נפילה בגלל חגורת בטיחות ברכב

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נפילה בגלל חגורת בטיחות ברכב: 1. התובענה בתיק זה הינה מכח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה - 1975 (להלן: "החוק"), ובה טוען התובע כי ביום 15.11.92, עת ירד מרכב פרטי שהיה ברשותו, נתקלה רגלו בחגורת הבטיחות, נפל לכביש ונפצע. 2. הנתבעת הכחישה את ארוע התאונה, וטענה כי התובע לא נפצע בתאונת דרכים במובן החוק. בעקבות כך, הוחלט ביום 23.1.95, ע"י כב' השופט מר שאנן בפניו היה קבוע תיק זה, תחילה, לפצל את הדיון כך שתחילה תדון שאלת האחריות ואילו שאלת הנזק לרבות עניין מומחה רפואי תדון לאחר מכן, וכנגזר מההכרעה בשאלת האחריות. פסק דין זה, הינו בשאלת האחריות בלבד. 3. התביעה השמיעה מטעמה שני עדים,והתובע עצמו ומר סעיד שאמי, המתגורר בכפר אבוסנאן, ולא רחוק ממקום בו קרה המאורע, ע"פ גירסת התביעה, ושהנו גם מקום מגורי התובע. עדויות ראשיות הן של התביעה והן של ההגנה הוגשו בתצהירים, וזאת בהתאם לאותה החלטת כב' השופט שאנן מיום .23.1.95 תצהיר העדות של התובע הוגש עוד ביום 19.2.95, ובסעיפים 3, 4, 5, פירט התובע את עובדות האירוע; לגירסתו עצר את הרכב סמוך לביתו בכפר אבו סנאן על הכביש העובר ליד הבית, והשאירו מונע, פתח את דלת הרכב והחל יורד מהרכב, ובמהלך הירידה נתקעה רגלו בחגורת הבטיחות, שהייתה משוחררת ונפל לכביש. בסעיף 4, לתצהיר העדות מסר התובע כי לפי מיטב זכרונו התכוון להביא תיק מתוך הבית ולחזור לרכב. עד התביעה מר שאמי מסר בתצהיר עדות שלו כי עת הלך בדרכו לכוון ביתו, ומשהתקרב לביתו ראה את התובע שרוע על הכביש ליד המכונית ומשהתקרב אליו ראה כי רגלו תקועה בחגורת הבטיחות של הרכב וכי הוא יחד עם אשת התובע ובנו הכניסו אותו לביתו. 4. בחקירתו הנגדית מסר התובע כי עת נפל מהרכב הוא היה לבדו ברכב ואילו אשתו היתה אותה עת בתוך הבית. עוד מסר התובע בחקירתו הנגדית כי לפני שנכנס לרכב הוא היה בבית ולפני כן היה כל הבוקר יחד עם אשתו. התובע לא זכר לאן רצה לנסוע ושיער כי הוא התכוון לנסוע לקופ"ח, אולם לא יכל לזכור אם גם אשתו התכוונה לנוסע עמו לקופ"ח, התובע הוסיף עוד כי לפני שנפל מהרכב בעת ירידתו ממנו כלל לא נסע ברכב, אלא התכוון לנסוע ואז גילה כי הוא שכח את ארנקו ולכן ירד מהרכב על מנת להביאו. בתמליל הקלטת שיחה שהתנהלה בזמנו בין התובע לבין החוקר, עד ההגנה מר אוהד איילון, בעמ' 5, נרשם מפי התובע כי הוא נפל מהאוטו "שחזרנו לבית", ומוסיף כי הוא נפל הרבה פעמים יותר קשה ולא הלך (כנראה לביטוח), לכאורה דבריו אלה של התובע, סותרים את עדותו בבית המשפט כי באותו בוקר כלל לא נסע ברכב, אלא רק התכוון לנסוע, יחד עם זאת איני מייחס חשיבות לסתירה לכאורית זו, משום שהתובע בנשימה אחת דיבר על נפילות קודמות מרכב ואין זה ברור במה התכוון במילה "חזרנו", כאשר מדובר בסגנון דיבור מבולבל,כפי שהוא עולה לכאורה מתמליל שיחתו של התובע, אין כל ודאות כי במילה חזרנו התכוון לחזרה באותו בוקר מנסיעה ברכב. ניתן להצביע על סתירה נוספת בין עדות התובע בבית המשפט לבין מה שהשמיע באוזני החוקר; כזכור בבית המשפט העיד כי הוא היה לבדו ברכב עת נפל ואילו ממה שכתוב בעמוד 7, לתמליל