צו מניעה נגד הוצאת ילד לטיול

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צו מניעה נגד הוצאת ילד לטיול: השופט א' ברק: בהליך אזרחי שבין המערערת לבין בעלה נתן בית המשפט המחוזי "צו מניעה האוסר על האם למנוע מהאב להוציא את הבת הגדולה לטיול כל יום ראשון, שלישי וחמישי בין השעות 00:7-00: 5וצו מניעה האוסר על האב להחזיק את הבת לאחר שעה 00: 7בכל יום שיוציא אותה, וכן בכל שבת מ-00: 10עד 30:14". ביום שבת, ה-26.4.80, מנעה המערערת מבעלה להוציא את הבת לטיול. בשל התנהגותה זו נתבעה המערערת לדין בעבירה לפי סעיף 287לחוק העונשין, תשל"ז- 1977("הפרת הוראה חוקית"). לפני בית-משפט השלום (כבוד השופט ע' פיאלקוב) טען באכוח המערערת, בין השאר, כי אין מקום לאישום, שכן האחריות לפי סעיף 287לחוק העונשין קיימת, "אים לא נקבע במפורש עונש אחר או הליך אחר לאותה הפרה", ואילו בענייננו קיים "הליך אחר" והוא הליך של ביזיון בית-משפט על-פי סעיף 6לפקודת ביזיון בית המשפט. בית-משפט השלום דחה את הטענה, ומששוכנע, כי נתמלאו יסודות האחריות לפי סעיף 287לחוק העונשין, הרשיע את המערערת, וגזר עליה שלושה חדשי מאסר-על-תנאי, והתנאי הוא, שבתוך שנתיים לא תעבור עבירה דומה. על פסק-דינו של ביתמשפט השלום ערערה המערערת לפני בית המשפט מחוזי (הנשיא ב' כהן והשופטים י' ינון וצ' כהן). בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, ומכאן הערעור שלפנינו, אשר הוגבל לפרשנותו של סעיף 287לחוק העונשין ולמידת העונש. הטענות בערעור .2בטיעונו הקצר והענייני לפנינו גרס מר קנת, סניגורה המלומד של המערערת, כי אין מקום להטיל אחריות על המערערת על-פי סעיף 287לחוק העונשין, שכן נקבע בו במפורש, כי האחריות על-פיו אינה קיימת, אם נקבע "הליך אחר לאותה הפרה". הליך שכזה נקבע בעניין שלפנינו, שכן ניתן לנקוט הליך של בזיון בית המשפט על-פי סעיף 6לפקודת בזיון בית המשפט או הליך של מסירת קטינה על-פי סעיף 62לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז- .1967ואם תאמר, כי הליכים אלה עניינם אכיפת ציות לצו בעתיד, ואילו המשפט הפלילי עניינו הענשה בשל אי הציות שבעבר, הרי תשובתו היא, כי על-פי ההלכה הפסוקה, לעניין צו עשה "כל עוד ניתן לנהוג לפי סעיף זה" דהיינו סעיף 6לפקודת בזיון בית המשפט - "כלפי הממרה, אין להעמידו לדין לפי הסעיף 143, אפילו בשל המריתו שבעבר" (השופט ויתקון בע"פ 300/74 [1], בעמ' 826). לטענתו, דין דומה מן הראוי שיחול גם לעניין ההליכים לפי חוק ההוצאה לפועל. לעומתו טען מר פוגלמן, שאף הוא הרצה טענותיו לפנינו בקיצור ולעניין, כי בכל אשר לקיום הצו בעתיד יש מקום להליכים האחרים הללו, ואילו לעניין הפרת חיובי העבר - חיובים העומדים בפני עצמם - אין מקום להליכים אלה, וממילא נפתח הפתח לאחריות הפלילית על פי סעיף 287לחוק העונשין. היקף הבעיה .3סעיף 287לחוק העונשין - המהווה נוסח חדש לסעיף 143לפקודת החוק הפלילי, 1936- קובע: "המפר הוראה שניתנה כשורה מאת בית משפט או מאת פקיד או אדם הפועל בתפקיד רשמי ומוסמך לאותו ענין, דינו - מאסר שנתיים; והוא, אם לא נקבעו במפורש עונש אחר או הליך אחר לאותה הפרה". האחריות הפלילית לפי סעיף 287לחוק העונשין אינה מתגבשת איפוא, אם נקבע "הליך אחר לאותה הפרה". הליך אחר שכזה יכול שיהא, למשל, הליך לפי סעיף 6לפקודת בזיון בית המשפט או הליך לפי חוק ההוצאה לפועל (ע"פ 188/57 [2]). קיומו של הליך אחר זה שולל את האחריות הפלילית, ובלבד שאותו הליך אחר הוא "לאותה הפרה". נמצא, כי שתיים הן השאלות, המחייבות עיון ובדיקה: האחת, מהי "ההפרה", שבגינה מתבקשת הטלת האחריות הפלילית, ונטען קיומו של הליך אחר; שנית, האם נקבע "לאותה" הפרה "הליך אחר". נבחן כל אחת משתי השאלות הללו, ונראה את השלכתה של הבחינה הנורמאטיבית על נסיבותיו של העניין שלפנינו. 'אותה הפרה' .4השאלה הראשונה המחייבת בחינה היא, מהי אותה "הפרה", שבגינה מתבקשת הטלת האחריות הפלילית מזה ונטען קיומו של "הליך אחר" מזה. המושג "הפרה" עשוי להיות בעל משמעויות שונות בהקשרים שונים. בהקשרו של סעיף 287לחוק העונשין נעשית בחינתה של ה"הפרה" לאור ההוראה שניתנה, ואשר לפי הטענה לא קוימה. נמצא, כי לשון ההוראה, תוכנה ומטרתה הם הקובעים את מהותה של ה"הפרה". מבחינה זו יש להבחין בין הפרה "רגעית" או "בודדת" לבין הפרה "נמשכת" (השווה: ,s.z. feller Sr. L 2"the clasification of crimes in respect of continuity" (232) (1967) . .revההפרה הראשונה מתגבשת ביחידת זמן נתונה, ועם התרחשותה באותה יחידת זמן היא חדלה להתקיים, והופכת נחלת העבר. "התהליך שרגע לפני כן לא הסתיים, רגע לאחר מכן כבר נעלם" (ש' ז' פלר, "לעיתוי ההשלמה של עבירת הגניבה" משפטים י (תש"ם) 121, 132). מכיוון שכך, שוב אין אפשרות לאכוף את ההוראה באשר לאותה הפרה. טול צו שיפוטי, המצווה על ראובן לפתוח או לסגור את עסקו כל יום בשעה שמונה. משחלפה השעה שמונה, והעסק לא נפתח או לא נסגר, נשתכללה ההפרה של הצו. היא "רגעית" ו"בודדת", ובלתי קשורה באירועים נוספים. שוב אין כל אפשרות לקיים בעתיד את הצו לעניין אותה ההפרה. לעתים חוזרת ההפרה ונשנית, בפרקי זמן שונים, באופן שנוצרת שרשרת של הפרות. בשרשרת זו עומדת כל חוליה לעצמה. כל הפרה שונה מרעותה. בדוגמא שהבאנו ייתכן שראובן הפר את הצו מספר ימים בשבוע, באופן שנוצר רצף של הפרות, אך ברצף זה עומדת כל הפרה בבדידותה ועל רגליה שלה משהופר הצו כאמור, שוב אין אפשרות לאכפו באשר לעבר, שכן את שכלה אין להקים, ואת שחוסל אין להעמיד. לא כן פני הדברים בהפרה "נמשכת". כאן מורה ההוראה השיפוטית על התנהגות, שהפרתה נעשית בפרק זמן הנמשך מרגע נתון ועד לביצוע ההוראה או ביטולה. ההתנהגות המפרה מהווה שלמות