צן מניעה - הסכם מעונות סטודנטים

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הסכם מעונות סטודנטים: .1המשיבה בבקשה זו היא האוניברסיטה העברית בירושלים (להלן האוניברסיטה או המשיבה). המבקשת מס' 1(להלן - המבקשת) רשומה כסטודנטית באוניברסיטה, ושנת הלימודים תשמ"ז תהיה שנת הלימודים השלישית שלה במוסד של המשיבה (עמ' 5, ש' 29-30). המבקשת מס' 2היא הסתדרות הסטודנטים של המשיבה והיא רשומה כעמותה (להלן - התסדרות הסטודנטים). .2ביום 29.10.86עתרו המבקשות לבית משפט זה בבקשה למתן צו מניעה זמני, על דרך של צו עשה, כלהלן: "צו המורה למשיבה למסור לאלתר לכל הסטודנטים אשר קבלו מהמשיבה הפניות למעונות הסטודנטים ונשאו בתשלום המקדמה את החדרים במעונות לפי המפורט בטופס ההפניה, ולחלופין - להורות לעשות כן לגבי המבקשת מס' 1". לבקשה צורף תצהיר של המבקשת וארבעה נספחים. נספח א' הוא טופס הלימודים של המבקשת באוניברסיטה בשנת הלימודים תשמ"ז ומהווה אישור על קבלתה ללימודים בשנת לימודים זו (סעיף 1לתצהירה). נספח ב' הוא דף השער של חוברת "הוראות והסברים לסדרי ההרשמה לשנת הלימודים תשמ"ז 1986/87" (להלן - החוברת) בצירוף צילום של עמ' 34- 35לחוברת, שעניינו במעונות סטודנטים. נספח ג' הוא טופס ה"הפניה למעון" לשנת תשמ"ז, שהמשיבה המציאה למבקשת. נספח ד' הוא צילום של עמ' 14- 15לחוברת, שהוצאה ע"י המשיבה, ועניינה, בין היתר, בהכרתה של האוניברסיטה בהסתדרות הסטודנטים "כגוף היציג היחידי כלפי מוסדות האוניברסיטה, מוסדות וגופים חיצוניים, לקידום הסטודנטים והענקת שירותים לרווחת הסטודנט". המבקשים טרם הגישו כתב תביעה. ואולם, בסעיף (6) לבקשתם הם מציינים, כי התביעה העיקרית תוגש תוך המועד שייקבע ע"י ביהמ"ש וכי בה יעתרו להכיר בה כתובענה יצוגית לפי תקנה 29לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984[11]. המשיבה הגישה שני תצהירי תשובה, שאליהם צורפו נספחים שונים. התצהיר האחד הוא של מר אלי גונן, ראש אגף מינהל באוניברסיטה, והשני הוא של מר אריה יוסף, ראש מדור מעונות בדיקנט הסטודנטים של האוניברסיטה. .3ביום 29.10.86, הוא היום בו הגישו המבקשות בקשתן לבימ"ש זה, נפל דבר באוניברסיטה - ועדת החירום שלה, שמונתה ע"י חבר הנאמנים, החליטה על דחייתה של פתיחת שנת הלימודים תשמ"ז ועל דחיית קליטתם של תלמידים זכאים למעונות. ואולם, יש לומר, בעת הגשת הבקשה המבקשות לא היו מודעות עדיין להחלטה זו - או לכוונת המשיבה לקבלה באותו יום - כי בין שאר נימוקי הבקשה נמצא גם הנמוק, שפתיחת שנת הלימודים תהיה בעוד שלושה ימים (סעיף 15לתצהירה של המבקשת). מכל מקום, ביום 30.10.86, יום לאחר ההחלטה, פירסמה המשיבה בעתונים שונים - ובהם "חדשות", "על המשמר" ו"הארץ" - הודעה לתלמידיה בזו הלשון: "האוניברסיטה העברית מודיעה כי פתיחתה של שנת הלימודים תשמ"ז נדחית עד להודעה חדשה. בהתאם לכך תידחה גם קליטת תלמידים זכאים למעונות. האוניברסיטה מתנצלת בפני כל תלמידיה על אי הנוחות העלולה להיגרם עקב דחיית הפתיחה של שנת הלימודים". (ההודעה פורסמה גם מעל גלי האתר - סעיף 6(ג) לתצהירו של מר גונן). .4טענתו העיקרית של ב"כ המבקשות, עו"ד מ. גל המלומד, היא, כי טופס ההפניה למעון שבידי המבקשת מזכה אותה - כמו גם את שאר הסטודנטים שהומצאו להם טופסי הפניה - לקבל מהמשיבה חדר במעונות הסטודנטים במועד שנקבע בטופס, וזאת ללא כל זיקה לשאלה אם שנת הלימודים תיפתח במועד אם לאו. לעומתו, טוען עו"ד