עבירה בשמורת טבע בשטחים - סמכות שיפוט

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עבירה בשמורת טבע בשטחים - סמכות שיפוט: השופט ש' לוין: .1המערער מתגורר, לטענתו, באי האלמוגים בסיני, בשטח המהווה "אזור" כהגדרתו בתקנה 1לתקנות שעת חירום (יהודה והשומרון, חבל עזה, סיני ודרום סיני - שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), תשכ"ז- 1967(להלן-התקנות), כפי שהוארכו בחוק להארכת תקפן של תקנות שעת חירום (יהודה והשומרון, חבל עזה, רמת הגולן, סיני ודרום סיני - שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), תשל"ח- .1977הוא גם רשום במרשם האוכלוסין לפי חוק מרשם האוכלוסין, תשכ"ה-.1965 ביום 24.9.78הוגשו לבית-משפט השלום באילת שלושה כתבי אישום, המייחסים למערער ביצוע עבירות שונות ב"אזור" ובתחום שמורת טבע מוכרזת לפי תקנות שונות מתקנות שמורות הטבע (סדרים והתנהגות), תשל"ט-1979, כפי שהיו בתוקף בזמן שהמערער ביצע את המעשים המיוחסים לו (להלן - תקנות הטבע). בית-משפט השלום קיבל טענה טרומית של המערער וקבע, שהעובדות, הכלולות בכתבי האישום, אינן מגלות עבירה לפי הדין בישראל, ולפיכך הוא הורה על ביטולם. בית המשפט המחוזי בבאר-שבע קיבל את ערעורה של המדינה על החלטה זו והורה על החזרת התיקים הנ"ל לדיון לפני בית-משפט השלום. המערער מערער לפנינו על פסק-דין זה ברשות, שנתקבלה מאת הנשיא. .2לצורך הערעור שלפנינו אין חולקין עוד על דבר הכרזתם של האתרים, בהם ביצע המערער את המעשים המיוחסים לו, כ"שמורת טבע", לפי הצו בדבר הגנה על הטבע (רצועת עזה וצפון סיני) (מס' 355), תש"ל-1970, או הצו בדבר הגנה על הטבע (מרחב שלמה) (מס' 55), תשל"א-1971, או שניהם (להלן - צווי המושל), ואף על זאת אין חולקין, שניתן, או היה ניתן, להעמיד את המערער לדין על הפרתם לפני בית-משפט צבאי ב"אזור". עוד לא חלקו לפנינו, שחוק גנים לאומיים ושמורות טבע, תשכ"ג- 1963(להלן - החוק), שמכוחו הותקנו תקנות הטבע, חל בתחומי מדינת ישראל, ומכוחו אין אתר משמש כשמורת טבע, אלא אם הוכרז כזה על-ידי שר הפנים לפי הצעת שר החקלאות או לאחר התייעצות אתו (ראה סעיף 1לחוק). יוצא: מכוח צווי המושל אפשר היה להעמיד את המערער לדין בגין המעשים המיוחסים לו רק לפני בית-משפט צבאי ב"אזור"; מכוח החוק ותקנות הטבע אפשר להעמיד עבריין לדין לפני בית-משפט מוסמך בישראל רק בשל ביצוע מעשה אסור, שבוצע על-ידיו בשמורת טבע מוגדרת בישראל, שהוכרז עליה ככזו על-ידי שר הפנים. .3האם ניתן לשפוט את המערער בישראל לפי תקנות הטבע על מעשים שבוצעו על-ידיו ב"אזור"? המדינה טוענת שכך הוא, והיא תומכת יתדותיה בתקנה 2(א) של התקנות, שזה נוסחה: "בית משפט בישראל מוסמך לדון לפי הדין הישראלי אדם הנמצא בישראל או הרשום במרשם האוכלוסין לפי חוקי