מזונות בני זוג לא מאותה דת

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סמכות עניינית בתביעת מזונות בני זוג לא מאותה דת: רקע - עובדות והליכים המבקש והמשיבה נישאו בעיר חארקוב שבאוקראינה בשנת 1981, בנישואים אזרחיים. המשיבה הינה נוצריה פרובסלבית, ילידת ברית-המועצות לשעבר, והבעל הינו ערבי-מוסלמי תושב העיר טייבה. בני-הזוג התגוררו יחד ברוסיה במשך חמש שנים לאחר נישואיהם. עם סיום לימודי המבקש, בשנת 1986, חזר לארץ עם המשיבה ועם בתם הבכורה שנולדה בשנת 1982. הם התגוררו יחדיו בטייבה, כעשר שנים. בארץ נולדו לבני-הזוג עוד שלושה ילדים, זוג תאומים בשנת 1992 ועוד ילד בשנת 1994. היחסים בין בני-הזוג עלו על שרטון. ביום 11.7.1996, כעשר שנים לאחר הגעתם לארץ, פתחה המשיבה בהליכים בבית-המשפט לענייני משפחה בכפר-סבא. תחילה הגישה שתי תובענות כנגד הבעל: האחת (תמ"ש 12580/96), נוגעת למזונות המשיבה ומזונות ילדיה. השנייה (תמ"ש 12581/96), היא תביעה למשמורת הקטינים. בכתבי-התביעה טענה המשיבה, כי במשך כל שנות נישואיהם נהג המבקש לשרך דרכיו, להשפילה ולהכותה בנוכחות ילדיה וכי לאחרונה עזב את הבית והפסיק לתת כסף לצרכיה ולצורכי ילדיהם. בהמשך להליכים אלו הוגשו עוד כמה תביעות בבית-המשפט לענייני משפחה על-ידי המשיבה. הוגשה תובענה לצו הרחקה כלפי בעלה לפי חוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ"א-1991 (תמ"ש 12582/96), אך לאחר שהוברר כי אין זה ההליך המתאים, הגישה תביעה נוספת לצו הרחקה נגד המבקש ושלושה מאחיו מכוח חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 (תמ"ש 12584/96). נציין גם, כי הוגשה תובענה לבית-המשפט לענייני משפחה, על-ידי המשיבה, מכוח סעיף 11 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (תמ"ש 212585/96). המבקש הגיש, מצדו, תביעה למשמורת על הילדים (תמ"ש 12583/96 שנמחקה, בהמשך, לבקשתו) וכן הגיש המרצות מספר, ובהן כפר בסמכות בית-המשפט לענייני משפחה בכל העניינים המנויים לעיל. כמו כן הגיש המבקש תובענה לבית-הדין השרעי לשם אשרור נישואי המבקש והמשיבה כנישואים שרעיים וייחוס ילדיהם הקטינים להם (תיק 968/96) וכן הגיש תביעת משמורת על הילדים (תיק 971/96). המבקש טען בכתבי בית-הדין שהגיש, כי המשיבה מזניחה את הטיפול בילדים ולכן אינה ראויה לגדל אותם. החלטותיו של בית-הדין השרעי ביום 4.9.1996 קבע בית-הדין השרעי התיכון בטייבה, כי יש ליתן תוקף לנישואים האזרחיים שנערכו בין בני-הזוג ולראות בהם נישואים מוסלמיים. כן נקבע, כי מכוח אשרור זה יש לייחס גם את הילדים להוריהם. החלטה זו ניתנה ללא נוכחותה של המשיבה, שהסתפקה בהודעה לבית-הדין ולפיה כופרת היא בסמכות השיפוט שלו בעניינים אלה, נוכח האמור בסימן 52 לדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1922 (להלן - דבר המלך), ונוכח היותה נוצרייה. ביום 6.11.1996 החליט עוד בית-הדין, כי המבקש הוא שיהא אפוטרופסם של הקטינים. כך, הן נוכח דתם של הקטינים (שנקבעה בהחלטה עצמה כמוסלמית) והן מכוח החינוך שזכו לו עד העת ההיא (עת גרו בטייבה) ודוח של משרד העבודה והרווחה בטייבה בעניין זה (מיום 5.8.1996). יצוין כבר בשלב זה, כי המשיבה ערערה על החלטות אלה