ח' סיטון, ב"כ המלומד של המשיבה, כי טופס ההפניה, כשלעצמו, אינו מקנה עדיין כל זכות לסטודנט וכי רק לאחר חתימת הצדדים על "הסכם ארוח", דוגמת ההסכם שעליו חתמו המבקשת והמשיבה בשנות הלימודים תשמ"ה ותשמ"ו, רק אז זכאי הסטודנט לקבל חדר במעונות (העתק צילומי של הסכם הארוח עם המבקשת בשנת תשמ"ו צורף לתצהירו של מר יוסף). נוסף לכך טען עו"ד סיטון, כי אפילו תמצא לומר שטופס ההפניה מקנה למבקשת זכות למעונות, הרי שלאור החלטתה האמורה של המשיבה, בדבר דחייתה של פתיחת שנת הלימודים ובדבר דחיית המועד לקליטת סטודנטים זכאים למעונות, אין המבקשת זכאית לקבל את חדרה במעונות כל עוד לא תחליט המשיבה על פתיחת שנת הלימודים, כי הא בהא תליא; ולא עוד, אלא שהזכות של הסטודנט למעונות כפופה לפתיחת שנת הלימודים ולקיומם של לימודים באוניברסיטה. באחת, המעונות אינם קיימים כמטרה בפני עצמה, אלא נועדו לשרת את צרכיו של הסטודנט הלומד, בחינת הולך הטפל אחרי העיקר, ובאין לימודים - אין מעונות. כן העלה ב"כ המשיבה טענות נוספות, הן במישור המהותי והן במישור הדיוני, אך נראה לי כי שתי השאלות שהוצגו לעיל - דהיינו: אם טופס ההפניה מקנה זכות למעונות אם לאו, ואם הזכות למעונות מותנית בפתיחתה של שנת הלימודים הן הן השאלות הצריכות לפנים בבקשה זו. בטרם אדון בטענותיהם של ב"כ הצדדים, אבקש להקדים ולומר את הידוע והמובן מאליו, לאמור, שכל מה שייאמר וייקבע על ידי בהחלטה זו יהיה בגדר לכאורה בלבד, כי במסגרת החלטה בבקשה לסעד של צו מניעה זמני "הנוסחה המקובלת היא. ,התובע צריך להוכיח זכותו לכאורה'; פירושו של דבר, שהתובע צריך להוכיח סיכוי של הצלחה בתביעתו" (ד"ר י' זוסמן, סדר הדין האזרחי [13]) (להלן - זוסמן); וכן דעת הרוב בע"א 418/79 תאני נ' כהן [1], 167(א)). .5נראית לי טענתו של עו"ד גל, כי טופס ההפניה למעונות הוא בגדר הודעת קיבול של המשיבה לבקשתה-הצעתה של המבקשת, לקבל חדר במעונות בשנת הלימודים תשמ"ז, רוצה לומר, שהבקשה מזה וההפניה מזה מהוות יחד חוזה שנכרת בין הצדדים בדרך של הצעה וקבול לפי כל אמות המידה הצריכות לכריתת חוזה עפ"י פרק א' לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973[7], וזאת הן מבחינת גמירת הדעת של הצדדים והן מבחינת המסויימות. עיון בהוראות החוברת הנ"ל, וכן ב"הסברים כלליים לטופס בקשה לדיור" ו"בדברי הסבר לטופס הפניה למעון" שצורפו לתצהירו של מר יוסף, יגלה למעיין כי אין בהם כל זכר ל"הסכם ארוח", שעוד עתיד להחתם בין הצדדים לשם שכלולו של החוזה ביניהם. ובאשר לגמירת הדעת, בטופס ההפניה שנשלח למבקשת (נספח ג') נאמר במפורש: "אנו שמחים להודיעך שאושרה בקשתך למעון, עליך לבצע את הפעולות הבאות...". והנה, עיון ברשימת "הפעולות הבאות" יגלה שוב שאין בהם כל זכר ארוח. יתר על כן, גם בהודעות לעתונות הנ"ל, על דחיית קליטתם של הסטודנטים למעונות, לא נאמר סטודנטים "מועמדים למעונות" אלא סטודנטים "זכאים למעונות". משמע, שגם המשיבה מכירה בזכאותם למעונות של הסטודנטים שקיבלו טופס הפניה, הווה אומר, שגמרה בדעתה לזכותם במעונות. ובאשר למסוימות, המחיר ידוע וקבוע עפ"י חוק, כפי שעוד נראה להלן, ולמעשה, העילה האמיתית לאי קליטת הסטודנטים הזכאים למעונות נעוצה בסירובו של שר השיכון לאשר למשיבה להעלות מחיר זה (ראה סעיף 8לתצהירו של מר גונן והנספחים שצורפו לתצהירו, ובמיוחד מברקו של עו"ד סיטון לשר השיכון ותשובתו של השר דוד לוי לנשיא האוניברסיטה, פרופ' אמנון