השיחה שלו עם החוקר, עולה כי התכוון לנסוע עם אשתו לקופ"ח והיא ישבה והוא רצה לחמם את הרכב, קטע זה של השיחה לא פוענח במלואו, ומהכתוב אמנם ניתן להסיק את המסקנה שהוא דיבר על כך כי אשתו היתה עמו ברכב ורצו לנסוע לקופ"ח אולם אין ודאות כי אכן התובע התכוון לומר דברים אלה במיוחד כאשר חלק מקטע שיחה זה כלל לא פוענח במיוחד זה שבסוף עמ' 7, לתמליל, שם מדבר התובע מפורשות על כך שאשתו היתה בחוץ ליד הבית יחד עם אדם אחר העוסק בממתקים, ומשמעות הדברים כי אשתו היתה מחוץ לרכב ולא בתוך הרכב. 5. ב"כ הנתבעת הצביע על סתירות אלה, ועל סתירות בין עדות התובע לבין עדות אשתו, אשר העידה מטעם ההגנה והוכרזה כעדה עויינת לאחר שסתרה את אשר מסרה לחוקר מר אוהד איילון, ומבקש לקבוע כי גירסת התובע הינה גירסה שקרית וכי התובע לא נפצע בקשר עם רכב כלשהו. בקשר לעדותו של מר שאמי, טוען ב"כ הנתבעת כי זו עדות מגמתית שניתנה ע"מ לעזור לתובע. 6. נתתי דעתי על הסתירות הנ"ל והסתירות האחרות לרבות אלה שבין עדות התובע לבין עדות אשתו במיוחד זו שניתנה לחוקר, והגעתי למסקנה כי אין בכל אלה כדי להצדיק דחיית גירסת התובע. התובע הינו אדם פשוט, ובלתי מתוחכם, בעדותו בפני עשה עלי רושם חיובי ביותר, נכון שהוא לא היה מסוגל לדייק בפרטים מסויימים בעדותו, פרטים שעד אחר ברמה אינטלקטואלית יותר גבוהה, היה מסוגל לכך, אולם אין בכל אלה להניעני שלא להאמין לתובע. נראה לי כי עדותו של התובע בכל הקשור לנסיבות הארוע הינה עדות מהימנה, עדות זו נתמכה בעדותו של העד שאמי, שהגיע למקום לאחר שהתובע נפל, וראה אותו שוכב על הכביש ליד הרכב, יתכן שעד זה הרחיק לכת כאשר אמר כי מצא את רגלו של התובע תפוסה בחגורה אולם בשים לב לפער הזמנים שבין הארוע לבין העדות ייתכן והעד אמר דברים אלה מתוך כך שהאמין כי התובע נפל כתוצאה מהסתבכות רגלו בחגורה, עד כדי שהוא חשב כי אכן ראה את רגלו של התובע תפוסה בחגורה. תמיכה נוספת בגירסת התובע, ניתן למצוא במה שנכתב ביום המקרה בגליון חדר המיון, מוצג ת/ 1והוא כי התובע נפל מאוטו; דברים אלה נרשמו מפי התובע סמוך מאוד לאירוע ומבלי שהיה לתובע זמן לחשוב ולהמציא את סיפור הנפילה מהרכב. אין במה שנכתב ע"י סוכן הביטוח ב"הודעה ותביעה על תאונת דרכים" מפי התובע כאילו הנפילה ארעה כאשר הוא הגיע לחצר הבית, כדי לערער מהימנות התובע, לא ברור במה הגיע ומהיכן, כאמור, איני מצפה מעד ברמתו של התובע לדייק בדבריו מה עוד וסוכן הביטוח הוא אשר רשם את הדברים שכנראה נמסרו ע"י התובע בשפה הערבית ותורגמו ע"י הרושם לשפה העברית. 7. מטבע הדברים הנתבעת לא הביאה ראיות בדבר נסיבות אחרות מאלה שנטענו ע"י התובע, אלא ניסתה באמצעות תמליל השיחה של התובע עם החוקר, ובעזרת עדות אשתו של התובע לרבות דברים שמסרה לחוקר להראות כי גירסת התובע אינה אמינה. כאמור הגעתי לכלל דיעה כי יש לקבל את גירסת התובע, על כן ועל סמך עדות זו אני קובע כי התובע ירד ביום 15.11.97, מביתו על מנת לנסוע ברכב השייך למי מבני משפחתו ולאחר שעלה לרכב והתניעו נזכר כי הוא שכח את ארנקו בבית, ולכן רצה לחזור ולהביא את הארנק, אולם תוך כדי ירידה מהרכב הסתבכה רגלו בחגורת הבטיחות ונפל לכביש, וכתוצאה מכך נגרמו פגיעות גופניות. 