התקף לב במהלך השירות הצבאי - ביטוח מנהלים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התקף לב במהלך השירות הצבאי - ביטוח מנהלים: השופט מ' בייסקי: .1בשנת 1973הוציאה המשיבה למערער פוליסת ביטוח חיים והוצמדו לה תנאים מיוחדים כמוגדר בכותרת: "לביטוח נוסף לתשלום פיצויים חודשיים ולשחרור מתשלום פרמיות במקרה של איבוד מוחלט של כושר העבודה". זהו ביטוח הידוע כביטוח מנהלים ויכונה בהמשך "פוליסת שלב". באוגוסט 1974, בעת ששירת המערער שירות צבאי, הוא לקה בהתקף לב קשה, והמשיבה שילמה לו תשלומים חודשיים כמתחייב על-פי פוליסת שלב, עבור תקופות לגביהן היא השתכנעה כי אבד לו כושר העבודה באורח מוחלט; מתאריך 22.10.77סירבה המשיבה להמשיך בתשלומים חודשיים. בגוף התנאים המיוחדים של פוליסת שלב נקבע, כי חילוקי דעות בקשר להפעלת תנאי הביטוח הנוסף יש למסור להכרעת בוררות. ביום 22.4.79חתמו בעלי הדין שטר בוררין ומינו שלושה בוררים להכרעה בסכסוך, אותו הגדירו דלקמן: "בקשר עם תביעתו של הרצל אליאב לפיצויים לפי פוליסה לביטוח נוסף לתשלום פיצויים חדשיים ולשחרור מתשלום פרמיות במקרה של איבוד מוחלט של יכולת לעסוק בעיסוק סביר (להלן - פוליסת שלב) המהווה תוספת לפוליסה צמודה לאינדקס מס. 433681". פסק הבוררות ניתן ברוב דעות ונקבע בו, כי המערער בלתי כשיר מוחלט לעבודה כמשמעותו בסעיף 1לתוספת שלב, ובפיסקה ב' של פסק הדין נאמר: "אנו קובעים כי התובע הוא בלתי כשיר לעבודה מאז 22.10.77ולצמיתות. מאותו תאריך ואילך זכאי התובע לפיצוי על פי הפוליסה בתוספת שלב". כן נקבע, כי מאותו תאריך פטור המערער מתשלום דמי הפוליסה. המערער הגיש לבית המשפט המחוזי בירושלים בקשה לאשר את פסק הבוררות, ובהמשך הועברה לאותו בית-משפט בקשת המשיבה, שעתרה לביטול הפסק או, לחלופין, לתקנו על-ידי מחיקת המלה "ולצמיתות" שבפיסקה ב' שלו. הדיון בשתי הבקשות אוחד, ובסיומו נדחו כל טענות המשיבה לביטולו של הפסק, אך נתקבלה העתירה החלופית שלה בדבר מחיקת המלה "ולצמיתות". אושר איפוא פסק הבוררות, אגב תיקון אחד: המלה "ולצמיתות" נמחקה ממנו. כעת מונחים לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי. המערער מלין על מחיקתה של המלה "ולצמיתות" מפסק הבוררות ומבקש להחזירה למקומה. כן הוא משיג על אי-פסיקת הוצאות ושכר טרחת עורך-דין לטובתו, אף שבקשתו אושרה בעיקרה ואילו זו של המשיב נדחתה. המשיבה לעומת זאת טוענת בערעור שכנגד, כי מן הדין היה לבטל פסק הבוררות, אך לעומת 8נימוקים, שהעלתה בבית המשפט המחוזי כצידוק לכך, מושתתת העתירה לפנינו על נימוק אחד בלבד, היינו, כי המערער לקה במחלת הלב עת שירת בצה"ל והוכר נכה צה"ל בשיעור של % 75מכוח חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], תשי"ט-1959, ואילו