פזי). נמצא, כי המחיר הוא מסוים בהחלט. כאן גם המקום לומר, כי סעיף 7לתצהירה של המבקשת, שהאמור בו לא הוכחש ע"י המשיבה, מראה כי המשיבה החליטה שלא לקלוט את הסטודנטים הזכאים למעונות עוד בטרם החליטה על דחיית פתיחתה של שנת הלימודים. בסעיף 7לתצהירה אומרת המבקשת, כי בהתאם לאמור בטופס ההפניה היא פנתה ביום 27.10.86, דהיינו יומיים לפני קבלת ההחלטה על אי פתיחת שנת הלימודים, למשרדי מנהל המעונות לקבל את החדר המיועד, אך לתדהמתה הובהר לה שהמשיבה מסרבת למסור לה את החדר; ועוד היא אומרת, כי בשלט שהיה מוצב בחדר הקבלה של משרדי המשיבה נאמר, כי מועד ההפניה למעונות נדחה ליום 28.10.86, אך גם במועד זה לא נעתרה המשיבה לבצע את מסירת החדרים לסטודנטים הזכאים למעונות. אמור מעתה, שאין זיקה בין אי פתיחת שנת הלימודים, שההחלטה לגביה נתקבלה כזכור ביום 29.10.86, לבין החלטתה של המשיבה שלא לפתוח את המעונות; ואם בכל זאת קיימת זיקה בין השניים היא כנראה בכיוון ההפוך, הווה אומר, שהמשיבה החליטה שלא לפתוח שנת הלימודים לאחר שהחליטה שלא לפתוח את המעונות (ותימוכין לכך נמצא גם בסעיף 8ה' לתצהירו של מר גונן); ואפשר גם שיש ממש בטענתה של המבקשת, שהחלטתה של המשיבה לדחות את קליטתם של הסטודנטים למעונות - כמו גם את פתיחתה של שנת הלימודים - נועדה להוות אמצעי לחץ על משרדי הממשלה לשחררה מההקפאה של דמי המעונות, שנכפתה עליה מכח חוק יציבות מחירים במצרכים ושירותים (הוראת שעה), התשמ"ו- 1985[8], ולאשר לה העלאת דמי המעונות (ראה סעיפים 8עד 11לתצהירה, וכן הנספחים שצורפו לתצהירו של מר גונן, וגם דברי עו"ד גל, עמ' 14, ש' 17-20). אם כבר נגעתי בזיקה שבין פתיחת שנת הלימודים לפתיחת המעונות, אומר כבר כאן, כי אפילו אצא מן ההנחה שההחלטה על אי פתיחת מעונות נתקבלה בד בבד עם ההחלטה על אי פתיחת שנת הלימודים, אפילו כך - עדיין זכאית המבקשת מכח טופס ההפניה - כמו יתר הסטודנטים "הזכאים למעונות" שקיבלו טופס הפניה - לקבל חדר במעונות. אמנם, אין להתכחש לזיקה שבין לימוד באוניברסיטה לבין דיור של סטודנט במעונות. ואולם, במה דברים אמורים, כל עוד לא השתכללה ציפייתו של סטודנט פלוני לקבל חדר במעונות לתקופת שנת הלימודים, אבל משנשתכללה לכדי זכות משפטית היא קיימת בזכות עצמה ותובעת את מימושה. משל למה הדבר דומה, לעובר הנישא ברחם אמו: כל עוד לא יצא לאוויר העולם - הריהו עצם מעצמה ובשר מבשרה, אך משיצא ונולד והכריז בבכי "הנני" - הריהו הוא חי הנושא את עצמו ובעל זכות קיום עצמאית משלו, אף אם ממשיך הוא לינוק משדי אמו. כאן יש אולי לסייג במקצת את הדברים ולומר, כי אפשר שפני הדברים היו שונים אילו היתה המשיבה מחליטה על ביטולה של שנת הלימודים תשמ"ז, להבדיל מדחיית מועד פתיחתה עד להודעה חדשה. אילו החליטה על ביטולה כאמור, ייתכן שהיה מקום להיזקק לסעיף 18לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א- 1970[9], שעניינו בפטור מאכיפת חוזה בשל סיכול החוזה (וראה לענין זה דבריו של כבוד השופט ברק בע"א 464/81 מפעלי ברוך שמיר חב' לבנין ולהשקעות בע"מ נ' ברוריה הוך [2], 414, מול ה'-ו'), כי מקרה כזה היה משול ל"שפיכת מי האמבט עם התינוק"; אך משהחליטה על דחיית פתיחתה של שנת הלימודים, ולא על ביטולה, מוצא אני טעם רב באנלוגיה של עו"ד גל שטען כי יש לראות בדחיה סיטואציה הדומה למצב של שביתת לימודים, וכשם שבשביתה לא יהיה זה סביר לפנות את הסטודנטים מהמעונות כך גם אין זה סביר למנוע