אישור חוזה אחיד של חברת יס

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אישור חוזה אחיד של חברת יס: 1. די.בי.אס. שירותי לווין בע"מ (להלן - "המבקשת") מבקשת לאשר כי בהסכם ההתקשרות אשר לפיו היא מספקת שידורי טלוויזיה באמצעות לווין ללקוחותיה, אין תנאים מקפחים כמשמעם בחוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982 (להלן - החוק(. 2. המבקשת והמשיבים - היועץ המשפטי לממשלה והמועצה לצרכנות, הגיעו להסכמה לגבי רוב סעיפי החוזה. אך לגבי חלק מהסעיפים הם נותרו חלוקים. היועץ המשפטי לממשלה (להלן - "המשיב" או "היועמ"ש") חולק רק על סעיפים ג' ו-ד' לטופס ההצטרפות להסכם ההתקשרות, שעניינם מסירת מידע אישי על-ידי הלקוח למבקשת והשימוש אשר המבקשת רשאית לעשות במידע זה, והוא אינו מתנגד לשאר סעיפי החוזה. המועצה הישראלית לצרכנות (להלן - "המשיבה" או "המועצה") מתנגדת, ל-3 סעיפים בחוזה: סעיף 1ד להסכם שעניינו הצגת רשיונה של המבקשת לעיון הלקוחות; סעיף 9ד להסכם, שעניינו בדרך מתן ההודעה ללקוחות על העלאת מחירי המנוי; סעיף 9ז להסכם, העוסק בדרך מתן הודעה ללקוח על תשלום דמי המנוי. בהמשך נתייחס לסעיפי החוזה השנויים בין הצדדים במחלוקת. סעיף 1 ד. להסכם 3. סעיף זה קובע כדלקמן: "אם תרצה תוכל בתיאום מראש לעיין במשרדי החברה ברשיון, וזאת ללא תשלום או התחייבות". 4. לטענת המשיבה, רשיונה של המבקשת הוא מסמך המשפיע על זכויות הלקוח, ולכן יש לאפשר ללקוח נגישות אליו. לדעתה, האפשרות הניתנת ללקוחות לעיין ברשיון במשרדי החברה אין בה כדי לאפשר ללקוח נגישות אמיתית למסמך זה ועל כן היא מביאה לקיפוחם. לפיכך, סבורה המשיבה כי על המבקשת להציג את רשיונה באתר האינטרנט אותו היא מפעילה. המבקשת טוענת, מנגד, כי אתר האינטרנט אותו היא מפעילה הוא כלי שיווקי ויש בידה הזכות לקבוע אילו תכנים יכללו בו ואלו לא יכללו. בנוסף, נטען, כי המבקשת קיימה את חובת הצגת הרשיון בהתאם להוראות הרשיון אשר קובעות כי על בעל הרשיון להחזיק את מסמכי הרשיון במשרדו לעיון הציבור, ומכאן שאי הצגת הרשיון באתר האינטרנט המופעל על-ידה אין בה משום קיפוח הלקוחות. 5. עמדת המבקשת בנושא זה מקובלת עלינו. אמנם, סעיף 1.ב להסכם קובע כי הסכם ההתקשרות שבין המבקשת ללקוחותיה כפוף להוראות הרשיון, ואין חולק על כך שהוראות הרשיון עשויות להשפיע על מערכת היחסים שבין המבקשת ללקוחותיה, אך אין בהוראה זו כדי להפוך את הוראות הרשיון לחלק אינטגרלי מהחוזה. גם המשיבה אינה טוענת כך. בנסיבות אלה, משמדובר במסמך חיצוני שאינו מהווה חלק מתנאי החוזה, אנו סבורים שאין מקום לחייב את המבקשת להציג מסמך זה לפני הלקוחות בדרך המוצעת על-ידי המשיבה. כפי שמציינת המבקשת בסיכומיה, גם אם ניתן היה לסבור שהצגת הרשיון באתר האינטרנט של המבקשת הוא רעיון שראוי לאמצו, אין עולה מכך שאי הצגתו של הרשיון בדרך זו עולה כדי קיפוח הלקוחות. מעבר לכך, נושא הרשיון שניתן למבקשת על כל הכרוך בכך, מצוי בסופו של דבר בסמכותה ובטיפולה של המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לווין. המועצה היא שהוציאה את הרשיון והיא גם שקבעה את הדרך בה על