פיצוי על פינוי דייר מוגן | עו"ד רונן פרידמן

##(1) סוגים של עילות פינוי דייר מוגן:## באורח כללי, ניתן להתבונן על סעיף 131 לחוק הגנת הדייר כקובע שני סוגים של עילות פינוי, כל אחד מזווית הסתכלות משלו. את הסוג הראשון ניתן להגדיר כעילות הפרה על ידי הדייר – הפסקת תשלום, אי קיום תנאי מתנאי השכירות, גרימת נזק בזדון למושכר, שימוש בו למטרה לא חוקית, הטרדת השכנים או הרגזתם והשכרת המושכר על-ידי הדייר בתנאים מסויימים. כך ביחס לתת סעיפים (1) עד (6). הסוג השני, מתמקד לא בדייר, אלא בבעל הבית. תת סעיפים 131(7), (10) ו-(11) מתארים מצב בו הדירה דרושה לבעל הבית לצרכים שונים; ותת סעיפים 131(8) ו-(9) מתייחסים למצב בו בעל הבית איננו הפרט. בתוך כך, תת-סעיף (8) עוסק במצב בו בעל הבית הוא המדינה או רשות מקומית, והמושכר נדרש לצורך ציבורי חיוני; ותת-סעיף (9) מתייחס למצב בו בעל הבית הוא גוף ציבורי שאושר על ידי שר המשפטים, כאשר המושכר מיועד להשכרה למעוטי אמצעים. ##(2) פינוי דייר מוגן עקב אי תשלום דמי שכירות:## עילת פינוי מכח סעיף 131(1) לחוק הגנת הדייר, אינה מותנית בהעמדת דיור חלוף לדייר המוגן. במקרה של פינוי דייר מוגן עקב הפרת התחייבותו החוזית לשלם דמי שכירות, נוטים בתי המשפט לפסוק לכל היותר פיצוי במסגרת סמכותם ליתן סעד מן הצדק, ועקרונות לקביעת גובה הפיצוי במקרה כזה, המבוססים על דמי המפתח, נדונו בפסיקה עליה אעמוד להלן. אולם, פינוי מכח עילת הפינוי הקבועה בסעיף 131(10) לחוק, מותנית בהעמדת דיור חלוף לדייר המוגן, ולפיכך פיצוי במקרה של תביעת פינוי על פי עילה זו, מבוסס על עקרון דיור חלוף. על פי לשונו הברורה של סעיף 133(א) לא יינתן צו פינוי אלא לאחר שהובטח לדייר דיור חלוף במועד הפינוי, ובהתאם לס"ק (ב) בית המשפט רשאי לקבוע כי דיור החלוף יהיה בהמצאת דירה אחרת או בתשלום פיצויים. הלכה היא, כי דייר מוגן אינו מצוי בסכנת פינוי אלא אם כן הימנעותו מתשלום דמי שכירות מגיעה כדי ניתוק של המשכיות והופכת לעניין של קבע. בכל מקרה, אי תשלום אינו מהווה עילת פינוי, כאשר בעל הבית מסרב לקבל לידיו את דמי השכירות ולא מוטלת על הדייר חובה לשלם דמי השכירות, עד שיגלה בעל הבית את דעתו כי הוא חוזר בו מסירובו. (ראה, רע"א 6655/96,חן נ' אתדג'י). ##(3) פינוי דייר מוגן - פסיקה:## כידוע, אף כאשר מוכחת עילת פינוי על פי סעיפים 131(1) ו- (2) לחוק, בית המשפט אינו מחויב ליתן סעד של פינוי, אם מצא כי לא היה זה צודק ליתן סעד של פינוי (סעיף 132(א) לחוק). ראו לעניין זה את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א (ים) 3437/09 מודרן בילדינגס הולדינגס נ' יהודה לנקרי (14.1.10), באותו מקרה, למרות שהיתה עילת פינוי, בשל ביצוע הרחבת דירה מהותית ללא רשות המשכיר , נדחתה תביעת הפינוי, והדיירים חויבו לשלם פיצויי הפרה בסך 50,000 ₪ . כך נכתב שם: "האכסניה הסטאטוטורית לסעד מן הצדק הינה סעיף 132(א) ל חוק הגנת הדייר, הקובע לאמור: על אף קיומה של עילת פינוי רשאי בית המשפט לסרב לתת פסק-דין של