לבית-הדין השרעי לערעורים (ערעור 135/96). החלטותיו של בית-המשפט לענייני משפחה 5. ביום 10.12.1996 פסק בית-המשפט לענייני משפחה בחלק מן ההמרצות והתובענות שהובאו בפניו. אשר למזונות המשיבה, קבע בית-המשפט, כי יש לדחות את טענתו של המבקש לחוסר סמכות בעניין זה. בית-המשפט קבע, כי אין הדיון בעניין מזונות המשיבה מצוי בסמכותו של בית-הדין השרעי, שכן סימן 52 לדבר המלך, הקובע את גדרי סמכותו של בית-הדין השרעי, חל רק אם שני בני-הזוג מוסלמים, מה שאינו מתקיים במקרה שבפניו, שבו המשיבה היא נוצרייה. לעניין זה, כך נקבע, אין חשיבות להחלטתו של בית-הדין השרעי מיום 4.9.1996, שבה אושר תוקף הנישואים בין הצדדים, כנישואים שרעיים. 6. לעניין מזונות הילדים, קבע בית-המשפט, כי אלו אכן מצויים בסמכותו של בית-הדין השרעי. בית-המשפט קבע כי אכן יש לראות בילדים כמוסלמים על-פי הדת המוסלמית. כך, שכן על פניו בהיות אביהם מוסלמי, יש לראות בהם כמוסלמים גם כן. בה בעת, נקבע, כי אין הם נוצרים בעיני הדת הנוצרית, ועל-כן, אין לראות בהם "כפולי דת". מכאן, הוסיף וקבע בית-המשפט, כי נוכח היות הצדדים לתביעת מזונות הקטינים מוסלמים שניהם (קרי, האב וילדיו), מצוי הסכסוך בגדריו של סימן 52 לדבר המלך, ועל-כן הסמכות הייחודית בעניין זה נתונה לבית-הדין השרעי. 7. לעניין המשמורת, קבע בית-המשפט, כי העניין מצוי בסמכותו. כך, שכן נוכח דתם השונה של בני-הזוג במקרה שבפניו, ונוכח עקרון טובת הילד, הרי שמן הדין הוא כי ערכאה אזרחית תדון במשמורת הקטינים, ולא בית-דין דתי, הנעדר ממילא סמכות ייחודית במקרה זה. 8. על החלטותיו של בית-המשפט לענייני משפחה הוגשו ערעורים הן על-ידי המבקש והן על-ידי המשיבה. המבקש ערער (ברשות) הן על הפסיקה בעניין מזונות המשיבה והן על הפסיקה בעניין המשמורת. ערעוריו נדחו (בר"ע 119/96). המשיבה ערערה (ברשות), מצדה, על הפסיקה בעניין מזונות הילדים (בר"ע 116/96). המשיבה טענה, כי אין לראות בילדיה מוסלמים אלא נוצרים, שכן על-פי הדין השרעי אין הם מוסלמים. נטען גם, כי אשרור הנישואין על-ידי בית-הדין השרעי אינו מועיל לעניין זה וממילא, נעשה מחוסר סמכות אף לגוף העניין. 9. יצוין, כי ביום 26.2.1997 הגיש המבקש לבית-משפט זה בקשה לקביעת שיפוט מכוח חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), תשכ"ט-1969. לאחר קבלת חוות-דעת של בתי-הדין הנוגעים בדבר, החלטתי (ביום 2.7.1998), כי התרת הנישואין של הצדדים תהא בבית-המשפט לענייני משפחה. הבקשה שבפניי 10. ביני לביני הוגשה בפניי הבקשה נושא דיון זה (ביום 3.3.1997), לקביעת שיפוט מכוח סימן 55 (רישה) לדבר המלך. בבקשה שהוגשה על-ידי המבקש (הבעל), נטען, כי יש לראות את הקטינים כמוסלמים. כן נטען, כי בשל זיקות הצדדים לתיק לדת המוסלמית, יש לקבוע את השיפוט גם בענייני מזונות המשיבה וגם בענייני המשמורת בבית-הדין השרעי, ולא בבית-המשפט לענייני משפחה. עיקרן של זיקות אלה (לטענת המבקש) הם דתו של המבקש (מוסלמי), מקום הולדתם של שלושה מילדי הצדדים (טייבה), החיים במשך עשר שנים מעת בואם ארצה בטייבה, היות משפחתו של המבקש כולה מוסלמית. מטעמים אלה, נתבקשתי לקבוע את סמכות השיפוט בענייני המעמד האישי בין הצדדים. הערעור לבית-המשפט