8. קביעת התשתית העובדתית, עדיין אין בה כשלעצמה כדי להכריע במחלוקת שבין הצדדים בעניין החבות של הנתבעת, לפצות את התובע על נזקיו הגופניים, והשאלה הנדרשת להכרעה הינה האם פגיעותיו הגופניות של התובע, שנגרמו כתוצאה מכך שהוא נפל ובנסיבות שנקבעו לעיל מהוות תאונת דרכים ע"פ החוק אם לאו. 9. ע"פ פסק הדין בעניין עוזר ע.א. 8061/95 פד"י כרך נ' עמוד 532, נקבע ע"י כב' הנשיא ברק בפסקה 22בפסק הדין (עמ' 557) כי: "על השופט לבחון את קיומם של ששת המרכיבים הבאים, של ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים: .1 מאורע .2 נזק גוף .3 עקב .4 שימוש .5 ברכב מנועי .6 למטרות תחבורה. הנטל בשלב זה מוטל על הטוען לקיומה של תאונת דרכים, אם אחד מהמרכיבים הללו אינו מתקיים, ואין נפקא מינה מהו המרכיב שלא מתקיים- משמע שהמקרה אינו נופל בגדר ההגדרה הבסיסית". אין עוררין כי חמשת המרכיבים הראשונים של ההגדרה הבסיסית של המונח "תאונת דרכים", מתקיימים במקרה העומד להכרעה בתיק זה, הבעיתיות הינה בעניין המרכיב השישי, שהינו המטרה התחבורתית; אילו התובע נפל מהרכב תוך כדי ירידה מהרכב שנעשתה בסיום הנסיעה, אין ספק כי יש לראות בירידה זו שימוש ברכב למטרות תחבורה, אולם כאמור במקרה הנדון כאן, הירידה נעשתה על מנת שהתובע ישוב הביתה ויביא את ארנקו שנשאר בבית. 10. ברע"א 8548/96, פדידה יחיאל נ. סהר חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם), נקבע כי הדרישה על פי ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים, ל-"שימוש ברכב", והדרישה כי השימוש נעשה למטרות תחבורה, הן שתי דרישות נפרדות ומצטברות כן נקבע כי אמנם כל ירידה ועליה לרכב מקיימת את הדרישה של "שימוש ברכב" אולם אין היא בהכרח מקיימת את הדרישה של "מטרות תחבורה". ועל בית המשפט לבחון בכל מקרה ומקרה מהי המטרה שעמדה מאחורי הירידה או העליה לרכב. בית המשפט העליון בפסק הדין בעניין פדידה הנ"ל, היה ער לקושי, להתחכות כל פעם, אחרי המטרה של העליה או הירידה מהרכב, עוד קבע כי פירוש המונח "מטרות תחבורה" באופן מרחיק, כך שיכלול, פעולות פריפריאליות הקשורות לכלי הרכב, ואשר אינן קשורות לשימוש ברכב למטרות תחבורה, כגון: עליה וירידה, תעמוד בסתירה שביסוד תיקון מס' 8לחוק, ותביא להחזרת המבחן היעודי בדלת האחורית. 11. מן הכלל אל המקרה הספציפי שבפני, עובדתית קבעתי ע"פ גירסת התובע עצמו כי התובע נפל מהרכב תוך כדי ירידה, שלא בסיום נסיעה, אלא במטרה להביא ארנק אותו שכח בבית, אם כך הרי שהמטרה של הירידה מהרכב לא היתה ל"מטרות תחבורה" על כן המאורע שגרם לפציעתו של התובע אינה תאונת דרכים במובן החוק, ומשכך אין הנתבעת חבה בפיצויי התובעת על נזקי הגוף שנגרמו לו כתוצאה מהמאורע הנדון בתביעה. התוצאה הינה כי יש לדחות את תביעת התובע, אולם על אף דחיית התביעה, ולאור העובדה כי התביעה נדחתה מנימוקים משפטיים, ומאחר והמצב המשפטי לא היה ברור דיו, עד למתן פסק דינו של בית המשפט העליון בתיק רע"א 8546/96, הנ"ל. פסק דין שניתן רק ביום 26.8.97, והרבה זמן אחרי הגשת התביעה, איני משית על התובע הוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו.נפילהחגורת בטיחותנפילה ברחוב / שטח ציבוריתאונות נפילהרכבמשפט תעבורה