אחידה, אשר לחוליותיה אין קיום עצמאי מבחינתה של ההפרה. על-כן, חרף חוליות ההפרה שבעבר, כל עוד ההוראה בעינה עומדת, עדיין ניתן לקיים את ההוראה, כפי שהורה בית המשפט. טול צו שיפוטי, המורה על הריסתו של מבנה. כל עוד המבנה לא נהרס, מופר הצו. הפרה זו מתחילה מהרגע שבו יש לקיים את הצו, והריהי הולכת ונמשכת כל העת, עד לביצוע ההריסה או ביטול הצו. אם יינתן צו אכיפה, ניתן יהיה לבצעו חרף הפרות העבר. .5למיותר לציין, כי הבחנה זו בין סוגי ההפרות קשה היא, ולעתים קרובות יש בה מן המלאכותיות. קו הגבול, המבחין בין הפרה "רגעית" לבין הפרה "נמשכת", אינו ברור כלל ועיקר, ורבים עשויים להיות מקרי הגבול הקשים. זאת ועוד: לצרכים מסוימם ניתן לעתים להתייחס לפרקי הזמן השונים במסגרת ההפרה ה"נמשכת" "כיחידות הפרה", עצמאיות. כבר ציינו, כי ההקשרים, שבהם יש חשיבות למושג ה"הפרה", רבים הם ומגוונים. כל שברצוננו להדגיש הוא, כי להבחנה זו שבין "הפרה רגעית" לבין "הפרה נמשכת" חשיבות מכרעת לסוגיה שלפנינו. טעמה של חשיבות זו הוא בכך, שלעניין ההפרה הרגעית, זו מתה עם הולדתה, ועל-כן אין בה כלל אפשרות לאכיפה, ואילו בהפרה הנמשכת, זו ממשיכה לחיות לאחר היוולדה, ועל-כן ניתן לאכוף אותה על המפר. "הליך אחר"; ביזיון בית המשפט .6השאלה השנייה המחייבת בחינה היא, הקיים הליך אחר, הבא למנוע אותה "הפרה". דבר זה מחייב בחינתו של אותו הליך על-פי מהותו ומטרתו. אחד מאותם הליכים אחרים הוא הליך בזיון בית המשפט. על-פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט. זהו הליך מיוחד במינו, שמחד גיסא אינו מטיל אחריות פלילית, אך מאידך גיסא אינו הליך אזרחי גרידא. "זוהי הוראה sui generisהמצויה באותו תחום דמדומים שבין ההליך האזרחי לבין ההליך הפלילי" (ע"א 371/78[3], בעמ' 241). מטרתו של הליך זה היא להביא לידי קיומו של הצו והוצאתו מהכוח אל הפועל (ע"א 422/77[4]). הסנקציה שבו היא כפייתית ולא עונשית. מכאן הגישה, כי סעיף 6לפקודת בזיון בית המשפט "צופה פני העתיד". הוא בא לכפות ביצוע מעשה או מחדל "מחר" (ע"פ 6/50[5], בעמ' 468). על-כן אין תחולה לסעיף 6לפקודת בזיון בית המשפט, מקום שאכיפת ההוראה שוב אינה אפשרית, אם משום שבוטלה (ע"פ 43/50[6]), ואם משום שבין הגשת הבקשה לאכיפה לבין שמיעתה היא כבר קוימה (ע"פ 6/50 [5] הנזכר), ואם משום שנוצר מצב דברים, שבו אין אפשרות לקיים את ההוראה בעתיד, ואף אין להחזיר את המצב לקדמותו (ע"פ 300/74[1]). לעומת זאת, אם קיומו של הצו בעתיד אפשרי מבחינה פיסית ומשפטית, וקיים חשש סביר - לאור ניסיון העבר, או מטעם אחר - כי הצו לא יקוים בעתיד, יש מקום לשימוש בהליכי ביזיון בית המשפט כדי לאכוף את קיומו של הצו בעתיד (ע"א 24/78[7]; ע"פ 281/80 [8]). "הליך אחר": הוצאה לפועל .7הוצאתו לפועל של צו על-פי חוק ההוצאה לפועל אף הוא "הליך