לפי פוליסת שלב אין המשיבה אחראית כלפי המבוטח, אם אי הכושר המוחלט לעבודה נגרם במישרין או בעקיפין על- ידי - או עקב - שירות המבוטח בצבא. .2בטרם ניגש להשגות לגופן, יש להתייחס לטענה דיונית של בא-כוח המערער, הגורס שאין להיזקק לערעור שכנגד, משום שהמשיבה לא ביקשה וממילא לא קיבלה - רשות ערעור, ואילו על החלטת בית-משפט מחוזי אשר אישר או ביטל פסק בוררים, הערעור לבית-משפט זה הוא ברשות בלבד. (ע"א 318/81[1], בעמ' 224). טענה זו סופה להידחות מבחינה עובדתית והלכתית כאחד. מבחינה עובדתית: משום שהוענקה למשיבה רשות ערעור. לפני מ"מ הנשיא, ח' כהן, באה בקשת רשות הערעור שהגיש המערער, ובצו שניתן תוך איזכור התקנה 375לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963, נצטוותה המשיבה להשיב לבקשה תוך 30ימים. בדברי התשובה המפורטים כללה המשיבה עתירה חלופית, כי למקרה שתוענק למערער רשות ערעור, תורשה גם המשיבה לערער על פסקדינו של בית המשפט המחוזי, וכי יבוטל פסק הבוררים מהנימוק שהוזכר בסיפא של הפיסקה הקודמת. מ"מ הנשיא ח' כהן נעתר הן למערער והן למשיבה והרשה לכל אחד מהם לערער, אגב הקביעה, כי שני הערעורים יישמעו יחדיו. ועוד נקבע בהחלטה שניתנה, כי: "הבקשה למתן רשות ערעור מטעם המבקש [הוא המערער לפנינו - מ' ב'] והתשובה מטעם המשיבה ישמשו הודעות ערעורים. הטיעון בערעורים אלה יהיה בכתב". החלטה זו היא בתחום התקנות 375ו-377ב לתקנות הנ"ל - ואין בכך כלום, כי בקשת רשות הערעור מטעם המשיבה נכללה בתוך התשובה, שהיא נדרשה להגיש לבקשתו של המערער. מכל מקום, רשות הערעור הוענקה למשיבה כדין. ומבחינת ההלכה: כבר נקבע בע"א 257/64 [2], כי משניתנה למערער רשות ערעור לפי סעיף 19(ב) לחוק בתי המשפט, תשי"ז-1975, ממילא ניתנה למשיב רשות להגשת ערעור שכנגד. ד"ר י' זוסמן בספרו על סדרי הדין האזרחי (בורסי - פרץ את טובים, מהדורה 4, תשל"ד) בעמ' 650מסכם ההלכה: "היתה ההחלטה טעונה רשות לערער והמערער נטל רשות והגיש ערעור, המשיב אינו זקוק לרשות ערעור. הגשת ערעור, אפילו הוגש על פי רשות, פותחת למשיב את שערי בית המשפט לערעורים להגשת ערעורשכנגד". (ראה גם: המ' 645/79 (ע"א 393/79) [3]). .3מלין בא-כוח המערער, כי החלטת בית המשפט המחוזי למחוק את המלה "ולצמיתות" היא התערבות מהותית במימצאי הבוררים, ודבר זה הוא מעבר לכוחו - לאור המגבלות הקבועות בסעיף 24לחוק הבוררות, תשכ"ח- .1968שלא כבית-משפט לערעורים, המעביר שבט ביקורתו על פסק-דין של ערכאה נמוכה יותר, מופעלות אמות מידה שונות על-ידי בית-משפט, הדן באישורו או בביטולו של פסק-דין בוררות; במקרה האחרון מוגבל כוחו של בית המשפט לרשימת העילות המפורטות בסעיף 24הנ"ל, שהיא רשימה סגורה. עיקרון זה כשלעצמו נכון הוא, ואין