הורשת דיירות מוגנת

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ירושה דיירות מוגנת / הורשת דיירות מוגנת: השופט מ' שמגר: .1בקשת רשות לערער על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בחיפה, שדחה תביעת המערערים לסילוק ידם של המשיבים מדירה בחיפה. הבקשה תידון בהתאם להחלטת הנשיא הנכבד של בית-משפט זה על יסוד האמור בתקנה 375לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג- .1963כאילו ניתנה רשות לערער. .2אלו עיקרי הנתונים הצריכים לעניין: (א) נושא ערעור זה הוא דירה בת שני חדרים, הנמצאת ברחוב יהושפט 14/8, בחיפה (להלן - הדירה), אשר זכות החכירה לדורות שבה נרכשה בשנת 1959על-ידי המנוחים קרולינה ולייביש הרשקו מידי "עמידר". לייביש הרשקו נפטר ביום 5.5.61, ולפי צו ירושה אלו היו יורשיו: אלמנתו, קרולינה הרשקו, שישה בנים ובנות ושני נכדים. בין היורשים הייתה אדלה מנדלוביץ, בתם של המנוחים, שנפטרה לאחר מכן ביום 5.9.72והשאירה אחריה בעל, ישעיהו מנדלוביץ, ובת, נטע - והם המשיבים שבפנינו. נטע הינה פסולת דין ואפוטרופסה הוא אביה, ישעיהו מנדלוביץ. קרולינה הרשקו נפטרה ב-14.9.73, ויורשיה, לפי צו ירושה, שניתן ביום 7.7.78על-ידי בית המשפט המחוזי בחיפה, הם ילדיה ונכדיה. בין שאר היורשים נכללת גם נטע מנדלוביץ הנ"ל (המשיבה 2), אשר לה 2/14מן העיזבון. בזמן פטירתה של קרולינה הרשקו התגוררו יחד עמה בדירה הנ"ל המשיבים, היינו, ישעיהו מנדלוביץ, שהוא חתנה של המנוחה קרולינה הרשקו, ובתו נטע, נכדתה של המנוחה. (ב) ביום 16.5.78הגישו המערערים תביעה בסדר דין מקוצר בבית-משפט השלום בחיפה לסילוק ידם ולפינויים של המשיבים מן הדירה (ת"א 3690/78). בכתב התביעה נטען, כי המשיבים מתגוררים בדירה ללא כל זכות או רשות, ובית המשפט נתבקש לצוות על פינויים ועל החזרת החזקה בדירה לידי העיזבון. המשיבים הגישו בקשה לרשות להתגונן, בה נטען, כי דינה של התביעה להידון על-פי סדרי הדין הרגילים. המשיבים ביססו את זכות המגורים בדירה, מבחינה עובדתית, על כך שאין להם דירה אחרת למגורים, והם גרו בדירה כל השנים עם המנוחים, לייביש וקרולינה הרשקו ובתם אדלה מנדלוביץ. מבחינה משפטית השתיתו את זכותם על סעיף 115לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, ועל סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972, וטענו, כי זכותם להמשיך ולגור בדירה מסורה להם כיורשי אדלה מנדלוביץ ז"ל, אשר ירשה את אביה לייביש הרשקו ז"ל וכן כיורשי קרולינה הרשקו ז"ל. (ג) בית-משפט השלום דחה את תביעת המערערים על הסף בשל העדר עילת תביעה. בית המשפט אמנם דחה את טענת המשיבים, לפיה קנויה בידיהם הזכות לגור בדירה על-פי סעיף 115לחוק הירושה, אך ביסס החלטתו על טעם, שלא