קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שינוע חול מחוץ לעיר: א. נשוא העתירה זו עתירה בה מתבקש בית המשפט להצהיר שהעותרת 1 רשאית להוציא חול אשר נכרה בתחום השיפוט של המשיבה מס' 1, מחוץ לתחום שיפוט זה. ב. העובדות הרלבנטיות העותרת 1, עוסקת בסחר בחול סוכרי. ביום 11.2.2000 התקשר העותר מס. 2, נכה צה"ל, בהסכם פיתוח, להקמת תחנת דלק בחלק מחלקה 7 גוש 3947, המצויה בתחום השיפוט של המשיבה מס' 1 (נספח א' לעתירה). במסגרת הסכם הפיתוח, נדרש מר X לשלם תמלוגים עבור 13,000 מ"ק חול סוכרי, בסך 58,110 ש"ח. הסכום שולם ביום 11.6.00 (נספח ב' לעתירה). לאביאל X נמסר ממהנדס העיר ראשון לציון, כי חל איסור על הוצאת חול מחוץ לתחומי העיר. כן, הודע לX כי הוא נדרש לקבל היתר לשינוע החול בתוך העיר (נספח ד' לעתירה). ביום 7.2.2001 נחתם הסכם בין העותרת 1 לבין אביאל X, לפיו התחייבה העותרת להוציא את החול הסוכרי הנמצא במקרקעין נשוא הסכם הפיתוח שבין מנהל מקרקעי ישראל לבין אביאל X (נספח ג' לעתירה). בין היתר נקבע בהסכם, כי העותרת (הקבלן) מתחייבת להמציא לבעלים יעדים לפינוי החול הסוכרי בתחומי השטח המוניציפלי של העיר ראשון לציון רבתי. בקשת היתר לפינוי עודפי חול, שהוגשה על ידי X אביאל אושרה ביום 11.2.01 (נספח ה לעתירה). העותרת 1 נתקלה בקשיים במכירת החול ללקוחות בתחום העיר ראשון לציון, וסבורה שיש ביכולתה למכור חול זה בקלות ובמחירים גבוהים יותר ללקוחות מחוץ לתחומי העיר ראשון לציון. למרות פניותיה לא הסכימו המשיבות לבטל את ההוראה האוסרת על שינוע החול מחוץ לתחומי העיר ראשון לציון. מכאן העתירה. ג. דיון 1. הדין ממכתבו של אינג' רמי זיו מהנדס העיר מיום 11.1.2001 (נספח ד' לעתירה), עולה, שמקור הסמכות לאסור שינוע החול מחוץ לגבולות התחום השיפוטי של עיריית ראשון לציון, מעוגן בחוק העזר העירוני. ממכתבו של עו"ד אופיר ארגמן מיום 19.3.01, ב"כ המשיבה מס' 2, עולה שמקור הסמכות, בהוראה המעוגנת בתקנה 16 (א) (17) לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר תנאיו ואגרות) התש"ל - 1970. בתגובה המקדמית (סעיף 28), נוקטות המשיבות גישה, לפיה סמכות הועדה המקומית מעוגנת בתקנה 16 (ג) לתקנות התכנון והבניה לעיל. תקנה 16 (ג) עוסקת בפינוי פסולת בנין ומגדירה את המונח פסולת בנין באלו המלים: "חומרים או שיירי חומרים המשמשים לבניה או לשיפוצים בהם בקשר לעבודות בניה או שיפוצים או שנוצרו אגב עבודות כאמור, או אגב עבודות הריסה, לרבות עודפי עפר וחציבה וחלקי הריסות של מבנים". לעמדת המשיבים, חול הוא סוג של חומר חציבה (סעיף 9 לתגובה) ולכן יש צורך בהיתר מצד הועדה המקומית, ובקביעה לאיזה מקומות ויעדים יפונה החול, והיתר סופי כדין לא הוצא. הוזכרה ע"י ב"כ המשיבות גם פקודת המכרות. החוק לתיקון פקודת המכרות (מס. 7) התש"ס - 2000, מגדיר "חומר חציבה" - כל אחד מהחומרים שניתן לכרותם במחצבה. סעיף 4 לפקודה קובע עבירה פלילית לגבי כל מי ש: "חוצב או הכורה חומר חציבה בלי רשיון לפי פקודה זו...". הפקודה פורשה בצדק (נספח ט') כאוסרת לכרות גם חול, ללא רשיון (ס' 108 לפקודת המכרות ביחד עם סעיף 1 לה). ב"כ המשיבים הפנה את ביהמ"ש לסוגיית החול המתכלה עקב בניית סכר אסואן (נספחים