המבקשת להביאו לידיעת הציבור. בהיותה רשות סטטוטורית האמונה על נושא זה, חזקה על המועצה כי בחנה את הוראות הרשיון ונתנה דעתה על הדרך הראויה שבה יש להביא את הרשיון לידיעת הציבור. בנסיבות אלה איננו רואים מקום להתערב בשיקול דעתה של המועצה, רק משום שבידנו הסמכות שלא לאשר את החוזה בשל קיומם של תנאים מקפחים. סעיף 9(ד) להסכם 6. סעיף זה קובע: "פירוט כל המחירים נמצא במחירון. חברת יס תהיה רשאית להעלות את המחירים רק בכפוף לאישור יו"ר המועצה לשדורי כבלים ושידורי לוין ולאחר שליחת הודעה אלקטרונית אליך, לא פחות משבעה ימים קודם לכן". הודעה אלקטרונית הנה הודעה המשודרת אל המסך הטלוויזיה של הלקוח. לאחר שידורה מופיע על מסך הטלוויזיה של הלקוח מסר בצורת מעטפה וכן נדלקת נורית במפענח. המסר בצורת המעטפה והנורית אינם כבים אלא לאחר קריאת ההודעה. ההודעה אינה נמחקת אלא בהוראת הלקוח. 7. המשיבה טוענת, כי הודעה ללקוחות על העלאת מחיר המנוי באמצעות הודעה אלקטרונית אינה מספיקה כיוון שישנם לקוחות רבים אשר אינם מכירים טכנולוגיה זו, דבר אשר עשוי להביא לכך שהלקוחות לא יהיו מודעים להעלאת המחיר וימשיכו לקבל את שירותיה של המבקשת על יסוד ההנחה שמחירם של שירותים אלה לא שונה. שינוי המחיר ללא ידיעת הלקוח שקול, לטענת המשיבה, לשינוי חד צדדי של המחיר והוא מקים, לפיכך, חזקת קיפוח. לפיכך, סבורה המשיבה, שיש לחייב את המבקשת לשלוח ללקוחותיה הודעה בכתב על העלאת המחיר. 8. המבקשת טוענת, שאין ממש בחששה של המשיבה כי חלק ניכר מהלקוחות לא יהיה מודע לשינוי שחל במחירי המנוי. לטענתה, ההודעה האלקטרונית מבטיחה, בניגוד לשיטות יידוע אחרות, עדכון מידי של הלקוחות. בנוסף, נטען, כי אין במתן הודעה אלקטרונית כדי להקים את חזקת הקיפוח הקבועה בסעיף 4(4) לחוק, שכן עניינו של סעיף זה בתנאי המאפשר לספק לשנות מחיר או חיובים מהותיים אחרים המוטלים על הלקוח על דעתו בלבד, אך אין הוא דן בדרכי מתן ההודעה ללקוח. 9. בנושא זה יש להבחין בין שינוי מחירו של השירות על-ידי הספק לבין דרכי מתן ההודעה ללקוח על שינוי המחיר. לעניין שינוי המחיר, איננו מקבלים את הטענה כי ביצוע השינוי ללא ידיעת הלקוח דינו כדין שינוי חד צדדי המקים חזקת קיפוח. סעיף 4(4) לחוק החוזים האחידים קובע בעניין זה כי חזקה על תנאי שהוא תנאי מקפח אם הוא "מקנה לספק זכות לקבוע או לשנות, על דעתו בלבד, ולאחר כריתת החוזה, מחיר או חיובים מהותיים אחרים המוטלים על הלקוח, זולת אם השינוי נובע מגורמים שאינם בשליטת הספק". הואיל ולשם העלאת המחיר, נדרשת, על-פי החוזה, הסכמתה של יו"ר המועצה לשידורי כבלים ושידורי לווין, אין המבקשת זכאית על-פי חוזה זה לקבוע או לשנות את המחיר על דעתה בלבד, וממילא אין קמה חזקת הקיפוח מכוחו של סעיף זה. העובדה שהלקוח אינו יודע על העלאת המחיר, אין בה כדי להקים חזקת קיפוח מכוחו של סעיף זה. ראשית, משום שחזקה זו נשללת, כפי שכבר נאמר, מתוך הדרישה לקבלת הסכמתה של יו"ר המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לווין. שנית, ידיעתו או אי ידיעתו של הלקוח, בכל מקרה, אינם ממין העניין בהקשר זה. שכן גם אם הלקוח יודע