המחוזי 11. ביום 29.4.1997 נתן בית-המשפט המחוזי החלטה בערעורה של המשיבה על פסיקת בית-המשפט לענייני משפחה שבה נקבע, כי הסמכות בעניין מזונות הילדים תהא בבית-הדין השרעי. בית-המשפט החליט, כי נוכח העובדה כי נושא סמכות השיפוט מצוי בפני בית-משפט זה במסגרת הבקשה שהוגשה מכוח סימן 55 (רישה) לדבר המלך, הרי שלא יהא זה ראוי כי יחליט בעניין גופו. בה בעת, הוחלט כי עד למתן החלטתי בבקשה שבפניי, ייפסקו מזונות זמניים לילדים, תוך עיכוב ביצוע החלטתו של בית-המשפט לענייני משפחה ככל שזה אמור בהעברת הדיון במזונות הילדים לבית-הדין השרעי. פסק-דינו של בית-הדין השרעי לערעורים 12. ביום 25.6.1997 ניתן פסק-דינו של בית-הדין השרעי הגבוה לערעורים, בערעוריה של המשיבה על החלטות בית-הדין השרעי התיכון בטייבה, הן לעניין אשרור הנישואין בין הצדדים בדיעבד כנישואין שרעיים; הן לעניין קביעת דתם של הקטינים כמוסלמית והן לעניין קביעת המשמורת על הקטינים אצל אביהם. בית-הדין הגבוה לערעורים דחה את הערעורים. בית-הדין הביע בפסק-דינו ביקורת כנגד פסיקתו של בית-המשפט לענייני משפחה בעניין האפוטרופסות ובעיקר כנגד הקביעה, כי טובת הקטינים מחייבת הישארותם בחיק המשיבה. בית-הדין חזר ואישר את הקביעה, כי הקטינים עצמם הם מוסלמים בעיני הדת המוסלמית, שעה שאין הם נוצרים בעיני הדת הנוצרית. לעניין סמכותו שלו בעניין המשמורת, קבע בית-הדין, כי סמכות זו צריך שתיקבע בעיקר על יסוד השתייכותו הדתית של קטין ולאו דווקא בשל דתם של הוריו. מטעם זה סבור היה בית-הדין, כי הסמכות בעניין המשמורת נתונה לו, שכן הקטינים הם, לשיטתו, מוסלמים. מטעמים אלה, נדחו ערעוריה של המשיבה. העתירה לבג"ץ 13. יצוין, כי בעקבות פסק-דינו של בית-הדין השרעי לערעורים, הוגשה על-ידי המשיבה (ביום 21.7.1997) עתירה לבית-משפט זה בשבתו כבג"ץ (בג"ץ 4498/97), ובה נטען, בין היתר, כי ההחלטות שניתנו על-ידי בית-הדין השרעי, הן בעניין תוקף הנישואין; הן בעניין השתייכותם הדתית של הקטינים והן בעניין המשמורת - בטלות, הן מחוסר סמכות והן לגופו של עניין. הרכב שדן בעתירה החליט (ביום 21.8.1997) כי הדיון בעתירת המשיבה יעוכב עד להחלטתי בבקשה שבפניי, לקביעת שיפוט מכוח סימן 55 (רישה) לדבר המלך. הסוגיות שבמחלוקת 14. אין חולק, כי הסכסוך שבין הצדדים הינו מורכב ורב-פנים. אולם, במסגרת הבקשה שבפניי, מתבקשת לכאורה קביעת השיפוט במסגרת שלושה עניינים בלבד. הראשון, מזונות המשיבה. השני, משמורת הקטינים. השלישי, מזונות הקטינים. נדון בסוגיות כסדרן. מזונות המשיבה 15. בית-המשפט לענייני משפחה קבע, כאמור, כי עניין מזונות המשיבה מצוי בסמכותו. כך, שכן בהיות הסכסוך בעניין זה בין המבקש למשיבה בלבד, ובהיותם בני דתות שונות, אין הדבר נופל בגדרי סמכותו הייחודית של בית-הדין השרעי (וראו: המ' 121/55 פרוכטר נ' פרוכטר [1], וכן ע"א 250/83 עומרי נ' זועבי [2]). ערעור (ברשות) על פסק-דין זה, בבית-המשפט המחוזי, נדחה. זוהי גם עמדתה של המשיבה בבקשה שבפניי. לעומת זאת, המבקש טוען בפניי כי מרב הזיקות בתיק זה מובילות לסמכותו של בית-הדין השרעי. אכן, גם אם נקבל טיעון זה ביסודו, ולפיו הזיקות הרלוונטיות הן העומדות ביסוד ההפניה על-פי סימן 55 (רישה) לדבר