פסק בורר חלקי

לגבי מאפייניו של "פסק חלקי" נקבע בע"א 295/82 יעקב ואח' נ' עמיתור בע"מ ואח', פ"ד לט(2) 345, 352: "אין לשכוח שסדרי הדין נועדו לשרת את העיקר, והוא בירור הזכות המהותית לגופה. לפיכך יש מקום לראות החלטה כפסק דין חלקי, אך ורק כאשר ברור בעליל, שהדיון אכן תם ונשלם, ולא כאשר יש להחלטה פנים לכאן ולכאן. כאשר התיק בנוגע לסכסוך הנטוש בין בעלי הדין טרם נסגר, יש להימנע עד קצה האפשר מסיווג ההחלטה כפסק דין חלקי, אחרת נחטיא את המטרה, והטפל - דקדוקים שבסדר דין - יהפוך לעיקר. תוצאה כזאת יש לדעתי למנוע". ולגבי "פסק ביניים" בהליך בוררות נקבע: "...על רקע הקבלה זו בין פסק ביניים לבין פסק חלקי נזקקו בתי המשפט המחוזיים להבחנה בין פסק דין חלקי לבין החלטה אחרת לצורך ההבחנה בין פסק ביניים לבין החלטה אחרת של בורר... גישה זו מקובלת עלינו, שכן היא מבטאת נכונה את מהותו של פסק הביניים כפסק, שמכריע באופן סופי וחד-משמעי בחלק מוגדר ומותחם מן המחלוקת נושא הבוררות העומד על רגליו שלו, כשם שפסק דין חלקי מכריע בחלק מוגדר ומותחם מן הפלוגתאות שבין הצדדים לסכסוך אזרחי העומד על רגליו שלו, הנדון בבית-משפט... יש לומר על-כן, כי החלטה, שנטען לגביה כי היא פסק דין חלקי, תיחשב לכזו רק כאשר ברור כי הדיון במחלוקת נושא ההחלטה הושלם, התיק נסגר בכל האמור למחלוקת זו, ובידי הצדדים נמצאת החלטה ברורה ומפורשת המכריעה במחלוקת מוגדרת, שלמה ובעלת קיום עצמאי משלה... דברים אלו נכונים לא רק לגבי פסק דין חלקי כי אם גם לגבי פסק ביניים, וזאת מהטעם שציינו לעיל". (רע"א 300/89 ולקו בע"מ נ' החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ, פ"ד מה(4)497, 509-510). קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פסק חלקי: ארגון קניות מושבי מבואות ירושלים - אגודה שיתופית (להלן: "המבקש" או "הארגון"), מבקש לבטל או לשנות את פסק משקם, שהכיר בתדמיר - אגודה חקלאית שיתופית בע"מ (להלן: "תדמיר" או "המשיבה") כנושה של הארגון, לשם הסדרת חובו של הארגון לתדמיר עפ"י חוק הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב1992- (להלן: "החוק"). הארגון הינו אגודה חקלאית שיתופית מרכזית, הנמצאת בהליכי פירוק מאז אוקטובר 1988. הארגון תפקד כספק שירותים כלכליים ואחרים למושבים המאוגדים כאגודות שיתופיות באזור ירושלים, חבל עדולם והבקעה, שמרביתם נקלעו אף הם לקשיים כלכליים.תדמיר הינה אגודה שיתופית מרכזית (שבעבר הוגדרה כ- "תאגיד חקלאי" על-פי התוספת הרביעית לחוק), ואף היא נמצאת בהליכי פירוק מאז שנת 1988. בחודש מרץ לשנת 1993 פורסם מינויו של המשקם עפ"י החוק. בסוף אוגוסט 1996 פנתה תדמיר למשקם, בבקשה לקבוע את החוב שחב לה הארגון (להלן: "הבקשה"). הארגון התנגד לבקשה מחמת האיחור הרב בהגשתה, זאת לאור הוראת סעיף 9(ב) לחוק שלפיו היה על תדמיר להגיש את הבקשה בתוך 60 יום מיום פרסום מינויו של המשקם. הארגון אף התנגד כי המשקם יאריך את המועד להגשת הבקשה, זאת בשל האיחור הרב בהגשתה. בהחלטתו מיום 9.3.1998 קבע המשקם כי נפל אמנם איחור רב בהגשת הבקשה, אך החליט להאריך את המועד להגשת הבקשה וראה בבקשה