אונס חולה מאושפז בבית חולים לחולי נפש

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אונס חולה מאושפז בבית חולים לחולי נפש: השופט מ' שמגר: .1ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, לפיו הורשעו שני המערערים באינוס בנסיבות מחמירות בניגוד לסעיפים 345ו-353(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ובאינוס במרמה, עבירה בניגוד לסעיף 346לחוק הנ"ל. המערער עמוסי נידון לשש שנות מאסר, מתוכן ארבע שנים בפועל והיתרה על-תנאי. בית המשפט הורה, כי מערער זה ירצה את העונש באופן מצטבר לכל עונש אחר, אותו נשא אותה עת, בניכוי תקופת המעצר מיום 15.6.79ועד ליום 15.7.79, תקופה בה היה במעצר בקשר לתיק מושא ערעור זה. לגבי המערער נתן רחמים, שהוא קטין, הורה בית המשפט על החזקתו במען נעול לתקופה של שלוש שנים מעת מתן גזר הדין. כן נידון לשנתיים מאסר-על-תנאי. הערעור שלפנינו מופנה נגד ההרשעה בדין ולחלופין נגד מידת העונש. .2אלו עיקרי העובדות, העולות מן הראיות, שהיו לפני בית-משפט קמא: ביום 28.5.79בשעה 14.30לערך נזדמנו שני המערערים עם שניים אחרים מחבריהם, ואחד מהם אמר לחבריו, כי יבואו עמו כדי להוציא איזה "כוסית" מבית החולים לחולי נפש כפר שאול. הם ניגשו לשער המוסד ואחד מהם מסר לחולה, המאושפז שם, כי יקרא לאידה ג'ורנו, אשר הייתה מאושפזת בבית החולים, ויאמר לה, כי אחיה מחכה ליד השער. החולה אכן ניגשה לשער ושאלה מי זה אחיה. המערער עמוסי, שהיה לבוש מדים, מאחר שהוא גויס אותה עת לשירות סדיר, פתח עמה בשיחה, החזיק בידה בידידות והזמין אותה לבוא לחדר של אחד מן החבורה. יתר החברים נלוו אליהם, כאשר המערער עמוסי צועד בראש עם החולה. שם שתו משקה קל כלשהו, והמערער עמוסי הוביל את הנערה ליער ירושלים, כאשר חבריו בעקבותיו. לדברי המערערים, ניסו חבריו לשכנע אותה, שתסכים להיבעל על-ידם, אך החולה לא הסכימה. לאחר מכן השכיבוה, ושניים, שאינם המערערים שלפנינו, בעלו אותה בזה אחר זה, כאשר, לפי תיאורם של המערערים, אחד מהם מחזיק ברגליה. כאמור, הכחישו שני המערערים שלפנינו, כי אף הם בעלו את החולה. המערער נתן רחמים תיאר בדבריו, כי בזמן שאחד מחבריו בעל את החולה, היא התנגדה, לכן סתמו לה את הפה. אף הוא תיאר כאמור, כי יתר הנוכחים תפסו בידיה וברגליה של החולה. כפי שעוד יפורט, עולים התיאורים הנ"ל מתוך הודעותיהם של המערערים במשטרה, ועל-כן ייבחן בהמשך הדברים, באיזו מידה יכול חומר זה לשמש כראיה כלפי כל אחד משני המערערים. לאחר שהחולה נבעלה, היא הובלה על-ידי אחד מן החבורה חזרה לכיוון גבעת שאול, שם עצרה ניידת משטרתית, ולפי לבושה, התנהגותה ומצבה הנפשי ותיאוריה החלקיים התברר מה אירע אתה. החולה הועברה לבדיקה רפואית, בה אומת, כי קוים עמה מגע מיני, ובשיחה עם רופאה בבית החולים, בו היא מאושפזת, נתנה תיאור של מה שקרה עמה, אולם מאחר שלא העידה בעצמה בבית המשפט, לפי מצוותו של הרופא המטפל, הועלתה לפנינו השאלה, אם רשאי היה בית-משפט קמא לשמוע מכלי שני, היינו, מפיה של