המלך (ובלי להכריע בעניין זה לגופו), ברי, כי כל שפורט במקרה שבפניי לעניין הזיקות הרלוונטיות אינו מתייחס בעיקרו למשיבה אלא לילדי בני-הזוג. המשיבה אינה חיה עוד בטייבה. נישואיה היו (לפחות במקורם) נישואים אזרחיים ולא דתיים-שרעיים. מוצאה אינו מן הדת המוסלמית או מטייבה. משפחתה אינה מתגוררת שם. אין המשיבה נוהגת על-פי הדת המוסלמית. אף הזיקות לגופן (ככל שהדבר אמור בחינוך הקטינים ובמעורבותם בקהילה בטייבה) שנויות במחלוקת מצד המשיבה, הטוענת כי הזיקה בסוגיה זו הייתה רופפת. מטעם זה נראה, כי ההבדלים בין זיקותיו של המבקש לדין המוסלמי לבין אלה של המשיבה, הם הם התומכים דווקא בהפקדת הסכסוך בסמכותו של בית-המשפט לענייני משפחה. לשיקול זה מצטרפת העובדה, שהתרת הנישואין בין בני-הזוג נקבעה אף היא לבית-המשפט לענייני משפחה, כמו גם תובענה בעניין יחסי הממון בין בני-הזוג וצו-מניעה והרחקה כנגד המבקש ואחיו, ומן הראוי, כי עניינים אלה יידונו בהיעלם אחד. על-כן אני קובע, כי השיפוט בעניין מזונות המשיבה יהיה בפני בית-המשפט לענייני משפחה. משמורת הילדים 16. בסוגיית משמורת הילדים, להבדיל מסוגיית מזונות המשיבה, מצוי בפנינו גם פסק-דינו של בית-הדין השרעי (הן בערכאה ראשונה והן בערעור), ולפיו סמכות הדיון בסוגיה זו היא בידיו והקטינים יישארו במשמורת אביהם. כנגד, עומד פסק-דינו של בית-המשפט לענייני משפחה ולפיו הסמכות בעניין זה מצויה אף היא בידיו, נוכח השונות בהשתייכות הדתית של בני-הזוג. אכן, אין חולק באשר לשונות בהשתייכותם הדתית של בני-הזוג במקרה שבפניי. על-כן, לכאורה, ולאור ההלכה שנפסקה בבג"ץ 304/86 ברק נ' בית-הדין השרעי (להלן - הילכת ברק [3]), בעמ' 750 אין הסוגיה מצויה בגדרי סמכותו של בית-הדין השרעי, שכן אין הצדדים לסכסוך כולם מוסלמים (כפי הנדרש בסימן 52 לדבר המלך), ועל-כן יש לפנות בבקשה מכוח סימן 55 (רישה) לדבר המלך, לשם קביעת הערכאה המוסמכת. אלא מאי? בית-הדין השרעי לערעורים סבר, כי הילכת ברק [3] אינה עומדת על מכונה ויש לייחס משקל מכריע לדתו של הקטין בקביעת הערכאה המוסמכת. על-כן, במקרה שבפנינו, שבו אין ספק (לטענתו) כי הקטינים מוסלמים בדתם, הרי שנוכח עקרון טובת הילד ברי היה, לשיטתו של בית-הדין השרעי לערעורים, כי הסכסוך צריך שיתברר בגדריו. 17. יצוין ראשית, כי אין בידי לקבל את קביעתו של בית-הדין השרעי לערעורים לעניין הילכת ברק [3]. נקבע בה, כי מקום שבו קיימת שונות דתית בין הורי הקטין בסכסוך משמורת, אין עוד סמכות ייחודית לבית-הדין, ואז יש לפנות בבקשה מכוח סימן 55 (רישה) לדבר המלך. כך הוא בדיוק המקרה שבפנינו, ועל-כן נראה כי בדין פנה המבקש אליי בבקשה שבפניי, כאשר אין בידיו של בית-הדין השרעי סמכות ייחודית בסוגיה זו. שנית, ולגופו של עניין, בהחלטה בבקשה שבפניי, נחה דעתי כי השיפוט בסוגיית המשמורת ראוי שיהיה בבית-המשפט לענייני משפחה. אכן, גם אם נקבל את קביעת בית-הדין השרעי באשר למתן דגש לטובת הקטין כמוסלמי, עדיין ברי, כי אמו (המשיבה) אינה מוסלמייה. במצב דברים זה, מן הראוי הוא, כי ערכאה אזרחית היא שתשקול את טובת הילד לגופו של סכסוך, ולא רק על יסוד קביעה א-פריורית בדבר השתייכות דתית של הקטין לדתו של אחד מבני-הזוג (קביעה