כניסתם עקב דחיית המועד לפתיחת שנת הלימודים. מן המותר להעיר, כי אין אני מחווה כאן דעתי בשאלה אם ההחלטה על ביטול שנת הלימודים - לו נתקבלה היתה כדין אם לאו. ועתה אחזור למבקשת ולציפיותיה מהמשיבה. המבקשת היא תושבת הכפר ריינה שליד נצרת. לקראת פתיחתה של שנת הלימודים תשמ"ז היא עזבה את הכפר ועלתה לירושלים כדי לטפל בקבלת החדר במעונות. עפ"י טופס ההפניה שבידיה, היא נתבקשה לפנות למשרדי המעונות של המשיבה ביום 27.10.86 .26היא פנתה כזכור למשרדי המעונות ביום 27.10.86, לאחר שעוד ביום 25.10.86היא שילמה מקדמה ע"ח שכ"ד בסך -. 1000ש"ח, אך פנייתה הושבה ריקם. אין לה מקום מגורים בירושלים והיא נאלצת לעת עתה להתארח אצל חברתה (סעיפים 2, 7, 12לתצהירה). עוד יש לומר, כי המבקשת איננה עובדת וכל עתותיה בתקופת שנת הלימודים מוקדשים ללימודים. כך השתא, וכך בשתי שנות לימודיה הראשונות באוניברסיטה. משנשאלה ע"י ב"כ המשיבה, מה היא עושה בימים אלה, השיבה: "לא עושה שום דבר, מחכה עד שתיפתח שנת הלימודים" (עמ' 6, ש' 18-19). לאור תשובתה זו הציע ב"כ המשיבה שתשוב לכפרה ולבית הוריה עד שתיפתח שנת הלימודים. אינני סבור שהמשיבה זכאית לבקש מהמבקשת שתעשה כן. המבקשת באה לירושלים לקבל חדר במונות, בהסתמכה על זכאותה למעונות מכח טופס ההפניה. אין זה משנה לה איזה חדר תקבל, ובלבד שתקבל חדר במעונות. בכך יש גם תשובה למסויימות של החדר. היא עומדת על זכותה שיינתן לה חדר לתקופת שנת הלימודים, בין אם זו תיפתח במועד ובין אם לאו. תקופת המגורים במעונות מוגדרת היטב בסעיף 3לעמ' 34לחוברת הנ"ל, לאמור: "סטודנט רווק ישראלי מתגורר במעונות כ- 10חודשים עד סוף יולי". הנה, גם מבחינת תקופת המגורים באה דרישת המסויימות על סיפוקה (ראה עמ' 2לנספח ב). .6על כן, זכאית המבקשת לחדר במעונות, כפי שיוקצה לה ע"י המשיבה, במחיר שנקבע ע"י המשיבה והוקפא מכח החוק, לתקופה שתחילתה 27.10.86וסופה בסוף יולי .87מדוע אם כן תידרש המבקשת לחזור לכפרה, כאשר היא בגדר "זכאית למעונות" בירושלים, ומדוע לא תכבד המשיבה את ציפיותיה הסבירות שזכו להשתכלל כדי חוזה. משיב על כך עו"ד סיטון בטענות מטענות שונות: .7האחת, כי המבקשת טרם חתמה על "הסכם הארוח", כפי שעשתה בשנת תשמ"ה ובשנת תשמ"ו. התשובה על כך היא, שהמבקשת רוצה בכל מאודה לחתום, אלא שהמשיבה אינה מאפשרת לה זאת. מסכים אני עם ב"כ המבקשת שזוהי התנהגות שלא בתום לב ושלא בדרך המקובלת מצד המשיבה, בניגוד לסעיף 12(או 39) לחוק החוזים (חלק כללי) [7]. ב"כ המבקשת, עו"ד גל, הפנה אותי בענין זה לפסק דינו של ביהמ"ש העליון בע"א 829/80 שכון עובדים בע"מ נ' זפניק [3]. אני מצדי אפנה לרשימה שנכתבה בעקבות פס"ד זה ע"י השופטת ד"ר דרורה פלפל, "סעדים עקב העדר תום לב במשא ומתן" [14] בעמ' 319, בו אומרת המחברת המלומדת את הדברים הבאים: "סביר להניח, שאם תתקבל הגישה שיש לאפשר אכיפת חוזה מכח סעיף 12לחוק החוזים, כי אז המקרה הבולט, בו יתן בית-המשפט את האכיפה, יהיה המקרא הבא: כשצד למשא ומתן עשה את כל המוטל עליו במסגרת המשא ומתן על מנת לגרום לשכלולו של החוזה; כשהצד שכנגד הביע נכונות לכרות עמו את החוזה, ברם באשמו של הצד שכנגד, ובהיות התנהגותו חסרת תום לב ודרך מקובלת, לא נכרת חוזה בין הצדדים; כל זאת למרות שהצד האשם עורר את הרושם שחוזה לבטח ייכרת. נראה לנו שזהו המקרה הבולט שבו בית המשפט יצהיר כי הצדדים קשורים בחוזה לגביו ניהלו משא ומתן ועל כל פנים לא תישמע כל