הרופאה, מה היו התיאורים העובדתיים, אותם מסרה החולה, כאשר הרופאה בדקה אותה שעות מספר אחרי בעילתה. .3עו"ד מ' בלום, סניגורו המלומד של המערער עמוסי, הלין על כי מרשו הורשע הן באינוס בנסיבות מחמירות בניגוד לסעיפים 345ו-353(2) לחוק העונשין והן באינוס במרמה בניגוד לסעיף 346לאותו חוק. המדובר במעשה אחד, ולא ייתכן, לדברי הסניגור המלומד, כי בעטיו יורשע מרשו הן במעשה עבירה חמור פלוני והן בעבירות אחרות ונוספות, העולות מן העובדות. התביעה צריכה הייתה לבחור, מהי האשמה, אותה היא מייחסת למערער, ובית המשפט צריך היה להכריע בעניין, לפי טענתו, על יסוד הראיות שלפנינו ולקבוע מה העבירה שהוכחה לפניו, מבלי להכפילה או לשלשה בדרך, כמתואר לעיל. בהמשך הדברים נחזור ונתייחס לשאלה, מהי העבירה, אשר ביצועה הוכח במקרה דנן, אולם מבחינת הכלל הדיוני, הקובע בכגון דא, אין לנו אלא לפנות לסעיף 168 לחוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ה-1965, האומר, כי בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בשל כל אחת מן העבירות, שאשמתו בהן נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אך לא יענישנו יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה. משמע, אם הוכח, כי המעשה, המיוחס למערער פלוני, היווה הן עבירה על סעיף 345הנ"ל והן עבירה על סעיף 346, לא הייתה מניעה להרשעתו בשתיהן גם יחד, ובלבד שלא יוטל אלא עונש אחד כולל בשל המעשה האחד; וזוהי הדרך, שאכן ננקטה על-ידי בית-משפט קמא במקרה דנן, ואין למצוא בה פסול. .4בעדויותיהם בבית המשפט הכחיש כל אחד מן המערערים, כי היה שותף למעשה יזום, שבוצע בצוותא, וכי הוא עצמו בעל את החולה. בהודעות, שנמסרו למשטרה ושהוגשו לבית המשפט, ואשר לקבילותן התנגדו שני הסניגורים המלומדים, ייחס כל אחד מן המערערים את מעשה הבעילה לאחרים מתוך החבורה. הסניגורים המלומדים טענו בהקשר זה, כי דברים, שנמסרו בהודעה מחוץ לכותלי בית המשפט, אינם יכולים לשמש ראיה אלא נגד מי שמסר את ההודעה ולא נגד אחר, המואשם יחד עמו באותו כתב-אישום. טענה זו בדין יסודה. אמרה של נאשם, אשר נמסרה מחוץ לכותלי בית המשפט, מותר להוכיחה בעת משפטו, כדי שהדברים העולים מתוכה ישמשו ראיה נגד מי שמסר את האמרה. אולם כלפי כל נאשם אחר אין אמרה כאמור אלא בגדר עדות שמיעה, ולא ניתן ללמוד מן האמור בה מאומה לטוב או לרע בקשר לאישום, המיוחס לנאשם האחר, בין אם האישום זהה לאישום, המיוחס למי שמסר את האמרה, ובין אם האישום שונה בטיבו. המסקנה, העולה מן האמור לעיל, היא, כי אמרתו של עמוסי מחוץ לכותלי בית המשפט אינה יכולה לשמש ראיה לגבי נתן רחמים, והוא הדין לענין היפוכו של דבר. בטרם נפנה לתוכנן של ההודעות, יש להתייחס תחילה לטענותיהם של שני הסניגורים המלומדים נגד קבילותן של ההודעות. לעניין זה חזרו שני הפרקליטים המלומדים על כל ההשגות בנדון, אותן העלו בבית-משפט קמא, ואשר נדחו שם. כך התייחסו לאי-התאמות בלוח הזמנים החל מעת המעצר של המערערים ועד לגביית ההודעה, כפי