שחרור חשוד ברצח

סעיף 34 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב- 1982קובע, כי על אף האמור בסעיף 33לאותו חוק, עצור בשל עבירה שדינה מיתה או שדינה מאסר עולם ועונש זה בלבד, לא ישוחרר בערובה. על-פי סעיף 38 לחוק, כך מוסיף ב"כ המדינה וטוען, זכות הערעור נתונה אך ורק בבקשה בענין שחרור בערובה או בבקשה לעיון חוזר. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שחרור חשוד ברצח: המדינה מייחסת לעורר חשד בביצוע עבירת רצח, שנעלם מביתו ביום .8.12.80בית-משפט השלום בירושלים הורה בשעתו לעצור את העורר ל- 15יום ושב והורה לעצור אותו ל- 15יום נוספים. ביום 1.2.84חתם ראש מדור תביעות של המשטרה בירושלים על בקשה להארכת מעצר נוספת והפעם לפי סעיף 17(ג) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט- 1969להלן: הפקודה [7]. בבקשתו מייחס ראש המדור למשיב - העורר דנן - חשד בביצוע עבירת רצח של דוד חיו שאוזכר, ומוסיף וטוען כי במהלך חקירתו וחקירת חשודים נוספים התברר כי המשיב-העורר קשור בביצוע של עבירות נוספות כגון: נסיון לרצח של אורי ביאזי; יחזקאל אסלן; סחר בסמים מסוכנים וכו' (המילה וכו' מופיעה כך במקור). עוד באותו יום אישר היועץ המשפטי לממשלה בחתימת ידו, את דבר הסכמתו לבקשה, ובלשונו: "אני מסכים לבקשה ומבקש לעצור את המשיב ל- 15יום נוספים". מעצרו הקודם של העורר עמד להסתיים ביום 5.2.84ודבר הסכמת היועץ המשפטי לממשלה ניתנה כאמור עוד ביום .1.2.84 בית-משפט השלום בירושלים דן בבקשתה זו של המדינה ביום .5.2.84כבר בראשית הישיבה הודיע פקד אבי כהן כי בקשה זו, אף שנטען בה כפי שצוטט לעיל, מתייחסת אך ורק לחשד בביצוע עבירת רצח של דוד חיו. בית-המשפט דן בבקשה, עיין בחומר החסוי שהוצג בפניו ובסופו של דיון הורה לעצור את המשיב ל- 10ימים נוספים. מכאן הערר שבפני. בפתח הדיון העלה ב"כ המדינה טענה מקדמית לפיה בית-משפט זה אינו מוסמך לדון בערר. המדינה מייחסת לעורר חשד בביצוע עבירת רצח. סעיף 34 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב- 1982(להלן: "החוק") [6] קובע, כי על אף האמור בסעיף 33לאותו חוק, עצור בשל עבירה שדינה מיתה או שדינה מאסר עולם ועונש זה בלבד, לא ישוחרר בערובה. על-פי סעיף 38לחוק, כך מוסיף ב"כ המדינה וטוען, זכות הערעור נתונה אך ורק בבקשה בענין שחרור בערובה או בבקשה לעיון חוזר. הואיל ובמקרה דנן לא יתכן שחרור בערובה, אין כל זכות להגיש ערר, והסעד שיש לו לעורר הינו אך ורק במסגרת של בית-הדין הגבוה לצדק. כאסמכתא לטענתו זו מצטט הפרקליט המלומד מתוך ב"ש 219/79 מיכאל לוי (אסלן) נ' מדינת ישראל [1], בעמ' 254וכן בג"צ 732/80 אדרי וברנס נ' משטרת ישראל ואח’, בעמ' 501[2]. הסניגור המלומד משיב ואומר לו, כי אכן כך היו פני הדברים בשעה שניתנו אותם שני פסקי-דין שצוטטו לעיל. אלא שמאז, ובעקבות אותם פסקי דין, החוק תוקן ועתה המצב המשפטי