אחר" לעניין האחריות לפי סעיף 287לחוק העונשין (ע"פ 188/57[2], בעמ' 471). הליך זה, על-פי שמו ומהותו, אינו הליך עונשי אלא הליך אכיפתי. אין הוא בא לענוש אלא לכפות ביצוע. כמובן, ככל אמצעי אכיפתי יש גם בו ממד, שהוא לעתים קשה על החייב, ומבחינתו שלו נחזה כעונשי. אך זו אינה מטרתו ותכליתו. ודאי שהוצאה לפועל זו אפשרית היא רק במקום שאכיפה אפשרית מבחינה פיסית ונורמאטיבית כאחד. "הליך אחר": בזיון או הוצאה לפועל .8על-פי ההלכה הפסוקה, "אין להזקק להליכי פקודת בזיון בית המשפט, כאשר קיימת דרך אחרת לביצוע צו" (השופט י' כהן בהמ' 3670/67 [12], בעמ' 62; ע"א 228/63 [9], בעמ' 2550). לצורך העניין שלפנינו, אין לנו צורך לנתח הלכה זו, שכן בין אם קיים ההליך האחד ובין אם קיים ההליך השני, אין מקום לאחריות על-פי סעיף 287לחוק העונשין, ומכיוון שכך אין לנו צורך לבחון, מי מבין שני ההליכים האמורים עומד לרשות המבקש אכיפה. "הליך אחר לאותה הפרה" .9לשם הטלת אחריות לפי סעיף 287לחוק העונשין חייבת להתקיים "הפרה" של הוראה. באין הפרה אין אחריות פלילית. "אין בית-משפט מוסמך להטיל עונש על אדם מראש, בעד עבירות שאותו אדם טרם ביצע" (השופט י' כהן בע"א 88/71 [10], בעמ' 354). משמתרחשת ההפרה, ומתגבשת לכאורה האחריות לפי סעיף 287לחוק העונשין, קמה ועומדת השאלה, אם לאותה הפרה - לה ולא לאחרת - נקבע "הליך אחר", שאם כן, נשללת האחריות על-פי סעיף 287לחוק העונשין. נמצא, כי עקרונית ניתן להבחין בין שני מצבים אפשריים, אשר בשניהם נתקיימה "הפרה". האחד, שבו קיימת "הפרה" אך אין לגביה "הליך אחר", ועל-כן פתוחה הדרך לאחריות על-פי סעיף 287לחוק העונשין. והשני, שגם בו קיימת הפרה, אך יש לגביה "הליך אחר". נפתח באפשרות הראשונה. זהו המצב, כאשר עניין לנו בהפרה "רגעית" - אחת או שרשרת הפרות - שכדוגמתה שוב לא תתרחש בעתיד, אם משום שההוראה בוטלה, ואם משום ששוב אין אפשרות פיסית להגשמתה (ע"פ 300/74[1],בעמ' 826). זהו גם המצב, אם עניין לנו בהפרה "רגעית" - אחת או שרשרת הפרות שהייתה בעבר, אך כשדוגמתה יכול שתתרחש עוד בעתיד, כגון, ראובן שבעבר הפר צו שחייבו לסגור מועדונו בכל לילה בחצות, ויש חשש סביר שהוא יעשה כן בעתיד. לעניין ההפרה שבעבר, אלה מיצו עצמן ולא יתרחשו עוד בעתיד, אותן אין כל אפשרות לאכוף. הן אינן קיימות עוד (המ' 816/69 [11]). בדומה, מצב דברים זה - של הפרה ללא הליך אחר קיים בהפרה הנמשכת, שבאה לידי סיום אם בשל ביצוע ואם בשל חוסר אפשרות ביצועה ואם בשל ביטול ההוראה (ע"פ 300/74 [1] הנזכר). בכל המקרים הללו ההפרה מיצתה עצמה, ושוב אין לקיים את ההוראה בכל הנוגע לה. מכיוון שכך, ומכוח דיני ביזיון בית המשפט מזה (סעיף 6) ודיני ההוצאה לפועל מזה, אינו עומד "הליך אחר" לאותה הפרה. ההפרה עומדת במערומיה ללא הליך אכיפתי (או עונשי אחר), ונפתח הפתח לאחריות