שתואר על-ידי השוטרים, היינו, הם גרסו, כי לאור תיאור המועדים, בהם בוצע המעצר, אשר בעקבותיו נגבתה ההודעה, הרי שעת רישום ההודעה, כפי שהיא מופיעה בראש הגיליון בו נרשמה, איננה נכונה, ועל-כן יש לפסול את ההודעה ולראותה כבלתי קבילה. טענה אחרת התייחסה לכך שתוך כדי גביית ההודעה הייתה הפסקה - לפי דברי השוטרת, שגבתה את ההודעה, נעשתה הפסקה זו לצורך התייעצות ועל-כן יש להאמין למערערים, שטענו, כי כפו עליהם את מסירת ההודעה במעשי אלימות. לא מצאנו ממש בטענות אלה. יש, כמובן, נסיבות, בהן לוח הזמנים של החקירה הוא בעל משמעות ובעל משקל קובעים, וזאת בעיקר כאשר לוח הזמנים החלופי תומך בגירסה מנוגדת בדבר השתלשלות האירועים או מערער את האמינות בנקודה מהותית. במקרה שלפנינו לא היה נפקא מינה, אם ההודעה נגבתה בשעה 11.00, כפי שנרשם על גביה, או ב- 12.00או אחריה, כי לא היה בכך כדי לשנות מאומה מכלל הנסיבות. גם בענין היחס, לו זכו המערערים בעת החקירה, לא ראינו מקום להתערבות מטעמנו. נושא זה נבחן בבית-משפט קמא, אשר שמע את כל הנוגעים בדבר, ולא מצאנו כל טעם ועילה לשינוי המסקנות. .5בית-משפט קמא שמע עדותה של הרופאה מבית החולים כפר שאול, אשר לה מסרה החולה - בעת הבדיקה בבית החולים - תיאור של האינוס. שיחה זו נתקיימה שעות מספר אחרי השיחה עם אנשי המשטרה, שאספו את החולה. הערכאה הראשונה סברה, כי ניתן לראות בתיאור, שניתן על-ידי החולה, חלק מהודעתו של קרבן אלימות, שהושמעה בזמן המעשה או בסמוך לו, ואשר עליהם יכול להעיד גם מי ששמעם, מבלי שעדות כאמור תיפסל כעדות שמיעה. בית המשפט הסתמך לעניין זה על האמור בסעיף 10לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א- 1971(מקודם סעיף 8לפקודת העדות), לגביו הסביר השופט זוסמן (כתוארו אז) בע"פ 64/55, בעמ' 786: "לדעתנו, טעה השופט המלומד. הדברים האמורים בסעיף 8לפקודת העדות, יש בהם, כמובן, כדי להוציא ראיה מן הכלל הידוע הפוסל עדות על-פי שמועה. המחוקק פסל, בדרך כלל, עדות על-פי שמועה כיון שעדות זו באה לפני השופט רק מכלי שני ו'הכלי הראשון' כביכול, היינו, האדם אשר יכול היה להעיד על סמך ידיעותיו הוא - לא בא ולא נשבע על אמיתות דברי העדות. בסעיף 8הנ"ל ראה המחוקק לנכון להכשיר עדות שהיא בבחינת עדות על-פי שמועה, מכיון ש"הכלי הראשון" אינו קיים עוד מחמת מותו, מחלתו או העדרו מן הארץ, ולעומת זה דאג - במקום שבועתו של זה - לתחליף אחר המשמש לו ערובה מספקת לאמיתות הדברים. תחליף זה הוא, ביחס להודעת שכיב מרע, כי חזקה על אדם הנוטה למות שלא ירצה במעמד זה להגיד דברי שקר, אפילו בלא שבועה. המשפט המקובל האנגלי, עליו מבוססת הלכה זו, לא הרחיק לכת מזה, אולם המחוקק המנדטורי הוסיף עוד מקרה אחד, והוא המקרה בו אנו דנים כעת, היינו, שנמסרה הודעה מפי אדם בו נעשה מעשה של אלימות. מכאן יש להסיק, שבהתקיים יתר התנאים המנויים בסעיף 8הנ"ל, חשב המחוקק המקומי גם את מצבו של אדם אשר נפגע על-ידי מעשה אלימות כערובה מספקת לאמיתות הדברים של אותו אדם, וערובה