העברת ילדים מארה''ב לישראל ללא הסכמת הבעל

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא העברת ילדים מארה''ב לישראל ללא הסכמת הבעל: השופט מ' בייסקי: .1העותר והמשיבה, שניהם אזרחי ארצות-הברית ותושביה, הם בני-זוג לשעבר, שנישאו באותה מדינה בשנת 1967ונתגרשו זה מזו בחודש ינואר 1980על-פי צו בית המשפט בניו-ג'רסי, שניתן מכוח הסכם, שהושג ביניהם במהלך הדיונים. לבני הזוג לשעבר נולדו בארצות-הברית שני ילדים, הגדול נולד ב- 27.9.72והקטן ב- .23.5.75בין יתר העניינים, שמצאו ביטוי בהסכם לקראת הגירושין, נקבע, כי להורים תהא משמורת משותפת (shared custody) על הילדים, אך הם יהיו בהחזקתה של המשיבה, חוץ מאותם החגים, החופשות וסופי השבוע, שצוינו ופורטו במפורש, ואשר בהם העותר יממש את זכותו למשמורת משותפת. ועוד נקבע בהסכם, כי המשיבה לא תרחיק מגוריה למרחק העולה על 40מייל מהעיר לייקווד בניו-ג'רסי ללא הסכמת העותר או אישור בית המשפט. ההסכם כולל גם הוראות בדבר חינוכם של הילדים, ובין היתר נאמר שם, בלשון המקור: The current religious training of the children of the marriage" cultist as observant jews, is to continue, provided that the said . Religious training is not extended to extreme or cultist"religion, such as chassidism בתאריך 9.6.80החזיר העותר את הילדים, ששהו עמו במסגרת ההסדר, לבית-ספרם, ומאז נעלמו עקבותיהם, ובמשך כשנה לא נודע לו מקום הימצאם. בעזרת חוקר פרטי, שמונה על-ידי בית המשפט בניו-ג'רסי, נודע לעותר, כי הילדים עם אמם, המשיבה, נמצאים מאז 11.6.80בישראל, והוא בא אחריהם והגיש את העתירה הנוכחית, ובה הוא עותר, כי יימסרו הילדים לחזקתו, על-מנת שיוחזרו למקום מגוריהם הקודם בניו-ג'רסי ולסמכות שיפוטו של בית המשפט שם. העותר סומך על פסק-דין הגירושין מבית המשפט בניו-ג'רסי, אשר, לטענתו, אישר ונתן תוקף להסכם בין בני הזוג על כל הוראותיו, היינו, כי הילדים יישארו במשמורתם המשותפת של שני ההורים, וכי המשיבה לא תשנה את מקום מגוריהם מעבר ל- 40מייל מלייקווד ללא הסכמתו או אישורו של בית המשפט. המשיבה הפרה פסק-דין זה ביד רמה, ובכך שללה ממנו, לטענתו, זכויותיו לגבי הילדים. עוד בטרם נודע לעותר מקום הימצא הילדים, הוא פנה לבית המשפט ניו- ג'רסי ובהיעדר המשיבה ניתנו שם נגדה הצווים הבאים: א) ביום 15.9.80צו מעצר בגין ביזיון בית המשפט על הפרת הוראות פסק הדין. ב) ביום 2.12.80צו משמורת זמני על הילדים, לפיו תהא החזקה הבלעדית והמיידית עליהם בידי העותר. ג) מינוי חוקר פרטי ביום 2.12.80, אשר הוסמך, בעצמו או על-ידי סוכן שלו, לתפוס החזקה על הילדים ולמסרם לעותר. בית-משפט זה הוציא ביום 3.8.81צו-על-תנאי בעתירותיו של העותר וכן צו ארעי, שמאפשר לו לראות הילדים, אך שונה לאחר מכן. כעת אנו נזקקים לתשובה לאחר בירור. .2טרחו בעלי הדין והעמיסו על בית המשפט תצהירים ארוכים מאוד ושפע של נספחים ומסמכים, ובהם גוללו קורותיהם מהתקופה שקדמה לנישואין: ילדם הראשון שנולד לאחר הנישואין נמסר לאימוץ - וכנראה