פינוי אם שוכנע שבנסיבות העניין לא יהיה זה צודק לתיתו. בפסיקה העניפה בסוגיה דנן נמנו גורמים שונים, שאותם מביאים בחשבון, בבירור השאלה אם יש להעניק לדייר סעד מן הצדק, וביניהם: (א) טיב המושכר; (ב) מהות ההפרה; (ג) התנהגותו של הדייר; (ד) התנהגותו של המשכיר; (ה) גודל הדירה; (ו) גודל הכנסתו של הדייר. אופן שיקלולם העקרוני של גורמים אלו בואר על-ידי כב' הנשיא זוסמן בע"א 255/57 בוקי ואח' נ' דיאמנד, פ"ד י"ג 1009, 1020: השופט חייב ליתן דעתו על כל הנסיבות של שני הצדדים, ועליו להימנע ממתן צו-פינוי, אם שוכנע, כי הפינוי הוא סנקציה חמורה מדי - אינה צודקת-להפרה שקרתה. גם בפסיקה מאוחרת יותר הוזכר המבחן העקרוני של איזון הנזק שנגרם למשכיר עקב הפרת תנאי השכירות, מול הנזק שייגרם לדייר אם יפונה – ראו: ע"א 631/78 בנין סירא בע"מ נ' נכסי ע.ל.י.ם בע"מ ואח' פ"ד ל"ד(2) 163, 164. ברוח זו נפסק בע"א 419/79 מרכוס נ' המר ואח', פ"ד ל"ז (2) 337, 352: סעד מן הצדק יינתן, אם וכאשר בית המשפט שוכנע – ולא די בפחות מכך – שתוצאות הפינוי עולות בצורה ממשית בחומרתן על חומרת מידת ההפרה. ##(4) פינוי דייר מוגן - חוק יסוד כבוד האדם וחירותו:## בפסיקה מהעת האחרונה הובעה העמדה, כי נוכח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר חיזק את מעמדה של זכות הקניין והפכה לזכות חוקתית, יש לצמצם, על ידי פרשנות נאותה, את הזכויות שהוקנו לדיירים למען בעל הבית אשר הנאתו מנכסיו המושכרים צומצמה עקב חוק הגנת הדייר. ראו: ע"א 4100/97 רינדר נ' ויזלטיר, פ"ד נב(4) 580, 589, 606; רע"א 6842/96 שוס נ' קלמן, פ"ד נב(2) 625, 635; רע"א 5727/04 בן עמי נ' ברסלב;, רע"א 9360/06 וינבך נ' האוניברסיטה העברית בירושלים. אלא שעמדה זו לא באה לקרוא תגר על סמכותו של בית המשפט להעניק סעד מן הצדק במקרה שבו פינויו של הדייר מן המושכר יהווה סנקציה לא מידתית שאינה צודקת. הסמכות להעניק סעד מן הצדק בעינה עומדת ונראה, כי האכסניה ההולמת להתחשבות בהעלאת קרנה של זכות הקניין הנה התנאים שיקבעו להענקת הסעד... המדובר במושכר שהוא דירת מגורים. כפי שציין בית משפט קמא, המגמה בפסיקה היא להעניק סעד מן הצדק במקרים אלו. ראו: ע"א 172/73 פטיגרו נ' ברכר, פ"ד כ"ח (1) 43, 46; ע"א 87/83 ארי"צ נ' ביירלס, פ"ד ל"ח (2) 158, 162; פס"ד מרכוס הנ"ל, בעמ' 347; ע"א 439/73 רמת חולון בע"מ ואח' נ' בנימיני, פ"ד כ"ח (2) 549. " ##(5) להלן פסק דין בנושא פיצוי על פינוי דייר מוגן:## כללי בפני תביעה לפיצוי כספי, בסך 246,811 ₪, ולאחר שניתן נגד התובע פסק-דין לפינוי נכס שבבעלות הנתבעת. התובע, היה דייר מוגן ומי שהחזיק ופונה מנכסים הממוקמים בחלקות 75 ו-78 בגוש 7045 ביפו, חלקם על-פי חוזי שכירות מוגנים משנות ה-70. הנתבעת, הינה הבעלים הרשום של החלקות הנ"ל, ומיוצגת ע"י מנהל מקרקעי ישראל, באמצעות עמידר החברה הלאומית לשיכון בע"מ. בתביעה דנן עתר התובע לפיצוי בגין פינויו, השקעותיו והדרדרות מצבו הנפשי העולים לטענתו ליום הגשת התביעה לסך של 246,811 ₪. המחלוקת בין הצדדים משתרעת למשך שנים, והסתכמה בפסק דינו של כב' השופט ע.