זו נתקבלה על-ידו חלף שבועתו". ספק רב אם סעיף 10האמור, הדן בתלונתו של קרבן אלימות, יכול, אכן, לסייע בידינו בנסיבותיו של מקרה זה, מאחר שדבריה של החולה לא נאמרו בשעת מעשה האלימות, וגם אין מדובר בהזדמנות ראשונה שהייתה לה להתאונן על המעשה, שבוצע בה, כי השיחה, בה אנו דנים כאן, הייתה כבר בגדר הזדמנות שלישית ולא ראשונה לאחר האירוע. החולה פגשה בשוטרים ודיברה אתם, ואלו תיארו את הופעתה המבוהלת והנפחדת, את התפרצויותיה בבכי ואת שמלתה המקומטת והמלוכלכת בעשב ובקוצים, אך לאלו אמרה החולה, שלא אנסו אותה. לאחר מכן פגשה בכפר שאול באחות כוכבה שמואל, אולם לה לא מסרה פרטים כלשהם ואך בכתה. רק לאחר מכן נקראה אליה הרופאה ד"ר שוורצמן, וזו שמעה דבריה של החולה; ועל עדותה של הרופאה הזו ביקש בית המשפט להסתמך, לפי סעיף 10(1) לפקודת הראיות [נוסח חדש]. כמבואר, אין עדות זו יכולה להיכנס לגדר הוראותיו של סעיף 10(1) האמור בנסיבותיו של מקרה זה (ראה גם פרופ' א' הרנון, דיני ראיות (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי על-שם הרי סאקר, חלק שני, תשל"ז) 170). אשר על-כן הנני סובר, כי יש לקבל טענותיהם של הסניגורים המלומדים, אשר טענו, כי בית-משפט קמא לא יכול היה לראות בתיאוריה של הרופאה משום עדות קבילה בנסיבותיו של מקרה זה. .6השאלה המרכזית, אשר ניצבה לפנינו, הייתה, מהו האישום, אשר הוכח בבית-משפט קמא. במלים אחרות, אם הודעתו של נאשם אחד מחוץ לכותלי בית המשפט אינה יכולה לשמש ראיה כלפי מי שהואשם יחד עמו, יש לפנות לכל אחת מן האמרות ולהסיק מתוכה בלבד מה העבירה, אם בכלל, שבוצעה על-ידי מי שמסר אותה. כאמור לעיל, לא היו ראיות נוספות לגבי פרשת הבעילה עצמה, אשר היו קבילות. העיון באמרות מצביע באופן ברור על חלקו של כל אחד משני המערערים בפעולה היזומה להוצאתה של החולה מבית החולים למטרת בעילה מתוך כוונה כאמור. הדבר נובע ברורות מתיאוריו של המערער עמוסי, אשר לא רק היה הצועד בראש למעשה, היינו, מי שפגש את החולה בשער בית החולים והוביל אותה, תוך כדי שיחה, תחילה לחדר ולאחר מכן ליער, אלא הוא גם היה הראשון, שהחל לטפל בה מבחינה מינית והפשיט לה את תחתוניה. גם לפי גירסתו, הוא נכח לאחר מכן במקום כל העת, והוא מציין במפורש, שכאשר מוטי (הוא נתן) ניסה לשכנעה להסכים להיבעל, היא לא הסכימה. נאשם רביעי בשם רחמים זכריה, שאיננו לפנינו, ניסה גם כן לשכנעה, וגם אז היא לא הסכימה. בעקבות זאת הוביל אותה אחד המערערים במורד היער, ועמוסי הוסיף: 'ירדנו יחד אתם'. הוא גם היה נוכח כל העת ליד חבריו, כאשר אלו תפסו ברגליה והפשיטוה וקיימו אתה מגע בנוכחותו. כאמור לעיל, לא ניתן ללמוד מן ההודעה של עמוסי על חלקו של המערער השני, אולם מבחינתו של עמוסי, ברור בעליל לאור תוכן אמרתו, כי נתקיימו לגביו, הן מבחינת ה- mens reaוהן מבחינת המעשה הפלילי, יסודות השותפות לדבר עבירה, כפי שהם מנויים, על חלופותיהם, בסעיף 26(4) לחוק העונשין. באת-כוחה המלומדת של המדינה הסכימה לטענת הסניגורים המלומדים, כי