מרשם האוכלוסין, תשכ"ה-1965, על מעשו או מחדלו שאירעו באזור ושהיו מהווים עבירה אילו אירעו בתחום השיפוט של בתי המשפט בישראל". שופט בית-משפט השלום המלומד לא קיבל טענה זו; הוא הדגיש את המלים "לפי הדין הישראלי" בתקנה הנ"ל וקבע, שלפי הדין הישראלי ניתן להעמיד לדין בישראל רק מי שביצע מעשה אסור בשמורת טבע מוגדרת בארץ; יש להבדיל - כך סבר השופט בין הוראת דין ישראלית, בעלת תחולה טריטוריאלית כללית, שניתן להעמיד בגינה לדין בישראל אדם, הנמצא בישראל או הרשום במרשם האוכלוסין, גם בשל מעשה שבוצע על-ידיו ב"אזור", לבין הוראת דין ישראלית ספציפית, הקובעת עבירה, שאחד מיסודותיה הוא ביצוע עבירה במקום מסוים. דוגמה למקרה הראשון: עבירה של תקיפה שבוצעה ב"אזור", שבשלה ניתן להעמיד פלוני לדין בישראל; דוגמה למקרה השני: החוק ותקנות הטבע הנ"ל. .4בית המשפט המחוזי חלק על גישה זו. לדעתו, הרחיבו התקנות, למעשה, את תחולת דיני העונשין בישראל, באופן שהם מלווים ישראלי גם בשהותו ב"אזור"; אם יעבור ישראלי עבירה "ישראלית" ב"אזור", ניתן יהיה לשפוט אותו בישראל לפי הדין בישראל, אפילו אין דין זה חל ב"אזור", ואולי אפילו אין המעשה מהווה עבירה ב"אזור". וכיצד אפשר, במקרה שלפנינו, להעמיד לדין בישראל את המערער בגין מעשה, שבוצע באתר, שאינו "שמורת טבע" לפי החוק ותקנות הטבע? על כך השיב בית המשפט המחוזי (בעמ' 8לפסק-דינו) לאמור: "אם המשיב עשה מעשה כל שהוא שפגע בשמורת טבע הנמצאת בשטחים המוחזקים ושהיא שמורת טבע, על פי הדין השורר באותו מקום - היינו הכרזת המפקד הצבאי - כי אז הוא עשה מעשה, שאילו אירע בישראל, היה מהווה עבירה ועל כן אפשר לדונו בישראל לפי הדין הישראלי, היינו לפי חוק הגנים הלאומיים ושמורות הטבע והתקנות שהותקנו על פיו, האוסר פגיעה בשמורת טבע. ...אין זה משנה, שאותה שמורת טבע, שבה עשה המשיב את המעשים שטוענים כי עשה, איננה שמורת טבע בישראל. הקובע, על פי החוק, הוא המעשה שעשה המשיב. אם המעשה הוא פגיעה בשמורת טבע, או אי ציות לפקחי שמורות הטבע, הרי מעשה זה, הוא גם עבירה בישראל, אם היה נעשה בישראל, בשמורת טבע ישראלית". בית המשפט המחוזי הבהיר את עמדתו בעזרת שתי דוגמאות: לדעתו, אפשר להעמיד לדין בישראל לפי הדין הישראלי בשל עבירה של אי-חגירת חגורת בטיחות בדרך בין-עירונית, שעבר אדם ב"אזור", גם כשצורת התמרור, המציין דרך בין-עירונית ב"אזור" שונה מצורת התמרור המקביל בישראל; וכן אפשר להעמיד לדין בישראל לפי הדין הישראלי בשל עבירה של העלבת עובד ציבור לפי סעיף 288לחוק העונשין, תשל"ז-1977, שעבר אדם ב"אזור", גם כשמדובר בהעלבת "עובד ציבור" כהגדרתו ב"חיקוק" החל "באזור" ושאיננו חל בישראל, הגם שאחד המקרים, הבא בגדר עובד ציבור" לפי סעיף 2(10) לחוק הנ"ל, הוא "נושא משרה או תפקיד על פי חיקוק", ופשיטא