ג' ו-ד'); ע"כ שקיימת סכנה של כלית משאב החול (נספח ה') ולכן יש להקפיד בענין מתן רשיונות לכריה (נספחים י' ו-ז') ולמנוע גניבת חול (נספח ח'). כל זה טוב ויפה, אבל לא מצאתי, מלבד ענין בקריאה, את הקשר לנשוא העתירה. בעניננו, מדובר בעותר (מס. 2) בעל חוזה עם המינהל לכריה (נספח א') שהגיש בקשה לקבלת היתר לפינוי עודפי עפר/חול (נספח ה') ואשר קיבל היתר כזה (נספח ה' לעתירה). נכון שבשפה רפה הוזכרה פקודת המכרות, ברם לעיצומו של ענין ובצדק, מבססות המשיבות את עמדתן על שיקול דעתה של המשיבה מס. 2, בין לפי חוק התכנון והבניה ובין לפי חוק העזר העירוני. בסעיף 2 להיתר דלעיל - חלק ד' - ההיתר הוגבל להוצאת עודפי עפר/חול לתחום השיפוט של עירית ראשל"צ, אבל על זה בדיוק "בוכה הנביא". מהיכן סמכות ההגבלה? בנספח ז' לתגובה נאמר, כי פינוי החול ייעשה למקום שיורה עליו מהנדס הועדה המקומית בתחום הרשות המוניציפלית. "העילה לכך הינה מאזן החול הקיים בעיר, ואשר שינויו לרעה עשוי לגרום נזק כבד לתשתיות המוניציפליות". זה נימוק שנבצר מהבנתי: המדובר בחול שנכרה למטרות מכירה. מדוע להגביל את חופש המכירה בתחומי העיר ראשל"צ? והכיצד זה, ריקון חול כזה באתר אחר ישמור על מאזן החול הקיים בעיר? ואם היה צורך בשמירת מאזן החול, מדוע ניתן היתר כזה מלכתחילה בנסיבות שקיים חוזה פיתוח עם המינהל? אין מחלוקת שאם המדובר במחצב או משאב שאמור להיות מוזז ממקום אחד לשני, על הרשות לקבוע את המקום אליו ישונע המשאב. אבל אם המדובר ב"שמירת רכוש הרשות" על הרשות להצביע על מקור סמכותה להגביל סחר בחול. זה לא נעשה. עצוב מאוד לראות, התפתלויות אלה של המשיבות, שעה שנדרשות היו לנמק את החלטתן באופן בהיר וסביר, לנוחיותן ולנוחיות האזרח הזקוק לשירותיהן. משלא הראו המשיבות, את המקור החוקי לסמכות להורות על איסור שינוע החול מחוץ לגבולות העיר ראשון לציון, הרי שמדובר בחריגה מסמכות. משכך אין צורך לדון בסבירות ההחלטה, אף שספק רב אם הייתה החלטה הפוגעת בזכות הקניין, עומדת במבחן הסבירות, בנסיבות אלה. למעשה, מדובר בחול שהוא קניינה של העותרת 1 על פי דין. אביאל X שילם תמלוגים למינהל מקרקעי ישראל עבור 13,000 מ"ק חול סוכרי, אותו אמור היה להפיק מהמקרקעין נשוא הסכם הפיתוח. חול זה, הועבר לעותרת 1 במסגרת הסכם שהיה בינה לבין אביאל X, תמורתו שילמה היא כפי המוסכם. משהפך החול לקניינה של העותרת 1, מנועות המשיבות מלפגוע בקניין זה, אלא בדרך הקבועה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, או בחוק יסוד: חופש העיסוק. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו קובע בין היתר: "כל רשות מרשויות השלטון חייבת לכבד את הזכויות שלפי חוק - יסוד זה" סעיף 4 לחוק יסוד חופש העיסוק קובע: "אין פוגעים בחופש העיסוק אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכח הסמכה מפורשת בו". לא הוכח ששיקול דעת הרשות לקח בחשבון שני חוקים אלה. אשר על כן, אני קובעת כי המשיבות אינן רשאיות לאסור על שינוע חולות מהמקרקעין נשוא העתירה מחוץ לתחומי העיר ראשון לציון. העתירה מתקבלת. המשיבות ישלמו לעותרת מס' 1, שכ"ט והוצאות משפט בסך 20,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק.כרייה וחציבה