על-פי סעיף 287לחוק העונשין. המצב השני עליו עמדתי הוא זה, שגם בו קיימת "ההפרה", אך לאותה הפרה נקבע "הליך אחר", ועל-כן אין משתכללת האחריות לפי סעיף 287לחוק העונשין. זהו המצב, כאשר ענין לנו בהפרה נמשכת, על רקע הוראה תקפה, שניתן לאכפה ולקיימה. זהו הדין, אם ראובן מצטווה להשמיד חפץ, והוא נמנע מלעשות כן, והחפץ עדיין ברשותו וניתן להשמדה. במצב דברים זה הצו ניתן לאכיפה, ומשייאכף יתוקן מה שנפגם. זהו גם המצב לעניין ההפרה הרגעית העתידה, שטרם התרחשה אך שסביר ואפשרי כי תתרחש. לגבי זו קיים "הליך אחר", וממילא אין לנקוט לגביה אחריות פלילית. תוצאה זו עשויה לנבוע גם מתוכה היא, שכן לגבי הפרה עתידית זו, לרוב אין מקום לאחריות פלילית. .10נימצא, כי הצלבתה של הדרישה בדבר ה"הפרה" עם הדרישה בדבר "הליך אחר" לאותה הפרה מובילה לתוצאה הבאה: כאשר עניין לנו בהפרה נמשכת, אין לדעת מראש, אם עומדת האחריות לפי סעיף 287לחוק העונשין אם לאו. הדבר תלוי בכך, אם קיום ההוראה אפשרי הוא (מבחינה פיסית ומשפטית). אם התשובה היא בחיוב, כי אז קיים "הליך אחר", וממילא נשללת האחריות הפלילית לפי סעיף .87אם התשובה היא בשלילה, כי אז אין קיים "הליך אחר" וממילא משתכללת האחריות הפלילית לפי סעיף 287לחוק העונשין. לעומת זאת, כאשר עניין לנו בהפרה רגעית, הרי לגבי "רגעי העבר" - כלומר ההפרה או ההפרות שהתרחשו בעבר - תעמוד אחריות פלילית לפי סעיף 287לחוק העונשין, שכן לגבי הפרות אלה אין "הליך אחר". אשר להפרות העתידיות, אין מקום לאחריות פלילית, אם משום שטרם נתגבשה "הפרה" ועל- כן אין בסיס לאחריות הפלילית מתוכה היא, ואם משום שלגביהן קיים "הליך אחר". מין הכלל אל הפרט .11על רקע עקרונות אלה, ניתן עתה לבחון את העניין שלפנינו. השאלה הראשונה שיש להשיב עליה היא, מהי "ההפרה", שבגינה מתבקשת האחריות הפלילית, ושבגינה נטען קיומו של הליך אחר? תשובה לשאלה זו יש למצוא בניסוחו ובמטרתו של הצו השיפוטי שניתן. הצו אסר על האם להימנע ממסירת הבת לאב בכל שבת בין השעות 10.00עד .14.30זהו צו המתייחס לכל שבת ושבת. ההפרה משתכללת איפוא בכל שבת ושבת, ואין הפרה בשבת אחת זהה לשבת אחת, ואין קיום בשבת אחת מרפא את אי הקיום בשבת אחרת. עניין לנו איפוא בכל הנוגע ליחידת הזמן, הקרויה "כל שבת", הפרה רגעית ובודדת. אין לנו עניין כלל בהפרה נמשכת. בעיה זהה התעוררה - באשר לזכויות ביקור בימים מסוימים - בע"פ (ת"א) 1634/79[13], וכך הועמדה השאלה על-ידי הנשיא ב' כהן, בעמ' 66-67: "רצונך, ניתן לתקן את המעוות שהרי הנאשמת יכולה למסור את הילד בעתיד: שום דבר בהמנעותה הפעם, אינו מוציא מידה את האפשרות למלא את חובתה בעתיד. אולם,רצונך, לא ניתן לתקן את המעוות, שהרי הנאשמת שוב אינה יכולה למסור את הילד בפעם ההיא אשר חלפה ועברה, שהרי מסירת הילד בעתיד, בעוד היא עשויה לתקן את המעוות