כבר אז החלו תלאותיהם, וחיי הנישואין ידעו עליות וירידות. אין אני רואה לא אפשרות ולא צורך להתעכב כאן ולפרט כל הקורות אותם בשנות החיים המשותפים וחריהם; ממילא אין באפשרותנו לקבוע בנדון ממצאים כהלכתם, משום שחזקה על בעלי הדין (ואנו רגילים לכך ברוב הדיונים בנושאים אלה) כי כל אחד מהם מגזים בתיאור הרקע והעובדות; וכך גם בעניין דנן: המשיבה העלתה פרשיות לרוב על יחס אכזרי לה ולילדים, התנכלות, איומים, חוסר התעניינות במשפחה - ותקצר היריעה לפרט כל אשר העלתה על הכתב להצדיק את מעשיה בהעברת הילדים לישראל, כדי להשתחרר מהתנכלויותיו של העותר. ואילו הוא, העותר, בתצהירים עוד יותר מפורטים וארוכים מכחיש את כל ההאשמות נגדו ומטיל את כל האשם על המשיבה דווקא, וחוזר חלילה. ואולם, לעניין אחד רואה אני גם מקום וגם צורך להתייחס, הן משום שהוא עולה מתצהיריהם של שני בעלי הדין גם יחד והן משום שהוא שייך לעניין, ככל שמדובר בילדים עצמם ובטובתם. יהיו מקורות וסיבות הסכסוכים בין בעלי הדין אשר יהיו, אין חולקים על כך, כי הסאה הוגדשה מששינתה המשיבה אורח חייה לאורח חיים דתי, אגב הקפדה על קיום מצוות קלות כחמורות, ועוד לפני הגירושין דאגה להקנות גם לילדים חינוך דתי מובהק וקיום מצוות מעשיות. המשיבה מייחסת למערער שנאת הדת והיותו מרוחק מערכי היהדות, וגם אם בעניין זה הייתה הגזמת-מה, מודה אף העותר, כי הוא התנגד בתוקף רב "לנסיון של המשיבה לכפות עליו את קיום מצוות הדת. כך או כך, מחלוקת דתות זו, ולא המחלוקות השונות שבגינן פנו ליועץ הנישואין, היא שהביאה בסופו של דבר לגירושין ביניהם". אין אפוא תימה, כי בהסכם הגירושין נכללה ההוראה בדבר המשך חינוכם הדתי של הילדים. .3והסכסוכים בין בעלי הדין לא פסקו גם לאחר הגירושין, ומונחים לפנינו מסמכים, המלמדים, כי פעמים מספר נדרשה התערבות בית המשפט בניו-ג'רסי. המחלוקת העיקרית נמשכה בקשר לחינוכם הדתי של הילדים. אלה המשיכו כמקודם ללמוד בבית הספר הדתי, וגם בבית הקפידה האם על אורח חייהם המתאים. הדבר היה לצנינים בעיני העותר, וגם אם הגזימה המשיבה באמרה, כי נהג העותר בגסות לזרוק כיפות הילדים ולקרוע ציציותיהם, בעת שביקרם בבית-ספרם, הרי הודה, כי בעת שביקרו אצלו במועדים, שנקבעו בהסכם, לא רק שלא חבשו כיפות ולא לבשו ארבע כנפות, אלא הוא האכילם טריפות וחזיר, ובפסח אכלו חמץ. הסברו של העותר: "...לפי השקפתי, איסור אכילת חזיר אינו ערך אלא מצווה; לעומת זאת, ואהבת לרעך כמוך, וגוי בכלל זה, הוא ערך. נכון שהילדים אכלו אצלי חזיר, אך הם רצו בכך, לאחר שהורגלו לכך כל ימי חייהם ואני הייתי זכאי להאכילם חזיר מבלי שהדבר יחשב להפרת פסק-הדין. נכון גם שאכלו אצלי לחם בפסח, וכן נכון שסעדתי עמם במסעדות לא כשרות, אך אני טוען כי פעלתי בהתאם לפסק הדין ובהתאם להשקפת עולמי, שהיתה זהה עם השקפת עולמה של המשיבה עד למהפך הפתאומי שחל באורח חייה". העותר אמנם מכחיש, כי ביזה בעיני הילדים את האמונה היהודית, כשם שטוענת המשיבה, אך הודה ואמר: "....