דרישת חוב. בבקשה זו שבפני מבקש הארגון לבטל את החלטת המשקם ולהורות על דחיית בקשתה של תדמיר. המבקש סומך את בקשתו על סעיף 28 לחוק הקובע:ו"28. (א) בית המשפט המחוזי רשאי, על פי בקשת חייב, נושה או ערב שעליהם חל פסק המשקם, לבטלו, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו למשקם, בשל אחד מאלה:נ(1) המשקם חרג מסמכותו;(2) עילה מהעילות המנויות בסעיף 24(4),(5),(9) ו-(10) לחוק הבוררות;(3) טעות גלויה על פני הפסק. ..."לטענת המבקש, יש לבטל את פסק המשקם בשל כל אחת מעילות הביטול המנויות בסעיף 28 לחוק. טענתו העיקרית של המבקש היא, כי טעה המשקם בהאריכו את המועד להגשת דרישת החוב בתקופה כה ארוכה של כ3- שנים ובהכירו בבקשה כדרישת חוב, זאת מהטעמים הבאים: ככלל, אין להאריך מועדים להגשת דרישת חוב כדבר שבשגרה; הארכת מועד לתקופה כה ארוכה וללא הנמקה של ממש עושה פלסתר את התקופה שנקצבה להגשת דרישת החוב בסעיף 9(ב) לחוק; הארכה המועד לתקופה של 3 שנים חורגת ממתחם הסבירות בשיקול דעתו של המשקם; לא היתה כל הצדקה להגשת הבקשה באיחור כה רב; החוב נשוא הבקשה התיישן הואיל וחלפו יותר מ7- שנים מתיעוד החוב הידוע האחרון, בשנת 1988, עד להגשת הבקשה למשקם בשנת 1996; לאחר 1988 נמחק החוב ממאזניה של תדמיר ביזמתה היא. בנסיבות אלה, טוען המבקש, הארכת המועד שניתנה על ידי המשקם וההכרה בבקשת תדמיר כדרישת חוב, מגלה טעות על-פני הפסק כמשמעה בסעיף 28(א)(3). טעות זו, על-פי הטענה, יש בה משום עיוות דין בכך שהיא גורמת לפגיעה קשה בנושים האחרים של הארגון, ועל כן היא נוגדת את תקנת הציבור, מה שמקים עילה לביטול החלטת המשקם גם על-פי סעיף 24(9) לחוק הבוררות, התשכ"ח1968- (להלן: "חוק הבוררות"). בנוסף, טוען המבקש כי הבקשה למשקם לא הוגשה בטפסים שקבעה המנהלה, לפיהם נדרש פירוט של החוב במועדים שונים לשם קביעת "החוב הבסיסי" ו"החוב הכולל" כמשמעם בחוק, תוך תמיכה בתצהיר ובצירוף אסמכתאות, ערבויות ושעבודים. לאור כך, טוען המבקש, לא היתה בפני המשקם דרישת חוב כמשמעה בחוק. בנסיבות אלה, לפי הטענה, הזדקקותו של המשקם לבקשה וההכרה בה כדרישת חוב עומדת בניגוד לסעיף 7(א) לחוק הקובע ש"אין להמשיך ואין לפתוח בהליך לגבי חוב כולל או ערבות לחוב כאמור, אלא בהתאם להוראות חוק זה" וסעיף 9 לחוק הקובע כי: " (א) הליך הסדרת חובו של גורם חקלאי על ידי המשקם ייפתח באחת מאלה:ב(1) לפי פנייתו של נושה או חייב; היתה הפניה לגבי אגודה חקלאית או ארגון חקלאי, יראו אותה כפניה לגבי כל חבר בהם;... (ב) נושה רשאי להגיש למשקם דרישה להסדרת חובו של גורם חקלאי בתחום פעולתו של המשקם (להלן - דרישת חוב), בטפסים שתקבע המנהלה; דרישת חוב תוגש תוך ששים ימים מפרסום ההודעה על מינוי המשקם; המשקם רשאי, לפי שיקול דעתו, להאריך את המועד האמור". מעבר לכך, טוען המבקש, תדמיר אף לא ביקשה מהמשקם להאריך את המועד להגשת הדרישה. החלטת המשקם להאריך את המועד להגשת הדרישה מבלי שנתבקש מפורשות לעשות כך, והחלטתו לקבל את דרישת החוב מבלי שזו הוגשה עפ"י הנדרש בחוק, יש בהן, לטענת המבקש, משום חריגה מסמכותו של המשקם, מה שמקים על פי סעיף 28(א)(1) לחוק, עילה