המצויה לכאורה בספק בהיותה תלויה בערעור בבית-המשפט המחוזי). שיקול נוסף הינו השיקול הבא: עיון במסמכים שבפניי מגלה, כי סכסוך המשמורת אינו מנותק משורה ארוכה של סכסוכים אחרים המתבררים במסגרת בית-המשפט לענייני משפחה. כך, למשל, עוד ב27.10.1996- ניתן לטובת המשיבה וילדיה צו הגנה. הוצא גם צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד הקטינים (1.8.1996). כן הוגשה בינתיים לבית-המשפט לענייני משפחה תובענה על-פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון בין בני זוג (תמ"ש 212585/96). מטעם זה נראה, כי יש טעם ויסוד לצורך בדיון בכל הסכסוכים הרלוונטיים בפני ערכאה אחת, תוך איחוד הדיון וקוהרנטיות בין הדיונים והסעדים השונים. בעניין זה ישנו משקל לעובדה, כי השיפוט בעניין התרת הנישואין של הצדדים לבקשה שבפניי נקבע ממילא בפני בית-המשפט לענייני משפחה. מטעמים אלה אני קובע, כי השיפוט בעניין משמורת הקטינים יהיה בפני בית-המשפט לענייני משפחה. מזונות הקטינים 18. השאלה העיקרית בסוגיית הסמכות לדון במזונות הקטינים היא שאלת השתייכותם הדתית. מטעם זה פסק בית-המשפט לענייני משפחה, בראשונה, כי לשיטתו הקטינים הם מוסלמים. מכאן הייתה גם מסקנתו, כי הסמכות בסוגיית מזונות הקטינים מסורה לבית-הדין השרעי, שכן כל הצדדים לסכסוך (המבקש והקטינים) הם מוסלמים ועל-כן נופל הדבר בגדריו של סימן 52 לדבר המלך. 19. בסוגיה זו מסקנתי היא, כי אין אני נצרך להכריע בשאלת סמכות השיפוט. כך הדבר בשל טעמים מספר: ראשית, עיון בבקשה עצמה שבפניי מגלה, כי לכאורה נתבקשה קביעת השיפוט רק באותם עניינים שבהם החליט בית-המשפט לענייני משפחה שלא כדעת המבקש (הם מזונות המשיבה ומשמורת הקטינים). נראה, כי אין המבקש טוען בפניי או מבקש כי אקבע גם את סמכות השיפוט בסוגיית מזונות הקטינים. שנית, נראה לכאורה כי גם אם הייתי מתבקש להכריע בשאלת מזונות הקטינים, לא הייתה לי על-פי הבקשה סמכות לעשות כן. כך הדבר, שכן המבקש עצמו מניח בקשתו על האדן ולפיו הן המבקש והן ילדיו - מוסלמים המה. משכך הם פני הדברים, שמט לכאורה המבקש את הסמכות שביסוד הבקשה מכוח סימן 55 (רישה) לדבר המלך, שכן אין בפניי לכאורה צדדים לדין שהם "בני עדות דתיות שונות". שלישית, סוגיית השתייכותם הדתית של הקטינים עצמם נתונה בליבון במסגרת הערעור על פסיקתו של בית-המשפט לענייני משפחה, כפי שזו נדונה בבית-המשפט המחוזי. במצב דברים זה, כסבור הייתי, כי דרך המלך תהא להכריע סופית, תחילה, בשאלת השתייכותם הדתית של הקטינים וכך, ממילא, להכריע ולשקול כראוי את שאלת הסמכות לעניין מזונות הקטינים. אכן, בדין השעה בית-המשפט המחוזי את החלטתו בערעור עד לטיפולי בבקשה שבפניי. בה בעת, נראה, כי אין מנוס מלהכריע בעניין השתייכותם הדתית של הקטינים לגופו של עניין (במסגרת הערעור על החלטת בית-המשפט לענייני משפחה להעביר סוגיית מזונות הקטינים לבית-הדין השרעי). 20. על-כן, התוצאה היא כי אני דוחה הבקשה ככל שהיא אמורה בסוגיית מזונות הקטינים. הבקשה לעניין מזונות המשיבה ולמשמורת הקטינים מתקבלת במובן זה, שהדיון בסוגיות אלה יהא בסמכותו של בית-המשפט לענייני משפחה. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.מזונותדתבני זוג