על העלאת המחיר, משאין נדרשת לשם כך הסכמתו, אין בידיעה זו כשלעצמה (בהתעלם מהדרישה לקבלת הסכמתה של יו"ר המועצה) כדי לשלול את זכותה של המבקשת להעלות את המחיר על דעתה בלבד. 10. אשר לדרך מתן ההודעה ללקוח, איננו סבורים שמתן הודעה אלקטרונית בלבד, ללא מתן הודעה בכתב, יש בה כדי לקפח את הלקוחות. ראשית, אנו סבורים שדרך קבלת המסר על-ידי הלקוח איננה כה מסובכת ואין בה להטיל על הלקוח נטל כה מכביד, עד שיש הצדקה לראות בכך משום קיפוח. גם אם יהיו לקוחות שיתקשו בשלב הראשון להתרגל לדרך חדשה של קבלת מסרים אלקטרוניים, יש להניח שמשך הזמן, אולי גם בעזרת אחרים, הם יסתגלו לכך ללא קושי מיוחד. שנית, בשל אופיו המתמשך של החוזה, צריך להיות ברור לכל לקוח שמחירו של השירות נתון לשינוי. החשש שמעלה המשיבה, שהלקוח ימשיך לצרוך את השירות תוך שהוא מאמין שדווקא מחירו של שירות זה מתוך כלל מחירי השירותים והמוצרים במשק קופא על מקומו ונשאר כפי שהיה בעת החתימה על חוזה השירות, נראית רחוקה ובלתי מתקבלת על הדעת. שלישית, בידי הלקוח נתונה האפשרות לעקוב אחר השינויים במחיר המנוי גם מתוך העיון בחשבונות הבנק שלו דרכם נעשה החיוב על-פי הוראת קבע. רביעית, איננו רואים סיבה שלא להכיר ולעודד את השימוש בהתפתחויות טכנולוגיות שנועדו להקל, לייעל ולהוזיל את תהליכי העברת המידע, תוך השגת חסכון בכוח אדם ומשאבים אחרים, במקרה שלפנינו, תוך הקטנת נפח משלוחי הדואר במאות אלפי דברי דואר בחודש. סעיף 9(ז) להסכם 11. סעיף זה קובע: "אנו נעביר אליך באמצעות הודעות אלקטרוניות את פרטי החשבוניות שלך, אך אם תרצה, נשלח אותם אליך בכתב באופן קבוע ללא תשלום". המחלוקת בעניין זה דומה למחלוקת שנפלה בין הצדדים לגבי הסעיף הקודם. המשיבה טוענת גם כאן, שחלק ניכר מהלקוחות לא יהיה מודע לחיוב חשבונו. לטענתה, אי מתן חשבונית בכתב ללקוח פוגע בזכותו הבסיסית של הלקוח לדעת כמה שילם בגין השירותים אותם קיבל ולכן מביא לקיפוחו. בהקשר זה, מפנה המבקשת גם להוראות מס הכנסה (ניהול פנקסים) לפיהן מוטלת חובה על עוסק להנפיק קבלה ללקוח, אפילו ויתר האחרון על קבלת חשבונית. 12. המבקשת, טוענת, מאידך, כי אין בהוראה זו כדי לקפח את הלקוחות. זאת משום שהמבקשת מאפשרת לכל לקוח הרוצה בכך, הן במעמד ההצטרפות לשירותי המבקשת והן במועד מאוחר יותר, לקבל את פירוט החשבון באמצעות הדואר. אשר להוראת הדין אליה מפנה המשיבה, טוענת המבקשת בהסתמך על חוות דעת של רואי חשבון מטעמה, כי נישום אשר מנהל מערכת חשבונות לפי שיטת החשבונאות הכפולה, וזו מבוקרת על-ידי רואה חשבון, רשאי שלא לערוך שובר קבלה לגבי תקבול שניתן בגין שירות שנתקבל בהעברה בנקאית ישירה לזכות חשבונו בבנק הכלול במערכת חשבונותיו. מאחר שהמבקשת מקבלת הכנסות בגין השירותים אותם היא נותנת ללקוחותיה בדרך של הוראות קבע לחשבונה בבנק, היא רשאית, לטענתה, שלא לערוך שובר קבלה. 13. גם בנושא זה מקובלת עלינו עמדתה של המבקשת, כי אין בהוראה זו שבחוזה משום קיפוח הלקוחות. ככל שקיים חשש לקיפוח בשל אי משלוח חשבונית בכתב, קיפוח זה הוסר על-ידי האפשרות הניתנת על-פי החוזה ללקוח לבחור בקבלת פירוט החשבון