דוויק בת.א שלום ת"א 26976/91 (להלן: "פס"ד") שמתאר בפירוט את גדרי המחלוקת שבין הצדדים והשתלשלות העניינים. איני רואה מקום לחזור על האמור בפס"ד, ולמעט התוצאה לפיה ניתן פסק-דין של פינוי כנגד הנתבע, התובע כאן, המורה לו לפנות חלק מחלקה 75 בגוש 7045 (ע"פ תשריט שצורף לפס"ד - החלק האדום), וכן פס"ד של סילוק יד כנגד חלק נוסף בחלקה 75 גוש 7045 (החלק הצהוב), וכן חלק בחלקה 78 בגוש 7045 (החלק הורוד). כן נקבע כי הנתבע, התובע כאן, ישלם דמי שימוש ראויים, ומחודש מרץ 92 ועד מועד הפינוי בפועל. התובע הגיש ערעור על פס"ד (ע.א 2075/00) שנדחה בהמלצת בית-המשפט, ובהסכמת הצדדים. טענות הצדדים לטענת התובע, חויב בפס"ד לשלם לנתבעת דמי שימוש ראויים כאמור ובניכוי סכומים ששילם לנתבעת בעבר, הנכס פונה ב-11/05 ובתאום עם הנתבעת. לטענתו, זכאי לפיצוי בגין התנהגותה של הנתבעת שישבה ב"חיבוק ידיים" ולא פעלה נגדו במשך 30 שנה, דבר אשר היה בו גילוי דעת מצידה כי מסכימה להחזקת הנכס בידיו ולשימוש בו למגורים ולמקור פרנסה גם יחד. לטענתו, היה בר-רשות בנכס לתקופת זמן בלתי מוגבלת ותוך ידיעה והסכמה של הנתבעת כבעלת הנכס, הוא שמר על הנכס, תחזק, שיפר, השביח אותו וכן השתמש בו כמקום מגורים וכמקור פרנסתו, ומשבוטלה הרשות מחייב הדין והצדק כי יפוצה בגין שווי זכויות דמי המפתח לגבי חלק מן המקרקעין, וכן על הוצאותיו והשקעותיו, וכן על אובדן ביתו ועסקו. כן זכאי לטענתו לפיצוי בעבור הדרדרות מצבו הנפשי עקב הליך הפינוי. לגישת התובע אין מניעה לתביעת פיצוי זו וחרף פסק הפינוי שניתן, והדבר בבחינת פרקטיקה מקובלת. מנגד טוענת הנתבעת כי דין התביעה להדחות, מטעמים של מעשה בית-דין, השתק עילה, מניעות וסופיות הדיון הקשורים לפסק-דין שניתן בין הצדדים. כן נטען להתיישנות ושיהוי. לגופו, לטענתה, עשה התובע בנכסים כבשלו, הרס, פלש, שינה ייעוד חלק מהנכס ממגורים למסחרי, שיכן דיירי משנה ואף נמנע מתשלום דמי שכירות מוגנים, כאשר במהלך השנים הגישה נגדו מספר תביעות (ת.א 21270/78, 4273/81, 9856/90), ובשנת 91 הגישה הנתבעת תביעת פינוי (ת.א 26976/91), בה ניתן כאמור פס"ד, ובית-משפט הורה על פינוי התובע מהשטח וחייב את התובע בדמי שימוש ראויים שלא שולמו, ונפתח נגדו תיק הוצאה לפועל. נטען שעל-פי קביעות פסק-הדין ולגופו, אין התובע זכאי לסעד הכספי הנתבע. דיון העידו בפני התובע בעצמו, ומר ישראלי - רכז נכסים בדמי מפתח מטעם הנתבעת. בהסכמה, ובכפוף לטענות, לא נחקר השמאי מטעם התובע. לאחר שעיינתי בחומר שבתיק ושמיעת הצדדים, אני מחליט לדחות את התביעה ולהלן נימוקי: הגם שנוטה אני לדעה שפסק-דין במסגרת הליך הפינוי, על קביעותיו הברורות, ממצה ומסיים גם המחלוקת נשוא הדיון כאן, וכן מכוח עיקרון סופיות הדיון, דין התביעה להדחות, אדרש לטענות ובהתחשב בקביעות פסק-הדין, וטענות נוספות כאן. כאמור, ניתן כנגד התובע פס"ד של פינוי בגין חלק מחלקה 75 בגוש 7045 (החלק האדום) וכן פס"ד של סילוק