קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חופשה לאסיר: השופט י' זמיר 1. בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט א' בייזר) החליט לקבל עתירת אסיר שהוגשה על-ידי המשיב על-פי סעיף 62א לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב-1971. המדינה ביקשה רשות לערער על החלטה זאת. החלטנו לתת את הרשות, ולדון בבקשה כאילו היא ערעור. שמענו את טענות הצדדים ואנחנו מחליטים לקבל את הערעור. 2. המשיב הורשע בעבירות של אינוס ומעשה סדום ונגזר עליו עונש של 11 שנות מאסר, מהן 8 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על-תנאי. הוא מרצה את עונשו מיום 4.4.1995. כיום הוא נתון במאסר בכלא מעשיהו. המחלוקת בין המשיב לבין שירות בתי הסוהר, היא המחלוקת שהובאה להכרעת בית-המשפט, נסבה על בקשתו של המשיב לצאת לחופשות ככל אסיר אחר באגף שבו הוא שוהה, הוא אגף השיקום. 3. לפי סעיף ט3 לפקודת נציבות שירות בתי הסוהר מס' 12.05.01, ההחלטה בבקשתו של אסיר שהינו עבריין מין לצאת לחופשות מתבססת, בין היתר, על חוות-דעת פסיכיאטרית של המרכז לבריאות הנפש בשירות בתי הסוהר (מב"ן), המתייחסת למידת הסכנה הכרוכה ביציאתו של האסיר לחופשה. בהתאם לכך נבדקה בקשתו של המשיב לצאת לחופשות על-ידי מב"ן, ובסיכום הבדיקה חיוותה מב"ן את דעתה כי ניתן להוציא את המשיב לחופשות של 48 שעות פעם אחת בחודש, ונוסף לכך לתת לו חופשה של 6 שעות, פעם אחת בחודש, לצורך טיפול אצל פסיכולוג פרטי בירושלים. אך המשיב מבקש לצאת לחופשות של 72 שעות פעם בחודש, ככל אסיר אחר באגף שבו הוא כלוא, בנוסף לחופשה של 6 שעות מדי חודש לצורך הביקור אצל הפסיכולוג הפרטי. לאחר שבקשתו נדחתה על-ידי שירות בתי הסוהר, הגיש את העתירה אל בית-המשפט המחוזי. 4. הדיון בבית-המשפט המחוזי נערך (ביום 29.4.1998) בנוכחות המשיב, עורך-דין ולטר מטעם שירות בתי הסוהר וקצין עתירות מטעם שירות זה. וזו לשון הפרוטוקול של הדיון וההחלטה שנתקבלה על-ידי בית-המשפט: "פרוטוקול העותר: אני מבקש לפצל את החופשה שמגיע לי ל-48 שעות ו-24 שעות. עו"ד ולטר: שב"ס הסכים שבנוסף לחופשתו הרגילה יצא פעם נוספת ל-6 שעות לצורך הטיפול. הפסיכולוג דרור זנדמן של העותר בירושלים. קצין עתירות: לאסיר מותר לצאת לחופשה פעם בחודש. יש אקט טיפולי ושב"ס אישר לו לצורך הטיפול עוד 6 שעות פעם בחודש. העותר: יש לי מכתב מהפסיכולוג. מגיעים לי 72 שעות. קצין עתירות: לא ניתנה לנו זכות טיעון לגבי נושא החופשה של העותר. החלטה חופשותיו של העותר יהיו כפי שמקבלים אסירים אחרים באותו אגף, ובנוסף הוא יקבל פעם בחודש חופשה של 6 שעות כדי להיפגש עם פסיכולוג". 