בכתב באמצעות הדואר. אשר לטענת המשיבה, כי הוראת סעיף זה נוגדת את הוראות מס הכנסה (ניהול פנקסים), נחה דעתנו, לאור חוות הדעת אשר הוצגה על-ידי המבקשת ולא נסתרה על-ידי המשיבה, שחשש כזה אינו מתקיים במקרה זה. רשמנו לפנינו גם את הודעתה של המבקשת כי היא פנתה בנושא זה לרשויות מס ערך מוסף ותפעל על-פי הנחיותיהם. סעיפים ג' וד' לטופס ההצטרפות לשירותי המבקשת 14. סעיפים אלה עוסקים במסירת מידע על-ידי הלקוחות והסדרת השימוש בו. סעיף ג' להסכם נושא את הכותרת "מסירת מידע אישי נוסף". בשולי הכותרת מצוין בסוגריים שמסירת המידע הנה "בגדר רשות בלבד". בגדרו של סעיף זה מתבקש הלקוח למסור מידע בנושאים שונים וביניהם שמות ותאריכי הלידה של הילדים; מספר החדרים בבית; השפה העיקרית המדוברת בבית וכיו"ב. סעיף ד' לבקשת ההצטרפות נושא את הכותרת: "שימוש במידע - למילוי אם אינך מעוניין בשימושים שלהלן". בסעיף זה מתבקש הלקוח להודיע למבקשת אם אינו מעוניין שיעשו במידע הנמסר על-ידו לשימוש הבאים: "הצעת תכנית שיווק ומבצעים"; "הצעת הטבות ומתנות"; "מתן שירותי מידע". בסעיף ה' לטופס מתחייבת המבקשת לשמור על המידע במאגר מידע אשר נרשם כדין על-פי חוק הגנת הפרטיות וכן "שלא להשתמש במידע לכל מטרה אחרת ולא להעבירו לגורמים אחרים, אלא כאמור בהסכמת הלקוח". 15. עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה היא כי יש להעביר את חלק ג' של הטופס לעמוד נפרד. לטענתו, הלקוח אשר נדרש למלא טופס זה, שהוא בן מספר עמודים, עשוי למלא את הפרטים שבחלק ג' בלא שישים לבו לכך שבידו הבחירה שלא למסור פרטים אלו. עוד נטען על-ידי המשיב, כי סעיף זה נוגד את הוראת סעיף 11 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 הקובע כי פנייה לאדם לקבלת מידע לשם החזקתו או שימוש בו במאגר מידע תלווה בהודעה שתציין את המטרה אשר לשמה מבוקש המידע. לטענת היועמ"ש, הוראה זו אינה מקוימת במקרה זה, שכן המידע המבוקש אינו דרוש לצורך השירות הבסיסי, אלא למטרות נוספות אשר הלקוח אינו מודע להם. המבקשת טוענת, שהוראות חלקים אלה שבטופס הנן ברורות ומפורשות, החלקים מובחנים זה מזה והלקוח יכול להתייחס לכל חלק בנפרד. לטענתה, בקשת ההצטרפות תוכננה על ידה באופן שיימנע מילוי "עיוור" של פרטיה על-ידי הלקוח. כמו כן טוענת המבקשת, שהכללת חלקים אלה העוסקים במסירת מידע נוסף בעמוד נפרד, תסרבל את בקשת ההצטרפות ללא הצדקה. 16. סעיף 11 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 קובע כדלקמן: "פניה לאדם לקבלת מידע לשם החזקתו או שימוש בו במאגר מידע תלווה בהודעה שיצוינו בה- (1) אם חלה על אותו אדם חובה חוקית למסור את המידע, או שמסירת המידע תלווה ברצונו ובהסכמתו; (2) המטרה שלשמה מבוקש המידע; (3) למי יימסר המידע ומטרות המסירה". ראשית, נציין שסעיף 11 להוראת חוק הגנת הפרטיות אינו מתנה, כפי שטוען היועמ"ש, את הפניה לקבלת המידע בכך שהמטרה שלשמה מבוקש מידע זה קשורה לשירות הבסיסי אותו מספק הספק. כל שקובע הסעיף הוא שעל המבקש מידע לציין את המטרה לשמה מבוקש מידע, אך הוא אינו קובע מגבלות כלשהן על אופיין של מטרות אלה. סעיף זה אף אינו מתנה את השימוש במידע בהסכמתו של הלקוח. כל שנדרש בהקשר זה בחוק הוא להודיע ללקוח על כך שאין חלה עליו חובה חוקית למסור את המידע ועל המטרה לשמה נועדה קבלת המידע. מסתבר שהנחת המחוקק הייתה, שלקוח אשר אינו מסכים לעשיית שימוש במידע לצורך מטרה זו, ממילא יסרב להמציא את המידע, ועל כן אין נדרשת בנסיבות אלה הסכמה מיוחדת לעשיית שימוש במידע. 