כלל הדבר מדבר בעדו

על השאלה מתי יחיל בית המשפט את כלל הדבר מדבר בעדו, אומר בית המשפט: "כדי לבסס תביעה על כלל "הדבר מעיד על עצמו" נדרש מתובע להוכיח תחילה קיומם של שלושה תנאים מצטברים, שנקבעו בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. תנאי ראשון הוא, כי הנסיבות הממשיות של התאונה אינן ידועות לתובע. השני דורש, כי הנזק נגרם על-ידי רכוש שהיה בשליטתו המלאה של הנתבע. והאחרון קובע, שיש צורך כי ההנחה שהתאונה נגרמה כתוצאה מרשלנות כלשהי תהא מסתברת יותר מההנחה שהתאונה נגרמה ללא כל התרשלות של הנתבע … ומשמעות החלתו של כלל זה, זה היא העברת נטל השכנוע על הנתבע, שעליו להוכיח שלא התרשל" (ע"א 377/85 רינה נעים נ' משרד החינוך והתרבות, פ"ד מב(1) 153 בעמ' 156). "האדם אשר בהתחשב בכל המסיבות - יש לו הסיכויים הממשיים ביותר כי רצונו שלו יכריע בנוגע למצבו של חפץ מסוים. במונח "מצבו של חפץ" הכוונה היא למצבו העובדתי, הכולל את שימושו, תפעולו, שמירתו תקינותו וכיוצ"ב. (י' אנגלרד כלל הדבר מדבר בעדו (מפעל השכפול, תשכ"ה) בעמ' 87). ועוד נקבע שהכוונה איננה שליטה פיסית בפועל, אלא באפשרות להפעיל שליטה פיסית (ראה: עניין נעים לעיל, בעמ' 158). קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא כלל הדבר מדבר בעדו: 1. התביעה שבנדון תביעה לפיצויים בגין תאונת עבודה שארעה ביום 09.07.95. התובע, יליד 1959, שרברב במקצועו, עובד אצל הנתבע שנים רבות. ביום התאונה נשלח ע"י הנתבע ביחד עם עוד שני עובדים, לבצע עבודה במלון אמריקן קולוני בירושלים. על-פי הנטען בתצהיר העדות של התובע, התובע היה בקומה השניה בבניין ועסק בהלחמת צנרת, בעודו עושה כן, נפל צינור דרך הפיר מהקומה שלישית וגרם לשבר בידו (להלן: "התאונה"). 2. אירוע התאונה התובע חזר על תיאור זה בעדותו, גם העד מטעמו, באסל אידריס שעבד בקומה השלישית העיד בדומה. הנתבע לא העיד וב"כ הנתבעים לא זימן עדים אחרים מטעמו. הנתבעים הגישו רק הודאה שמסר התובע לחוקר (נ/2), ואולם בהודאה מסר התובע אותם הדברים עליהם העיד. בין היתר הוא אומר שם: "תוך כדי הלחמה ובטרם התחלתי להלחים את הצינור, כאשר שתי ידי לכוון הצינור בידי האחת ברנר. מדובר בימין ימין וביד שמאל רציתי לכוון את האור למקום הריתוך בתוך צינור אחר שהגיע מקומה ראשונה, ואז הצינור שבא מקומה 3 לכוון קומה 2 נפל ישר על ידי השמאלית". כאמור, כנגד גרסה זו לא באה גרסה אחרת, התובע והעד מטעמו הותירו בי רושם חיובי, ולפיכך אני קובעת שהתאונה ארעה כמתואר לעיל, כאשר צינור נפל על ידו של התובע דרך הפיר וגרם לשבר בכף ידו. 3. שאלת החבות לא ברור מדוע ואיך נפל הצינור. ברור שהצינור לא צריך היה ליפול על התובע ואם נפל, סביר שהוא לא עוגן, או הונח, בצורה בטוחה, ואם כך, משמע, הנתבע התרשל. העובדה שהנתבע בחר שלא להעיד, אומרת דרשני, ותומכת תמיכה של ממש בגרסת התובע. ב"כ הנתבעים