שונה. דין הטענה המקדמית של ב"כ המדינה להידחות. אכן כזה היה המצב המשפטי בשעה שניתנו אותם פסקי-דין שצוטטו על-ידי הפרקליט המלומד. אותה עת חייב אותנו סעיף 34(מספר ישן) לחוק שקבע לאמור: " .34העצור ותובע רשאים לערור על החלטה בבקשה בענין שחרור בערובה או בבקשה לעיון חוזר, לפני בית משפט שלערעור שידון בערר בשופט אחד...". על-פי הוראות החוק בנוסחו זה קבע כב' השופט י' כהן (כתוארו דאז) בתיק ב"ש 219/79 שאוזכר [1], כי הזכות לערור אינה קיימת במקרה בו לא היה כלל מקום לבקשה לשחרור בערובה, והדרך היחידה לתקוף החלטת מעצר למי שהוא חשוד בביצוע עבירת רצח, היא על-ידי עתירה לבית-המשפט הגבוה לצדק. כב' השופט הוסיף ואמר, כי המצב המשפטי הזה אינו משביע רצון ומן הראוי שהמחוקק יתן את דעתו על כך ויסדיר את ענין זכות הערר גם במקרים שבהם לא ניתן לשחרר חשוד בערובה. לקביעה משפטית זו וכן להערה זו כפי שפורטה, חזר בית-המשפט העליון בבג"צ 732/80 שאוזכר [2]. אלא מאי. זאת הפעם נפלו הערות בית-המשפט העליון על אזניים קשובות. ואכן ביום 9.4.81החוק תוקן ואני מכוון לספר החוקים 1019 משנת תשמ"א בעמ' .195וזה נוסח הסעיף כפי שתוקן: " .34עצור, משוחרר בערובה ותובע רשאים לערור על החלטה בענין הנוגע למעצר או לשחרור או לבקשה לעיון חוזר לפני בית המשפט שלערעור שידון בערר בשופט אחד...". (הערה: המספר החדש של סעיף זה הוא עתה 38). עינינו הרואות: לא רק עצור ותובע אלא גם משוחרר בערובה רשאים לערור על ההחלטה. וההחלטה שניתן לערור עליה איננה רק בענין שחרור בערובה או בבקשה לעיון חוזר, אלא בענין הנוגע למעצר או לשחרור או לבקשה לעיון חוזר. והלשון שהמחוקק נוקט אותה היא "מעצר" סתם וכן "שחרור" סתם בכל מקרה ובכל ענין. אמור מעתה: גם מי שהורו לעצור אותו, והוא אינו יכול להיות משוחרר בערובה בשל חומרת העבירה שהוא חשוד עליה, גם הוא רשאי לערור על החלטה לעצרו, בפני בית-המשפט שלערעור. וראה בענין זה דברי הסבר להצעת החוק 1508, תשמ"א מיום 2.2.81בעמ' .173וראה כמו כן בספרו של כב' השופט י' קדמי, סדר דין בפלילים, חלק א' בעמ' 92[8]. ומכאן לערר לגופו. מר ר' בר-און, עו"ד שטען לעורר, תקף את החלטת בית-משפט השלום בכמה ראשים. ראשית, הוא אומר, המדינה צמצמה עצמה לחשד בביצוע עבירת רצח בלבד. והואיל ובגוף הבקשה נטען כי המדינה מייחסת לעורר חשדות בביצוע של עבירות נוספות, ואלה אינם עומדים עוד לבירור בשל הצהרת המדינה כאמור, צריך שייקבע כי בכל המתייחס לכל החשדות האחרים שפורטו, העורר משוחרר ואינו עצור; הפרקליט המלומד מוסיף וטוען כי לאחרונה הורחב עקרון החסיון אל מעבר לכל גבול סביר. עקרון החסיון, כך הוא טוען, הנו יציר כפיו של בית-המשפט, להבדיל מהוראה חקוקה. אשר על כן יבוא אביו מולידו של עקרון זה ויתחום לו תחומים. והתחום שהפרקליט המלומד מבקש אותו הינו יום תום שלושים ימי המעצר הראשונים. מכאן ואילו, כך הוא מבקש