17. אשר לדרישת מתן ההודעה על העדר חובה חוקית למסירת המידע, בטופס שלפנינו צוין כי מסירת המידע הנה בגדר רשות בלבד. בכך עונה הטופס, לכאורה, על דרישת סעיף 11(1) לחוק הגנת הפרטיות. 18. אשר לטענת היועמ"ש, שיש להעביר את חלק ג' שבטופס לעמוד נפרד. בעניין זה מקובל עלינו ש"כשהמדובר בחוזה אחיד, החזקה צריכה להיות שהלקוח אינו קורא את החוזה בעיון" (לוסטהויז ושפניץ בספרן חוזים אחידים, (נבו הוצאה לאור, 1994). על רקע זה גם מקובל עלינו שהכללת נושא זה, שעניינו מסירת מידע שאין לו קשר ישיר, ודאי לא הכרחי, לשירות נשוא החוזה, ואין גם חובה למסרו, בין שאר חלקי הטופס כמקשה אחת, עשוי לקפח את הלקוח. זאת לאור האפשרות שהלקוח לא יהא מודע לכך שהוא אינו חייב למסור מידע זה וימלא גם חלק זה של הטופס ללא משים, מתוך הנחה שמדובר בפרטים שמוטל עליו למסור למבקשת כדי לקבל את השירות שבו הוא חפץ. עם זה, אנו סבורים שכדי להסיר קיפוח זה, אין נדרשת העברתו של חלק ג' של הטופס לעמוד נפרד, וניתן להסתפק לצורך כך בהבלטת האמור בחלק זה של הטופס כפיי שיפורש בהמשך. הטעם לכך הוא כי אין מדובר במידע רגיש או בנושא הטומן בחובו סיכון לפגיעה משמעותית בלקוח אשר מחייב לנקוט באמצעי מיוחד זה, של העברת חלק ג' שבטופס לעמוד נפרד. זאת, הן לאור טיבו של המידע המתבקש והן לאור מטרת מסירת המידע והשימוש אשר נעשה על-ידי המבקשת במידע זה (על כך ראה בהמשך). בעניין זה שונה חוק הגנת הפרטיות מחוקים אחרים שבהם ראה המחוקק להציב, בהתקיים סיכון מיוחד לפגיעה בלקוח, דרישות מפורשות בדבר הדגשתן של הוראות פוגעניות או אף הכללתן בחוזה נפרד. כך נקבע בחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 כי: "רשאים בעלי הדין להסכים בחוזה נפרד בכתב, על תקופת התיישנות ארוכה מן הקבועה בחוק זה...", ואילו בחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, נקבע כי "תנאי או סייג לחבות המבוטח או להיקפה יפורטו בפוליסה בסמוך לנושא שהם נוגעים לו, או יצוינו בה בהבלטה מיוחדת...". דרישות מעין אלה אינן מופיעות בחוק הגנת הפרטיות. כל שנדרש בחוק זה, בהקשר שלפנינו, הוא לציין בחוזה את הפרטים המפורטים בסעיף 11 לחוק. בדרישה זו, אנו סבורים שהטופס עומד, גם בלא להעביר את חלק ג' שבו לעמוד נפרד. 19. עם זה, אנו סבורים שיש מקום, בנסיבות העניין לחייב את המבקשת להדגיש את חלק ג' שבטופס, ובמיוחד את המשפט המבהיר ללקוח שהוא איננו חייב למסור מידע זה, באופן שיבחין אותו בצורה ברורה משאר חלקי הטופס, למשל על-ידי השמתו במסגרת בולטת או בדרך גרפית אחרת שאליה לא ניכנס בשלב זה. באופן כזה תמנע או תופחת במידה רבה האפשרות שהלקוח ימלא את הטופס בלא שישים לבו לכך שמדובר במידע שהוא אינו חייב במסירתו, ומאידך, לא יימנע הסרבול שבעיצוב טופס ההצטרפות. 