לביטול החלטתו. לאחר ששקלתי את טענות ב"כ הצדדים הגעתי לכלל מסקנה שאין צורך להיזקק לטענות המבקש לגופן, שכן מקובלת עלי טענת ב"כ המשיבה כי דין הבקשה להדחות ולו מהטעם שהחלטת המשקם איננה "פסק משקם" כמשמעו בסעיפים 27 ו - 28 לחוק, אלא בגדר החלטה אחרת, שלגביה אין מוקנית למבקש זכות להגיש בקשה לביטולה. על פי סעיף 27 לחוק: "עם הסדרת החוב של גורם חקלאי, יתן המשקם לגביו פסק מנומק; על פסק המשקם יחולו הוראות פרק ה' לחוק הבוררות, בשינויים המחויבים, למעט סעיפים 24 ו29-א".עפ"י סעיף 28 לעיל, שכותרתו היא "ביטול פסק", רשאי בית המשפט לבטל את "פסק המשקם". מכאן, שפסק משקם הניתן לביטול על ידי בית המשפט הנו פסק שמבחינת הליך הסדר החוב על ידי המשקם הוא פסק סופי. פסק ביניים או החלטה אחרת איננו בגדר פסק משקם הניתן לביטול על ידי בית המשפט. ההחלטה נשוא הדיון הנה החלטת ביניים, שכן היא איננה מסדירה את החוב. כל שנקבע בהחלטה מתייחס להארכת המועד להגשת הדרישה, הכרה בבקשה כדרישת החוב, והזמנת הצדדים לדיון (סעיף 8 להחלטה). החלטה כזאת איננה חותכת את זכויות הצדדים, היא אינה מסיימת את ההתדיינות אלא רק מאפשרת את תחילתה, ועל כן אין לראות בה פסק חלקי, גם לא פסק ביניים (הניתן לתקיפה על פי חוק הבוררות) ובודאי לא פסק סופי. לגבי מאפייניו של "פסק חלקי" נקבע בע"א 295/82 יעקב ואח' נ' עמיתור בע"מ ואח', פ"ד לט(2) 345, 352:נ"אין לשכוח שסדרי הדין נועדו לשרת את העיקר, והוא בירור הזכות המהותית לגופה. לפיכך יש מקום לראות החלטה כפסק דין חלקי,אך ורק כאשר ברור בעליל, שהדיון אכן תם ונשלם, ולא כאשר יש להחלטה פנים לכאן ולכאן. כאשר התיק בנוגע לסכסוך הנטוש בין בעלי הדין טרם נסגר, יש להימנע עד קצה האפשר מסיווג ההחלטה כפסק דין חלקי, אחרת נחטיא את המטרה, והטפל - דקדוקים שבסדר דין - יהפוך לעיקר. תוצאה כזאת יש לדעתי למנוע".ולגבי "פסק ביניים" בהליך בוררות נקבע:ב"...על רקע הקבלה זו בין פסק ביניים לבין פסק חלקי נזקקו בתי המשפט המחוזיים להבחנה בין פסק דין חלקי לבין החלטה אחרת לצורך ההבחנה בין פסק ביניים לבין החלטה אחרת של בורר...גישה זו מקובלת עלינו, שכן היא מבטאת נכונה את מהותו של פסק הביניים כפסק, שמכריע באופן סופי וחד-משמעי בחלק מוגדר ומותחם מן המחלוקת נושא הבוררות העומד על רגליו שלו, כשם שפסק דין חלקי מכריע בחלק מוגדר ומותחם מן הפלוגתאות שבין הצדדים לסכסוך אזרחי העומד על רגליו שלו, הנדון בבית-משפט......יש לומר על-כן, כי החלטה, שנטען לגביה כי היא פסק דין חלקי, תיחשב לכזו רק כאשר ברור כי הדיון במחלוקת נושא ההחלטה הושלם, התיק נסגר בכל האמור למחלוקת זו, ובידי הצדדים נמצאת החלטה ברורה ומפורשת המכריעה במחלוקת מוגדרת, שלמה ובעלת קיום עצמאי משלה......