קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פגיעה ברכב אחר תוך כדי פתיחת דלת רכב / מכה לרכב אחר תוך כדי פתיחת דלת רכב: זוהי תביעה לתשלום פיצויים על נזקים שנגרמו לרכבו של התובע באירוע של תאונת דרכים בה היה מעורב רכב נהוג בידי הנתבע 1 מבוטח בביטוח חבות כלפי צד ג' ע"י הנתבעת 2. על פי כתב התביעה טוען התובע כי בתאריך התאונה נהג את רכבו ברחוב משה דיין שיש בו נתיב נסיעה אחד, מימין חונים רכבים, והוא "ירד " ימינה על מנת לחנות . תוך כדי כך נפתחה דלת רכבו השמאלית של הנתבע 1 , ופגעה בדופן ימין ברכב התובע . הנתבעים טענו בכתב ההגנה שהוגש כי האחריות לתאונה נופלת דווקא על שכמו של התובע אשר נהג בחוסר זהירות ולא קיים את החובות המוטלות עליו על פי התקנות. במיוחד טוענים הנתבע כי התובע הפר את הוראות תקנה 21 ותקנה 40 (א') לתקנות התעבורה , ועוד "טענות סל " כגון לא בלם או לא בלם במועד, נהג במהירות מופרזת , עשה מעשה שנהג סביר לא היה עושה , והפר חובות חקוקות . אמרתי "טענות סל " מכיוון שבמרבית כתבי ההגנה במקרים כאלה מעלים נתבעים טענות תיאורטיות, מבלי להעלות בכתבי הטענות שלהם טענות עובדתיות לביסוס הטענות המשפטיות התיאורטיות . גם בקמרה זה נהגו הנתבעים אותו דבר . מכל מקום אבדוק מה אומרות התקנות עליהן הסתמכו הנתבעים , קרי 21 ו 40(א') . תקנה 21 קובעת לאמור  21. חובתו של עובר דרך (א)   כל עובר דרך חייב להתנהג בזהירות. (ב)   כל עובר דרך חייב להתנהג באופן שלא - (1)   יקפח זכותו של אדם להשתמש שימוש מלא באותה דרך; (2)   יגרום נזק לאדם או לרכוש ולא יתן מקום לגרום נזק כאמור; (3)   יפריע את התנועה ולא יעכבנה; (4)   יסכן חיי אדם. (ג)   לא ינהג אדם רכב בקלות ראש או בלא זהירות, או ללא תשומת לב מספקת בהתחשב בכל הנסיבות ובין השאר בסוג הרכב, במטענו, בשיטת בלמיו ומצבם, באפשרות של עצירה נוחה ובטוחה והבחנה בתמרורים, באותות שוטרים בתנועת עוברי דרך ובכל עצם הנמצא על פני הדרך או סמוך לה ובמצב הדרך.   תקנה זו היא תקנת יסוד הבאה להטיל על כל עובר דרך את הנורמה של ההתנהגות בכביש בזהירות, ובצרוה שלא תגרום נזק לאחר . אין בתקנה התייחסות ספציפית של אסור ספציפי על פעולה או מחדל מסוימים, או הטלת חובה לפעול בצורה מסוימת, אלא קביעה שכל עובר דרך יתנהג בזהירות , לא יקפח את זכות משתמשים אחרים בכביש , ולא יסכן חיי אדם . יתכן ובמסגרת החובה הכללית לנהוג בזהירות ולהימנע מעשיית מעשים או מחדלים המסכנים נהגים אחר בכביש, ניתן לבחון את נהיגתו של התובע סמוך ובזמן התאונה , אך זאת כאמור מתוך חובת זהירות הכללית, ולא מכוח תקנה ספציפית תקנה 40(א)  40. סטיה מנתיב נסיעה (א)   לא יסטה נוהג רכב מנתיב נסיעתו אם עלול הדבר לגרום להפרעה או לסיכון. תקנה זו אינה מתאימה לנסיבות המקרה שנדון בתביעה , שכן עניינה סטית רכב