5. בערעור על החלטה זאת מעלה המדינה טענות אחדות. ראשית, טוענת המדינה, לא ניתנה לבא-כוח שירות בתי הסוהר אפשרות לטעון בפני בית-המשפט, ובמיוחד לא ניתנה לו אפשרות להציג בפני בית-המשפט את חוות-הדעת של מב"ן בנוגע למשיב, שהיא הבסיס להחלטה של שירות בתי הסוהר. שנית, היא טוענת, ההחלטה של בית-המשפט אינה מנומקת. ושלישית, מוסיפה המדינה, לגופו של עניין, ההחלטה של שירות בתי הסוהר לעניין החופשות של המשיב הייתה סבירה, ולא הייתה לבית-המשפט עילה להתערב בה. כנגד טענות המדינה עומד המשיב, שהציג בפנינו את עמדתו בפירוט ובכישרון, הן בכתב והן בעל-פה, וטוען כי לגוף העניין אין בו כל מסוכנות. הוא מכיר באחריות לעבירה שעבר, מתחרט עליה מעומק לבו והפיק את הלקח הנדרש. לטענתו, לפי הנסיבות האישיות שלו הוא ראוי, ועל-פי הדין הוא זכאי, לקבל חופשות ככל אסיר אחר באגף שבו הוא שוהה. אפילו עברייני מין הכלואים עמו יוצאים, לדבריו, לחופשות של 72 שעות מדי חודש. 6. אפתח בטענות המשיב. טענות אלה מתמקדות בשאלה אם המשיב ראוי, לגופו של עניין, לקבל חופשות כפי שמקבלים אסירים אחרים באותו אגף. הוא טוען כי הוא אינו מסוכן, מציין את הנסיבות האישיות שלו ומשווה עצמו לאסירים אחרים. אולם השאלה אם המשיב ראוי לקבל חופשות כאלה או אחרות אינה נתונה להכרעה של בית-המשפט, לא בית-המשפט המחוזי כערכאה ראשונה ולא בית-משפט זה כערכאת ערעור. הסמכות לתת לאסיר חופשה, וההחלטה אם אסיר ראוי לקבל חופשה, לרבות השאלה מה התנאים הנלווים לחופשה, הופקדו על-פי החוק בידי השר לביטחון פנים. ראו סעיף 36(א) לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש]. השר אצל את הסמכות לנושאי תפקידים מסוימים בשירות בתי הסוהר. בידי שירות בתי הסוהר מצויים הנתונים בדבר התנהגות האסיר בבית הסוהר, המסוכנות שלו, הנסיבות האישיות והמשפחתיות, ועוד שיקולים ענייניים. בין היתר, כאמור, לגבי אסירים שהורשעו בביצוע עבירת מין, נקבע בפקודת נציבות שירות בתי הסוהר מס' 12.05.01, כי הוצאתו של אסיר כזה לחופשה מחייבת קבלת חוות-דעת פסיכיאטרית מאת מב"ן. פקודה זאת הוצאה בעקבות דברים שאמר בית-משפט זה בע"פ 379/83 אלמליח נ' מדינת ישראל, בעמ' 468. שירות בתי הסוהר אמור לקבל את ההחלטה בבקשת האסיר לצאת לחופשה, לפי שיקול-דעתו, על יסוד כל השיקולים הענייניים, לרבות חוות-הדעת של מב"ן, וכפוף למגבלות החלות בדרך-כלל על שיקול-דעת מינהלי. אך עיקר הוא ששיקול-הדעת נתון בידי שירות בתי הסוהר ולא בידי בית-המשפט. הרשות המוסמכת היא שירות בתי הסוהר, שבידו המידע והניסיון ועליו גם מוטלת האחריות, ולא בית-המשפט. תפקידו של בית-המשפט הוא, להעביר את ההחלטה של שירות בתי הסוהר תחת שבט הביקורת, על-פי כללי הביקורת השיפוטית, כדי לברר אם נפלה בהחלטה טעות משפטית, לרבות התחשבות בשיקולים זרים, פגיעה בשוויון וחוסר סבירות. ראו, לדוגמה, רע"פ 2410/93 מדינת ישראל ואח' נ' לוי, שבו ביטל בית-משפט זה החלטה של בית-המשפט המחוזי, שנתנה רשות לאסיר לצאת לחופשה, בניגוד לעמדתו של שירות בתי הסוהר. וכך אמר שם, בעמ' 804, השופט ברק: "...