רק הרציתי בפניהם את השקפת עולמי..." מבחינת הילדים נוצר אפוא קונפליקט מתמיד ונמשך: בבית-ספרם ועם האם, עמה הם מצויים באורח קבע, עליהם לחיות אורח חיים דתי מובהק, אגב הקפדה על קיום מצוות מעשיות; ואילו בימי חופשות, חגים וסופי שבוע - בהם הם מתארחים אצל האב - לא רק כי ערכים אלה אינם נחשבים כלל, אלא העותר מביאם לעבור על איסורים חמורים ביותר מבחינת ערכי הדת היהודית, ומסביר להם ערכים משלו, שהם מנוגדים תכלית הניגוד לאלה בהם הם חיים ומתחנכים כל ימות השנה. וכנראה אין הדבר רחוק מהמציאות, כי עשה זאת העותר בכוונה ובמופגן, כדי לגבור על דרכי החינוך והערכים, שהמשיבה מקנה לילדים. ואין דרושה כל חוות-דעת פסיכולוגית או חינוכית כדי לומר, כי זו דרך פסולה בחינוך; לא רק כי נוצר קונפליקט אצל הילדים, כשכל הורה מכוונו לכיוון הנגדי, אבל זה אף ממית יחס הילדים לכל ערך שהוא, שמנסים להקנות להם. וכיצד יבינו הילדים בגילם, אם עדיפים הערכים, שהאם דוגלת בהם, או אלה אותם מסביר להם האב, השולל בתכלית שלילה את דרכה של האם. ניתן רק להביע צער רב, כי בעניין כה חשוב מבחינת הילדים, שוודאי תהא לו השפעה לטווח ארוך, לא נמצאה הבנה בין ההורים - ולו לפחות באותה רוח שמצאה בטויה בהסכם הגירושין. בתצהיר תשובתה מונה המשיבה שורה של גורמים, אשר, לדבריה, הביאוה לידי ההחלטה להעתיק מגוריה עם הילדים לישראל, ובין היתר: איומי העותר, הטרדותיו, פחד מפני חטיפת הילדים על-ידיו וכדומה. אך - כפי שגם עולה מדבריה, וזו ההתרשמות הברורה - רצונה של המשיבה לחנך את הילדים חינוך דתי מובהק, ללא התערבותו והפרעותיו של העותר, הפועל בכיוון הנגדי, הוא הוא, אשר הביאה לידי ההחלטה להעביר את הילדים לישראל, כדי שיתחנכו כאן בבית-ספר דתי ועל-פי הערכים, שהיא דוגלת בהם. והיא גם מודה, כי מסיבה זו לא גילתה לעותר מקום הימצאם. .4להצדקת מעשיה של המשיבה ולאי הצידוק להתערבותו של בית-משפט זה העלה בא-כוחה של המשיבה מספר טענות, אליהן נתייחס בהמשך, אם כי לאו-דווקא על-פי סדר הטיעון; והטענה הראשונה אומרת, כי אין העותר מסתמך על פסק-דין של בית-משפט זר, שחובה לכבדו, כיוון שמתוך ההסכם שבין בעלי הדין לקראת הגירושין אישר בית המשפט בניו-ג'רסי ונתן תוקף אך ורק לאותו חלק הדן בגירשין עצמם ולא אישר את יתר החלקים שלו וכולל ההוראות בדבר החזקת הילדים; ואשר לצווים המאוחרים יותר, אלה שניתנו לאחר צאת המשיבה מארצות-הברית, הם ניתנו בהיעדרה של המשיבה ועל-פי נתונים, שרק העותר מסר אותם, ומשום כך אין להתייחס להם כלל; יתר-על-כן; לא בעת מתן פסק-דין הגירושין ולא בעת הוצאות הצווים לאחר מכן, לא נדונה כלל שאלת טובת הילדים, ומשום כך אין לתת להם כל משקל, משבאים לבחון מה רצוי מבחינת הקטינים עצמם, ובחינה זו עדיין פתוחה לפני בית-משפט מוסמך בישראל, שכן כאן מצויים הילדים כיום. וטרחו באי-כוח בעלי הדין להגיש לנו חוות-דעת של משפטנים מארצות-הברית, כשהמומחה של העותר מפרש את פסק-דין הגירושין של בית המשפט בניו-ג'רסי כמאשר ונותן תוקף להסכם כולו על קרבו וכרעיו; ואילו המומחה של המשיבה גורס, כי פסק הדין מתייחס לעניין