מנתיב נסיעתו תוך כדי נסיעה ובצורה המסכנת רכבים אחרים בכביש, ואין בה כל זכר או התייחסות לסטייה לצורך חניה בצד ימין של הכביש, או לשאלה באיזה מרחק מרכבים חונים בצד ימין של הכביש , על התובע לנהוג הנתבעים , לא בכתב ההגנה ולא בעדותו של הנתבע 1 בפני , לא הכחישו את עובדות המקרה הנטענות בכתב התביעה מבחינה עובדתית, קרי כי רכבו של הנתבע חנה בצד ימין של הכביש, הנתבע בקש לרדת מרכבו , לצורך עליה לבית מסוך למקום החניה , הנתבע פתח את הדלת השמאלית לדי הנהג, דרכה בקש לרדת , ובדיוק באותו זמן הגיע התובע , ובק שלבצע חנייה מלפני רכב הנתבע שהייתה פנויה . אתייחס עתה לעובדות שעלו מכתבי הטענות, ומעדויות הנהגים בפני . מדובר ברחוב חד סטרי, בו הנסיעה מותרת בנתיב אחד, אך רחב מן הרגיל, כאשר בימנו חונים רכבים . אין מחלוקת כי הנתבע חנה בצד ימין , כאשר משמלאו מתנהלת תנועה . התובע נהג את רכבו באותו כיון, הגיע למקום זיהה חניה מלפני רכב הנתבע , ובק שלהיכנס אליה . בדיוק בזמן שרכב התובע חולף משמאל לנתבע, תוך האטת הרכב לקראת חנייה , נפתחה הדלת של הנתבע לעבר הכביש . המגע הראשון בין דלת רכב הנתבע לרכב התובע אירע בחלק הקדמי של כנף ימין ברכב התובע, ומכיוון שהרכב היה בתנועה , ואילו רכב הנתבע בעצירה, התגרד הצד הימני של רכב התובע על הדלת של הנתבע. וזאת יש לקבוע כממצא מן העובדות, כי דלתו של רכב הנתבעת הייתה פתוחה בלא פחות מ 40-45 מעלות בזמן יצירת המגע בין שני הרכבים . שכן הנתבע אישר כי עם יצירת המגע בין שני הרכבים הדלת שלו נתלשה לכיוון קדימה ביחס לגוף הרכב . מצב זה לא יכול להיגרם אילו הדלת הייתה פתיחה חלקים או בתחילת הפתיחה . כי אם הדלת הייתה בפתיחה חלקית , והיה נוצר מגע עם גוף חיצוני , כגון רכב התובע, עם הדלת היא הייתה נסגרת כלפי גוף הרכב . תלישת הרכב קדימה מצביעה על כך כי זו הייתה במלוא פתיחתה ועם המגע בדופן רכב התובע היא נעה בכיוון נסיעת רכב התובע . מזה עולה מצד אחד כי הדלת הייתה פתוחה בצורה מלאה לכיוון הכביש , והעולה מכך כי רכבו של התובע היה מרוק מדופן שמאל ברכב הנתבע כדי אורך הדלת של הנתבע , בין 80 ס"מ ל100 ס"מ . מרחק זה דרוש לצורך בחינת השאלה אם התובע נהג את רכבו תוך היצמדות יתירה לרכב חונה או נהג בצורה סבירה , ובמרחק סביר מרכב הנתבע , אשר ממנה תיגזר שאלת רשלנותו התורמת של התובע .. חובתו של הנתבע . אם בלשון התקנות עסקינן נוסף לחובת הזהירות הכללית הנדרשת מנוהג ברכב , אני סבור כי התקנה המתאימה למקרה היא תקנה 80 לתקנות התעבורה , הקובעת לאמור  80. פתיחת דלת וסגירתה (א)   לא יפתח אדם את דלתו של רכב אלא לאחר שנקט כל אמצעי הזהירות הדרושים להבטחת שלומם של עוברי דרך. (ב)   לא יפתח אדם את דלתו של רכב ולא יניח הנוהג בו לפתוח את דלתו, כל עוד הרכב נע. חובה סטטוטורית מוטלת על נוהג רכב