על השופט לשאול עצמו אם שלטונות בית הסוהר שקלו את כל השיקולים הרלוואנטיים ואם איזנו ביניהם בצורה ראויה. אם התשובה היא בחיוב, אל לו לשופט להחליף את שיקול-דעת השלטונות בשיקול דעתו שלו, גם אם לסברתו שלו היה מקום לערוך איזון ראוי אחר". בית-משפט זה חזר ואמר דברים ברוח זאת פעם אחר פעם. הנה לאחרונה, ברע"ב 6545/97 מדינת ישראל נ' מחאג'נה, אמר כך: "ניהול בתי הסוהר הוא סמכותו של נציב שירות בתי הסוהר. בית המשפט מפעיל ביקורת שיפוטית. השאלה אותה שואל עצמו בית המשפט אינה כיצד היה הוא מנהל את בית הסוהר אילו היה הוא הנציב. השאלה אותה שואל עצמו בית המשפט הינה אם נפל פגם באופן ניהול בתי הסוהר על ידי הנציב. שתי שאלות אלה נפרדות הן". בהתאם לכך, בית-המשפט המחוזי לא היה אמור לשים את שיקול-הדעת שלו במקום שיקול-הדעת של שירות בתי הסוהר, בשאלה אם המשיב ראוי לקבל חופשה של 72 שעות או רק חופשה של 48 שעות. בית-המשפט צריך רק לבדוק אם ההחלטה של שירות בתי הסוהר, לתת למשיב חופשות של 48 שעות בלבד, לוקה בפגם משפטי. 7. אכן, פרקליטות המדינה טוענת כי טעה בית-המשפט המחוזי שהתערב בהחלטה של שירות בתי הסוהר, אף כי החלטה זאת אינה לוקה בפגם משפטי כלשהו. החלטה זאת לא הייתה שרירותית, אלא היא התבססה על חוות-הדעת של מב"ן. בחוות-הדעת, מיום 26.4.1998, שהוכנה בידי קרימינולוג קליני בכיר במב"ן לצורך הגשתה כראיה לבית-המשפט המחוזי בעתירה של המשיב, נאמר בין היתר כך: "ייתכנו התנהגויות תוקפניות ומיניות ללא אבחנה מלאה של המעשים. עדיין קיימת תובנה חלקית לחומרת המעשים שביצע ובעייתיות בקבלת אחריות על מעשיו. בשלב זה, הוא עדיין זקוק לתנאי הגבלה קונקרטיים וברורים העוזרים לו לשמור על מסגרת התנהגותית נורמטיבית. לדעתי, הסרת תנאי הגבלה עלול להביא לנסיגה במצבו הנפשי ולעודד התנהגות לא מבוקרת מצידו". לצורך הדיון בערעור על ההחלטה של בית-המשפט המחוזי אל בית-משפט זה, הוגש לבית-המשפט מכתבו של מנהל החטיבה לפסיכיאטריה משפטית בשירות בתי הסוהר, מיום 12.5.1998, בנוגע להחלטת השירות להגביל את חופשות המשיב ל48- שעות בלבד. וכך נאמר, בין היתר, במכתב זה: "הגבלה ל48- שעות נובעת מתפיסתנו לפיה השמת גבולות ברורים מהווה חלק מהתהליך הטיפולי העולה בחשיבותה על התערבויות אחרות, ולפיכך קיים הבדל מהותי בין חופשה של 48 שעות ל-72 שעות, בכל הקשור למסר הטיפולי המועבר לאסיר, השמת גבולות וכו'". בעת הדיון בפנינו שמענו את מנהל החטיבה לפסיכיאטריה משפטית בשירות בתי הסוהר. לשאלתנו השיב כי עמדת מב"ן, שלפיה יש