הגירושין בלבד, ולגבי יתר ההוראות נאמר בו, כי הוא אינו קובע כל ממצאים ורק מציין, כי אלה נקבעו על-פי רצונם החופשי של הצדדים. משמע, ככל שבהחזקת הילדים המדובר, לאו פסק-דין מונח לפנינו שיש לכבדו, כמקובל עלינו מאז ומתמיד (בג"צ 125/49 [1]; בג"צ 71/80 [2]). ככל שאנו יכולים לפרש את פסק הדין הנכרי, המונח לפנינו, הרי, לכאורה, אין הוא מצומצם לעניין הגירושין גרידא; הא ראיה, כי לצורך העניין מינה אותו בית המשפט פסיכיאטר ופסיכולוג, ואלה נפגשו עם ההורים ועם הילדים, והגישו לבית המשפט חוות-דעת מפורטות, מה ראוי מבחינת החזקת הילדים. אין זאת אלא כי ביקש בית המשפט לבחון, אם מבחינת טובת הילדים יכול הוא לאשר אותם הסידורים, שקבעו ביניהם ההורים בהסכם לעניין זה. דברים אלה נאמרים אגב אורחא בלבד, משום שאין אני סבור, כי יש צורך להכריע במחלוקת בין שני המומחים. אכן נכון הוא, כי כרגיל עדיף מעמדו של בעל דין בכגון זה, כאשר הוא סומך על פסק-דין נכרי, שניתן על-ידי בית-משפט מוסמך, שדן בשאלת המשמורת לעיצומה; לא רק משום שנוהגים אנו כבוד בפסקי-דין כאלה, אלא אנו אף מעמידים את הרשויות השיפוטיות המוסמכות בחזקתן, כי דנו בכל הנושאים, הצריכים לעניין, וזאת כל עוד לא הוכח לכאורה כי נהגו אחרת (בג"צ 805/80 [3]). אך אין זה כלל, כי סמכותו של בית-משפט זה תופעל, רק אם בידי העותר החלטה של בית-משפט מוסמך, הקובע זכותו למשמורת על ילד (בג"צ 201/76 [4]; בג"צ 610/79 [5]; בג"צ 268/80, 349[6]). .5ואולם, גם אם מעלה המשיבה טענה, כי לא כל חלקי ההסכם אושרו וקיבלו תוקף של פסק-דין, אין בפיה שום טענה נגד ההסכם עצמו, והרי נקבעו בו פרטים ופרטי פרטים לעניין החזקת הילדים וחינוכם וזכויותיו של כל אחד מההורים בגדר המשמורת המשותפת; אמנם הוסכם שם, כי החזקת הילדים תהא בידי המשיבה, ואולם ההחזקה היא חוקית בידה כל עוד היא מקיימת את ההגבלה מבחינת המקום, היינו, בתחום 40מייל מלייקווד בניו-ג'רסי (ד"נ 23/72 [7], בעמ' 205; בג"צ 330/72 (המ' 676/72, 688) [8]; בג"צ 805/80 [3] הנ"ל). הן מכוח זכויותיו הטבעיות כהורה והן מכוח הסכם הגירושין זכאי העותר לזכויותיו לגבי הילדים במסגרת המשמורת המשותפת כפי שהוסכם, ואין המשיבה רשאית לשלול ממנו זכויות אלה או ליצור מצב כזה, שלא יוכל העותר לממשן. העברת הילדים ממקומם המוסכם ללא הסכמת העותר מהווה הפרה גסה של תנאי ההסכם ושל הזכויות הטבעיות של העותר, וזאת לא הייתה המשיבה רשאית לעשות בשום נסיבות. וכאן מעלה בא-כוח המשיבה טענה נוספת, כי היה זה העותר, אשר ראשון הפר את תנאי ההסכם, בזאת שהעביר את הילדים על דתם במעשים אשר הוזכרו לעיל, וזאת בניגוד להתחייבות המפורשת, כי יחונכו הילדים על-פי אורח חיים דתי. ואולם, גם במצב זה לא הייתה המשיבה רשאית לעשות דין לעצמה בצורה שעשתה, ותרופתה הייתה לנקוט דרכי כפייה על העותר באמצעות בית המשפט ואף לבקש לשלול ממנו זכויות המשמורת של אירוח הילדים בביתו במועדים שנקבעו. אך אין להעלות על הדעת הרחקת הילדים אלפי מילין מאביהם מולידם, בלי שבית-משפט שלל ממנו