התיישנות פוליסת תאונות אישיות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התיישנות תביעת פוליסת תאונות אישיות: מדובר בתביעה לתשלום דמי ביטוח בגין פוליסת תאונות אישיות. ביום 28/4/98, ניתנה החלטה בבית משפט זה כי מאחר והועלתה טענת התיישנות ע"י הנתבעת, על הצדדים לסכם בעניין זה ולאחר מכן תינתן החלטה בשאלה האם יש לדון בתביעה לגופו של עניין. התובע טוען כי ביום 6/1/94 אירעה לו תאונת עבודה המכוסה בפוליסה בעת שלקה באוטם בשריר הלב עקב ויכוח נוקב בדבר ארנונה, שהיה בינו לבין זוג שהגיע למשרדו בעירית בת-ים. התביעה הוגשה לבית משפט זה ביום 6/5/97, כמעט שלוש שנים ומחצה לאחר קרות האירוע. חוק חוזה ביטוח תשמ"א - 1981, קובע בסעיף 31 כדלהלן:ו"תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח". רע"א 5423/91, 3812/91 ברבארה ג'רייס נ' אריה ישראלית חב' לביטוח בע"מ פ"ד מח(3) 441, הביא לסיומו של ויכוח בפסיקת בתי המשפט המחוזיים וקבע כי סעיף 31 קובע תקופת התיישנות קצרה מזו של חוק ההתיישנות תשי"ח - 1958. משמעות הדבר היא, כי משלא הגיש תובע תביעה לבית משפט בגין אירוע ביטוחי, קמה לנתבעת - חברת הביטוח - הזכות לטעון להתיישנות ולבקש את מחיקת התביעה על הסף בשל כך. כפי שציינה ב"כ הנתבעת, פסיקה זו גם באה לידי ביטוי גם בערכאות נמוכות לאחר מתן ההלכה של פרשת ג'רייס [ראה ע"א 445/95 (י-ם) שוחט נ' חברה ישראל פולונסקי ואח' (לא פורסם)]. במקרה דנן חלפו להם שלוש השנים מיום האירוע הביטוחי ועל כן חלה ההתיישנות האמורה. יחד עם זאת היו לתובע מספר טענות מדוע בכל זאת יש לדחות את טענת ההתיישנות. ראשית טען התובע כי סעיף 31 דלעיל מדבר על התיישנות מיום מקרה הביטוח, אך מכיוון שמקרה הביטוח הוא אובדן כושר העבודה, הרי שלמעשה בכל חודש ישנו מקרה ביטוח מתחדש. טענה זו דינה להדחות ולו משום שהיא מוליכה למסקנה אבסורדית. בתחילה נציין כי לשון הגדרת מקרה הביטוח על פי הפוליסה - "כל תאונה בלתי צפויה...תהווה ... את הסיבה הישירה לאובדן כושר העבודה" - אינה מותירה ספקות: המקרה הביטוחי הוא התאונה ולא אובדן כושר העבודה שהוא התוצאה. לעניין האבסורד הנובע מטענה זו של התובע - הרי בכל עת שתועלה טענת התיישנות, למשל בגין נזקי גוף, יטען התובע כי הוא עודנו סובל מכאב וסבל או מנזקים אחרים מתמשכים ובשל כך יש התחדשות של עילת התביעה. התובע ניסה גם לטעון כי יש מקום לסטות ממחסום דיוני כשהוא נוגד את תחושת הצדק. אלא שהצדק דווקא הוא שהכתיב את תקופת ההתיישנות הקצרה. כב' השופט אור בפסק הדין בעניין ג'רייס לעיל, הסביר את ההגיון העומד מאחורי קיצור תקופת ההתיישנות ומדוע אין זהו מחסום דיוני שרירותי. כב' השופט אור הביא את דבריו של פרופ' ידין (עמ' 443 לפסק הדין, וראה גם עמ' 454 מול האות ג') שהסביר כי תקופת ההתישנות הקצרה באה למנוע התדיינות בעייתית ביחס למקרי ביטוח שקשה לעמוד על פרטיהם שנים רבות לאחר קרות האירוע הביטוחי, וכן מונעת את הצורך של חברות הביטוח לשמור למשך זמן רב מדי את הרזרבות הדרושות לקיים תביעות מאוחרות. התובע טען כי מאחר וחברת הביטוח לא טרחה להשיב לו בעניין תביעתו, גרמה היא בכך שהנתבע אחר את תביעתו משום שלא ידע על עמדת חברת הביטוח, ובכך נתנה ידה לתרמית או הונאה כנגד התובע. לאור זאת, טען התובע, נעלמו ממנו עובדות המהוות את עילת התובענה, שהרי לא ידע אם חברת הביטוח דוחה את תביעתו. כיוון שכך, לאור סעיפים 8,7 לחוק ההתיישנות, הרי שההתיישנות החלה רק מהמועד בו נענה בתשובה מחברת הביטוח ונודע לו כי בידו עילת תביעה. דין טענה זו להדחות, אין קשר בין תשובת חברת הביטוח להגשת התביעה לבית המשפט. משלא נענה התובע בתכוף לאירוע ע"י חברת הביטוח, היה עליו להגיש תביעה. יתרה מזאת, במכתב מיום 13/12/94, כשנה לאחר התקף הלב של התובע, שלח התובע מכתב לחברת הביטוח כשבסופו התנה כי באם לא יועברו אליו תוך 5 ימים הסכומים המגיעים לו, ינקוט באמצעים משפטיים. ממכתב זה עולה כי התובע התכוון לתבוע באם לא יענו לדרישותיו בתוך 5 ימים. מסתבר כי חמשת הימים הפכו לחודשים ושנים, והתובע טרם הגיש תביעתו לבית המשפט. בנסיבות מעין אלו ניתן לומר, כי אין לו לתובע להלין אלא על עצמו. לאור האמור, הרי שדין תביעתו של התובע להדחות מחמת התיישנות. בנסיבות העניין המצערות אינני פוסק הוצאות משפט. התיישנותפוליסהביטוח תאונות אישיות