שהמדובר בחיקוק ישראלי. .5לפנינו תמכה גב' ראובני, שטענה למדינה, במסקנותיו של בית המשפט המחוזי על הנמקותיהן. היא הוסיפה וטענה, כי אם כי אין מאשימים את המערער בהפרת צווי המושל, מותר להיזקק אליהם למטרה המצומצמת של קביעת הנתונים לעניין החוק ותקנות הטבע, שעל-פיהם בוצעה העבירה ב"שמורת טבע". היא ביקשה להקיש לענייננו משיטת המרת הנתונים לעניין הפליליות הכפולה, הנדרשת לפי חוק ההסגרה, תשי"ד- 1954והיא הפנתה אותנו לעניין זה למאמרו של פרופ' ש' ז' פלר, "פרשת "אבו-דאוד" ומהות הפליליות הכפולה ביחסי הסגרה - מבט שונה" משפטים ח (תשל"ז-ל"ח) 399ואילך; היא ביקשה להסיק מן האמור בו, שיש לנקוט במקרה שלפנינו, כמו במקרה ההוא, דרך של המרת נתונים ישראליים בנתונים, הקיימים ב"אזור". כך, למשל, יש להמיר את הדיבור "עובד מדינה", המוגדר הגדרה ספציפית בדבר חקיקה ישראלי, המהווה יסוד מיסדותיה של עבירה ישראלית, שעל-פיה מבקשים אנו להביא אדם לדין בישראל, בדיבור "עובד מדינה", החל מכוח דבר חקיקה ב"אזור", והוא הדין במקרה שלפנינו לעניין הגדרת הדיבור "שמורת טבע" בצווי המושל; לפי גישה זו "הדין הישראלי" כמשמעותו בתקנה 2(א) של התקנות איננו הדין הישראלי הקונקרטי אלא מין דין ישראלי מושגי ומופשט. .6לדעתי, אין לשיטת "המרת הנתונים", הנהוגה לעניין חוק ההסגרה, ולא כלום לשאלה שלפנינו; לעניין החוק ההוא השאלה היא אך זאת, אם יש מקום ליתן צו הסגרה למדינה אחרת נגד פלוני, ובאשר לכך יש מקום ליתן צו הסגרה נגד פלוני, אף אם המרכיבים העובדתיים של העבירות בשתי המדינות הנוגעות בדבר אינם זהים; ואילו במקרה שלפנינו השאלה היא שונה: האם אפשר לשפוט בישראל ישראלי, שעבר ב"אזור" עבירה, שאחד ממרכיביה העובדתיים הקונקרטיים הוא נתון, הלקוח מהדין הזר? סבור אני, שהתשובה לשאלה זו אינה מוטלת בספק והיא שלילית, ולפיכך דעתי היא, שדין הערעור להתקבל. .7כפי שכבר אמרנו בע"פ 506/81 [1], הייתה זו מטרתן התחיקתית של התקנות להשוות את דינו של ישראלי, שעבר עבירה ב"אזור", לדינו של ישראלי, שעבר עבירה דומה בישראל, לפי עקרונות פרסונאליים מובהקים; משל כאילו נשא עמו הישראלי בכליו, עם כניסתו ל"אזור", את הדין הישראלי; החלה פרסונאלית זו של הדין הישראלי היא חד-סיטרית, ואין הישראלי, השב לישראל מן ה"אזור", נושא עמו בכליו את הדין החל ב"אזור". יתר-על-כן הדין, שעל-פיו ניתן לשפוט אדם בישראל, בגדר התקנות האמורות, הוא תמיד הדין הישראלי, בלי כל קשר לשאלה, מהו הדין החל ב"אזור", או אם בכלל חל ב"אזור" דין, המסדיר את המעשה שבוצע על-ידי הישראלי ב"אזור", ולפיכך שאלת הפליליות הכפולה אינה יכולה כלל להתעורר; אכן אם ב"אזור" חל דין שונה מן הדין הישראלי, החל על המעשה אשר בוצע על-ידיו, אפשר להעמיד את הנאשם לדין לפני הערכאות המוסמכות