אוזכר על-ידי הצדדים, ואשר מעוגן בסעיף 27לחוק המקרקעין, תשכ"ט- .1969אומר בית המשפט: "נכון שזכות המגורים בדירה איננה שייכת רק לנתבע ו/או נטע אך אין גם לומר שאין להם זכות לגור בדירה, הרי יש להם זכות של בעלות בדירה ונאמר בסעיף 27לחוק המקרקעין, כי מקרקעין שהם של כמה בעלים בעלותו של כל אחד מהם לפי חלקו מתפשטת בכל אתר ואתר שבמקרקעין ואין לשום שותף חלק מסויים בהם. אמור מעתה שבעקרון יש לנתבע ולנטע זכות מגורים בדירה. נכון שזכות זו קיימת בלבדית להם ובעצם כל היורשים, התובעות וגם אחרים שלא תבעו, רשאים לגור בדירה ולהנות ממנה באופן יחסי לחלקם ... אך לדעתי אין להם עילת פינוי שלנתבעים אין זכות חזקה בדירה, שהרי ברור שזכות חזקה קיימת ועומדת לנתבעים מכוח בעלותם". הטעם האמור אמנם לא הועלה על-ידי המשיבים, אך בית המשפט הוסיף וציין, כי נטע מנדלוביץ - המשיבה 2- היא פסולת דין, שאינה מסוגלת לדאוג לענייניה, ועליה ועל שכמותה נאמר: "פתח פיך לאילם". וכך נהג. (ד) המערערים הגישו ערעור על החלטה זו לבית-המשפט המחוזי בחיפה (ע"א 144/79*), ועיקר נימוקיהם היו שניים: ראשית, אין שותף יכול להשתלט ולתפוס חזקה בלעדית במקרקעין, שהם בבעלות משותפת. בהעדר הסכמה בין הבעלים המשותפים על המחזיק בנכס המשותף לפנותו ולמוסרו להחזקתם של כל השותפים. המערערים הם בעלי רוב החלקים בדירה, ולפי סעיף 30(א) לחוק המקרקעין, יכולים הם לקבוע כל דבר, הנוגע לניהול ולשימוש הרגיל במקרקעין המשותפים, אך כדי להגיע למטרה זו על המשיבים לפנות את הדירה. בהקשר זה הסתמכו המערערים כאמור על סעיף 30(א) הנ"ל. שנית, טענו, כי בית-משפט השלום שגה בכך שהפתיע אותם ודחה את תביעתם בשל חוסר עילה, מבלי לתת להם הזדמנות להשמיע טענותיהם, וזאת בנקודה שהועלתה על-ידי בית-משפט השלום מיוזמתו. המשיבים, מצדם, חזרו על הטענות שנטענו בבית-משפט השלום בדבר זכותם לגור בדירה מכוח סעיף 115לחוק הירושה, ומכוח סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], והוסיפו גם את הטעם המעוגן בסעיף 27לחוק המקרקעין. (ה) בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. אשר לשאלה, האם בדין דחה בית-משפט השלום את התביעה, קובעת הנשיאה הנכבדה של בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת א' וינגורדב):** "אין אני בטוחה שההסתמכות על מעמדה של נטע כפסולת דין היתה במקום במקרה זה, כשלנטע יש אפוטרופוס שמונה על-ידי בית-המשפט והיא היתה מיוצגת על-ידי עורך-דין. בכל אופן, אין אני מסכימה לטענתו הנ"ל של עו"ד פיכמן (פרקליטם של המערערים - מ' ש'). מדובר כאן בבעיה משפטית והיא מכוסה על-ידי האמור בתצהירו של ישעיהו מנדלוביץ, המשמש ככתב הגנתם של המשיבים. נראה לי שהשאלה אם יש או אין למשיבים הזכות להתגורר