להגביל את החופשות של המשיב למשך 48 שעות, עשויה להשתנות עם התקדמות הטיפול במשיב. בידי המשיב לבקש שינוי העמדה בעת הפגישות החודשיות שלו עם הממונה על הטיפול בו מטעם מב"ן. לכאורה אפוא החלטת שירות בתי הסוהר, לתת למשיב חופשות למשך 48 שעות בלבד, מתבססת על תשתית ראויה ועל שיקולים ענייניים. מה פגם נמצא בה על-ידי בית-המשפט המחוזי? ההחלטה של בית-המשפט המחוזי משאירה שאלה זאת ללא תשובה. ההחלטה כולה אומרת רק זאת: "חופשותיו של העותר יהיו כפי שמקבלים אסירים אחרים באותו אגף, ובנוסף הוא יקבל פעם בחודש חופשה של 6 שעות כדי להיפגש עם פסיכולוג". 8. כנגד החלטה זאת טוענת פרקליטות המדינה כי ההחלטה "אינה מנומקת כלל ועיקר ולא ניתן להבין מתוכה מדוע מצא בית-המשפט לנכון להתערב בהחלטת שירות בתי הסוהר, וכבר מן הטעם הזה דין בקשת רשות הערעור להתקבל". אכן, ברור וידוע הוא כי חובה על בית-המשפט לתת נימוקים להחלטה, בין שהוא מקבל את העתירה ובין שהוא דוחה את העתירה, אלא אם ההחלטה מקובלת על שני הצדדים. כך קובע הדין החרות וכך קובעת גם ההלכה הפסוקה. ברע"פ 1516/90 יקב הגליל בע"מ נ' מדינת ישראל אמר לעניין זה השופט ד' לוין: "חובת ההנמקה - כמה וכמה מטרות לה: אפשרות פיקוח על פסק הדין על ידי ערכאת הערעור, חשיפת פסק הדין לעיני הציבור, ועוד... אך יש גם נימוק נוסף, הרואה את ההנמקה כחלק אינטגרלי מיצירתו ומגיבושו של פסק הדין. וכך כותב השופט ברק: 'חובת ההנמקה חשובה היא במיוחד. כל מי שהתנסה בכתיבה יודע זאת. דבר אחד הוא רעיון המשתלט על המחשבה. דבר אחר הוא העברתו של הרעיון בכור ההיתוך של ההתמודדות האינטלקטואלית המבקשת לתמוך בו, תוך מודעות לתוצאותיו. רבים הם הרעיונות אשר הצורך לנמקם הביא לחדלונם, שכן היה בהם אך הדר חיצוני שלא ניתן היה לבססו. חובת ההנמקה היא מהחשובים שבאתגרים בפניהם חייב שופט, המפעיל שיקול דעת, לעמוד'. (א' ברק, שיקול דעת שיפוטי (פפירוס, תשמ"ז) 46). אם כך הם פני הדברים, ואם כפי שאמר בעבר בית משפט זה, 'שופט אינו יוצא ידי חובתו בלי לנמק את החלטותיו' (בג"ץ 79/63 טרודלר נ' פקידי הבחירות לועדות החקלאיות, פ"ד יז 2503, 2516), כי אז ניתן להעלות על הדעת שעניין אשר נדון בפני ערכאה כלשהי, וזו הוציאה מתחת ידיה פסק דין שאיננו מנומק, או שאינו מנומק די הצורך, אי אפשר לומר עליו שזכה לידון כראוי בפני אותה ערכאה, ועל כן יש במצב עניינים זה כדי להטות את הכף לכוון של מתן רשות ערעור, במקרה שזו מתבקשת". ההנמקה הנדרשת יכולה להיות, לפי נסיבות המקרה, קצרה ותמציתית. כדברי הנשיא שמגר בע"א 668/89, בש"א 3010/90 פאר נ' חברת בית פרישמן 38 בע"מ (בפירוק מרצון) ואח', בעמ' 697: "אך מובן שמידת ההנמקה הנדרשת נבחנת, מבחינה עניינית, לפי נסיבותיו של כל מקרה...". בע"א 30/56 בן חרוש נ' קצין התגמולים, משרד הבטחון ת"א-יפו, בעמ' 932, הסביר השופט ש' ז' חשין לאמור: "...