ב"אזור", אך בשובו לתחומי מדינת ישראל לא ניתן להעמידו לדין אלא על ביצוע מעשה, המהווה עבירה בישראל; המטרה התחיקתית האמורה של התקנות גלויה לעין, ואם יש עוד צורך לבססה, ניתן להפנות את המעוניין בכך לדיונים, שנערכו, לעניין זה, בכנסת בשנת 1967(ראה: ד"כ 50(תשכ"ח) 441, 442, 452, 453). הדיבור "לפי הדין הישראלי", המופיע בתקנה 2(א), הוא למעשה מיותר, שהרי הכלל הוא, שבהעדר הוראה מפרשת לסתור אין בתי-משפט בישראל רשאים לשפוט בפלילים פלוני אלא לפי הדין הישראלי (השווה: פרופ' ש' ז' פלר, "סמכות שיפוט או תחולת חוק או שניהם גם יחד?" משפטים יא (תשמ"א) 92, 97-98); והדין הישראלי, שלפיו רשאים בתי המשפט בישראל לדון את פלוני, כאמור, אינו יכול להיות דין מושגי מופשט אלא דין ממשי וקונקרטי; הרי אלה הם מושכלות ראשונים של דיני העונשין; כללו של דבר; ניתן לדון בישראל בפלילים ישראלי, שעשה מעשה ב"אזור", שאילו בוצע בישראל היה מהווה עבירה קונקרטית לפי הדין בישראל; או במלים אחרות לצורך האישום, עלינו להתעלם, כביכול, מביצוע המעשה ב"אזור" ולהניח, כאילו בוצע בתחומי מדינת ישראל. .8הפועל היוצא מהדברים שדלעיל הוא, שאפשר לחלק, לענייננו, את העבירות הישראליות לשני סוגים: עבירות בעלות יסודות כלליים מחד גיסא ועבירות, הכוללות כאחד ממרכיביהן הגדרה ספציפית, שאינה מותאמת לתנאי ה"אזור" מאידך גיסא; כך, למשל, לו חוקקה הוראת דין ישראלית כללית, האוסרת נהיגה במכונית ללא חגירת חגורת בטיחות, ניתן היה להעמיד לדין בגינה גם נהג ישראלי, שנהג במכוניתו ב"אזור" ללא חגורת בטיחות; גם הוראה כללית, הקובעת איסור נהיגה ללא חגורת בטיחות בכביש בין-עירוני, הייתה יכולה לשמש נושא לאישום פלילי, אם נעברה ב"אזור", והוא - אם לפי מושגים ישראליים נעברה העבירה בכביש בין-עירוני; מאידך גיסא, אם בדין הישראלי מצויה הגדרה של כביש בין-עירוני, התולה את קיומו באישורה של רשות ישראלית פלונית, לא ניתן היה להעמיד בגדרה לדין "ישראלי", שנסע בכביש ב"אזור" אך בשל כך, שרשות פלונית ב"אזור" הכריזה עליו, לפי הדין המחייב בו, ככביש בין-עירוני; שאם לא תאמר כן, יצא, שבית-משפט ישראלי ידון את הנהג, שעשה את המעשה שלא על-פי הדין הישראלי; והוא הדין בעבירה של העלבת עובד ציבור. דוגמה אחרת: נתאר לנו, שדבר חקיקה ישראלי אוסר ציד של חיות בר, הא ותו לא; ניתן להעמיד על-פיו לדין בישראל 'ישראל', שצד ב"אזור" חיית בר, הנחשבת כזו לפי מושגינו, אפילו אין חיית בר מהסוג הנדון מצויה בישראל; מאידך גיסא, אם בדבר החקיקה הישראלי האמור תיכלל רשימה של חיות בר ספציפיות, שהן בלבד באות בגדרו, לא יעלה על הדעת, שניתן יהיה להעמיד לדין בישראל ישראלי, שצד ב"אזור" חיות בר, שאינן כלולות ברשימה, המצויות ב"אזור" ואינן מצויות בישראל, ודומה שאיש לא ינסה לטעון, שמכיוון