תאונת דרכים 12 טיפולי פיזיותרפיה

התובעת קיבלה 12 טיפולי פיזיוטרפיה והופנתה גם לטיפולי פלדנקרייז. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונת דרכים 12 טיפולי פיזיותרפיה: 1. התובעת, ילידת 4.4.77, נפגעה בתאונת דרכים ביום 8.4.98. אין מחלוקת לגבי חבותם של הנתבעים על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. המחלוקת היחידה הינה לגבי גובה הנזק, לגביה הסמיכוני הצדדים לפסוק על דרך הפשרה, מכוח סמכותי לפי סעיף 4ג' לחוק הנ"ל. 2. הפגיעה א. התובעת נפגעה, על פי תעודת חדר מיון, בשתי ברכיה, אך לא נמצא כל ממצא פתולוגי. ב. בהמשך נמצאו גם שטף דם באמה שמאל ובשוק שמאל ונטען לחבלה צווארית. ג. התובעת היתה באי כושר מיום 9.4.98 עד יום 9.5.98. ד. התובעת קיבלה 12 טיפולי פיזיוטרפיה והופנתה גם לטיפולי פלדנקרייז. ה. בבדיקת CT של עמוד שדרה מתני מיום 25.6.99 נמצא בלט מרכזי אחורי קל של הדיסק L5 L4 ללא לחץ משמעותי על השק הטקאלי וללא עדות להיצרות התעלה הגרמית. בסריקת חוליות L5-S1 נמצא חומר דיסקלי רדוד. ו. התובעת ידועה כסובלת מעקמת מגיל 12 ובמהלך שירותה הצבאי הורד הפרופיל הרפואי שלה בשל כאבי גב ל-45 והיא שוחררה ממאמצים גופניים. ז. ד"ר לוינקופף, אשר נתמנה כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה מצא בבדיקתו כי עמוד השדרה הצווארי והמותני תקין: "הן מבחינת טווח התנועה והן מהבחינה הנוירולוגית... בדיקת טווח תנועה כתף שמאל תקינה". לפיכך, קבע כי לא נותרה לתובעת נכות בגין התאונה הנדונה. ח. ד"ר לוינקופף לא נשאל שאלות הבהרה ולא נחקר על חוות דעתו ועל כן נותרה זו בלתי מעורערת. 3. נזקים מיוחדים א. כדין טוען ב"כ הנתבעים כי נזק מיוחד יש להוכיח. אשר למידת הוודאות והדיוק המתבקשת מהנפגע בהוכחת הנזק והפיצוי, ההלכה היא כי: "תורת הנזק ותורת הפיצוי אינן תורות מדויקות, ואינו נדרש דיוק מתימטי, ואינה נדרשת ודאות מוחלטת. כל שנדרש הוא, כי הנפגע - התובע יוכיח את נזקו ואת הפיצוי המגיע לו במידת ודאות סבירה... כלומר, באותה מידת ודאות המתבקשת מנסיבות העניין... על כן, באותם מקרים בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי". (ציטוט מע"א 355/80 אניסמוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פ"ד ל"ה (2) 800, 809 בע"א 605/88 תבורי ביח"ר למשקאות קלים בע"מ ואח' נ' מעיינות הגליל המערבי סוכנויות (1979) בע"מ ואח', פ"ד מ"ה (2) 10-11). ב. התובעת המציאה קבלות על הוצאות והיא זכאית להחזרן בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק סה"כ 2,990 ₪. ג. התובעת היתה באי כושר במשך חודש ימים בלבד, לא היתה במצב סיעודי ועל כן גם אם נעזרה בבני משפחה, לא חרגה זו מהמקובל ביחסי משפחה ועל כן אינה ברת פיצוי. ד. לטענת התובעת: "העדר ריבוי תלונות על כאבי גב והעובדה שהרישומים הקיימים בעבר מתייחסים לנקודת זמן מוגדרת ולאירועים ספציפיים (הורדת פרופיל רפואי ותאונה קודמת), ואינם מבטאים היסטוריה רפואית רצופה בתלונות אודות כאבי גב, מובילה למסקנה שיש לייחס את הכאבים והמיחושים עליהם מתלוננת התובעת לתאונה הנדונה" (סעיף 11 לתחשיב הנזק). ומאחר והכאבים מקשים עליה בביצוע פעולות מכל סוג שהוא, לרבות אלה הדורשות עמידה רצופה, ישיבה ממושכת, הליכה