לתקוף פסק בוררים בטענות האופייניות לערעור, שכן בדונו בבקשת ביטול או אישור אין בית המשפט יושב כבית-משפט לערעורים על פסקו של הבורר (ע"א 333/60[4], בעמ' 356). ממילא אין ההליך מיועד "לפתוח פני בעלי-הדין פתח לרווחה לטעון טענותיהם, כאילו פסק הבורר נתון היה לערעור רגיל" (המ' 427/62[5], בעמ' 1960; ד"ר ס' אוטולנגי, בוררות - דין ונוהל (דע-פורט בע"מ, מהדורה 2, תש"ם) 281). גם בא-כוח המשיבה היה מודע לכך, כי ביטולו של פסק בורר או תיקונו מצומצם לאחת העילות שבסעיף 24לחוק ואין זולתן; והוא גרס - ועל טענה זו הוא גם חוזר לפנינו - כי הן על-פי הסכם הבוררות והן על-פי ההגדרות של התנאים המיוחדים, נמסרה לבוררים ההכרעה אך ורק בדבר אי-כושר עבודה מוחלט של המערער, ולא הוסמכו לקבוע, כי אי-כושר זה הינו לצמיתות. קביעתם בשאלת "צמיתות" אי-כושר העבודה הייתה תוך חריגה מסמכות במובן הסעיף 24(3) לחוק, והרי זו עילה לתיקון הפסק. טענה זו נתקבלה על-ידי בית המשפט קמא, ובפסק-דינו אמר השופט המכובד: "בהסכם הבוררות (מש/2) נאמר כי הבוררות היא בקשר עם תביעתו של המבקש לפיצויים לפי הפוליסה לביטוח נוסף 'במקרה של איבוד מוחלט של יכולת לעסוק בעיסוק סביר'. אין מלה בהסכם הבוררות על 'איבוד מוחלט ולצמיתות' של כושר העיסוק. ההגדרה של המושג ,אי-כושר עבודה מוחלט' מצוייה בסעיף 1לתנאים המיוחדים הנ"ל ושוב אין בהגדרה זו זכר לביטוי 'אי כושר לצמיתות'. זאת ועוד: המושג 'אי כושר לצמיתות' אינו משתלב כלל במתכונת הכללית של התנאים המיוחדים הנ"ל." ולאחר שהתייחס השופט המכובד לסעיפים נוספים של התנאים המיוחדים הגיע למסקנה, כי אכן חרגו הבוררים מסמכותם, ומכאן התוצאה לתקן פסקם על-ידי מחיקת המלה "ולצמיתות". .4מסקנה זו אינה מקובלת עלי. סמכותו של בורר נובעת משטר הבוררין, ואת תחום הסכסוך יש לבחון על-פי ההגדרה כפי שהגדירו הצדדים. כאשר מוזכר בשטר הבוררין סכסוך הנובע מחוזה פלוני, משתרעת הסמכות גם על התנאים שבחוזה, ככל שיש לתנאים אלה נגיעה לסכסוך המוגדר המובא להכרעה. מנוסח שטר הבוררין דנן, כפי שהובא בפיסקה 1לעיל, ברור, כי נתבקשו הבוררים להכריע בתביעתו של המערער כזכאי לפיצויים חודשיים ולשחרור מתשלום פרמיות מכח פוליסת שלב - על יסוד הטענה של אבדן מוחלט של יכולת לעסוק בעיסוק סביר. שטר הבוררין מפנה איפוא מפורשות אל פוליסת שלב, וזאת בנוסף לסעיף 9שלה, שעל-פיו "כל חילוקי דעות שיתעוררו בקשר להפעלת תנאי ביטוח נוסף זה, יימסרו להכרעת משפט-בוררות..." תנאי ראשון לזכאות לתשלומים חודשיים הוא בהוכחת אי-כושר עבודה מוחלט, כמוגדר בסעיף 1לתנאים המיוחדים, ואי-כושר זה הוכח לשביעות רצון הבוררים על-פי עדויות של שורת רופאים מומחים. על מימצא זה אין גם המשיבה חולקת, לבד מהטענה כי עשוי בעתיד לחול