זכויות המשמורת. מעשיה של המשיבה יש לכנות בשם המתאים, היינו, "חטיפה" פשוטה כמשמעה. לעניין שלפנינו, גם אילו גרסנו, כי לא כל חלקי ההסכם אושרו וקיבלו תוקף של פסק-דין, גם אז תהא מוצדקת התערבותו של בית-משפט זה, כאשר גלוי וברור, כי התנהגותה של המשיבה נעשתה תוך הפרה ביד רמה, של תנאים מוסכמים, ואין זו תשובה, כי נעשה הדבר לשם קידוש שם שמים. מחלוקת בין הורים גרושים על דרכי חינוך ילדיהם לא בצורה זו יש לפתור, וחטיפת ילדים תגונה בכל הנסיבות, גם כשמאחוריה נימוק כן של כוונה לשמור ולדאוג, כי יחונכו על-פי ערכים אלה או אחרים. .6על-אף העמדה הברורה, שהובעה לעיל, לגבי מעשיה של המשיבה, אין אנו חופשיים לפטור עצמנו מלבחון שאלת טובת הילדים. מהאמור לעיל נובע, כי בדומה לעיקרון המקובל עלינו לכבד צווים ופסקי-דין נכריים, יש גם לתת משקל ראוי להסכמים בין בני-זוג לעניין החזקת הילדים, כאשר על-פני ההסכם ברור, כי תנאי המשמורת נשקלו ונקבעו בתום-לב ותוך דאגה לטובת הילדים, בהתחשב בנסיבות הקיימות. גם במקרה כזה אין לגרוס, כי עניין המשמורת שנוי במחלוקת בתום-לב, עד כי יהא צידוק לפתוח את העניין לדיון מחודש, אלא אם כן, כמובן, חלו שינויים מהותיים בנסיבות. וכשם שבמקרה של פסק-דין נכרי נתון עקרון הכיבוד שלו לסייג, כי טובת הילדים תגבר אף על פסק-דין (בג"צ 635/79 [9], בעמ' 675; בג"צ 330/72 (המ' 676/72 688) [8], בעמ' 641), כך גם במקרה של הסכם; שלומו של הילד וטובתו הם הערך העליון (בג"צ 76/71 (המ' 540/71) [10], בעמ' 269; ד"נ 23/72 [7] הנ"ל וכן בג"צ 36/77 [11], בעמ' 542). יוצא כי גם כאשר התנהגותה של המשיבה מצדיקה התערבותו של בית-משפט זה, ולכאורה זכאי העותר לסעד, אותו הוא מבקש מאיתנו, יש להתעכב קמעה על יתר הנסיבות, כפי שעלו לפנינו. .7סמוך לבוא המשיבה ארצה היא נישאה לאיש ממוצא אמריקאי, חוזר בתשובה אף הוא, ולו 3ילדים מנישואיו הקודמים, המבקרים בביתו לעתים קרובות ושוהים שם פרקי זמן ממושכים. בעלה של המשיבה עושה, כנראה, הכול כדי לתת לילדי המשיבה בית חם, ודואג לכל מחסורם. הם לומדים בבית הספר "סנהדרין" בירושלים, השייך לזרם החינוך העצמאי, ועל-פי תצהיריהם של המורים נקלטו יפה ומתקדמים בלימודיהם וגם מבחינה חברתית. על-פי הזמנת בית-משפט זה הונח לפנינו תסקיר פקיד סעד וחוות-דעת פסיכולוגית קלינית, לאחר מעקב, בדיקות, ראיונות והסתכלות. מתוך תסקיר משותף זה, שהנו שקול וזהיר, יש להביא מובאות מסוימות, משום שמלבד המקצועיות שבתוכנו ניתן לסמוך על האובייקטיביות שלו ואין בו צדייה, דוגמת תצהיריהם של הנוגעים בדבר. לאחר דיון כללי לעניין עברם של הילדים ולשינויים, שחלו בהם בשנה האחרונה עקב שיבוצם במערך משפחתי מורכב ובאורח חיים חדש, שבהכרח גרמו להשפעה מכרעת על אישיותם, מתואר כל אחד משני הילדים דלקמן: "...