דברים אלו נכונים לא רק לגבי פסק דין חלקי כי אם גם לגבי פסק ביניים, וזאת מהטעם שציינו לעיל". (רע"א 300/89 ולקו בע"מ נ' החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ, פ"ד מה(4)497, 509-510). בעקבות ההחלטה נשוא הדיון לא ניתן לומר ש"הדיון תם ונשלם" או ש"התיק בנוגע לסכסוך הנטוש בין הצדדים ... נסגר". כך גם לא ניתן לומר שיש בהחלטה משום הכרעה "באופן סופי וחד-משמעי בחלק מוגדר ומותחם מן המחלוקת נושא הבוררות העומד על רגליו שלו" וכי "ברור כי הדיון במחלוקת נושא ההחלטה הושלם, התיק נסגר בכל האמור למחלוקת זו, ובידי הצדדים נמצאת החלטה ברורה ומפורשת המכריעה במחלוקת מוגדרת, שלמה ובעלת קיום עצמאי משלה". למעשה, יש לראות בטענות הארגון בפני המשקם כבקשה לדחייה על הסף של בקשת תדמיר. החלטה הדוחה בקשה לדחות תביעה על הסף איננה פסק דין אלא החלטה אחרת. כך נקבע בע"א 349/76 הסתדרות מכבי ישראל נ' מד"י, פ"ד לא(1)770, 774:ו"..השאלה שיש לשאלה היא אם יחד עם מתן ההחלטה תמה ונשלמה מלאכתו של השופט, והתיק נסגר, שאז בפנינו פסק דין, או שמא עדיין נותר לשופט מה לעשות, והתיק לא נסגר, שאז בפנינו 'החלטה אחרת'.אם ניישם את המבחן האמור על עניננו אנו, משמע, דחיית בקשה למחיקת תביעה על הסף, הרי אין ספק בלבי כי המדובר הוא ב'החלטה אחרת', ולא בפסק דין. החלטה שכזו אינה סוגרת את התיק. ההיפך הוא הנכון. לאחר מתן החלטה כזו מתחילה פרשת הראיות, ולשופט נותרה עוד מלאכה רבה לעשותה בטרם ייסגר התיק..." המבקש טוען שיש לראות בהחלטה משום פירוש (מוטעה) של הבורר בדבר סמכותו, זאת משום שבהעדר דרישת חוב כדין, היינו דרישה שהוגשה בדרך ולפי הטפסים שנקבעו בחוק ובהעדר בקשה להארכת מועד, לא היה המשקם מוסמך לדון בבקשה. המבקש נזקק לטיעון מלאכותי זה, העוטה על החלטת המשקם אצטלה של החלטה בדבר סמכות, כדי להיכנס לגדרה של הלכת ג'ברה (ע"א 445/80 ג'ברה נ' המועצה האזורית בקעת בית-שאן, פ"ד לז(1) 421 ). בפסק דין זה נקבע, תוך אימוץ הדעה שמביעה פרופ' אוטולנגי בספרה, בוררות - דין ונוהל (תש"ם), שניתן להגיש בקשה לביטול החלטת בורר בדבר סמכותו:נ"..מה יכול לעשות בעל הדין המתנגד לפירוש הבורר בדבר סמכותו? יכול הוא לבקש פסק דין הצהרתי בדבר סמכות הבורר; לשדל את הבורר לפנות לביהמ"ש באבעיה אודות היקף סמכותו; או לפנות לביהמ"ש בבקשה לבטל את החלטת הבורר..." (עמ' 428 לפסה"ד) גזירה שווה זו, שמבקש הארגון ללמוד מהלכת ג'ברה, מוטעית משני טעמים. הטעם הראשון הוא שהפתח לתקיפת החלטה שיש בה משום פרשנות בורר בדבר סמכותו לפי הלכת ג'ברה, מעוגנת בסעיף 24 לחוק הבוררות, הכולל על פי סעיף 1 לחוק גם פסק ביניים. אולם סעיף 27 לחוק, הוציא במפורש את תחולתו של סעיף 24 לחוק הבוררות ופסק משקם כמשמעו בסעיפים 27 ו - 28 לחוק איננו כולל, כפי שכבר נאמר לעיל, פסק ביניים. הטעם השני הוא שאין לראות בהחלטת הבורר משום החלטה בדבר סמכותו. על פי סעיף 9(ב), "המשקם רשאי, לפי שיקול דעתו, להאריך את המועד האמור". מכאן שגם אם הארכת המועד איננה מוצדקת לגופה, ניתן לראות בה, לכל היותר, החלטה שניתנה על פי שיקול דעת מוטעה, אך אין בה משום חריגה מסמכות. הוא הדבר לגבי ההזדקקות לבקשה שאיננה מוגשת על פי הטפסים או בדרך הקבועה בחוק. לפיכך, גם אם ההחלטה מוטעית לגופה, אין בה משום חריגה מסמכות. לאור כל שנאמר לעיל, איני רואה צורך לדון בטענות האחרות שהעלה המבקש בבקשה. הבקשה נדחית. המבקש ישא בהוצאות המשיב ובנוסף, בשכ"ט עו"ד של המשיבה בסכום של 15,0000 ש"ח בצירוף מע"מ. בורריישוב סכסוכים