שינוי כתוצאה מהתפתחות נוספת במדע הרפואה או מפיתוח מכשירים טכנולוגיים שיביאו מזור או הקלה גם לחולים במצבו של המערער. משעמד המערער בתנאי הראשון והוכיח אי-כושר עבודה מוחלט בזמן נתון, כי אז משתרעת תביעתו על פרק זמן אשר בו יהא הוא זכאי לפיצויים חודשיים. ולעניין זה קובע הסעיף 4ב' של התנאים המיוחדים דלקמן: "פיצויים חודשיים ישולמו למבוטח החל מתום תקופת ההמתנה, כל עוד נמשך אי-הכושר המוחלט שלו, ולכל מאוחר עד לתום התקופה של ביטוח נוסף זה". ובדומה לכך מצויה הוראה בסעיף 4ג', כי במשך התקופה שבה ישולמו למבוטח פיצויים חודשיים הוא פטור מלשלם את דמי הפרמיה. אמור מעתה, כי משהוסמכו הבוררים להכריע בתביעתו של המערער לזכאות לפיצויים חודשיים, ממילא עליהם לקבוע את אורך התקופה שזכאות זו נמשכת או תימשך. בלי קביעה זו לא רק שלא תינתן תשובה והכרעה לתביעתו של המערער, אלא גם המשיבה לא תדע, כמה זמן עליה להמשיך בתשלום הפיצויים החודשיים ובשחרור מתשלום הפרמיה; כי הרי קובע הסעיף 4ג' הנ"ל, כי הפיצויים החודשיים ישולמו "כל עוד נמשך אי-הכושר המוחלט שלו...". לא יכלה איפוא להיות מחלוקת - וגם בית המשפט קמא לא שלל זאת - כי מוסמכים היו הבוררים לקבוע פרק הזמן של קיום אי-כושר עבודה מוחלט, כגון חודש, שנה או כל תקופה מוגדרת אחרת. משמע, לא נגד עצם הסמכות תרעומתה של המשיבה - אלא נגד הקביעה כי זהו המצב לצמיתות. וכשם שחודש ושנה הם מושגים של זמן, כך גם המושג לצמיתות. .5סיכום מצבו רפואי של המערער מצוי בעיקר בחוות-דעתו של הבורר ד"ר א' שמחה, מומחה למחלות לב בעצמו, והוא פירט בהרחבה מהות התקפי הלב שעברו על המערער, ניתוחי השתלת הוורידים ויתר המימצאים הרפואיים שבאו לפני הבוררים, והוא מסכם: "מן העולה מהחומר שנשמע והובא בפנינו התובע הוא איש מוגבל, אינו מסוגל לתפקד במשמעות הרגילה של עבודה סדירה ואפילו לא בעבודה חלקית במסגרת של עוסק ומעסיק. באשר לעתידו של התובע קשה לצפות את העתיד, אבל אין ספק שמצבו הבריאותי לא ישתפר ויתכן מאד כי ההיפך הוא הנכון". כפי שהצבעתי לעיל, לא רק שהיה זה בסמכותם של הבוררים לקבוע את אורך התקופה, שבה נמשך אי הכושר המוחלט, אלא לאור הוראת הסעיף 4ב' של התנאים המיוחדים היה זה מחובתם לעשות כן, על-מנת לצאת ידי חובת ההכרעה בסכסוך שבתביעה. ומשהשתכנעו על-פי ראיות משכנעות, כי אין לצפות להטבה, אלא להפך, וכי אי הכושר המוחלט הוא סופי ולצמיתות, לא היה ביכולתם לקבוע שום פרק זמן מוגדר לכך והיה עליהם לומר את אשר קבעו, היינו, כי זה המצב לצמיתות. בזאת לא הייתה כל חריגה מסמכות, אלא זה היה לב לבו של הסכסוך שבו נתבקשו להכריע. לא היה מקום לחפש בשטר הבוררין או בתנאים המיוחדים הימצאות אותה מלה "לצמיתות", שבגלל היעדרה בשניהם סבר השופט המכובד, כי