ערובה להוצאות הנתבע

המלומד, ד"ר זוסמן בספרו, מבהיר כי ראוי לעשות שימוש בתקנה 519 לתקנות סדר דין אזרחי, ערובה להוצאות נתבע - כאשר מדובר בתובע יחיד, להבדיל מחברה- בשני מצבים. הראשון, תובע המתגורר בחוץ לארץ, והשני תובע אשר לא המציא את מענו. צויין, כי אין שיקול דעתו של בית משפט בהפעלת תקנה 519 לתקנות סד"א מוגבל בשני המקרים האמורים בלבד. הובאה דוגמא של תובע בתביעת נזיקין, שהציג עצמו כשבר כלי אשר צולם בהיותו הולך כאחד האדם. אך המקרה מיוחד הואיל ונוצר חשד שהתובע מתחזה. (ראה הספר סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 901-899). הכלל הוא כי אין המטרה בחיוב תובע במתן ערובה להוצאות הנתבע לסגור דלתות בית המשפט בשל חוסר יכולת כלכלית. מעניין כי לפי הוראה מפורשת של התקנות, על המבקש פטור מאגרה להראות לבית משפט שההליך מגלה עילה (תקנה 13 לתקנות בית משפט (אגרות), תשמ"ח - 1987). הוראה מפורשת דומה אינה מופיעה בתקנה לחיוב בערובה להוצאות. תשלום האגרה הנו הכלל, ועל הטוען לפטור לבסס, ולו לכאורה, כי תביעתו מגלה עילה. החיוב בהמצאת ערובה בהליך המתנהל בערכאה ראשונה , אינו הכלל ועולה לדיון רק אם מוגשת בקשה על ידי הנתבע. (ראה והשווה תקנה 428 לתקנות סד"א - ערובה להוצאות בערעור).ערובהערובה להבטחת הוצאות