לקבוע, לא יוארך עוד מעצרו של חשוד, מבלי שהמדינה תגלה לו ולפרקליטו את כל חומר הראיות המצוי ברשותה נגדו. הפרקליט המלומד מוסיף ותוקף אף את החלטת היועץ המשפטי לממשלה להסכים לבקשה זו על-פי סעיף 17(ג) לפקודה [7]. המעצר הקודם עמד להסתיים רק ביום .5.2.84אף-על-פי כן מצא היועץ המשפטי לממשלה לנכון לתת את הסכמתו לבקשה זו ולאשרה בחתימת ידו כבר ביום .1.2.84צא ולמד, כך מוסיף הפרקליט המלומד וטוען, כי התביעה הכללית, לרבות זה העומד בראשה, קרי: היועץ המשפטי לממשלה, אינם מתייחסים ברצינות הראויה לחקירה המתנהלת נגד החשוד. ואם לא די בכל אלה כדי לקבל את הערר להורות על שחרורו של העורר כי אז, כך הוא מוסיף ומבקש, יואיל נא גם בית-משפט זה לעיין בחומר החסוי שהמדינה טוענת לו, על- מנת לוודא אישית, אם יש בו יסוד סביר להניח שהעורר עבר את העבירה המיוחסת לו וכי יש עילה למעצרו. ב"כ המדינה, עו"ד נחום, משיב ואומר כי בשלב זה של טרם הגשת כתב אישום. אין קנויה לעורר הזכות לעיין בחומר החקירה. אמנם כבר קבע ביתהמשפט העליון כי רצוי לגלות לחשוד את חומר החקירה המצוי נגדו, אך זאת בתנאי שהדבר אינו פוגע במהלך התקין של החקירה. מכל מקום, בית-משפט זה אינו מוסמך לצוות על המדינה לגלות לעורר את חומר החקירה המצוי נגדו באופן מלא או חלקי. סמכותו של בית-משפט זה מוגבלת לשאלה, אם יש אם אין מקום להורות על מעצרו של העורר או שחרורו מן המעצר. הפרקליט המלומד מוסיף ותוקף חריפות את דברי פרקליטו של העורר על דבר יחסה של המדינה, לרבות היועץ המשפטי לממשלה, לחקירה המתנהלת נגד העורר. העבירה המיוחסת לעורר חמורה ביותר והחקירה מורכבת ומסובכת. בנסיבות הקיימות, כבר ביום 1.1.84ידע היועץ המשפטי לממשלה כי החקירה לא תסתיים לפני יום 5.2.84וכי צריך יהיה בכל מקרה לבקש הארכה נוספת של מעצרו של החשוד. דין הערר להידחות. אמת נכון הדבר, שהמדינה צמצמה עצמה בבקשתה לחשד בביצוע של עבירת רצח בלבד של דוד חיו, הפועל היוצא איננו מוביל לתוצאה שפרקליטו של העורר מבקש אותה. צמצום של בקשה לביצוע של עבירה מסויימת דווקא, פירושו צמצום הקף החומר שבית-המשפט מצווה לבחון אותו. אם החשד הוא בביצוע של עבירה מסויימת דווקא, כי אז מצווה בית-המשפט לבחון רק את חומר הראיות המתייחס לאותה עבירה ומגביל עצמו לשאלה אם יש יסוד סביר להניח שהעורר עבר את אותה עבירה שבגינה מבקשת המדינה להורות על מעצרו של אותו חשוד. חומר ראיות אחר המתייחס לחשדות אחרים ונוספים, גם אם ישנו כזה, לא יבדק ולא יבחן וממילא הוא גם לא ישפיע על בית-המשפט בבואו להחליט אם יש יסוד סביר להניח שהחשוד עבר את אותה עבירה שהמדינה מייחסת לו על-פי אותה בקשה. אשר לעקרון החסיון: אין חולק על כך, כי בשלב זה של טרם הגשת כתב אישום נגד העורר, אין המדינה חייבת, על-פי דין, לגלות לעורר או לפרקליטו את חומר החקירה המצוי נגדו. עוד אין חולק על כך כי כבר נתגבשה הלכה לפיה יש ששופט