שחיות הבר, הנזכרות באותה רשימה, אינן מצויות כלל ב"אזור", יש לנקוט, במקרה זה, דרך של המרת נתונים. הוא הדין גם במקרה שלפנינו; שאלה של מיון היא, אם קביעת החוק בדבר תחולתו הטריטוריאלית בדיני העונשין יסוד מיסודות העבירה היא אם לאו. יש מי שיאמר, שאישום, המייחס לפלוני מעשה, הכולל את יסודות העבירה אשר בוצעו בחו"ל, אינו מגלה עבירה, ויש מי שיאמר, שאמנם בוצעה עבירה, אך בית המשפט אינו מוסמך לדון בה. על אחת אין לחלוק, כי הוראה, הכלולה בדבר החקיקה הנוגע בדבר, המגבילה את תחולתו לתחומי אתר מסוים בשטח המדינה, קובעת, שביצוע המעשה האסור בתחום האתר הוא יסוד מיסודות העבירה; כך, למשל, אם קבע חוק עזר עירוני איסור להטיל פסולת בגן עירוני שבתחומי עיר פלונית, לא ניתן על יסודו להביא לדין בפלילים מי שהטיל פסולת בגן עירוני בעיר אחרת. אלמלא הוגדרה "שמורת טבע" בחוק ובתקנות הטבע בהגדרה ספציפית, כי אז לא היה קושי להביא לדין לפי תקנה 2(א) הנ"ל ישראלי, שעשה ב"אזור" מעשה, המהווה עבירה על-פיהם, באתר שב"אזור", שלפי מושגים ישראליים מהווה שמורת טבע; אך כשיוחדה "שמורת טבע" לאתר, שעליו הכריז שר הפנים ככזה, שוב לא ניתן לשפוט בגינם ישראלי, שעשה מעשה באתר ב"אזור", שלא ניתן להביאו בגדר ההגדרה, אפילו אם לפי מושגים ישראליים כלליים הוא יכול להיחשב שמורת טבע, כפי שאי-אפשר היה, בישראל, להעמיד לדין ישראלי, שעשה מעשה בשמורת טבע בישראל, שלא הוכרז עליה ככזו לפי החוק ותקנות הטבע; כשם שהדין החל ב"אזור" אינו יכול לשמש נושא לאישום בבית-משפט בישראל (אלא בגדרו של דבר חקיקה ישראלי, הקובע במפורש את הדבר), כך גם לא ניתן להשלים, כביכול, את מרכיביה של העבירה הישראלית על-ידי "שאילת" אחד ממרכיביה של העבירה הזרה. דעתי היא, שיש לקבל את הערעור, לבטל את פסק-דינו של בית המשפט המחוזי ולהשיב על כנה את החלטתו של בית-משפט השלום. השופט ד' לוין: דעתי כדעתו של חברי ש' לוין, ואני מצטרף למסקנתו. השופט יהודה כהן: תקנה 2(א) לתקנות שעת חירום (יהודה והשומרון, חבל עזה, סיני ודרום סיני - שיפוט בעבירות ועזרה משפטית) (להלן - תקנה 2(א)) היא הוראת החוק, המכניסה אדם, הנמצא בישראל והרשום במרשם האוכלוסין בישראל, תחת כנפי שיפוטו של בית-משפט בישראל על עבירה, שביצע בשטחים המוחזקים על-ידי צה"ל. לפי התקנה האמורה, מוסמך בית-משפט בישראל לדון "לפי הדין הישראלי" אדם כזה "על מעשו או מחדלו שאירעו באזור (כמוגדר לפי התקנות -) ושהיו מהווים עבירה אילו אירעו בתחום השיפוט של בתי המשפט בישראל". השאלה, שנדונה בערכאות הקודמות, הייתה, כיצד לפרש את הדיבור "לפי הדין הישראלי" לגבי המעשים, המיוחסים למערער, ואשר לפי מהותם מהווים עבירות על חוק גנים לאומיים ושמורות טבע (להלן - החוק) או על תקנות שמורות הטבע (סדרים והתנהגות) (להלן - תקנות הטבע), אך אירעו בשמורת טבע, הנמצאת ב"אזור" ואשר הוכרז עליה כשמורת טבע בצווים, שניתנו כדין על-ידי מושל צבאי. בית-משפט השלום באילת קבע, כי המעשים האמורים לא היו מהווים עבירות "לפי הדין הישראלי", אילו אירעו בתחום השיפוט של בתי המשפט בישראל, משום שהמערער לא פגע במעשיו בשמורת טבע, שהוכרז עליה ככזו על-פי הדין הישראלי. בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, בשבתו כבית-משפט לערעורים, קיבל את ערעור המדינה בקבעו, כי היסוד, המקנה סמכות לבית-משפט בישראל לדון בעניין "לפי הדין הישראלי", הוא המעשה עצמו. אם לפי מהותו מעשה זה היה מהווה עבירה, אילו אירע בתחום השיפוט של בתי המשפט בישראל, אין נפקא מינה, מה הייתה הדרך המינהלית, שלפיה הוכרז על האתר, שבו בוצע המעשה כשמורת טבע. בפלוגתה הזו שבין בית המשפט המחוזי לבין בית-משפט השלום דעתי היא כדעת הראשון, מהטעמים הבאים: כאשר תושב ישראלי עושה מעשה או מגלה בהתנהגותו מחדל, הפוגע בשמורת טבע, שנמצאת בשטחים המוחזקים, העבירה שהוא עובר, לדעתי, היא פגיעה בשמורת טבע ותו לא. אינני סבור, שהפעולה המינהלית, הכרוכה בהכרזת אתר מסוים כשמורת טבע, מהווה יסוד מיסודות העבירה. הפעולה המינהלית, המתבטאת בהכרזה, היא אמצעי עזר, שהמחוקק סיפק בגופה של הוראת החוק, היוצרת את העבירה, כדי להקל על בית המשפט במלכת קביעת העובדות. במלים אחרות, המחוקק היה יכול להסתפק בהגדרת "שמורת טבע" שבסעיף ההגדרות של החוק ולומר לגבי כל מעשה או מחדל, המתואר כעבירה לפי החוק או תקנות הטבע, שהוא מהווה עבירה, אם הוא בוצע בשמורת טבע או לגביה. אילו בחר המחוקק בדרך זו, הייתה התביעה חייבת בכל משפט ומשפט להביא ראיות להוכחת העובדה, שהמקום, שבו או לגביו נעברה העבירה, הוא אכן "שמורת טבע", ובית המשפט היה חייב לשקול בכל מקרה את הראיות ולהחליט, אם אמנם האתר הנדון הנו "שמורת טבע" אם לאו. הדרך, שנקט המחוקק בקשר לשטח המדינה ושהמושל הצבאי נקט בקשר לשטחים המוחזקים, דהיינו, לקבוע על-ידי הכרזה, שאתר מסוים הוא "שמורת טבע", נועדה לחסוך מבית המשפט את הטורח והטירדה לקבוע בכל משפט ומשפט, על-פי עדויות וראיות, שהאתר נושא אותו המשפט הנו "שמורת טבע". צא וחשוב, מה היה קורה אילולא הייתה נקוטה השיטה של זיהוי "שמורת טבע" על-פי הכרזה, והיו מוגשים לבית-משפט מסוים עשרות תיקים בגין עבירות, שבוצעו על-ידי חשודים שונים בשמורת טבע אחת - אילו דיונים מיותרים ומתסכלים היו נגרמים לאותו בית-משפט, אילו היה צריך לחזור ולשמוע בכל תיק ותיק את ההוכחות, המיועדות לקבוע, שאותו האתר, שבו בוצעו כל העבירות הללו, הנו "שמורת טבע". ונשאלת השאלה - אם עלה על דעת מנסח החוק הרעיון הפשוט המחוכם לקבוע אתר מסוים כשמורת טבע על-ידי הכרזתו כשמורת טבע, האם הפעולה המינהלית של ההכרזה