20. סעיף ד' לבקשת ההצטרפות נושא את הכותרת "שימוש במידע (למילוי ובמקרה ואינך מעוניין בשימושים שלהלן)". בסעיף זה מתבקש הלקוח להודיע למבקשת אם אינו מעוניין שיעשו במידע הנמסר על-ידיו שימוש כזה או אחר. השימושים המוזכרים בסעיף הנם: הצעת תכנית שיווק ומבצעים; הצעת הטבות ומתנות; מתן שירותי מידע . 21. בעניין זה מעלה היועץ המשפטי לממשלה שתי טענות. הטענה האחת היא, כאמור, שהמבקשת איננה עומדת על-פי טופס זה בדרישה למסור ללקוח את מטרת השימוש במידע. 22. סעיף 11(2) לחוק הגנת הפרטיות דורש מתן הודעה על המטרה שלשמה מבוקש המידע. מקריאת סעיפים ד' ו-ה' שבטופס יחדיו, ייתכן שניתן להבין שהתחייבותה של המבקשת בסעיף קטן 2 לסעיף ה' לטופס, שלא להשתמש במידע "לכל מטרה אחרת", כוונתה לכל מטרה אשר שונה מהמטרות הנזכרות בסעיף ד' לטופס (שם התבקש הלקוח, כאמור, לציין אם הוא איננו מעוניין שייעשה שימוש במידע הנמסר על ידו בסעיף ג' בטופס לצורך השימושים הנזכרים בסעיף ד' (הצעת תכניות שיווק ומבצעים; הצעת הטבות ומתנות; מתן שירותי מידע). עם זה, מסקנה זו אינה עולה מהטופס, ודאי לא בעיון שטחי ומהיר, בצורה חד-משמעית. לאור כך, מקובלת עלינו הטענה שהטופס בנוסחו הנוכחי עשוי לקפח את הלקוחות בשל אי מתן הודעה ברורה לגבי מטרות השימוש במידע. כדי להסיר את הקיפוח, על המבקשת לציין בטופס באופן מפורש לאיזה מטרות מיועד המידע המתבקש בסעיף ג' לטופס. אם מטרות אלה הן המטרות המפורטות בסעיף ד' לטופס, עליה לציין זאת באופן מפורש באותו סעיף. 23. הטענה השנייה של היועץ המשפטי לממשלה בקשר לחלק זה של הטופס, היא כי ברירת המחדל בכל הקשור לשימוש במידע הנמסר על-ידי הלקוח צריך שתהא אי עשיית שימוש במידע זה, אלא אם הלקוח התיר זאת במפורש. על-פי נוסח הטופס, לעומת זה, זכותה של המבקשת לעשות במידע שימוש אינה נגזרת ממתן הסכמת הלקוח אלא מאי הבעת התנגדות מצד הלקוח לעשיית שימוש במידע. לאור כך, סבור היועץ המשפטי לממשלה, שיש לשנות חלק זה שבטופס באופן שהלקוח יתבקש לתת הסכמתו לשימוש במידע. 24. לדעתנו, אין לקבל בעניין זה את גישת היועץ המשפטי לממשלה. הטעם לכך, כפי שכבר נזכר, הוא שחוק הגנת הפרטיות כלל אינו דורש קבלת הסכמתו של הלקוח לעשיית שימוש במידע. כל שנדרש על-פי חוק זה בהקשר שלפנינו הוא מתן הודעה ללקוח כי הוא רשאי שלא למסור את המידע ומהי המטרה לשמה מבוקש המידע. לאור כך, עצם הפניה ללקוח להודיע אם הוא מתנגד לעשיית השימוש במידע לצרכים האמורים אינה מתחייבת מהחוק, וממילא אין מתחייב לנסח את הפנייה באופן פוזיטיבי דווקא, כפי שמבקש היועץ המשפטי לממשלה. מעבר לכך, כפי שכבר נזכר, בהנחה שמטרות מסירת המידע הן אלה המפורטות בחלק ד' שבטופס, אין בשימוש במידע כדי לפגוע בלקוח פגיעה של ממש. גם משום כך אין נדרשת במקרה זה, לדעתנו, הקפדה מיוחדת עם המבקשת לגבי אופן ניסוח הטופס. 25. התוצאה היא שפרט לטופס ההצטרפות ניתן לאשר שאין בחוזה תנאים מקפחים. לשם מתן האישור הסופי, על המבקשת להמציא, בתוך 30 יום העתק מטופס ההצטרפות כפי שישונה בהתאם לאמור בפסק דין זה. חוזה אחידטלויזיהחוזה