טענה הבאה לפגוע בתקפותו של חוזה מסוג זה. גישה זו, אותה כינינו בתחילת דברינו כגישה מהפכנית, הוכרה בפועל ע"י בית המשפט בעבר, אם כי ,כמעט בחשאי', ובית המשפט אף הצהיר ברוח זו. במקרים שנדונו בפסיקה, לא היו שני המתדיינים במצב שווה, דהיינו: היה זה השלטון, מוסד או גוף גדול, שלעומתו עמד ,האזרח החלש', שהיה הנפגע. בתי המשפט נהגו להדגיש, שהתוצאה אליה הגיעו הינה עקב העובדה, ששני המתדיינים לא היו באותה ,עמדת פתיחה' מבחינת המשאבים העומדים לרשותם, מעמדם ו,אורך הרוח' המאפשרים להם התדיינות ממושכת". (וראה גם שלושת פסקי הדין של ביהמ"ש העליון שהובאו בהמשך הדברים הללו להמחשתם והדגמתם במציאות). אכן, מלים כדרבנות שאליהן אני מצטרף בכל הכבוד הראוי, כי הולמים הם בדיוק מירבי את המקרה שלפנינו, כפי שעולה מכל מה שכבר נאמר עד כה. על כן, יוצא אני מן ההנחה, כי יש לראות את "הסכם הארוח" כאילו כבר נחתם בין הצדדים, וזאת מבלי לגרוע בכך מקביעתי הקודמת שטופס ההפניה שבידי המבקשת היווה הודעת קיבול ויצר קשר חוזי מחייב ואכיף בין הצדדים, כי מקובלת עלי טענתו של עו"ד גל, שיש לראות בהסכם הארוח מעין נספח פורמלי בלבד לחוזה שכבר נכרת בין הצדדים במשלוח טופס ההפניה, דוגמת המקרים היודעים של חוזי מכר מקרקעין הנחתמים לאחר שכבר נחתם זכרון דברים מחייב ואף אכיף בין הצדדים. .8וכאן אני מגיע לטענתו השניה של עו"ד סיטון, שעפ"י סעיף 2ד' להסכם הארוח זכאית המשיבה, עפ"י החלטה של ועדת החירום, לסיים את תקופת השימוש במעונות קודם זמנה, ובמקרה כזה חייב הסטודנט המשתמש במעונות לפנותם במועד פרסום ההחלטה ברבים או כל מועד אחר שייקבע בהחלטה; ואם כך לגבי פינוי סטודנטים שכבר גרים במעונות, לא כל שכן שכך הוא לגבי סטודנטים שטרם נכנסו לגור במעונות. התשובה לטענה זו היא, כי סעיף 39לחוק החוזים (חלק כללי) [7] מורה כי בשימוש בזכות הנובעת מחוזה יש לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת. וכאן צר לי שוב לקבוע, כי האוניברסיטה נהגה שלא בתום לב ושלא בדרך המקובלת כאשר פרסמה ברבים את החלטתה על דחיית קליטתם של הסטודנטים הזכאים למעונות אך שלושה ימים לפני המועד שנקבע משכבר כמועד לפתיחת שנת הלימודים. ואם תבקש להצדיק את התנהגותה של האוניברסיטה באילוץ שנכפה עליה עקב המצוקה התקציבית שאליה נקלעה, דהיינו שמצאה עצמה ביום 30.9.86בגרעון תקציבי מצטבר של כחמישים מליון דולר של ארה"ב (סעיף 8(א) לתצהירו של מר גונן) ובגרעון צפוי נוסף של מיליון דולר אם תמשיך לתפעל המעונות במחיר המוקפא (סעיף 8ה' לתצהירו), כי אז תישאל השאלה, מדוע לא החליטה כבר ביום 30.9.86על אי פתיחת המעונות ומדוע המתינה עד שלושה ימים לפני פתיחת שנת הלימודים בפרסום החלטתה. אפשר שאם היתה המשיבה מפרסמת החלטתה במועד מוקדם יותר וסביר יותר, נמנע היה מן המבקשת הצורך להתארח אצל חברתה ואפשר שהיתה מוצאת לה חדר בשכירות. כאן מתיר אני לעצמי להוסיף, כי בית-המשפט בתוך עמו יושב וכן מן המפורסמות הוא - ובגדר ידיעתו השיפוטית של בית-המשפט שאלפי סטודנטים מכל חלקי הארץ לומדים באוניברסיטה ונזקקים למעונותיה בתקופת שנת הלימודים, ואף זאת היא מן המפורסמות, שלפחות לגבי חלק מהם מהווה העיר ירושלים מרכז חייהם במשך שנות לימודיהם במוסד של המשיבה. אין להתעלם מנתונים אלה ויש ליתן להם משקל ראוי, כאשר באים להחליט על אי פתיחת המעונות שלושה ימים בלבד לפני המועד שנקבע משכבר כמועד לפתיחת שנת הלימודים. כנגד זה יש