הילד הגדול, הינו מבולבל וחסר זהות. השינויים שחלו בחייו בשנה האחרונה טרם הביאו לגיבוש זהות הן דתית והן תרבותית, דבר הבא לידי ביטוי בבריחה פנטזיונית לסממנים תרבותיים אמריקאיים מובהקים, יחד עם התיחסות חיובית למציאות הדתית-תרבותית שבה הוא חי. מצב דומה שורר בתחום המשפחתי, ל[ילד הגדול] אין מושגים ברורים לגבי מה היא משפחה. הוא קרוע בין מערכות שונות ויחסו לחלק מהן חייב להית אמביוולנטי. לכן נראה כי הוא מנסה לברוח מהתמודדות רגשית עם עולמו לברור, לקונקרטי, לידוע ומוכר. הילד הקטן, ... ששמו שונה ..., מראה את כל הסימונים של חרדה ופחד האופיינים לילד שטולטל בגיל רך מאוד ממצב של משפחה דו-הורית למשפחה חד-הורית, למדינה אחרת ולבסוף למשפחה מורחבת בה מיטשטשים מקומם ותפקידיהם של כל אחד מבני המשפחה. למעשה הוא הילד הקטן ביותר מבין חמשת הילדים המשותפים למשפחה הנוכחית והוא מרגיש שהוא הולך לאיבוד במסגרת זו, לכן יש לו את הזיקה החזקה ביותר לאביו מולידו כי שם הוא מרגיש את היחס הייחודי שאבד לו". יתר חלקי התסקיר המפורט משלימים את התמונה הלא מעודדת ביותר; למרבה הצער, אלה לעתים קרובות תוצאות אופייניות אצל ילדים ממשפחות הרוסות, כאשר נוסף על עצם פירוק המסגרת המשפחתית תורמות לכך המלחמות בין שני ההורים. ואף שיאריך הדבר פסק-דין זה, אביא את סיכומם של בעלי התסקיר, שזה לשונו: " .1בהביאי בחשבון את מכלול כל הגורמים ולאור הנסיבות הקיימות עתה לא נראה לי כי יהא זה לטובת הילדים להוציאם מרשות האם, וזאת מבחינת הרע במיעוטו, כי כל אלטרנטיבה אחרת תהא גרועה יותר עבורם ותביאם לטלטלה נפשית נוספת. .2 טובת הילדים דורשת שלא לנתק את קרבתם אל אביהם והמגע השוטף עמו, כך שבכל פתרון שיימצא חשוב מאוד לכלול אלמנט זה בתוכו. .3 הילדים נולדו בארה"ב והתחנכו שם במשך רב שנות חייהם, ילדים אלה הם אמריקאיים וביתם היה תמיד בארה"ב. השינוי התרבותי שחל בהם בשנה האחרונה בשלב זה אינו מקל עליהם את היחס. בעצם חזרתם לארה"ב אין משום סכנה לבריאותם הנפשית; אולם בסבך הנסיבות שנוצר, אם תאלץ האם לחזור לארה"ב, דבר שיהא כרוך קרוב לודאי בפירוק המשפחה שבנתה, צעד זה עלול להביא למצבור של כעס ואנטגוניזם שיופנה באצבע מאשימה כלפי הילדים ובכך הילדים יינזקו". לכך יש להוסיף מספר עובדות ושיקולים נוספים: העותר חי בארצות-הברית עם ידידה נוצרייה, גרושה ואם לבת, המתגוררת בביתו, ואשר בכוונתו לשאתה לאישה בעתיד הקרוב. בעת הדיונים לפני בית המשפט בניו-ג'רסי בשאלת החזקת הילדים, עוד בטרם הגיעו בעלי הדין להסכם בנדון, שהם יהיו בהחזקת המשיבה, אמר העותר, כי אם יימסרו הילדים להחזקתו, הם יהיו בטיפולן של אמו ושל אחותו. ולא שמענו, כי יש לעותר כעת תכנית אחרת מאשר זו, אם יזכה בעתירתו. מאידך גיסא מתברר, כי אין סיכוי וגם לא אפשרות, כי תחזור המשיבה לארצות-הברית; לא רק משום שזה כרוך בהרס התא המשפחתי שהקימה ובפירוק נישואיה החדשים, אלא שאין לה אמצעי קיום שם, והיא גם חוששת מהמשך ההתדיינויות מצד העותר - וגם לכך אין לה אמצעים. .8הנה כי כן עומד בית המשפט הזה בפני הדילמה הקשה, מה הפתרון הרצוי? אמרנו קודם, כי טובת הילדים גוברת על כל עיקרון אחר ודוחה אותו. למען טובת הילדים נכון בית המשפט לא אחת למחול על כבודו או שלא לנהוג בכבוד הראוי והמקובל בפסק-דין של