בדירה - הן באופן בלעדי או אחרת - זוהי שאלה שבמחלוקת, העולה מכתבי הטענות, כך שבאה על סיפוקה ההלכה בע"א 759/76 פז נ' נוימן (בעמ' 173), עליו מסתמך עו"ד פיכמן". לגופו של העניין השתיתה הנשיאה הנכבדה את דחיית הערעור על סעיף 31(א)(1) לחוק המקרקעין, וזוהי מסקנתה:*** "הנני בדעה שזכויות המשיבים בתור הבעלים המשותפים להחזיק בדירה * פ"מ תש"ם (2) .145 ** פ"ם תש"ם (2) בעמ' 148-.149 *** שם, בעמ' .149 נקבעות לפי הסעיף 31(א)(1) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, והן 'להשתמש במקרקעין המשותפים שימוש סביר ובלבד שלא ימנע שימוש כזה משותף אחר ...' פירוש הדבר, שהמשיבים אינם זכאים למנוע את המערערות מלהיכנס ולגור יחד אתם בדירה, אם תרצינה לעשות זאת, בתנאי שיהיה בכך 'שימוש סביר', אך אין המערערות זכאיות לדרוש את פינויים של המשיבים מן הדירה. וכך אכן פסק השופט המלומד". השופט ש' דורי הצטרף להשקפה זו. (ו) השופט ב' כספי הגיע אף הוא לאותה תוצאה, אולם, כדבריו, רק אחרי התלבטויות. לדעתו, התוצאה, ששותף במקרקעין אינו יכול לתבוע סילוק ידו של שותפו מאותם מקרקעין, היא בלתי צודקת, שכן הסעדים האלטרנטיביים, העולים מן הפסיקה, ואשר עומדים לרשות שותף כנגד רעהו המחזיק במקרקעין, אינם תמיד מספקים. צו להחזקה משותפת של כל השותפים במקרקעין המשותפים אינו מעשי ואף בלתי סביר במקרים רבים, והנסיבות שלפנינו יוכיחו; יכולים השותפים, שאינם משתמשים במקרקעין, לתבוע מן השותף המשתמש בנכס תשלום שכר ראוי עבור השימוש, אך אם ביום מן הימים ירצו למכור את הדירה, יהפוך השותף, המחזיק בדירה, לדייר מוגן של הקונה על-פי סעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], והדירה כדירה תפוסה ערכה נמוך מערכה של אותה דירה כשהיא פנויה; אותה בעיה תתעורר גם אם ירצו לפרק את השיתוף, שכן חלוקה בעין איננה אפשרית, והפירוק יוכל להתבצע רק על דרך מכירת הדירה וחלוקת הפדיון בין השותפים, ושוב נכנס לתמונה סעיף 33(א) הנ"ל. השופט ב' כספי ביקש לעגן את עילת הפינוי האפשרית בסעיף 27לחוק המקרקעין בציינו, כי לפי נוסחו של הסעיף, שותף המחזיק במקרקעין, ואפילו בחלק מהם, מחזיק תמיד גם בחלקו של שותפו, שכן כל פרודה ופרודה שבהם היא משותפת. אשר לסתירה הלכאורית בין הוראה זו לבין סעיף 31(א)(1) לחוק המקרקעין, לפיו זכאי כל שותף להשתמש במקרקעין שימוש סביר, איבחן בין "החזקה" ל"שימוש" באמרו:* "בסעיף 31(א)(1) לחוק יש לשותף זכות לשימוש סביר (להבדיל מחזקה) במקרקעין המשותפים ובלבד שלא ימנע שימוש כזה משותף אחר, שגם לו לא תהיה חזקה". לפיכך, הוא גורס, כי מגורים של אחד השותפים בדירה משותפת ללא הסכמת יתר השותפים אינם מהווים, לכאורה, "שימוש רגיל" בגדר סעיף 31(א)(1) הנ"ל, אך לפי פסיקת