לומר, לזכותה של המשיבה, שניתן אולי להבין את השתהותה - בקבלת ההחלטה על אי פתיחת המעונות בכך שקיוותה וציפתה להימנע מרוע הגזירה עד לרגע האחרון, כפי שניתן ללמוד מהנספחים שצורפו לתצהירו של מר גונן, מהם עולה כי היא פעלה כמיטב יכולתה לזכות גם באישורו של שר השיכון - לאחר שהגורמים המשלתיים האחרים כבר נתנו את המלצתם ואישורם - לשחרר את דמי המעונות מהקפאת המחירים ולאפשר לאוניברסיטה להעלותם באופן שניתן יהיה לתפעל את המעונות ללא גרעון. .9טענה נוספת של עו"ד סיטון היא, כי המשיבה מנועה, בתוקף החלטה של ועדת החירום שלה, מלתפעל את המעונות בגרעון תקציבי; וכזכור, כבר צויין, כי תפעולם במחיר המוקפא יגרום למשיבה גרעון נוסף של מליון דולר, דהיינו, שהיא תיאלץ למעשה לסבסדם בסכום של מליון דולר. משיב על כך עו"ד גל, כי טענת "אין לי" אינה עילה מוצדקת להפרת חוזה ואינה עומדת כנגד זכות מהותית. אכן, כבר נפסקה הלכה ע"י בית-המשפט העליון, שהעדר תקציב אינו פוטר צד לחוזה מחיוביו (ד"נ 28/76 מעוז נ' מדינת ישראל [4]). מוסיף עו"ד סיטון וטוען בענין זה, כי המשיבה טעתה בחישוב דמי המעונות לשנת תשמ"ז, באשר היא ציפתה לכך שחוק יציבות המחירים, שהוכתר כ"הוראת שעה", לא יוארך מעבר למועד שנקבע בו, דהיינו שלא יחול על דמי המעונות בשנת הלימודים תשמ"ז, וכי בפועל ושלא לפי ציפיותיה הוא כן הוארך. (ביום 30.6.86). עם כל ההבנה למצוקתה התקציבית של המשיבה, הדרך הניאותה והמקובלת לסילוק תוצאותיה הלא נוחות של טעות בהתקשרות חוזית, היא בהגשת בקשה לבית-המשפט לבטלו, כפי שמורה סעיף 14(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) [7], ולא בהפרתו. מעבר לכך, מסופקני אם מבחינה מושגית ניתן לדבר כאן על "טעות", כי מדובר כאן בשינוי המצב המשפטי ע"י המחוקק ולא בטעות עובדתית או חוקית המתייחסת למצב דברים כהווייתו בשעת ההתקשרות החוזית. וכאן יש לומר, כי בעת שהמשיבה שלחה למבקשת את טופס ההפניה למעונות היא כבר היתה מודעת לשינוי במצב המשפטי, כי ההודעה נשלחה מן הסתם בסוף ספטמבר או תחילת אוקטובר 1986(ראה סעיף 3ג' לתצהירו של מר יוסף). על כן, איזו טעות יש יפה? ואם כבר בסעיפים התקציביים קא עסקינן, נשאלת כאן השאלה, איזו תועלת כלכלית תצמח לה למשיבה ממעונות ריקים ושוממים המונחים כאבן שאין לה הופכין? וכי לא עדיף לגבות המחיר המוקפא - מהסטודנטים הזכאים למעונות ומבקשים להיכנס אליהם - על פני אפס מחיר? לא אנסה להשיב על תהיות ותמיהות אלו, כי ב"כ הצדדים לא נדרשו להן בטיעוניהם, ואתעלם מהן. .10טענה נוספת בפיו של עו"ד סיטון היא, כי היחסים המשפטיים שבין המבקשת למשיבה אינם יחסים קנייניים, כי אם יחסים של "נותן רשות" ו"בר רשות", ולכן אין ליתן למבקשת את הצו המבוקש על ידה, כי לטענתו אין ליתן צו מניעה אלא להגנתה של זכות קניינית. עו"ד סיטון המציא לי חמש אסמכתאות לתמיכה בטענתו, שהיחסים שבין הצדדים הם של "בר רשות". אין צורך שאכריע בשאלה זו, כי אין בית-המשפט מנוע מלהוציא צו מניעה גם כאשר מדובר בהגנה על זכות לא קניינית, כפי שניתן ללמוד מדבריה של כבוד המשנה לנשיא בית-המשפט העליון (בן פורת) בר"ע 555/85 מרכז הארגזים בע"מ נ' שמח [5], בעמ' 560(ה), לאמור: "יצוין, כי בית המשפט נוטה יותר להוציא צו מניעה, כאשר הזכות הנטענת בתובענה היא קניינית". אמור מעתה, שיש כאן ענין של "נטיה" אך לא שאלה של סמכות. ואולם מפאת בודו של עו"ד סיטון, שטרח והכין טיעון כדבעי מלווה באסמכתאות, חרף