המבקש לפתוח את הדלת שלו לכיוון הכביש, לנקוט בכל אמצעי הזהירות הדרושים להבטחת שלומם של עוברי דרך . התקנות משתמשות במילים " עובר דרך, ו"עוברי דרך" כאשר הן כוללות לא רק הולכי רגל " מלשון עוברי" אלא גם נוהגים ברכב . מה האדם הסביר אמור לעשות במקרה שהוא פותח את דלת רכבו בצד שמאל של הכביש , להביט במראה השמאלית כדי לגלות אם אין רכבים מתקרבים מאחרו שהוא עשוי להפריע להם, ואם אין הוא יכול לגלות משום מה את הכביש לאחור במרחק סביר , להסתכל גם דרך החלון השמאלי, לפתוח באיטיות ובזהירות את הדלת, להביט שוב שמאלה ואחורה , כדי לוודא כי יוכל לרדת מהרכב בבטחה , גם לו וגם לעוברי דרך אחרים . לא יהיה מיותר לציין כי חובה זו מוטלת על הנוהג ברכב , אשר אין לו כל דרך אחרת לרדת מרכבו . לגבי נוסעים אשר יש בידם לרדת רק מצד ימין, חל איסור מוחלט ע עליה וירידה מהרכב מן הצד השמאלי , לכך מיועדת תקנה 81  81. עליה לרכב וירידה ממנו לא יעלה לרכב אדם, למעט הנהג, ולא ירד ממנו ולא יניח הנהג או הממונה על הרכב לעלות אליו או לרדת ממנו, אלא - (1)   כשהרכב עומד; (2)   מצדו הימני של הרכב כשהוא עומד בצד ימין של הדרך; (3)   מצדו השמאלי של הרכב כשהוא עומד כדין מצד שמאל של הדרך; אולם מי שיושב לצד הנהג רשאי לצאת מצדו הימני של הרכב, לאחר שנקט באמצעי הזהירות הדרושים; (4)   במקום המיועד לעליה ולירידה, אם יש ברכב מקום כזה. הנתבע טוען כי הוא עצר את הרכב , הדלת נפתחה, ואחרי שהוא לקח חפצים שלו מתוך הרכב ולפני שבא לצאת שמע חבטה אדירה בדלת הרכב שלו . הנתבע אפילו אינו טוען כי הביט במראה , הסתכל אחורה, וידא שיוכל לרדת בבטחה . הוא רק הסתמך על כך שיש מספיק מרחק משמאלו , שגם אם הדלת פתוחה לרווחה שרכבים ייסעו בנתיב הנסיעה . אם כן , ראשית מבחינה פורמאלית , הנתבע לא קיים את הוראות התקנה 80 , לוודא טרם ירידה מהרכב שיוכל לעשות זאת בבטחה . שנית הנתבע הסתמך על נתון משתנה ולא קבוע לפיו הרכבים נוסעים רחוב ממנו שמאלה , עד כי לא מצא לנכון לוודא ירידה בבטחה . אין ספק כי הנתבע התנהג לא כמו שנהג סביר וזהיר ממוצע היה מתנהג בטרם פתח את הדלת וניה לרדת מהרכב, וגם הפר הפרה בוטה את הוראות תקנה 80 . חובת הזהירות הבנויה על מבחן הצפייה , מחייבת את הנתבע , לבדוק את הסביבה , ולקיים את מצוות התקנה , גם אם הוא סבור כי הוא חונה מעט רחוק מתוואי הנסיעה משמאלו . אכן מעיון בתמות הזירה שהוגשה נראה כי מדובר בנתיב נסיעה רחב, אשר גם אם חונים רכבים בצד ימין , עדיין הם רחוקים מעט יותר מהרגיל מנתיב הנסיעה השוטפת . אך הנתבעים לא הצליחו להצביע על כל איסור על התובע , לנהוג היכן שנהג, ובמיוחד כאשר הם בעצמם טוענים כי מדובר במקום בצד ימין בו החנייה מותרת, וכמו שנסיעת רכבים בנתיב הייתה צפויה , גם ניסיון חנייה בצד ימין היכן שיש מקום חניה הייתה אמורה להיות