לאור נוסח ההודעה אין ליחס למערערים אלא עבירה על סעיף 346לחוק העונשין, וכי לא הוכחו יסודותיה של העבירה על סעיף 345הנ"ל. לאור עמדת המדינה, אינני רואה ממילא צורך לדון בשאלה, אם אין ללמוד מהודעתו של עמוסי, כי נתקיימו, מבחינת המעשה והכוונה, גם היסודות של השותפות לעבירה על סעיף 345הנ"ל, או אם היה במקרה דנן מקום לישם הוראותיו של סעיף 28לחוק העונשין. כל האמור לעיל לגבי הודעתו של עמוסי והוכחת השותפות לעבירה על סעיף 346הנ"ל העולה מתוכה נובע גם מתוך אמרתו של רחמים נתן, ככל שהדבר נוגע למערער זה. יצוין בהקשר זה ולצורך ההפניה ליסודותיו של סעיף 346, הדן בבעילת אשה שלא כדין, ביודעין שהיא לקויה בנפשה או בשכלה, כי שני המערערים הבהירו הבהר היטב בהודעותיהם, שהיו שותפים להוצאת החולה הנ"ל מבית החולים מן השלב הראשון, וכי ידעו, שהבחורה הנ"ל היא חולה, המאושפזת בבית החולים כפר שאול. .7מר בלום התיחס לשאלה, אם היה 'דבר-מה-נוסף' להודעותיהם של המערערים. העיון בראיות מצביע על קיום "דבר-מה-נוסף" למכביר, בייחוד כאשר מדובר בעבירה על סעיף 346בלבד. יש לנו ראיות על איסוף החולה על-ידי ניידת המשטרה, בדיקתה הרפואית, תיאור מצבה נפשי, ראיה רפואית, המצביעה על כך שקוים עם החולה מגע מיני ועוד. בכל אלה היה די והותר כדי לשמש כמבחן הראיתי, אשר בא לידי ביטוי בכלל בקשר ל"דבר-מה-הנוסף". .8לאור האמור לעיל החלטנו לבטל את ההרשעה בעבירה על סעיף 345, אך לדחות את הערעור, ככל שהוא נוגע להרשעה על סעיף 346הנ"ל ולהשאיר הרשעה זו על כנה. .9(א) הסניגורים המלומדים הפנו טענותיהם, לחלופין, נגד מידת העונש. סניגורו המלומד של המערער רחמים נתן, עו"ד אלבראנס, הפנה תשומת לבנו לכך, כי מרשו נשלח במצוות בית המשפט המחוזי, כאמור לעיל, למעון נעול לתקופה של שלוש שנים, אך לא נוכתה מתקופה זו תקופת המעצר לפני המשפט, שנמשכה כאחד-עשר חודשים. כן ביקש, כי נקל עם מרשו בהתחשב בנסיבותיו האישיות ובחלקו הסביל יותר בביצוע העבירה, שתוארה לעיל. גם עו"ד בלום, בשם המערער עמוסי, הפנה לנסיבות האישיות של מרשו והצביע על כך, כי מרשו לא נטל חלק בבעילה ממש. (ב) אינני סבור, כי יש מקום להקלה בעונשיהם של המערערים. המערער עמוסי אמנם לא בעל את החולה, לפי דבריו בהודעתו, עליה התבססנו לצורך הרשעתו בדין, אולם חלקו היה פעיל מראשיתו. החבורה כולה פנתה לבית החולים כדי להזמין מתוכו את החולה, כאשר כוונת הבעילה ברורה מעיקרה, ואין גם כל סיבה סבירה אחרת להזמנתה כמתואר, היינו, גם בטענותיהם של המערערים ובטענות סניגוריהם המלומדים אפילו לא נרמז לקיומה של מטרה אפשרית אחרת להזמנתה של החולה אל שער המוסד. המערער עמוסי אמנם ניסה לטעון בהודעתו - וחזר על כך סניגורו המלומד לפנינו כי אמנם ידע, שמדובר בחולת נפש, אך כאשר שוחח אתה היא נראתה לו נורמלית. דבריהם של הרופאים, המטפלים בחולה (שהיא סכיזופרנית), ואשר תיארו בבית המשפט את התנהגותה של החולה ואת דרך שיחתה, אינם תומכים כלל ועיקר בגירסתו של עמוסי, אולם מכל מקום, ברור בעליל, כי