הזמן הקצר שעמד לרשותו, אומר כי מסופקני אם המוסד של "בר רשות" ממשיך להתקיים במשפטנו לאחר צאת חוק המקרקעין, תשכ"ט- 1969[10]. דהיינו, אם ניתן ליצור יחסים של "בר רשות" לאחר צאת החוק, להבדיל מהמשכתם של יחסים כאלה שהיו קיימים ערב צאת החוק. ספק זה נובע בעיקר מדבריה של כבוד המשנה לנשיא (בן פורת) בע"א 318/83 אגוזי שפע בע"מ נ' שיבר [6], בעמ' 333(ו-ז), לאמור: "למיטב ידיעתי, אין באף חוק הוראה הקובעת זכות במקרקעין שעניינה ,רשות', אם כי ברור שטענה כגון ,קיבלתי רשות או רשיון' עודנה הגנה טובה במקרים מסויימים, כגון להדיפת תביעה בגין הסגת גבול... אף עניינית ספק אם יש מקום להכיר בקיומה של זכות מסוג ,רשות', כאשר חוק המקרקעין מגדיר ,שכירות', ,שאילה' ו,זיקת הנאה' הגדרה רחבה וגמישה. למשל, ,זיקת הנאה' היא שעבוד מקרקעין להנאה שאין עמו זכות להחזיק בהם: סעיף 5לחוק המקרקעין". (כבוד השופט חלימה הביע הסכמתו לדברים אלה: שם, עמ' 334, מול ז'). לאור דברים אלה, ולאור העובדה שהסכם הארוח קובע במפורש שהסטודנט "זכאי להחזיק בחדר" (סעיף 1א') "ולהשתמש בחדר" (סעיף 1ב') תמורת תשלום "דמי שימוש" (סעיף 2ג'), זכותו היא "שכירות", כהגדרתה בסעיף 3 לחוק המקרקעין [10]: "שכירות מקרקעין היא זכות שהוקנתה בתמורה להחזיק במקרקעין ולהשתמש בהם שלא לצמיתות"; ולאור העובדה הנוספת, כי תקופתו של הסכם הארוח היא "לתקופה קצובה שאינה עולה 10חודשים" (סעיף 1ב'), גיבושה של הזכות החוזית לזכות קניינית גם אינה טעונה רישום בלשכת רישום המקרקעין אף לא מסמך בכתב (סעיף 79(א) לחוק המקרקעין [10]). .11ועוד טוען עו"ד סיטון, כי אין להעתר לבקשה כל עוד לא הוגשה התביעה העיקרית. תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984[11], אינן מגבילות או מתנות מתן צו המניעה הזמני בהגשת תביעה קודם לכן (השווה תקנה 376, שעניינה בעיכוב יציאה מן הארץ; אך ראה גם תקנה 360(א), שעניינה בעיקול זמני). על כל פנים, הלכה למעשה נוהגים בתי-המשפט במקרים דחופים להוציא צווי מניעה זמניים אף בטרם הוגש כתב התביעה (זוסמן [13] לעיל, עמ' 473, ה"ש 113), אך הם מתנים זאת לרוב בהגשת כתב התביעה תוך 7ימים, שאם לא כן יפקע הצו (כנראה בהשראת הוראת התקנה 373(2)). כן הוא טוען, כי אם ייעתר ביהמ"ש לבקשה הוא יעניק בכך למבקשת את מלוא הסעד, באופן שלא יהיה עוד כל טעם בתביעה העיקרית. טענה זו, הידועה כטענת "זהות הסעד", כבר נדחתה לא פעם (זוסמן [13] לעיל, עמ' 475ה"ש 131), והיא גם לא נכונה לגופו של ענין, כפי שהשיב עליה עו"ד גל, כי: "בדרך כלל די בשוני מבחינת אורך הזמן, כדי שהסעד הזמני ייחשב כשונה מהסעד שבגוף התביעה" (זוסמן [13], עמ' 475, ה"ש 12). וזהו בדיוק המקרה שלפנינו: המבקשת איננה מבקשת ביצוע מלא ושלם של כל תקופת המגורים במעונות, כי אם מה שניתן אולי לכנות כ"ביצוע בעין על החשבון" עד שתתברר תביעתה העיקרית, שהרי זהו עצם טיבו וטבעו של הסעד הזמני. ממשיך ב"כ המשיבה וטוען, כי צו מניעה נועד מעם ברייתו לשמור על מצב קיים, וכי אם בית-המשפט יורה למסור למבקשת חדר במעונות, לא יהיה זה עוד בגדר "שמירת הקיים" כי אם הרבה מעבר לזה. אכן, יש ממש בטענתו של עו"ד סיטון המלומד, ונכון הוא כי צו המניעה ניתן בדרך כלל כדי לשמור על הקיים (זוסמן [13], לעיל, עמ' 471) ולא לשם "יצירת זכות". כן אין להתעלם מכך, כי מתן צו כמבוקש בבקשה זו יתן למבקשת דבר שלא היה לה קודם להגשת הבקשה, דהיינו - ההחזקה הפיזית והשימוש