רשות שיפוטית זרה. וגם לא תוקרב טובת הילדים למען האתרעה, כי לא תשמש מדינת ישראל מקלט לחוטפי הילדים; כמו פקיד הסעד והפסיכולוגית, בעלי התסקיר, גם אנו יכולים רק לחפש פתרון, שיהא הרע במיעוטו בנסיבות הקיימות מבחינתם של הילדים. הם טולטלו כבר, מבחינה נפשית, במובנים קשים ביותר: מעברם מחינוך חילוני לחינוך דתי - אגב ניגודים בנדון בין ההורים; עצם פירוד ההורים והגירושין על כל הכרוך בכך; ניתוקם מביתם בארצות-הברית וקשיי ההתאקלמות במדינה והסביבה החדשה על כל השינויים; מסגרת ביתית שונה וכך גם כל הסובב אותם; כל אלה הם מעבר למה שניתן להעמיס על שני ילדים בגיל זה והתוצאה אינה מאחרת למצוא ביטויה בנפשם ובהתנהגותם, כפי שאכן נוכחנו מהתסקיר. אף שראויה המשיבה, כי היא לא תצא נשכרת מבחינתה על מעשיה הפסולים, והעותר ראוי לסעד, אותו הוא מבקש, נראה לנו, כי צו להחזיר את הילדים כעת לארצות-הברית עלול להיות עבורם הרסני. פירוש מעשי של הדבר הוא, כי לאחר כל אשר עברו במספר השנים האחרונות, כעת יעברו, כנראה, לטיפולן של אמו ואחותו של העותר, משמע, כי לא רק מהאם ינותקו, אלא גם הטיפול של האב לא יהא צמוד. וכמובן, תחולנה תהפוכות חדשות באורח חייהם הפנימי, כי אין ספק שהאב לא יתמיד לחנכם באורח חיים דתי, דבר שלא עשה אף בעת שהיו עם אמם ושמבחינה חוזית הסכים לו. ככל שדעתנו אינה נוחה מהפתרון של השארת הילדים בשלב הנוכחי עם האם כאן, זה אמנם נראה, בנסיבות שנוצרו, הרע במיעוטו, משום שכל פתרון אחר גרוע יותר מבחינתם של הילדים גרידא. ולא בלי היסוסים ולא בלב קל מגיעים אנו לאותה מסקנה; הלבטים אינם מעטים - ואנו גם מוטרדים מהמצב, שכמעט בעל כורחנו עלינו לאשר תוצאה, שאליה שאפה המשיבה במעשיה הפסולים. ואולם, בסופו של דבר חייבים אנו לראות את ההשלכות הקשות יותר מבחינתם של הילדים, שהוא הערך העליון העומד לנגד עינינו. יחד עם זאת אין אנו מתעלמים מהצורך למצוא דרך, כי לא ינותקו כליל הילדים מאביהם, ולקבוע דרכי קשר וביקור בנסיבות הקיימות. במסגרת הדיונים לפנינו לא הייתה אפשרות לבחון וללבן כלל את השאלה הזו, ומכיוון שממלא תלויה תביעת העותרת לפני בית המשפט המחוזי בירושלים, ראוי הוא כי עניין זה יתברר וייקבע על-ידיו. עד אשר ייקבעו הדברים על ידי בית המשפט המחוזי, יישאר בתוקפו הצו לעניין ראיית הילדים על-ידי העותר, כפי שנקבע על-ידי בית-משפט זה ביום .5.8.81 על-פי הנסיבות והחומר אשר לפנינו הגענו למסקנה, כי כעת טובת הילדים דורשת, כי יישארו עם אמם כאן, ומשום כך יש לדחות את העתירה. ואולם, לא תהא מניעה לפנייה לבית המשפט המחוזי לבירור נוסף על בסיס חומר נרחב יותר. ואם תבוא פנייה כזו, יהא זה ברור כי למסקנות לעיל הגענו על יסוד תצהירים, בלי שערכנו בירור מלא לאחר שמיעת עדויות מקיפות. בכל הנסיבות אנו מחייבים את המשיבה לשלם לעותר הוצאותיו וכן שכר טרחת עורך-דין בסך 000, 10שקל. העותר לא יהא מנוע לפנות לכבוד הרשם בבית-משפט זה להערכת הוצאות נסיעה אחת בלבד לישראל ובחזרה, וגם בהוצאות אלה תישא המשיבה. ארצות הברית (ארה"ב)קטינים