שבכוונתה להימנע ממסור אותו גם בעתיד,אינה עשויה לתקן את המעוות שבאי מסירת הילד בעבר. אני מציע שנחליט כי המקרה הנידון נופל בגדר החלופה השניה". לכך אני מסכים. כאשר עניין לנו - כמו בע"פ (ת"א) 1634/79 [13] הניזכר - בצו, המורה על מתן אפשרויות ביקו לאב אצל ילדיו שבחזקת האם, כל הפרה היא "רגעית" ועומדת בפני עצמה. את הפרות העבר אין לרפא. מסירת הילד בעתיד אינה מקיימת את שהופר בעבר, אלא מונעת הפרה חדשה בעתיד. הוא הדין בעניין שלפנינו. חובתה של המערערת לא הייתה למסור את בתה לאביה, זאת ותו לא. אילו היה הציווי, הרי חרף הפרות העבר ניתן לקיימו בעתיד, ועניין לנו אז בהפרה נמשכת. בעניין שלפנינו, חובתה של המערערת היא למסור את הבת לידי אביה בכל שבת ושבת. כל שבת ושבת עומדת על רגליה שלה. קיום הצו בשבת עתידה אין בו כדי לקיים את ההפרה שבעבר, שהיתה ואינה עוד. .12משקבענו, כי בעניין שלפנינו ההפרות הן "רגעיות", באופן שכל שבת עומדת בעצמאותה, ממילא נובע - על-פי הניתוח שעשינו - כי לגבי הפרות העבר אין קיים כל "הליך אחר", לא של ביזיון בית-משפט ולא של הוצאה לפועל. את ההפרה, שנתרחשה ביום 26.4.80, אין לקיים עוד, ואין לגביה אפשרות לקיים הליכי אכיפה. הנח בנפשך, כי המערערת תושם במאסר בשל ביזיון בית המשפט, שביצעה באי-קיום הצו ביום .26.4.80לעולם לא תוכל לצאת ממאסרה, שכן לעולם לא תוכל לקיים את שהפרה, שהרי לעולם לא תוכל עוד למסור את בתה לבעלה ביום .26.4.80 .13ועתה הגיעה עת "ההצלבה". ההפרה הנטענת היא באי-מסירת הילדה לאביה ביום .26.4.80בגין הפרה זו אין קיים "הליך אחר". ממילא נובע, כי אם נתמלאו היסודות האחרים שבסעיף 287לחוק העונשין, ניתן להרשיעה לפיו. כך עשתה הערכאה הראשונה. זאת אישר בית המשפט המחוזי, וזו גם דעתנו. גזר הדין .14הערכאה הראשונה הטילה על המערערת עונש מאסר-על-תנאי של שלושה חודשים, והתנאי הוא, שבתוך שנתיים לא תעבור המערערת עבירה דומה. בעוד פחות מחודשיים ימלאו שנתיים מיום גזר-דינה של הערכאה הראשונה, ושוב לא יהא התנאי בר-הפעלה. לטענתו של מר קנת. יש בעונש המאסר שהוטל עליה כדי להפריע לה קשות בעבודתה, ומבקש הוא מאתנו להמירו בקנס. העונש שהטילה הערכאה הראשונה אינו כבד כלל ועיקר, ותואם הוא יפה את מטרות הענישה בעניין כמו שלנו, שכן יש בו כדי להרתיע את המערערת ושכמותה. עם זאת, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה שלפנינו ולאור הזמן הרב שחלף, באופן שהתנאי עומד להסתים, נראה לנו, כי יהא זה מן הראוי להקל בעונשה של המערערת, תוך ביטול עונש המאסר-על-תנאי שהוטל עליה והמרתו בקנס בסך של 000, 5שקלים. הערות-סיום .15בטרם אסיים, ברצוני להעיר שתי הערות, האחת מכוונת ליישור הדורים מסוימים בפסיקתו של בית-משפט זה, והאחרת מכוונת לאוזנו של המחוקק. א. בע"פ 188/57 [2], בעמ' 475, ציין השופט זוסמן, כי: 