צפויה ע"י הנתבע 1. מכל מקום האחריות היוצרת הראשונית מוטלת ללא כל ספק על הנתבע 1 . רשלנות תורמת - האומנם ? עתה  אפנה לבחון האם מוטלת על התובע אחריות בגין רשלנות תורמת , לאמור האם התובע גם הוא נהג בחוסר זהירות שתרמה לאירוע התאונה ובמה ? כפי שנסיעת התובע היכן שנסע הייתה צפויה לאדם סביר במקומו של הנתבע , והיה עליו לנקוט אמצעים , כך גם פתיחת דלת מרכב החונה בצד ימין של הכביש , לעבר הכביש, הינה פעולה המהווה חלק בלתי נפרד מתהליך הנהיגה והשימוש ברכב, והיה על התובע לצפות אפשרות של פתיחת הדלת וניסיון ירידת הנהג מהרכב. על כן היה עליו לנהוג את רכבו במרחק כזה מצידו השמאלי, שגם אם הדלת השמאלית תיפתח היא לא תפגע בו והוא לא יפגע בה . התובע ביקש לחנות בחניה שהתפנתה מלפני רכב הנתבע 1 , והיו בפניו שתי אפשרויות , אם החניה מספיקה לכניסה הרכב, אך אינה די רחבה כדי שהכניסה אליה תיעשה בנסיעה קדימה , היה עליו להמשיך לנסוע ולבצע חניה בנסיעה לאחור . אם אורך החניה היה מספיק לכניסה אליה בנסיעה שוטפת קדימה , היה עליו לעשות זאת במרחק מספיק מצד שמאל של רכב הנתבע על מנת למנוע התממשות הציפייה שדלת הנתבע תיפתח ותפגע ברכבו . על פי מבחן התוצאה , נראה כי התובע לא קיים את חובת הזהירות הזו, ונהג את רכבו צמוד מדי לרכב הנתבע. במקום שיש בו די רוחב על מנת לנסוע במרחק שהוא ראוך יותר מרוחב הדלת , בפתיחה מלאה שלה . כן . יש לתובע חלק באחריות לתאונה , רשלנות תורמת. אני מחלק את האחריות בין שני הנהגים במקרה ספציפי זה , כך שהנתבע יישא ב 75% מן האחריות לתאונה ואילו התובע ישא ב 25 % רשלנות תורמת . הנזק. \ בין הצדדים לא היתה מחלוקת לעניין גובה הזנק הממשי שנגרם לרכב . התובע , מלבד פירוט הנזקים שהוא טוען להם, לא הביא ראיות לגבי גובה הנזק, למעט חוות דעת שמאי , וחשבון שכ"ט שמאי .וקבלה על הוצאות התיקון,ואילו לגבי יתר הנזקים הנטענים , לא הביא התובע כל ראיה , ואף לא העיד עליהם בעדותו בע"פ בפני . הנתבעים לא בקשו לחקור את השמאי על חוות דעתו, נציגם לא חקר את התובע על הוצאותיו , ואף אל הביאו חוות דעת נגידת לחוות הדעת של התובע . על סמך הראיות העומדים בפני, אני קובע כי הוכח גובה הזנק הישיר על פי חוות הדעת של השמאי בסכום של 9746 ₪ נזק ישיר , 800 ₪ שכ"ט שמאי , 1515 ₪ ירידת ערך . ובסך הכל 12061 ₪ יתר ראשי הנזק הנטענים בסעיף 15 לכתב התביעה לא הוכחו . על פי חלוקת האחריות בין הנהגים אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע 75% מהסכום שוכח, קרי מחייבם לשלם לו את הסכום של 9040 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 6/11/10 תאריך החשבונית, אגרת משפט ששולמה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה , וכן הוצאות ניהול המשפט בסכום של 1000 ₪ רכבדלת רכבפתיחת דלת רכבנזק לרכב