עניין שהעדויות בו מועטות, העובדות ברורות, ושאלות החוק אינן מסובכות, אין מן ההכרח להרחיב עליו את הדיבור, וועדת ערעור יוצאת ידי חובתה, בהסבירה קצרות שאין היא משוכנעת באמיתות גירסתו של המערער או של המשיב. אך לא כן הדבר כשעצם אי-השכנוע טעון הנמקה". מכל מקום, ברור כי אם קיימים חילוקי דעות בין הצדדים, פסיקתה בלבד, האומרת רק מה התוצאה של ההתדיינות, אינה בגדר הנמקה. השוו בג"ץ 7177/95 יורוגם בע"מ נ' מרכז ההשקעות על-פי חוק לעידוד השקעות הון ואח', בעמ' 4. כך היא, במקרה שלפנינו, ההחלטה שניתנה על-ידי בית-המשפט המחוזי. היא קובעת את התוצאה בלבד, ואינה מסבירה כלל ועיקר, ולו בקיצור נמרץ, את הטעם לתוצאה. הצדדים אינם יכולים לדעת, על-פי ההחלטה, מה טעמה, ובית-המשפט היושב בערעור על ההחלטה אינו יכול לדעת מה פגם מצא בית-המשפט המחוזי בהחלטה של שירות בתי הסוהר. כאמור, לכאורה ההחלטה של שירות בתי הסוהר מבוססת על תשתית ראויה ושיקולים ענייניים, ואם אין בה פגם, בית-המשפט המחוזי לא היה רשאי לבטלה. מדוע אפוא ביטל אותה? ההחלטה של בית-המשפט המחוזי אילמת. היא חייבת לדבר כדי שאפשר יהיה לברר, כנדרש, אם היא נכונה או מוטעית. בית-המשפט המחוזי לא קיים את חובת ההנמקה, ולו רק במקצת, ודי בכך כדי לבטל את החלטתו, ולהחזיר אליו את התיק. 9. פרקליטות המדינה טוענת שבית-המשפט המחוזי לא איפשר לקצין העתירות, שהופיע בשם שירות בתי הסוהר, לטעון בפניו לעניין החופשה המגיעה למשיב. כך גם נרשם בפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית-המשפט המחוזי. ראו לעיל פיסקה 4. מכל מקום ברור, ואף המשיב אינו חולק על כך, שבית-המשפט המחוזי לא קיבל את חוות-הדעת שהוכנה לעניין זה, ביום 26.4.1998, על-ידי הקרימינולוג הקליני הבכיר של מב"ן. ראו לעיל פיסקה 7. אם כך, יוצא כי בית-המשפט לא נתן לשירות בתי הסוהר את זכות הטיעון כנדרש, וכי ההחלטה של בית-המשפט, כטענת הפרקליטות, חסרה תשתית עובדתית כנדרש. 10. בשל אלה אני מציע לבטל את ההחלטה של בית-המשפט המחוזי, ולהחזיר את התיק אליו כדי שישמע את הטענות של שירות בתי הסוהר, ובכלל זה חוות-הדעת של מב"ן, ויקבל החלטה חדשה ומנומקת כראוי. עם ביטול ההחלטה של בית-המשפט המחוזי תחזור לתוקפה ההחלטה של שירות בתי הסוהר, שלפיה המשיב זכאי לקבל מדי חודש חופשה של 48 שעות, וכן חופשה נוספת של 6 שעות לצורך טיפול אצל הפסיכולוג שלו, וזאת עד להחלטה החדשה שתתקבל על-ידי בית-המשפט המחוזי. השופטת ד' ביניש אני מסכימה. השופט ח' אריאל אני מסכים. לפיכך הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט זמיר.בית סוהר / כלאאסיריםחופשה לאסיר מהכלא