המתבקש להוציא פקודת מעצר, שומע ראיה או מעיין בחומר אשר נשאר חסוי מפני הסניגור או מרשו, מאחר שלדעת המדינה יש בגילוי של החומר לצד שכנגד, בשלב החקירה, כדי לפגוע בסיכוייה של החקירה, ראה ב"ש 42/73 מדינת ישראל נ' פרץ בנימין בן מאיר ואח' [3]; וכן ב"ש 43/73 מדינת ישראל נ' יורם לנדסברגר ואח' בעמ' 199[4]; וכן ב"ש 316/81 פיקרז' ואח' נ' מדינת ישראל, בעמ' 695[5]. פרקליטו של העורר טוען, כי הפה שאסר הוא זה שמוסמך גם להתיר. עקרון החסיון הוא יציר כפיו של בית-המשפט ואשר על כן יבוא בית-המשפט שהתיר לעצמו לעיין בחומר שהוא חסוי מעיני העורר ופרקליטו ויתחום תחומים לאיסור זה. אין אני מוכן לאמץ קו מחשבה זה של הפרקליט המלומד. כעקרון, אין לו לבית-משפט זה הסמכות להורות למדינה לגלות לחשוד או לפרקליטו חומר חקירה שלטענתה הוא חסוי עדיין. ענין זה, עד כמה שהוא נוגע לבית-משפט זה, נתון בתחום שיקול הדעת של המדינה. רק היא תקבע, על-פי שיקול דעתה, אם, מתי ועד כמה ניתן לגלות חומר חקירה לחשוד ופרקליטו. בית-משפט זה לא יעמיד במבחן את סבירות החלטתה של המדינה להטיל איפול על חומר החקירה שברשותה, ולא יבוא להחליף את שיקול דעתה שלה בשיקול דעתו שלו. יתירה מזו, שני תחומים יש כאן. התחום האחד הוא זה של טרם הגשת כתב אישום והתחום האחר הוא זה שמיום הגשת כתב האישום. לכל תחום דינמיקה משלו וכל אחד מביניהם ראוי להתייחסות שהיא מיוחדת לו, אם עלפי דין או ל-פי הפרקטיקה המשפטית שנתגבשה. התחום שאני נמצא בו, בבקשה זו, הינו התחום של טרם הגשת כתב אישום. בתחום זה כמה קטעים - כמה גזרות כמו: מעצר ל- 48שעות; תקופה ראשונה בה רשאי שופט להתיר להחזיק חשוד במעצר ותקופה שניה, בה רשאי הוא לחזור ולהתיר החזקת חשוד במעצר. ואחרון, תקופת מעצר נוספת, אך הפעם על-פי בקשה שהוגשה ברשות היועץ המשפטי לממשלה ובחתימת ידו. המשותף לכל הגזרות בתחום זה הוא השלב שבו טרם הסתיימה חקירת המשטרה והיא עדיין עוסקת בגילוי חומר הוכחה העשוי להצדיק את העמדתו של החשוד לדין. אין, איפוא, כל הבחנה מהותית בין כל הגזרות האלה. אמרתי הבחנה מהותית, להבדיל מהבחנה של כמות ומשקל. פשיטא לי, כי ככל שתארך תקופת המעצר שהמדינה מבקשת אותו, כך תלך ותכבד התייחסות בית המשפט לחומר החקירה המצוי ברשות המדינה נגד אותו חשוד. בית המשפט יבקש לעמוד על ההתקדמות במהלך החקירה, כמות ומשקל של חומר הראיות המצטבר, הצורך בזמן נוסף להשלמת החקירה ועוד. וכל אלה, תוך התייחסות לחומרת העבירה, עברו של החשוד, שיבוש אפשרי במהלכי החקירה וכיוצא באלה. תימוכין לקו מחשבה זה מוצא אני בפסק-דינו של כב' הנשיא אגרנט בב"ש 42/73 שאוזכר לעיל, בעמ' 502[3]. אכן, וגם זאת כבר קבע בית-המשפט העליון, ההצדק הענייני של הפרקטיקה בה מעיין בית-המשפט בחומר שהוא חסוי בעיני החשוד ופרקליטו, אינו משחרר את בית-המשפט מן החובה לנקוט צעדים, כדי למעט ככל האפשר בקבלת ראיות שאינן מובאות