טוען שהתובע לא טען בתצהירו לכל רשלנות שהיא וגם לא הוכיח רשלנות כלשהי של הנתבע, וכיוון שאין מקום להחיל את כלל הדבר מדבר בעדו, המסקנה היא שיש לדחות התביעה בהעדר הוכחה של רשלנות. אין בידי לקבל טענה זו. אינני מקבלת את הטענה שאין להחיל במקרה דנן את "כלל הדבר מדבר בעדו" שבסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. על השאלה מתי יחיל בית המשפט את כלל הדבר מדבר בעדו, אומר בית המשפט: "כדי לבסס תביעה על כלל "הדבר מעיד על עצמו" נדרש מתובע להוכיח תחילה קיומם של שלושה תנאים מצטברים, שנקבעו בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. תנאי ראשון הוא, כי הנסיבות הממשיות של התאונה אינן ידועות לתובע. השני דורש, כי הנזק נגרם על-ידי רכוש שהיה בשליטתו המלאה של הנתבע. והאחרון קובע, שיש צורך כי ההנחה שהתאונה נגרמה כתוצאה מרשלנות כלשהי תהא מסתברת יותר מההנחה שהתאונה נגרמה ללא כל התרשלות של הנתבע … ומשמעות החלתו של כלל זה, זה היא העברת נטל השכנוע על הנתבע, שעליו להוכיח שלא התרשל" (ע"א 377/85 רינה נעים נ' משרד החינוך והתרבות, פ"ד מב(1) 153 בעמ' 156). במקרה דנן, נפל על התובע צינור, הוא יודע שנפל צינור, הוא יודע מהיכן הוא נפל, אך איננו יודע מה גרם לו ליפול ברגע המסוים. הצינור היה בשליטת הנתבע ולעניין זה, היינו מהי "השליטה" אליה התכוון המחוקק, מבהיר פרופ' אנגרלד: "האדם אשר בהתחשב בכל המסיבות - יש לו הסיכויים הממשיים ביותר כי רצונו שלו יכריע בנוגע למצבו של חפץ מסוים. במונח "מצבו של חפץ" הכוונה היא למצבו העובדתי, הכולל את שימושו, תפעולו, שמירתו תקינותו וכיוצ"ב. (י' אנגלרד כלל הדבר מדבר בעדו (מפעל השכפול, תשכ"ה) בעמ' 87). ועוד נקבע שהכוונה איננה שליטה פיסית בפועל, אלא באפשרות להפעיל שליטה פיסית (ראה: עניין נעים לעיל, בעמ' 158). בעת שבוצעו העבודות בצנרת, השליטה על מערכת הצנרת הייתה בידי הנתבע, הבעלים העביר לו את השליטה לצורך ביצוע העבודות. וכיוון שההנחה המסתברת היא שהתאונה נגרמה בשל רשלנות של הנתבע ולא ההפך, הרי שנתקיימו יסודותיו של ס. 41 לפקודה. ומכאן שעל הנתבע הנטל להוכיח שלא התרשל. הנתבע לא עמד בנטל זה, שכן, כאמור, לא הביא כל ראיה (זולת מסמכים נ/1 ו-נ/2). עוד אוסיף, שכאשר בוחנים קיומה של רשלנות במסגרת יחסי עובד מעביד, על המעביד נטלים מסוימים: "חובת המעביד כלפי העובד מטילה עליו להראות כי מילא את חובותיו למנוע פגיעה בעובד. אכן, נטל זה קיים על המעביד במובן רחב ביותר" (ע"א 5425/97 עיריית ק. מוצקין נ' נטליה דביר, פ"ד נג(3) 172 בעמ' 176). במקרה דנן, לא הראה הנתבע שעמד בנטל זה ולפיכך יש לקבוע שהתרשל (ראה גם: ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה (2) 209 בעמ' 211-212). 