הבוררים חרגו מסמכותם. גם שום מועד אחר לא צוין בשטר הבוררין, כי לכך ציפו בעלי הדין לתשובה ולהכרעה בפסק הדין שיינתן בבוררות. וצודק בא-כוח המערער בטענתו, כי על-ידי מחיקת המימצא "לצמיתות" הועמד המערער בפני מצב שאין הדעת סובלתו: מחד גיסא - עומדת הקביעה של אבדן מוחלט של כושר העבודה במובן הפוליסה, ולכך הוא הגיע לאחר התדיינות ממושכת עם המשיבה, אך מאידך גיסא, חסרה קביעה, כמה זמן מחויבת המשיבה לשלם לו פיצויים חודשיים; וחששו הוא, כי מדי חודש בחודשו, בהתחדש חובת התשלום, יהא עליו להתדיין בבוררות נמשכת, אם תסרב המשיבה לקיים חבותה ותדחה אותו. ואכן, לא התעלם השופט המכובד קמא מהתוצאה העלולה לצמוח מפסיקתו. הריהו אומר בסוף פסק-דינו: "...אני ער לכך שהתוצאה הנגרמת ממסקנתי אינה נוחה שכן יתכן שהדבר יפתח פתח להתדיינויות נוספות באשר לאי כושר מוחלט של המבקש בעתיד, ואולם מאחר ונראה הוא כי המבקש עצמו לא ביקש להעמיד נושא זה להכרעת הבוררים לא נותרה בידי ברירה". כפי שהצבעתי לעיל, לא זו המסקנה המתבקשת, ואין כל סיבה וצידוק לתוצאה בלתי סבירה זו; לדעתי, לא היה מקום למחיקת המלה "ולצמיתות" מפסק הבוררים, ובנדון זה יש לקבל את הערעור. .6בשולי הדברים יש לומר מלה בתשובה לטענתו של בא-כוח המשיבה, המקשה ואומר, כי הקביעה, שאי הכושר המוחלט הינו לצמיתות, עלולה לחסום בפני המשיבה את האפשרות להוכיח בעתיד, כי המצב השתנה "עקב שיפור מצב בריאותי, שיפור והתפתחות במדע הרפואה ובמכשור הטכנולוגי המשמש אותו". לכך אין לחשוש, ולמעשה נותן בא-כוח המשיבה בעצמו התשובה לקושיה זו בהמשך סיכומיו. קביעתם של הבוררים מושתתת על מצבו הרפואי האובייקטיבי של המערער ועל הידע הרפואי דהאידנא. מבחינות אלה נמצא, כי המצב הוא לצמיתות. ואם בעתיד יביא הידע הרפואי המתפתח או מיכשור טכנולוגי שיומצא לשינוי המצב, עדיין לא תהיה המשיבה מנועה להוכיח דבר שינוי כזה. שלא כבפוליסות ביטוח רגילות, שעל-פיהן מתגלם מלוא הנזק לתשלום פיצוי חד-פעמי, הפוליסה דנן מבוססת על תשלומים חודשיים - כל עוד נמשך המצב של אי-כושר מוחלט. ובגוף הפוליסה נקבעו גם מנגנון ותניות לקביעה כי מצב זה חלף, והראשון שחייב להודיע על כך הוא המערער, והוא אף מחויב להחזיר תשלומים, ששולמו לו עבור תקופה שלא היה זכאי לפיצוי. הוראות אלה שבפוליסת שלב לא בוטלו על-ידי קביעת הבוררים, שלפי הידע הרפואי כעת מצבו של המערער הינו לצמיתות. .7ולערעור שכנגד: כשם שבא-כוח המשיבה טען לעניין זה בשפה רפה ובתכלית הקיצור, נוכל אף אנו להסתפק בתשובה קצרה, ולאמץ את מסקנתו של השופט המכובד קמא, שבהקשר זה אמר הדברים הבאים: "הבורר חייב היה לקבוע אם אי-הכושר המוחלט של המבקש נגרם במישרין או בעקיפין ע"י או עקב שירותו הצבאי, ולענין זה לא היו