). מעיני המחוקק לא נעלמו קשיי הנאשם בניהול משפטו, מקום בו כתב האישום הוגש לאחר זמן ממושך, ועם זאת, כאמור, נקבעו בחוק תקופות התיישנות בהתאם לחומרת העבירה. בעבירות מסוג עוון, התקופה היא של 5 שנים. טענת ההגנה מן הצדק: משמעותה של טענה מקדמית זו היא שלבית המשפט שיקול דעת להפסיק ההליכים, כשאין באפשרותו להעניק לנאשם משפט הוגן, או משיש בניהול המשפט משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות. כב' הש' ד. לוין מציין כי: "המכנה המשותף למקרים שונים בהם הופעלה הדוקטרינה, מקורו בהנחה כי בנסיבות ענין זה או אחר, יהיה זה בלתי אפשרי להעניק לנאשם את זכותו הבסיסית המגיעה לו למשפט הוגן. על בית המשפט לשאול עצמו ראשית את השאלה הבאה: "האם בנסיבות הענין יזכה הנאשם למשפט הוגן?" והיה ואין כל אפשרות להעניק לנאשם משפט הוגן, תהא הסיבה אשר תהא, יעכב בית המשפט את ההליכים כנגדו." (ע"פ 2910/94  ארנסט יפת נ' מדינת ישראל (פ"ד נ(2), 221 ,עמ' 348-349),. טענת השיהוי נקבע כי במקרה של שיהוי,  אם לא התיישנו העבירות,  ניתן להביא זאת בחשבון השיקולים של ביהמ"ש בבואו לגזור את הדין (ראה: ת"פ (תל-אביב-יפו) 2040/05 - מדינת ישראל נ' סימון בן יפים סופר  (תק-של 2006(1), 16427). למרות זאת, טענת ההגנה מן הצדק בנסיבות של שיהוי בהגשת כתב אישום התקבלה בפסיקה הישראלית במספר מקרים, כאשר השיקול המנחה שעמד בבסיס קבלת הטענה היה הצורך למנוע עיוות דין הנובע מפגיעה ביכולתו של הנאשם להתגונן ולא רק מהעובדה "היבשה" כי כתב האישום הוגש באיחור. כב' השופטת  ברלינר ציינה בעניין זה בע"פ 70770/00 מדינת ישראל נ' משה ארויה (תק-מח 2001(1), 91) כי: "בעיקרון - ניתן לבחון את ההגנה מן הצדק (בהקשר הנוכחי) בשני מסלולים: המסלול התיאורטי שאינו מתייחס לנתונים ספציפיים, ולמעשה הופך את ההגנה מן הצדק לחזקה משפטית, לפיה, כל אימת שחל שיהוי ארוך בהגשת כתב האישום - תעמוד לנאשם הגנה מן הצדק; המסלול הקונקרטי, הבוחן בכל מקרה ספציפי, את עיוות הדין ויכולת ההגנה . . . אימוץ המסלול התיאורטי, והליכה בדרך שבה הלך כב' השופט קמא בתיק זה, יוצרת למעשה תקופת התיישנות בדרך של חקיקה שיפוטית, מעבר למה שנקבע על ידי המחוקק. זוהי תוצאה שאין לה מקום, והיא אינה מתקבלת על הדעת. . . המסקנה המתבקשת היא, כי המסלול הנכון הוא המסלול הקונקרטי המתייחס לעובדות בכל תיק ותיק, בוחן אותן ומגבש השקפה לאורן." הזכות להליך הוגן: בע"פ 6501/02  רונלד נ. מדינת ישראל (לא פורסם) נאמר כי: ”בשנים האחרונות גברה המודעות לזכויותיו של הנאשם בקיומו של הליך פלילי תקין נגדו, ובכלל זה, לקיום ההליכים תוך זמן סביר. גישה זו צברה תאוצה עם חקיקתו של סעיף 6 לאמנה האירופאית בדבר זכויות האדם וחרויות היסוד, המחייבת, בין השאר, טיפול בעניינו של נאשם בערכאות תוך זמן סביר. סעיף זה אינו מחייב בישראל, אך נראה לנו שמותר לנו לשאוב ממנו השראה”. ברי, כי עם חקיקת סעיף 149(10) לחסד"פ, דברים אלו מקבלים משנה תוקף. גיבוש זכויות האדם  בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו העלה זכויות אלה לרמה חוקתית, אשר מאפשרת בחינה של החוקים המושפעים באורח משמעותי ממעמדן החוקתי .  דברים אלה  נכונים לגבי  ההליך הפלילי בכלל וסדר הדין הפלילי בפרט, הדורש לעיתים פגיעה בזכויותיהם ובחירותם של חשודים, עצורים ונאשמים.  כידוע, בע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי (תק-על 2006(2), 1093), לגבי קבילות אמרתו של נאשם-  ביהמ"ש העליון עמד על הזכות להליך פלילי ראוי, וציין כי הזכות להליך הוגן הינה להבטיח פרוצדורה הוגנת וערובות דיוניות הולמות להגינותו של ההליך הפלילי כלפי הנאשם. "ההגינות הפרוצדורלית היא, אפוא, הניצבת במרכזה של הזכות האמורה.  הזכות להליך פלילי הוגן נוגעת בכל שלביו של ההליך הפלילי - "אם בשלב החקירה ואם בשלב המשפט" (דבריו של השופט ברק בע"פ 951/80  קניר נ' מדינת ישראל (פ"ד לה(3), 505)..." משפט פליליטענה מקדמית