4. הנכות התובע הגיש חוות-דעת מומחה מטעמו (ד"ר ג'אבר), שקבע לו 10% נכות. הנתבעת הגישה חוות דעת מטעמה (ד"ר לבני), שקבע שלא נותרה לתובע נכות. המל"ל קבע לתובע 5%. הצדדים הסכימו להגיש את חוות-דעת ואת קביעת המל"ל והותירו לביהמ"ש את ההכרעה בשאלת קיומה של נכות ושיעורה. מעיון בפרוטוקול המל"ל עולה שהמל"ל קיבל חלקית את קביעת ד"ר ג'אבר. יצוין שגם ד"ר לבני מסכים שהחיבור של השבר היה עם עיוות, אך לטענתו, מדובר בעיוות מזערי בלא הגבלת תנועה. דרך האמצע בה נהג המל"ל נראית לי ואותה אני מאמצת. הנכות במל"ל נקבעה בשל: "שבר במטקרפוס החמישי שהגליד בעמדה סבירה, שבר במטקרפוס הרביעי שהגליד בתזוזה לפי רוחב". אני מעמידה אפוא את נכות התובע על 5%. 5. המשמעות התפקודית של הנכות כאמור, לתובע 5% נכות בגין שבר ביד שהתחבר עם עוות קל. התובע חזר לעבודתו ערב התאונה אצל הנתבע, ולמן אז, כתשע שנים, מתמיד באותה עבודה, באותו שכר, בלא כל שינוי. התובע אישר שלא נעדר מהעבודה, שמבצע את כל המוטל עליו, לפעמים העבודה קשה ולפעמים קלה יותר, אך הוא מעולם לא התלונן על קושי בביצוע העבודה (עמ' 6 לפרוטוקול). משכך, במקרה דנן, כאשר למן התאונה חלפו כתשע שנים, ולא היה כל שינוי בתפקוד התובע, קיימת אינדיקציה לגבי המשמעות התפקודית של הנכות. ומסופקת אני עד מאוד אם לנכות הנמוכה שנקבעה, יש משמעות תפקודית כלשהי. כיוון שמסופקת אני, אפסוק לתובע פיצוי גלובאלי מסוים, שישקף את גובה הנכות ואת העובדה שלא הייתה לה כל השלכה על תפקוד התובע עד היום. אני מוצאת לפסוק לתובע 15,000 ₪. 6. הנזק לתובע נקבע אי כושר למשך 4 חודשים. על פי תעודת עובד הציבור מהמל"ל, התובע קיבל דמי פגיעה בסך 8,760 ₪ על בסיס שכר רבע שנתי של 9,144 ₪ (חודשי 3,048 ₪). על הנתבעת לשלם אפוא לתובע את ההפרש בסך של 3,432 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית - 7,061 ₪ . בגין הנזק הלא ממוני אני מוצאת לפסוק לתובע 20,000 ₪. נזקים נוספים לא הוכחו. 7. ב"כ הנתבעת טוען בסיכומיו שאין הוכחה שהנתבעת הייתה מבטחת של הנתבע ולפיכך, יש לדחות התביעה כנגדה. אין בידי לקבל טענה זו. בס. 1 לכתב ההגנה שהוגש בשם שני הנתבעים, כתב ב"כ הנתבעת: "כתב הגנה זה מוגש בשם הנתבע מס' 1 מטעמי זהירות בלבד, וכדי למנוע מתן פסק-דין בהעדר הגנה כנגדו, ועל-כן, כתב הגנה זה מוגש על תנאי ובכפוף לבירור הכיסוי הביטוחי". כתב הגנה הוגש ב - 03.09.02 ולמן אז לא הוגשה כל הודעה אחרת. משמע, שאלת הכיסוי הביטוחי הובררה (ונמצא שאין עמה בעיה). בשלב זה, בעת הסיכומים, ב"כ הנתבעת אינו יכול להגיש את אותה "הודעה אחרת", מה גם שהוא לא עשה זאת, אלא רק טען שהנתבעת איננה מבטחת. 8. סוף דבר מכל הנאמר לעיל, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 42,061 ₪. מהסכום ינוכה מענק המל"ל. מאחר והתובע טרם קיבל את המענק בפועל וגם לא הוגש מסמך הקובע את סכום המענק, יעוכב סכום של 12,000 ₪, עד לקבלת החלטת המל"ל. הנתבעת תשא גם בהוצאות התובע ובנוסף בשכ"ט ב"כ בסך 7,000 ₪ בתוספת מ.ע.מ.