בית-משפט זה יכול השותף המחזיק להצהיר, שאינו מתנגד לשימוש משותף * פ"מ תש"ם (2) בעמ' .153 בדירה על-ידי כל השותפים, ובכך יצא ידי חובתו לאפשר גם לשותפים האחרים שימוש בה. תוצאה זו אינה משביעה רצונו, ומן הראוי היה לתת את הדעת לסוגיה זו כדי למצוא פיתרון צודק לגבי כל השותפים. על כך בקשת הערעור, בה נדון, כאמור, כאילו ניתנה רשות לערער. .3הנני סבור, כי יש לפתור את המחלוקת שבפנינו על ידי יישום הוראותיו של סעיף 115לחוק הירושה. בית-משפט השלום סבר, כי הוראת החוק האמורה איננה ישימה במקרה שהוא נושא ערעור זה, מאחר שהיא מתייחסת רק לזכויותיהם של בני-זוג, ילדים או הורים ולא לזכויותיהם של נכדים, ועל-כן לא יכלה לקום למשיבים זכות בעקבות פטירתה של קרולינה אשת לייביש הרשקו. מסקנתו של בית-משפט השלום בדבר העדר היווצרותן של זכויות מכוח סעיף 115בשל פטירתה של קרולינה מקובלת עלי, אולם, לצורך העניין שלפנינו, עלינו לבחון את זכויותיהם של המשיבים תוך בדיקה של הזכויות, שקמו למשיבים בעקבות פטירתה של אדלה, בתם של לייביש וקרולינה הרשקו. כמוזכר לעיל, נפטר לייביש הרשקו עוד ביום .5.5.61אותה עת לא גרו אדלה, בעלה ובתה עם לייביש וקרולינה הרשקו, והם עברו לדירה, אשר אותה רכשו לייביש וקרולינה הרשקו מידי "עמידר", רק בעקבות פטירתו של לייביש, ומן העת ההיא התגוררו בשני החדרים קרולינה הרשקו, אדלה בתה והמשיבים. אדלה חייתה אפוא בדירה החל מראשית שנות ה- 60עד יום פטירתה ביום .5.9.72מבחינת מעמדה, הייתה אדלה יורשת של לייביש הרשקו, ולפי צו הירושה שניתן זכתה אפוא גם בחלק מזכויות הבעלות של המוריש, לייביש הרשקו, בדירה הנ"ל ברחוב יהושפט .14/8משמע, על-פי האמור בסעיף 1לחוק הירושה, הייתה אדלה לאחד הבעלים של הדירה הנ"ל החל מיום .5.5.61אכן, נכון הוא, כי לא הייתה הבעלים היחיד, ויחד עמה התחלקו בבעלות גם אמה, קרולינה ויתר היורשים, אך בכך כשלעצמו אין כדי לגרוע ממעמדה כבעלים (סעיף 27לחוק המקרקעין). יתרה מזאת, ניתן אף ללמוד ממכלול הראיות, שהובאו בפני הערכאה הראשונה, כי מגוריה של הבת עם אמה היו על דעת יתר היורשים. מכל מקום, הטענה נגד מגורים בדירה עלתה רק בעקבות פטירתה של קרולינה, וכל עוד הייתה זו בחיים, אפילו אחרי פטירת אדלה, לא הלין, ככל הנראה, אף אחד מן היורשים, שהפכו לחלק מן הבעלים בדירה, על מגוריהם של המשיבים בדירה. כדי להסיר ספק יש להוסיף כאן, כי אין להסיק מסקנה כלשהי מהעדר ההתנגדות של יתר הבעלים למגוריהם של המשיבים אחרי פטירת אדלה, אלא לצורך העניין שלפנינו. היינו, די בשלב זה, אם נתייחס למעמדה של אדלה ולזכויותיה בדין החל מיום 5.5.61ועד ליום פטירתה ביום .5.9.72כן אין מקום לדון כאן בשאלה, אם נתחייבה אדלה בתשלום על-פי סעיף 33לחוק המקרקעין, מאחר ששאלה