עמוסי לא הכיר את החולה קודם לכן, וכאשר פנה עם חבריו לבית החולים כדי להזמין מתוכו חולה למטרות בעילה, לא יכול היה לדעת מראש, כי החולה תיראה לו נורמלית, כדבריו. טיבו של המעשה הוא שפל ביותר, והעובדה, שסעיף האישום שונה על-ידינו, אין בה כדי לשנות מאופיו של המעשה בצורה משמעותית. המדובר בחולת נפש, שנתלוותה למערערים, אותם לא הכירה קודם לכן, בשל מגבלותיה השכליות, היינו, היה כאן ניצול מצבה הבריאותי באכזריות תוך אטימות למשמעות המעשה, וזהו מעשה מקומם, המחייב ענישה הולמת. דברים אלה יפים גם לגבי המערער רחמים נתן, אשר, כחברו, נכח במקום כשותף למעשה, כאמור בסעיף 26(4) לחוק העונשין. לפי תיאורו שלו, חבריו בעלו את החולה למרות התנגדותה בתפסם את רגליה וידיה ובסתמם את פיה. כאמור, איני מתעלם מכך שהחלפנו את האישום המקורי על סעיף 345באישום קל יותר, אולם הנני סבור, כי העונש, כפי שנגזר מעיקרו, היה מופרז במידה רבה לקולא, לו היה מדובר בעבירה על סעיף 345, שבוצעה כלפי החולת נפש, ולכן לא הייתי ממילא מתערב בידת העונש, בשל כך בלבד שההרשעה הוחלפה והועמדה על אינוס של חולת נפש בניגוד לסעיף .346 (ג) כמוזכר לעיל, לא הביא בית המשפט בחשבון את תקופת המעצר לפני המשפט של המערער נתן רחמים, אולם דבר זה לא נעשה בהיסח הדעת או כתוצאה משכחה אלא לאור אופי האמצעים, שננקטו כלפי מערער זה. בית המשפט המחוזי ציין, כי מאחר שהוא ציווה על החזקת הנאשם במעון נעול ולא בית-סוהר, הוא קבע את אורך הזמן של השהייה במעון לתקופה, שיהיה בה כדי לאפשר את שיקומו. על-כן לא ראה, כדבריו, לנכות מתקופת שלוש השנים את תקופת המעצר לפני המשפט. שיקוליה של הערכאה הראשונה לעניין זה נראים בעיניי. בית המשפט הפעיל סמכויותיו לפי סעיף 26לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971, היינו, קבע דרך טיפול, כלשונו של החוק הנ"ל. למערער נתן רחמים הרשעות קודמות, והוא אף היה כלוא בעבר בבית-סוהר, ולכן סבר בית המשפט המחוזי, כי הקובע לעניין אורך השהייה במעון צריך להיות המבחן, מהו משך הזמן הדרוש לשם קיום ניסיון שיקומי ראוי לשמו, ובהתאם לכך קבע את תקופת ההחזקה במעון. יצוין בהקשר זה, כי החוק הנ"ל מתשל"א מותיר בידי הממונה על המעונות את שיקול הדעת, כמובן, על יסוד התנהגותו ומצבו של הקטין, אם להעביר קטין מן המעון הנעול אל מעון רגיל. אגב, אין גם ממש בטענת הסניגור המלומד, כאילו אין ועדת השחרורים רשאית להפעיל סמכויותיה לגבי מי שמוחזק במעון ובמעון נעול לפי סעיף 26לחוק הנ"ל, ויש לעיין בקשר לשאלה זו באמור בסעיף 36לחוק. לאור כל האמור לעיל היתי דוחה את הערעור נגד מידת העונש ומשאירה ללא שינוי. השופט י' טירקל: אני מסכים. השופט י' כהן: אני מסכים לתוצאה שאליה הגיע חברי הנכבד, השופט שמגר, בעניין הרשעת שני המערערים בעבירה לפי סעיף 346לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ואין לי מה להוסיף בעניין זה. לדעתי, מן הראוי להפחית מהעונש, שהוטל על כל אחד מהמערערים. בית המשפט המחוזי הטיל את