יד כנגד חלק נוסף בחלקה 75 גוש 7045 (החלק הצהוב), וכן חלק מחלקה 78 בגוש 7045 (החלק הורוד). תנאי בל יעבור לתשלום פיצוי למחזיק בגין פינויו מהמקרקעין, הוא כי חזקתו בהם, הינה בזכות וברשות אם כבעל רישיון מפורש ואם בגין היותו בר רשות מכוח שנים (רשות גרידא). בפס"ד נקבע כי התובע הפר את תנאי השכירות המוגנת (בחלק האדום) ובחלקים האחרים (הצהוב והורוד) נקבע כי אינו מחזיק בהם כדין (ס' 4 ו-5 לפס"ד). התובע אינו זכאי לפיצוי בגין החלקים בהם נקבע במפורש בפס"ד כי פלש אליהם, שכן ברי שאינו בעל רישיון מפורש, ו/או בעל רשות גרידא. בענייננו, התובע לא הוכיח, כי רכש מעמד של בר רשות באותם חלקים אליהם פלש, ועל כן אין הוא זכאי לפיצוי כלשהו בגין פינויו. התובע טוען כי הינו בר רשות מכללא, ניהל במקום משך כ-30 שנה מוסך להתקנת מצברים, מבלי שנדרש אי פעם ע"י הנתבעת לחדול מלעשות כן. לטענתו, על בית-המשפט להביא בחשבון את שתיקתה של הנתבעת, וטובת ההנאה שצמחה לה מהחזקת התובע בנכס. לשיטת התובע, הנתבעת ידעה על החזקתו בנכס ולמעשה נהנתה משירותי שמירה, ומהשבחת הנכס. על מנת שתיווצר רשות מכללא יש צורך בידיעת הבעלים על הפלישה ושתיקתו משך שנים רבות. וכך סוכמו הדברים במאמרה של פרופ' זלצמן "רישיון במקרקעין", הפרקליט מ"ב (תשנ"ה) עמ' 24: "בגדר המושג רשות מכללא נכללים כל אותם מצבים שבהם החזקה או השימוש של פלוני בנכס אינם מעוגנים בהסכמה מפורשת שנתן בעל המקרקעין, אלא בהסכמה הנלמדת ממחדלו של בעל המקרקעין לפעול לסילוקו של פלוני מהנכס... ההסכמה הנלמדת ממשך הזמן שחלף ומהתנהגותו הפאסיבית של בעל המקרקעין בנסיבות המקרה המעידה שהשלים עם נוכחותו של פלוני בנכס או עם השימוש שהוא עושה בנכס. ההסכמה הנלמדת משתיקתו של בעל המקרקעין מטהרת את החזקה או השימוש מיסוד אי החוקיות שדבק בו והופכת את מעשה העוולה למעשה ברשות" נ. זלצמן, שם, עמ' 57-56; וראו גם ע"א 463/79 ג' בראון נ' גבראון, פ"ד ל"ו(4) 403. ברם, על מנת שתשתכלל טענת השתק ומניעות, על התובע, הנטל להראות כי שתיקתה של הנתבעת מצביעה על וויתור על זכות, וכן על הרעת מצבו של התובע אשר הסתמך בתום לב על המצג שיצרה הנתבעת. ע"א 7217/02 רבי נגד הלוי, פד"י נ"ח (5) 529. בענייננו, התובע לא הוכיח קיומם של התנאים לביסוס טענת השתק ומניעות. לא ראיתי שהנתבעת הייתה פאסיבית להפרות ולפלישה, וכאשר מנגד התובע פועל בתום לב, כך שנוצר ויתור על זכות ששינה מצבו לרעה. בפס"ד שניתן צוין כי הנתבע, התובע כאן, עושה ככל הנראה שימוש בנכסים נשוא המחלוקת לתכלית עסקית במשך שנים רבות וככל הנראה התובעת, הנתבעת כאן, לא מנעה זאת ממנו ולא מחתה, וכן, בשלב מסוים החלו הצדדים לבוא בדברים בקשר לאפשרות של הסדר משפטי ביניהם ביחס לשימושים שעושה הנתבע בנכס הנ"ל, עוד נקבע כי הסכם כלשהו בין הצדדים לא השתכלל לבסוף (עמ' 9 בס' ד' לפס"ד). מקובלת עלי טענת התובע, ואף צוין בפס"ד, כי מחד, הנתבעת ידעה על חזקתו בנכס, אך כאמור התנהל מו"מ שלא השתכלל לכדי הסכם. אני סבור כי חלוף הזמן בנסיבות דנן, אין