זו לא נדונה בערכאות, שקדמו לנו. סעיף 115(א) לחוק הירושה קובע, כי דירה, שהמוריש היה ערב מותו בעליה וגר בה, רשאים בן-זוגו, ילדיו והוריו, שהיו גרים בה אותה שעה עם המוריש, להוסיף ולגור בה כשוכרי היורשים, שבחלקם נפלה הדירה. דמי השכירות, תקופתה ותנאיה ייקבעו בהסכם בין הנשארים בדירה לבין אותם היורשים, ובאין הסכם ביניהם - על-ידי בית המשפט. בית המשפט רשאי לקבוע, לפי בקשת היורשים האמורים, כי בן-זוג, ילדיו או הוריו, כאמור לעיל, יוסיפו לגור בדירה רק אם אין להם דירה אחרת למגורים (ראה גם: ע"א 466/73 [1]). כן רשאי בית המשפט לקבוע, שהנשארים בדירה יוסיפו לגור רק בחלק מן הדירה, ובלבד שחלק זה יכלול את המטבח וחדרי השירות, אם ישנם. סעיף 115בא להוסיף על ההוראות הקובעות את הזכויות הקמות לבני משפחה לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב] (ע"א 485/70 [2], בעמ' 65) ויוצר זכות שכירות מכוח החוק, המיוחדת באופיה. מטרתו להגן על בני משפחה כמוגדר שם, אשר אין להם דירת מגורים אחרת, ואשר עלולים להישאר ללא קורת גג עקב פטירת בן המשפחה, אשר היו לו זכויות בעלות בדירה, ואשר מכוחו ובזכותו הם גרים בתוך הדירה. לאור אופיה של הוראת החוק האמורה, כפי שהיא עולה מתוך האמור בה, אין כל מקום לפרש את המונח "בעל דירה" המובא בה, כאילו התייחס רק לבעלים של כל הרכוש ולא לבעלים של מקצתו של הרכוש. העובדה, כי המוריש היה רק אחד מתוך מספר בעלים, שהחזיקו ברכוש תוך שיתוף במקרקעין, אין בה כדי לשלול מן המוריש האמור את המעמד של בעל דירה. .5(א) כמובא לעיל, שניים הם התנאים המצטברים, אשר בהתקיימם נוצרת זכות לבן-זוג, ילד או הורה של מוריש: בעלות של המוריש בדירה ומגורים בה ערב מותו על-ידי המוריש יחד עם בן המשפחה, אשר לו מבקש סעיף 115הנ"ל להקנות זכויות. אדלה, בתם של לייביש וקרולניה, ירשה חלק מזכות החכירה לדורות בדירה. סעיף 115הנ"ל נוקט אמנם לשון בעלות בדירה, אולם בית-משפט זה פסק כבר בע"א 355/76 [3], כי במציאות הרווחת בישראל מרביתם של חוזי החכירה לדורות כמותם כחוזים להעברת בעלות, וכי יש לראות חכירה לדורות, לצורך סעיף 115לחוק הירושה, כבעלות ממש. אגב, אינני סבור, עם כל הכבוד, כי חל במקרה שלנו סעיף 115(ג), כפי שמציין מ"מ הנשיא הנכבד, כי המוריש, קרי אדלה, לא שכר את הדירה, שהרי זו נשכרה על-ידי לייביש, אביה. עד כאן באשר למרכיב זה של סעיף 115המתייחס לבעלות בדירה. (ב) אין גם חולק, כי אדלה גרה בדירה החל מראשית שנות ה- 60ועד ערב מותה ביום .5.9.72לעניין זה מוכן אני להניח, כי מטבע הלשון "גר בה" אשר בסעיף 115מתייחס למגורים כדין, אך כפי שכבר צוין לעיל, אין כל סיבה לכך שנשלול את יסוד החוקיות מן המגורים של אדלה בדירה (לעניין משמעות המונח "גר" ראה גם: ע"א 645/69 [4]). .6סעיף 115מקנה זכות לבן הזוג, היינו, במקרה שלפנינו לישעיהו מנדלוביץ, בעלה של אדלה, שגר עמה ערב מותה בדירה הנ"ל, וכן לבתה נטע, אשר אף היא גרה עם המוריש, היינו עם אדלה. משמע, כי החל מיום 5.9.72רשאים היו המשיבים להמשיך ולגור בדירה, בה גרו עם אדלה ערב מותה, והם הפכו לאור האמור בסעיף 115לשוכרי היורשים, עוד לפני פטירתה של קרולינה. בהעדר הסכם בדבר דמי השכירות רשאים השוכרים לפנות לבית-משפט, והוא הדין אם היורשים מעלים דרישה אחרת כלשהי, מאלו המנויות בסעיף 115(ב), אולם מכל מקום, אין הצדקה לסילוק ידם ולפינוים של המשיבים, כפי שנתבע על-ידי המערערים. הייתי דוחה את הערעור. מ"מ הנשיא ח' כהן: חברי הנכבד, השופט שמגר, לומד גזרה שווה מן הבעלות האמורה בסעיף 115(א) לחוק הירושה אל החכירה לדורות, והוא על-פי פסיקת בית-משפט זה בע"א 355/76 [3]; אבל כבר עשתה כן ההוראה המפורשת שבסעיף 115(ג), שלפיה דין שכירות לתקופה העולה על 25שנים כדין בעלות לעניין זה. ואם כי אין לומר, שהמנוחה אדלה, מורישתם של המשיבים, שכרה את הדירה לתקופה פלונית או בכלל, על כל פנים ירשה יחד עם שאר היורשים את השכירות, וכאחת היורשות עומדת היא בנעלי השוכר. הקושי שאני רואה בקונסטרוקציה של חברי הנכבד, השופט שמגר, שהשתית תחולת סעיף 115הנ"ל על ירושתה של אדלה, הוא בכך שעד למות אדלה גרו המנוחה והמשיבים רק בחדר אחד של הדירה, ואילו בחדר השני גרה האם קרולינה: עם מות קרולינה עברה זכות המגורים בחדר שלה לאו דווקא למשיבים שבחייה לא גרו עמה בחדר ההוא, אם כי גרו בחדר אחר שבאותה הדירה, אלא זכות זו כנראה פקעה עם מותה. חוששני, שאין להתעלם מן העובדה, שלא רק הבעלות (או השכירות) הייתה משותפת לאדלה ולאמה ולשאר היורשים של המנוח לייביש, אלא גם עצם המגורים בדירה לא היו של אדלה בלבד. ומאחר שעם מות קרולינה היו רק חתנה ונכדתה גרים עמה בדירה, ואלה אינם מן הזוכים לפי סעיף 115, נמצא, שבן-זוגה וילדתה של אדלה אינם יכולים לזכות אלא במה שהיה לאדלה עצמה, ובמותה של קרולינה לא היה כדי להוסיף להם ולא כלום מבחינת זכות המגורים. אולי היה זה מקרה לשימוש בית המשפט בסמכותו לפי סעיף 115(ב)(2) לצוות, שהמשיבים יוסיפו לגור רק בחלק של הדירה, והוא באותו החדר, שגרו בו לפני מות קרולינה, "ובלבד שחלק זה יכלול את המטבח וחדרי השירות", כאמור שם. מאידך גיסא, ייתכן מאוד, שחלוקת דירה קטנה אשר כזאת לשני חלקים לא תהא סבירה או מעשית (כפי שהניח הנשיא התורן המלומד בבית המשפט המחוזי); כשם שייתכן שצרכיה המיוחדים של הבת, שהיא פסולת דין ומסתמא חולה, מונעים הגבלת מגורי המשיבים לחדר אחד בלבד, או מקשים על מציאת דייר שיהא מוכן לדור עמה בדירה אחת. כל הדברים הללו לא הגיעו לידי בירור, שהרי הוכרעה