מרובה, הרמת ונשיאת משאות וכיו"ב. יש לפסוק לה פיצוי בגין הפסד השתכרות בעתיד. ה. כאמור בע"א 634/88 עטיה ואח' נ' זגורי פד"י מ"ה (1) 99, 162: "בדרך כלל, כשאדם נשאר מוגבל בדרך כלשהי בכושר עבודתו, מוצא הדבר את ביטויו בנכות כלשהי. פשיטא, משלא נותרה לו נכות כלשהי - לא נפגע כושר השתכרותו. רק במקרים חריגים ביותר, תתכן אפשרות שנותרה הגבלה כלשהי בכושר ההשתכרות, על אף שלא נותרה לתובע כל נכות". המקרים החריגים בהם הוכרה הגבלה בכושר ההשתכרות על אף שלא נותרה כל נכות היו כשנמצאו ממצאים אשר לא מצאו ביטויים או כימותם בתקנות המל"ל כאמור בע"א 146/87 כץ ואח' נ' רוזנברג פ"ד מ"ג (3) 421. בענייננו, לא מצא ד"ר לוינקופף כל ממצא, לא נמצאו הגבלות בטווח התנועות שיכולות היו להשפיע על תיפקוד התובעת. התובעת התלוננה על כאבי גב תחתון ועליון בעיקר לאחר עמידה, ישיבה ממושכת והרמת משאות כבר ב-12/95 כשלטענתה הם נמשכים מזה מספר חודשים (נספח ב' לתחשיב הנתבעות). במכתבה לוועדת הפטורים טענה התובעת כי: "כיום אני סובלת באופן יומיומי מכאבי גב עזים אשר תוקפים אותי לעיתים גם ללא קשר לביצוע פעילות פיזית קשה". ואכן היה לה פטור מהרמת משאות ועמידה ממושכת כבר ב-2/96. ו. לטענת הנתבעות עבדה התובעת לאחר התאונה כדיילת באירועים שונים וכמוכרת בחנות ספורט, עבודה הדורשת עמידה ממושכת ומאמץ גופני. מכל מקום, התובעת לא ציינה מהות עבודתה כיום ומגבלותיה בהקשרה. ז. לאור האמור לעיל, ובהתחשב בעובדה כי התובעת עברה שתי תאונות דרכים נוספות ביום 6.4.97 וביום 16.8.99, אין מקום להניח שהפגיעה בתאונה הנדונה תשפיע על כושר השתכרותה ואני דוחה הדרישה לפצוי בראש נזק זה. ח. מבחינה משפטית צודק המערער בטענתו, שביהמ"ש היה מוסמך לפסוק לו פיצויים כאמור בתקנה 2 (ב) הנ"ל (למרות שנקבעה נכות בשיעור 5% בלבד - מ.ש.). אך אין פירושו של דבר שיש לפסוק בדרך שגרה את הפיצוי המקסימלי הקבוע בתקנה זו. סעיף 2 (ב) קובע את מקסימים הפיצויים המגיעים לנפגע בגין נזק לא ממוני באותם מקרים שהתקנה חלה, ובמסגרתה על ביהמ"ש לפסוק את הפיצוי הנראה לו הולם עפ"י נסיבותיו של הענין הנדון לפניו (ע"א 583/89 כראדי נ' דן ואח', פ"ד מ"ה (3) 133, 135). תקנה 2(ב) מהווה חריג למגמה הכללית המתבטאת בסעיף 2(א) לפיה נקבעה נוסחה ברורה ונוקשה לקביעת שיעור הפיצוי בגין נזק לא ממוני. ככל חריג להוראת חוק מהותית, יש לפרש גם חריג זה על דרך הצמצום" (ע"א 284/88 גבאי ואח' נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד מ"ו (4) 837, 842). בענייננו, כשלתובעת לא נגרם שבר, היא לא אושפזה, לא נזקקה לטיפולים חודרניים והיתה באי כושר חודש בלבד, אין הצדקה למכסימום הפיצוי על פי תקנה 2(ב) לתקנות הפלת"ד (חישוב נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976 ונראה לי לנכון לפצותה בסך 6,500 ₪. 4. לאור כל האמור לעיל, הנני מחייבת הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת 9,490 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל, וכן אגרת משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 13% + מע"מ. 5. הגזברות תגבה אגרה על פי תקנה 6(ב)(3) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשמ"ח-1987. תאונת דרכיםפיזיותרפיה