הבוררים חייבים כלל להנחות עצמם עפ"י ההחלטה של ועדת הערר שניתנה במסגרת החוק הנ"ל ולמטרותיו בלבד, ומה גם שהבוררים לא היו קשורים בדין המהותי, (ראה סעיף י"ד לתוספת לחוק הבוררות) ועל כן היו רשאים לפעול בדרך הנראית להם מועילה ביותר להכרעה צודקת של הסכסוך ולפסוק לפי מיטב שפיטתם עפ"י החומר שבפניהם". ואכן יש להבחין בין מסקנות המוסקות על-פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב] אשר בין היתר קובע פרזומפציות משפטיות, שאם נגרמת נכות תוך כדי השירות, ומוכח, כי השירות הוא אשר גרם להתפרצות המחלה - יש שנכות תוכר כנגרמת עקב השירות, גם אם המחלה הייתה מתפתחת בנסיבות מסוימות גם מחוץ לשירות (ראה: ע"א 400/80 [6] והאסמכתאות שם). ואילו על הבוררים היה לקבוע באופן אובייקטיבי, אם אי-כושר העבודה המוחלט נגרם על-ידי - או עקב - שירותו של המערער בצבא, ולכך ניתנה תשובה שלילית. למסקנה זו לא היו הבוררים מחויבים להתבסס על השיקולים, אשר הדריכו את ועדת הערר לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], המתבססת על קריטריונים אחרים, או לאמץ אותם. וככל שמבקש בא-כוח המערערת לראות בפסיקת ועדת הערר דין מחייב, הרי לא הותנה על כך בהסכם הבוררות, כדרישת הסעיף 24(7) לחוק הבוררות - ולאור הסעיף י"ד לתוספת לא היו הבוררים קשורים בדין המהותי. בצדק נדחתה איפוא בקשת המשיבה לביטולו של פסק הבוררים. .8המערער מתרעם עוד על שבערכאה הקודמת לא נפסקו לטובתו הוצאות ושכר טרחת עורך-דין, השופט המכובד קמא לא נימק החלטתו, כי כל צד יישא בהוצאותיו, וניתן רק להניח, כי נהג כך משום שבסופו של דבר עתירת המערער לאישור הפסק נתקבלה בצורה מסויגת, אגב תיקונו, ובכך זכתה המשיבה חלקית, כשעתירתה החלופית נמצאה מוצדקת. אילו הושאר איפוא פסק הדין של בית המשפט המחוזי על כנו, לא היה מקום להתערב בנדון, שכן אין בית-משפט זה נוהג להתערב בשיקול-דעת של ערכאות אחרות לעניין הוצאות, לבד מבמקרים של טעות גסה או שיקול מוטעה מיסודו. (ע"א 378/78[7]; ע"א 26/78 [8]). אך כעת, משמצאנו כי לתיקון פסק הבוררים לא היה מקום, נמצא, כי המערער זוכה במלוא עתירתו, פסק הבוררים מתאשר על כל חלקיו, ואילו הבקשה לביטולו נדחית. בנסיבות אלה זכאי המערער להוצאותיו בשתי הערכאות. משום כך יש לקבל ערעורו של המערער ולבטל את מחיקת המלה "ולצמיתות", והיא תוחזר למקומה בפסק הבוררים. את הערעור שכנגד יש לדחות ולחייב את המשיבה לשלם למערער הוצאותיו (בשתי הערכאות) וכן שכר טרחת עורך-דין בסך 000, 10שקל. הנשיא י' כהן: אני מסכים שהערעור יתקבל, כאמור בפסק-דינו של חברי הנכבד, השופט בייסקי, ואין לי מה להוסיף בעניין זה לנימוקיו. בעניין הערעור שכנגד של חברת הביטוח, נראתה לי כממשית טענתה, שאחרי שנקבע על-ידי