בו זמנית לידיעת החשוד. ראה בענין זה ב"ש 316/81שאוזכר לעיל בעמ' 695[5]. אך מכאן ועד למתן צו לשחרר את החשוד, רק משום שהמדינה מסרבת להתיר לו לעיין בכל חומר הראיות המצוי ברשותה - עוד רחוקה הדרך. לא מצאתי כל ממש בטענתו של פרקליטו של העורר, לפיה היועץ המשפטי לממשלה לא התייחס ברצינות הראויה לחומר החקירה, וכל זה משום שנתן הסכמתו לבקשה, ימים אחדים קודם תום תקופת המעצר הקודמת. בית-המשפט אינו מוסמך לשאול מה היו שיקוליו של היועץ המשפטי לממשלה וממילא הוא גם אינו בוחן שיקולים אלה. הסכמת היועץ המשפטי לממשלה וחתימת ידו, על-פי סעיף 17(ג) לפקודה, עד כמה שהיא שייכת לבית-משפט זה, איננה אלא בבחינת פתיחת שער בלבד, שבלעדי שני אלה לא תוכל התביעה הכללית לבוא בשערי בית-המשפט על-מנת לבקש הארכת מעצר נוספת, מעבר לשלושים ימי המעצר שחלפו. רק אם יתן היועץ המשפטי לממשלה את הסכמתו לבקשה בחתימת ידו, רק אז תוכל התביעה הכללית לבוא בשערי ביתהמשפט, על-מנת לבקש ממנו צו להאריך את מעצרו של חשוד, לתקופה נוספת, מעבר לאותם שלושים ימי המעצר שאוזכרו. גם מן הצורך לקבל את הסכמת היועץ המשפטי לממשלה וחתימת ידו כאמור, אני מוצא תימוכין לעמדתי אותה הבעתי לעיל, לפיה ככל שתארך תקופת המעצר שהמדינה מבקשת אותו, כן תכבד התייחסות בית-המשפט לחומר החקירה המצוי ברשות המדינה. גם שם אנו מוצאים את המחוקק מורה לה לתביעה הכללית לאמור: שתי בקשות לתקופת מעצר מצטברות עד שלושים יום יכול שתוגשנה לבית-המשפט בחתימת יד נציג התביעה הכללית ועל דעתו. כל בקשה נוספת, לא בוא בשערי בית-המשפט, אלא אם כן, היועץ המשפטי לממשלה, הוא ולא אחר, נתן הסכמתו לה ואישר את דבר הסכמתו בחתימת ידו. צא ולמד באיזו דרגה של חומרה מתייחס המחוקק לבקשה נוספת שכזו. צא ולמד שמכאן ואילך לא די לו למחוקק בשיקול הדעת של נציג התביעה הכללית. מכאן ואילך רק ראש התביעה, קרי: היועץ המשפטי לממשלה, הוא ולא אחר, חייב להשתכנע בצורך לבקש לעצור את החשוד לתקופה של מעבר לשלושים ימי המעצר הראשונים. ומה שם הכבדת עול שיקול הדעת על-פי דין, אף כאן הכבדה של התייחסות בית-המשפט לבקשתה של המדינה. אשר לחומר הראיות החסוי המצוי ברשות המדינה והמתייחס לחשד המיוחס לעורר. הואיל ובחומר חסוי הכתוב מדבר, לא אבוא לפרט בנושא זה ולו אף ברמז, אומר רק ששבתי ובחנתי גם אני את החומר החסוי הזה, על-פי אותן אמות-מידה כפי שקבעתי לעצמי לעיל. נחה דעתי, כי יש יסוד סביר להניח שהעורר עבר את העבירה שהוא חשוד בביצועה ויש עילה למעצרו. אכן לא הוריתי להעתיק או לצלם חומר זה שהתייחסתי אליו, על-מנת לשומרו בסודיות שהוא ראוי לו, כאן בתיק בית-המשפט. גם לא סימנתי אותו. לא עשיתי כן משום שקדם לי שופט השלום המלומד, שסימן חומר זה בחתימת ידו והשאיר אותו ברשות נציג התביעה הכללית. ראה לענין אחרון זה ב"ש 316/81 שאוזכר בעמ' 696[5]. סוף דבר. אני דוחה את הערר.רצחחשודמשפט פלילי