בפועל בחדר במעונות, להבדיל מהזכות החוזית שהיתה לה. ואולם, נראה לי כי בית-המשפט מוסמך ליתן גם צו שכזה, וזאת הן מכח סעיף 75לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד- 1984[12] והן מכח ההלכה הפסוקה (זוסמן [13], לעיל, עמ' 470471), בתנאי שיהיה זה נכון לעשות כן בנסיבות הענין שלפניו. כדוגמא, תייר מגיע מחו"ל לחופשה בישראל ומנהל המלון ממאן למסור לו את חדרו - על אף שהזמנת החדר אושרה ע"י המלון מבעוד מועד והתייר גם שילם תמורתו ועל אף שחדרו אינו תפוס ע"י תייר אחר. נראה לי, כי בנסיבות כאלו ייעתר ביהמ"ש לבקשה למתן צו עשה זמני, ולא ידחה את התייר עד לאחר בירור התביעה, כי גם מאזן הנוחות הוא לצדו של התייר וגם הצדק מחייב זאת. אמנם, בעשותו כן יזכה התייר במלוא הסעד מאת ביתהמשפט, אך זו אינה אלא נסיבה שעל ביהמ"ש לשקול ולא סיבה מכרעת כנגד מתן הצו הזמני, כפי שעולה מהדברים הבאים: "... אפילו ,זהות הסעד' אינה מונעת לחלוטין מתן סעד על דרך של צו מניעה זמני. העובדה שהתובע זוכה בדרך זו במלוא הסעד המבוקש בתובענה גופה אינה עוד אלא אחת הנסיבות שבית המשפט חייב להביאן בחשבון בדונו בבקשה" (זוסמן [13], לעיל, עמ' 475, ה"ש 131). אין אני רואה הבדל עקרוני לענין זה בין תייר מחו"ל לבין תייר פנים מירושלים, שנאלץ כדוגמא לפנות לביהמ"ש באילת בבקשה דחופה לצו עשה זמני נגד המלון שמסרב למסור לו את חדרו בניגוד לחוזה שנעשה ביניהם. אם בכל זאת קיים הבדל בין התייר מחו"ל לתייר הפנים מירושלים, הרי שהוא הבדל שבדרגה ולא במהות. כן אינני רואה הבדל עקרוני בין המקרה של התייר והמלון לבין המקרה שלפנינו, דהיינו של הסטודנט והמעונות. אמנם, כפי שציין עו"ד סיטון בעת הדיון בבקשה, קיים הבדל מסויים בין השניים, במובן זה שהארוח במלון עומד בפני עצמו, בעוד שהארוח במעונות ניתן תמיד בזיקה ללימודיו של הסטודנט באוניברסיטה. ואולם, כפי שכבר ציינתי לעיל, זיקה זו אין בה כדי למנוע מ"הסטודנט הזכאי" לממש את זכותו למעונות, לאחר שזו נשתכללה כדי זכות חוזית עצמאית והפכה לחי המפרנס את עצמו. .12סוף דבר: המשיבה הפרה לכאורה את "חוזה המעונות" עם המבקשת, הזכאית לכאורה לאכיפתו; ולחלופין, היא מונעת לכאורה מהמבקשת לחתום עמה על "הסכם האירוח", שלא בתום לב ושלא בדרך המקובלת, ולכן זכאית לכאורה המבקשת לסעד של אכיפה מכח סעיף 12לחוק החוזים (חלק כללי) [7]. אשר על כן, ולאחר ששקלתי במאזני דין וצדק את מאזן הנוחות ומאזן האינטרסים שבין הצדדים, החלטתי להעתר לבקשה, גבי המבקשת בלבד, ולצוות על המשיבה למסר לה לאלתר חדר במעונות לפי המפורט בטופס ההפניה שבידיה (נספח 3), וזאת לאחר שהמבקשת תחתום על כתב ערובה לפיצויה על כל נזק שייגרם - עד לסך של -. 50ש"ח לחודש, בגין כל חודש שבו תגור במעונות - באם תידחה תביעתה או אם יפקע צו זה מחמת כל סיבה אחרת. המבקשת תגיש תביעתה תוך 7ימים מהיום, שאם לא תעשה כן יפקע צו זה מאליו. כל עוד לא הגישו המבקשות בקשה להרשות להן לייצג את כל המעוניינים בתובענה - דהיינו את כל הסטודנטים של המשיבה הזכאים למעונות - כמתחייב מתקנות 29ו- 240לתקנות סדר הדין האזרחי [11], לא ראיתי כל אפשרות להתיר להן לייצג את את המעוניינים בבקשה זו, ומסיבה זו הגבלתי הצו שניתן, לטובת המבקשת מס' 1בלבד; אך יש להניח, כי האוניברסיטה, שהיא מוסד ציבורי, תפעיל אמות מידה שוויוניות כלפי כל הסטודנטים הזכאים למעונות שמצבם המשפטי זהה לזו של המבקשת. סטודנטיםהשכלה גבוההחוזה