בית המשפט המחוזי, שדן בעניין לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], שמחלת הלב של המערער נגרמה עקב השירות הצבאי, חלה ההוראה שבפוליסה, האומרת, שהמשיבה אינה אחראית לפי הביטוח הנוסף, אם אי הכושר המוחלט של המבוטח נגרם עקב שירות המבוטח בצבא. בעניין זה נחלקו דעות הבוררים. בחוות-דעתו של עו"ד ג' ראובינוף, שהייתה דעת מיעוט, נאמר "שיש לפרש את הביטוי 'על ידי... או עקב השרות הצבאי' המופיע בפוליסה דנן כפי שפירש בית המשפט המחוזי את החוק". אני נוטה לדעה, שצדק הבורר, עו"ד ראובינוף בדעתו הנ"ל. משנקבע בפוליסת הביטוח, שאין המשיבה אחראית כלפי המערער, במקרה שמחלתו נגרמה על-ידי - או עקב - שירות צבאי, יש להניח, שכוונת הצדדים הייתה, שאם יפסוק בית-דין או בית-משפט, אשר הוסמך לדון בעניין התגמולים לחיילים, שאכן נגרמה המחלה עקב שירות צבאי, תחייב קביעה זו גם לצורכי היחסים בין המבטחת למבוטח. בנוסף לכך ניתן לטעון, שהוראת סעיף 39של חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, לפיה "בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב; והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה", מחייבת, שלא יוכל צד לחוזה לטעון לצורכי קבלת תגמולים על-פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], שמחלתו נגרמה עקב השירות הצבאי, ואחרי שזכה על-פי טענה זו -לטעון את ההפך בדיון בתביעה על-פי חוזה עם חברת הביטוח. חוק החוזים (חלק כללי) הנ"ל חל על הפוליסה, שהוצאה ב- 30.8.73- יום אחרי תחילתו של החוק. ברם, אין אני מוצא צורך לקבוע מסמרות בשאלות הנ"ל, מכיוון שבית המשפט איננו מעביר פסק של בוררים תחת שבט ביקורתו, כפי שהוא עושה לגבי פסקדין של ערכאה נמוכה יותר, אשר מובא לפניו בדרך של ערעור. לשם ביטול פסק בורר על המבקש את הביטול להראות, שנתקיימה אחת מעילות הביטול לפי סעיף 24של חוק הבוררות. אם צודקת המשיבה בטענתה הנ"ל, ניתן אמנם להגיד, שהבוררים שגו בדין ופירשו בדרך לא נכונה את פוליסת הביטוח, אך בכך אין משום חריגה מסמכות לפי סעיף 24(3) לחוק הבוררות, ואין גם להגיד, שתוכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור, כאמור בסעיף 24(9) של החוק. בהסכם הבוררות לא הותנה, שעל הבוררים לפסוק בהתאם לדין, וסעיף 24(6) אינו חל כאן. על-כן אינני מוצא עילה לביטולו של פסק הבוררים, ולא אחלוק על התוצאה, שאליה הגיע חברי הנכבד, השופט בייסקי, בפסקדינו. מ"מ הנשיא מ' שמגר: אני מסכים לקבלת הערעור, כאמור בפסק-דינו של חברי הנכבד השופט בייסקי, ולהערות הנוספות של הנשיא הנכבד בעניין הערעור שכנגד. הוחלט לקבל הערעור ולדחות הערעור שכנגד, כאמור בפסק-דינו של השופט בייסקי.ביטוח מנהליםשירות צבאיצבאהתקף לב / אוטם שריר הלב