משנה את טיב העבירה ומהותה? ומתעוררת קושיה נוספת: האם - לפי האבחנה, שהוצעה על-ידי בית-משפט השלום, בין הוראת דין ספציפית לבין הוראת דין כללית-יש לראות בכל הוראה בחוק או בתקנות הטבע, היוצרת עבירה ביחס לשמורת טבע מוכרזת, כדין ישראלי שיצר עבירה יחידה, או שאותה הוראה יצרה מספר עבירות שונות כמספר האתרים שהוכרזו כשמורות טבע? לשון אחר - האם, למשל, העבירה של פגיעה בדומם בתחום שמורת טבע בניגוד לתקנה 2לתקנות הטבע נחשבת לעבירה אחת ויחידה, ללא הבדל אם היא בוצעה בשמורת טבע א', ב' או ג' או בכל אחת מעשרות שמורות הטבע, שביחס לכל אחת מהן יצאה הכרזה הקובעת אותה כשמורת טבע? או שתקנה 2האמורה כשלעצמה העלתה על לוח העבירות עשרות עבירות שונות, שכל אחת מהן הנה במהותה פגיעה בדומם בתחום שמורת טבע, אלא שההבדל בין האחת לרעותיה הוא בשמה של שמורת הטבע, שבה היא בוצעה? לי אין ספקות ביחס לתשובות, שיש לתת לשאלות הללו; התשובות מתבקשות מאליהן. מעניין לציין, כי מנסח כתב האישום, כשפירט את הוראות החיקוקים מס' 1ו- 2כפגיעה בדומם בתחום שמורת טבע והכנסת חומר זר לתחום שמורת טבע, לא קבע בתיאור העבירה, בסופה, את המלים "שהיא שמורת טבע מוכרזת"; ובדין לא עשה זאת, משום שתיאור שמורת הטבע כמוכרזת אינו יסוד מיסודות העבירות אלא עובדה מעובדות האירוע - ובתור עובדה מקומה בפרק העובדות שבכתב האישום. ואכן אנו מוצאים שם בין יתר העובדות את העובדה, שהמעשים, המיוחסים למערער, בוצעו "בתחום שמורת טבע מוכרזת". סיכומו של דבר - אני סבור, כי עבירה, שבוצעה בשמורת טבע מוכרזת בשטחים המוחזקים, מוסמך בית-משפט בישראל לדון את מבצעה לפי הדין הישראלי, מכוח תקנה 2(א), אם המעשה או המחדל היה נחשב לעבירה לפי דין זה. הפירוש האמור של תקנה 2(א) עולה בקנה אחד עם מטרת המחוקק, כפי שהיא מצטיירת בעיניי. המחוקק התכוון, לפי דעתי, להעניק סמכות מקיפה לבתי המשפט בישראל לדון תושבים ישראליים על עבירות, שהם ביצעו בשטחים המוחזקים. הכוונה, המשתמעת מלשון ההוראה, היא להבטיח לתושב ישראלי, הנתפס בקלקלתו בשטחים המוחזקים, שהוא יישפט על-ידי בית המשפט, היושב בשערי מקום מושבו, כלומר, אותו בית-משפט, שהייתה לו סמכות לגביו, אילו העבירה הייתה מתבצעת בתחום המדינה. אם יינתן פירוש מצמצם לתקנה האמורה, כפי שסבר בית-משפט השלום, נדמה לי שתיגרם על-ידי כך נגיסה משמעותית בזכותו של תושב ישראלי להישפט על-ידי בית-משפט במדינתו - ונמצא, שמטרת המחוקק הוחטאה. על סמך הנימוקים שהעליתי, הייתי מציע להשאיר את פסק-דינו של בית המשפט המחוזי על כנו ולדחות את הערעור. הוחלט ברוב דעות, כנגד דעתו החולקת של השופט יהודה כהן, לקבל את הערעור, לבטל את פסק-דינו של בית השפט המחוזי ולהשיב על כנה את החלטתו של בית-משפט השלום. שמורת טבעשטחי יהודה ושומרוןסמכות שיפוט