העונשים, שאותם קצב לכל אחד מהמערערים, עבור עבירות לפי סעיפים 345ו-353(2) לחוק העונשין, שהן עבירות, שהעונש המרבי, הקבוע עבורן, הוא מאסר של עשרים שנה. לעומת זאת, העונש המרבי לפי סעיף 346הוא מאסר של עשר שנים. באופן רגיל שינוי כזה בסעיף ההרשעה צריך להביא להקלה מסוימת בעונש, מה גם כשיש הבדל מהותי רציני מבחינת החומרה בין העבירה, שבה הורשע הנאשם על-ידי הערכאה הראשונה, ובין העבירה, שבה הוא מורשע בערכאת הערעור. אכן, גם העבירה על סעיף 346היא חמורה, ועל-כן ראוי כל אחד מהמערערים לעונש מאסר לתקופה משמעותית. ברם, אין להתעלם גם מהנסיבות המקילות, שהובאו לידיעת בית המשפט המחוזי, ומנסיבות נוספות, שהתבררו בעת שמיעת הערעור. עמוסי היה בעת המקרה בן 18שנה, ולא הייתה לו כל הרשעה קודמת, אך לפני שנגזר דינו בבית המשפט המחוזי, הוא הורשע על-ידי בית-משפט השלום לנוער עבור עבירות נגד הרכוש, והוטל עליו עונש מאסר של שנה אחת. העונש, שהוטל עליו בתיק שלפנינו, הוא מצטבר למאסר זה של שנה. לפי התסקיר המשלים של שירות המבחן התנהגותו של עמוסי בכלא משביעת רצון. הוא מרצה את עונשו באגף טעוני הגנה, וניכרת אצלו מוטיבציה לשיפור בהתנהגותו. בנסיבות אלה יש, לדעתי, לשנות את גזר הדין של בית המשפט המחוזי בעניין עמוסי, באופן שבמקום מאסר של שש שנים, שהוטל עליו, שממנו ארבע שנים הן מאסר בפועל ושנתיים מאסר על-תנאי, המאסר יהיה לתקופה של חמש שנים, מזה שלוש שנים יהיו מאסר בפועל, באופן מצטבר לכל עונש, שנשא בעת מתן גזר הדין בבית המשפט המחוזי, ובניכוי תקופת מעצר של חודש מ- 15.6.79עד 15.7.79, ושנתיים יהיו מאסר על-תנאי על-פי התנאי, שנקבע בגזר הדין של בית המשפט המחוזי. אשר לנתן רחמים, הוא היה עד מתן גזר הדין בבית המשפט המחוזי במעצר במשך תקופה של למעלה מ- 11חודש. הוא יליד שנת 1962, ובעת ביצוע המעשה היה בן-17 שנה. בית המשפט המחוזי הטיל עליו להיות מוחזק במעון נעול במשך שלוש שנים מיום גזר הדין בציינו, שמכיוון שהורה על החזקתו במעון ולא בבית-סוהר לתקופה, שיש בה כדי לאפשר את שיקומו, לא מצא לנכון לנכות את תקופת המעצר. לפי הפרטים, שקיבלנו ממעון גילעם, שב מוחזק נתן, במשך שישה חדשים הוא תפקד יפה במעון, והיו סיכויי שיקום טובים, אך אחרי תקופה זו "הוא מתפקד תחת לחצים נפשיים כבדים - כתוצאה מבעיות סמים". וניתן לו טיפול פסיכיאטרי. לדעתי, גם החזקה במעון נעול מהווה עונש, ומן הראוי היה להביא בחשבון בקביעת תקופת ההחזקה את העובדה, שעד מתן גזר הדין היה נתן רחמים במעצר במשך 11חודש. אם ישנו סיכוי לשיקומו של מערער זה, הרי, ככל הנראה, ניתן למצות את האפשרויות הקשורות בכך גם במשך תקופה של שנתיים. גם לגבי מערער זה יש לתת ביטוי לשינוי בסעיף ההרשעה. על-כן, דעתי היא, שתקופת ההחזקה במעון צריכה להיקבע לשנתיים מיום גזר הדין של בית המשפט המחוזי. הוחלט, ברוב דעות, לדחות את הערעור כאמור בפסק-דינו של השופט שמגר, בכפיפות לשינוי בסעיף האישום, כאמור שם.בית חוליםחולי נפשעבירות מיןרפואההתחום הנפשימשפט פלילי