בו ללמד על הסכמה מצד הנתבעת לפלישת התובע לנכס. יודגש כי צוין במפורש בפס"ד "העובדה שהתובעת דרשה ואף קיבלה מהנתבע דמי שימוש ראויים, אינה יוצרת, איפוא, כל הסכם שהוא בין הצדדים והנתבע אינו יכול, לדעתי, להסתמך על דרישה זו כראיה לקיום הסכמה כלשהי מצידה של התובעת.." (עמ' 7 פסקה 5 ב'). והדברים יפים, לטעמי, הן לעניין הפינוי, והן לשאלת הזכאות לפיצוי. התובע כאמור לא הוכיח רשות מכללא לשהייתו והחזקתו בנכס. לא שוכנעתי מהחומר שבתיק לגבי קיום הרשאה מפורשת ו/או מכללא מצד הנתבעת לשימוש בנכס, ובאופן שנעשה. כן לא ראיתי שמתקיימים כאן שיקולי צדק, המחייבים פסיקת פיצוי. ראה : ע"א 618/05 גדליהו דיאמנשטיין נ' מחלקת עבודות ציבוריות-מדינת ישראל. רע"א 1156/02 חיר נ' לידאי פ"ד נז (3) 949, 956. פיצוי בגין דיירות מוגנת התובע טוען לפיצוי בגין פינויו מהחלק בו היה דייר מוגן(בחלק האדום ע"פ התשריט). הזכויות כדייר מוגן הועברו לתובע מ"דייר יוצא" בעקבותיה חתם הנתבע על הסכם שכירות למגורים עם הנתבעת, בהמשך, ועפ"י המתואר בפס"ד שכר התובע חלקים נוספים של המבנה כאשר לא ניתן לקבוע את מיקומם המדויק (ס' 3). התובע, וכפי שנקבע בפס"ד הרס חלק מן הקירות ונוצר חלל אחד שחובר ליתרת החלק הצהוב ונפתח לחצר, השטח הורוד, וכאשר אין בידי התובע כל הסכם ספציפי לפיו קנה זכויות בחלק הורוד. בית המשפט קבע באופן חד משמעי בס' 4 לפס"ד "אין ולא יכול להיות שום ספק שהנתבע הפר את תנאי השכירות המוגנת נשוא נ/1 וזאת בשניים..", ובהמשך נפסק כי התובע כאן "הפר הפרה מוחלטת, בוטה וחמורה את הסכם השכירות המוגנת, הפרה המזכה את המשכיר, הנתבעת כאן, בזכות לבטל את הסכם השכירות ולפנות את הדייר המוגן". התובע הפר את תנאי השכירות כאמור הפרה חמורה המקימה עילת פינוי על פי ס' 131 (2) ו/או (3) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב - 1972, וכן על פי ס' 5 להסכם שבין הצדדים וס' 10 הקובע כי הפרת תנאי או התחייבות הכלולים בהסכם השכירות יגררו ביטול ההסכם ולמשכיר שמורה הזכות לתבוע פינוי מיידי של המושכר. חרף העובדה כי מדובר בדייר מוגן, אני סבור כי אין מקום לפיצוי, שעה שהתובע הפר בצורה בוטה את תנאי השכירות והחוק. פיצוי בגין השבחת הנכס התובע מציין כי שהה בנכס מזה 30 שנה, תחזק, שיפר והשביח אותו, שמר עליו והשתמש בו כמקום מגוריו וכמקור פרנסתו, אך התובע אינו מפרט באופן מספק מה היו השקעותיו בנכס, כיצד השביח את הנכס ומתי, ולא הובאו ראיות לעניין היקף ההשקעות ובזמן אמת. התובע מודה בחקירתו כי ברשותו "נכס אחד ויש לי אחד בפלישה שאני אמור להגיע להסדר עם עמידר על זה" (עמ' 11 לפרוטוקול), כשנשאל לעניין הפלישה טען כי יש בידיו מסמכים שנתנו לו לשפץ ויש לו אישור, אך בפועל לא הוצג כל מסמך בנדון. התובע אמנם צרף חוות דעת שמאי מטעמו הקובעת אומדן פיצויי פינוי דייר מוגן ובגין החלקים הפלושים, מעיון בחוו"ד עולה כי מבחינה בין שווי הזכויות כדייר מוגן, ושווי מחוברים בחלק אשר אינו מוחזק בדיירות מוגנת תוך הבחנה בין דירת המגורים/ הגראז' + המחסן, ובסה"כ כ-43,000 $, הגם שהאמור לעניין זה בשומת התובע לא נסתר, מבחינת שווי זכויות ו/או שווי מחוברים, עדיין אין בכך להביא לחיוב המבוקש כאן. כב' השו' דוויק קבע בפס"ד בפסקה 8, עמ' 14, 15 בשורות 7, 8, כי בחיוב דמי השימוש רטרואקטיבי מ-3/92 שעה שפסה"ד ניתן ב-1/2000, שקלל גם נזקים והפסדים שיגרמו לתובע עקב הפסיקה לפינוי, משמע נלקחו בחשבון כל אותם טענות אפשריות לנזק, מסוג הנטען בפני, ומתוך הליכה לקראת הנתבע, עת נפסק סכום דמי השימוש הראויים. כן נדחתה בהמשך, עמ' 15 לפסה"ד בשורות 27, 28, הטענה כי התובע שמר על רכוש הנתבעת, אלא השתמש בו והפיק ממנו פירות. משכך, גם אם השקיע התובע בהכשרת המקום למגורים ולעסק, הרי עשה זאת משיקוליו ולצרכיו. התובע, בחר לפעול כפי שפעל, ובכך נטל על עצמו את הסיכון בהשקעת הכספים ומשאבים, ובמקרקעין לא שלו. ואין להתעלם מן העובדה, כי לאורך השנים נהנה התובע מהפירות שהנכס הניב. זאת ועוד, לא ניתן להתעלם מהקביעה בפס"ד בעמ' 6 בה נקבע במפורש: "עוד אציין כי טענת ב"כ הנתבע בסיכומיו כאילו המדובר הוא ב"שינויים" שנועדו להשביח את הנכס אין בה ולא כלום. אין מדובר בשינויים אלא בהריסת המושכר לחלוטין. אין דייר רשאי לבצע במושכר כל שינוי שהוא, אפילו היה מדובר בהשבחה גרידא, ללא הסכמת הבעלים, קל וחומר כשנדרשת לכך הסכמה מפורשת ובכתב ובמיוחד כשמדובר לא בשינוי אלא בהריסה של ממש." עינינו הרואות, כי נושא ההשבחה והשינויים שבוצעו בנכס, נדונו בפס"ד וזכו להתייחסות השוללת טענות להפסדים מסוג זה. פיצוי בגין הידרדרות מצבו הנפשי לטענת התובע, בעקבות פינויו מן הנכס מצא עצמו במצב נפשי קשה שחל כתוצאה מפינויו ממקום מגוריו וממקור פרנסתו היחיד וכי הסיכוי לשיקום ומציאת מקור פרנסה קלוש. התובע בחקירתו מציין כי "לא עושה כלום, מעשן סיגריות כל היום, בדיכאון..." (עמ' 10 לפרוטוקול), וכי הינו בעל נכות, התובע בחקירתו מודה כי הנכות החלה לפני חמש שנים וכשנשאל אם זה התחיל לפני שעזב את העסק, השיב "משהו כזה, לא זוכר בדיוק תאריך" (עמ' 10 לפרוטוקול). בדיון הגיש ב"כ הנתבעת מסמך, הנושא תאריך 22.5.00 והמאבחן את מצבו הרפואי של התובע, וכפי שצוין באותו מסמך "מוכר לנו מביקורת קודמת בדצמבר לפני שנה עקב האבחנות הרשומות מטה". נראה כי, המחלות אותן מנסה התובע לייחס לפינויו מהנכס החלו עוד לפני שניתן כנגדו פס"ד ביום 20.1.00 שכאמור בפועל הפינוי הושלם ב 11/05. התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו, ולא ראיתי כי הוכח קשר סיבתי מספק, המזכה בפיצוי ולעניין מצבו הרפואי ועקב פינויו מהנכס, ובעקבות התביעה ופסה"ד שניתן בעניין על קביעותיו. יתר על כן, עוגמת הנפש שנגרמה עקב הפינוי, אינה בשל הנתבעת, אלא בשל התנהגות התובע. לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעת, הוצאות דיון בעניין בסך 12,000 ₪, צמוד ונשוא ריבית כחוק, מהיום ועד ליום התשלום בפועל.פיצוייםמקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)פינוי דייר מוגןפינויפינוי דירה