התובענה על הסף על-פי שיקולים משפטיים בלבד. ואף גם זאת לא הוכח עדיין, אם - או אימתי - ביטלו היורשים את הסכמתם, שהמשיבים יוסיפו לגור בדירה כולה. בתיק המוצגים של המערערים מצוי מכתב, שכתבו למשיבים ביום 1.6.78, ובו דרשו מהם "דמי שימוש ו/או שכירות ראויים" בשיעורים שקבעו המערערים, החל משנת 1973, תוך כדי אמירה, שהמשיבים מחזיקים בדירה "ללא זכות או רשות". אם אמירה זו מתייחסת לעבר, הרי אין היא נכונה, שהרי ברור הוא שאדלה והמשיבים נכנסו לדירה וגרו בה בזכות וברשות; ואם היא מתייחסת לעתיד, חוששני שאין היא מספקת, לא מפני שהמכתב נכתב "מבלי לפגוע בזכויות", אלא מפני שאין בו אלא דרישת תשלום של דמי שימוש או דמי שכירות ראויים, וזאת על אף טענת המערערים (הבלתי נכונה), שאין המשיבים זכאים לגור בדירה. אפילו נתונה לשותפים זכות לבטל הסכמתם, ששותפם ישתמש ברכוש המשותף להנאתו שלו, על כל פנים צריכה הודעת הביטול להיות ברורה ומפורשת, ועליה לתת לשותף ארכה סבירה לפנות את הנכס ולהחזירו לשותפיו האחרים. נמצא, שהסכמת המערערים למגורי המשיבים בדירה הנדונה טרם בוטלה כדין; ולו משום כך בלבד הייתה תובענתם לסילוק ידם של המשיבים מן הדירה מוקדמת, ודינה להידחות. ואפילו תינתן עתה הודעת ביטול כשרה - אם תינתן - אין היא יכולה לחול אלא על חדר אחד שבדירה, ללא חדרי שירות ומטבח, שהרי לגבי שארית הדירה נהנים המשיבים מזכות המגורים לפי סעיף 115(א) לחוק הירושה. נראה לי, שבמקום להוסיף עתה ולהתדיין מחדש הן על דמי השימוש או השכירות הראויים והן על פינוי הדירה או מקצתה, ייטיבו בעלי הדין לעשות להסדיר את כל ענייני העיזבון בדרך של שלום והסכמה הדדית, או - אם מחמת האיבה שביניהם אינם מסוגלים לכך - יבקשו את בית המשפט למנות להם מנהל עיזבון, שיכריע ביניהם, ויחלק את העיזבון כדין וכצדק. מסכים אני לדחיית ערעור זה. הנשיא מ' לנדוי: אני מסכים לחוות-דעתו של חברי הנכבד, השופט שמגר. אשר לקושי העובדתי שרואה חברי הנכבד, מ"מ הנשיא, לא מצאתי, ששתי הערכאות הראשונות קבעו ממצא, שמגורי המשיבים ביחד עם אדלה ז"ל עד לפטירתה היו מוגבלים לחדר אחד של הדירה בלבד, ושבחדר השני התגוררה קרולינה ז"ל בנפרד מהם. הדבר אף לא נאמר בראיות. נראה אפוא, שהדירה כולה, על שני חדריה, שימשה למגורים משותפים של כל בני משפחה אלה, ולפיכך עברה רשות המגורים ביחס לדירה כולה מאדלה ז"ל אל המשיבים, לפי סעיף 115(א) לחוק הירושה. מובן, שעדיין יכול בית המשפט להחליט, לפי סעיף 115(ב)(2), שמגורי המשיבים יוגבלו מעתה לחדר אחד בלבד, עם המטבח וחדרי השירות, אם תימצא סיבה מספקת להחליט כך. הוחלט לדחות את הערעור. המערערים יישאו בהוצאותיהם של המשיבים, שכר טרחת עורך-דין כולל, בסכום של 000, 4שקלים. דייר מוגן (הגנת הדייר)מקרקעין