'אי-ציות לצו-עשה אשר יצא מבית-משפט מחוזי או בית-משפט שלום, לעולם לא יהא עבירה על סעיף 143, כיון שסנקציה אחרת נקבעה בסעיף 6לפקודת בזיון בית-המשפט". על הבחנה זו שבין צו עשה (שבו לעולם לא תהא אחריות פלילית לפי סעיף 287לחוק העונשין) לבין צו לא תעשה (שבו תיתכן אחריות פלילית לפי סעיף 287לחוק העונשין), חזר השופט ויתקון בע"פ 300/74 [1], תוך שצמצם את הלכתו הרחבה של השופט זוסמן אך לאותם מקרים, בהם עדיין ניתן לקיים את צו העשה. עם כל הכבוד, הבחנה זו בין סוגי הצווים אינה נראית לי רלוואנטית כלל ועיקר. השאלה אינה מהו סוגו של הצו - עשה או לא תעשה - אלא מה סוגה של ההפרה - "רגעית" או "נמשכת". יש שהצו הוא מסוג 'עשה' וההפרה היא "רגעית", ועל-כן לא קיים "הליך אחר" לגבי הפרות העבר, ויש מקום לאחריות פלילית לפי סעיף 287לחוק העונשין. יש שהצו הוא מסוג "עשה" וההפרה היא "נמשכת", ועל-כן קיים "הליך אחר", ואין מקום לאחריות פלילית לפי סעיף .287לא סוגו של הצו הוא המכריע אלא מהותה של ההפרה, אם ניתנת היא לתיקון אם לאו. אכן, הבחנה זו בין צו עשה לבין צו לא תעשה (צו איסור) מתלווה לעתים במקריות הניסוח. אין זה ראוי, כי נתלה בעניין מקרי שכזה תוצאות חמורות, הקשורות בקיומה או בהעדרה של אחריות פלילית. טול את העניין שלפנינו. הצו נוסח - אולי בהשראת ההלכה הקיימת - כצו איסור ("צו מניעה האוסר על האם למנוע מהאב להוציא את הבת"). באותה מידה - ואולי אף ביתר היגיון - ניתן היה לנסחו כצו עשה ("צו המורה על האם למסור את הבת לאביה"). זאת ועוד: ההבחנה בין שני סוגי הצווים קשה היא, ויותר משיש בה ממשות משפטית יש בה חידוד לוגי. בצדק מציין ,j. Moskovitzבהתייחסו להבחנה זו בכל הנוגע להבחנה בין "בזיון אזרחי" (הדומה להליך לפי סעיף 6) לבין "בזיון פלילי" (הדומה לאחריות המוטלת לפי סעיף 287): The question may be interesting to ametaphysician, but the" distinction involved is clearly not calculated to ."promote the predictable and efficient administration of th law 43"contempt of injunctions, civil and criminal" ,j. Moskovitz) .( 792, 780(1943) .col. L. Rev על הבחנה זו מתח פרופסור א' הרנון ביקורת (ראה: א' הרנון, בזיון בית משפט על ידי אי-ציות (פרסומי הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית, תשכ"ה) 144, ואין היא מקובלת באנגליה. אני מציע, כי לא ננהג על-פיה. ב. בפתח פסק-דינו של השופט ויתקון בע"פ 300/74 [1], בעמ' 823הנזכר, הוא מציין: "הרבה כבר הטרידה אותנו לשונו המוקשה של הסעיף 143, וחבל. במקום שנוציא את זמננו היקר על תרגילי דיאלקטיקה עקרים, נוח היה לו למחוקק לתקן את הסעיף ולהבהיר, מה כוונתו ומה יחסו כלפי הוראות עונשין אחרות מזה והוראות הסעיף 6(1) לפקודת בזיון בית-המשפט מזה". דברים אלה, שנאמרו לפני כשמונה שנים, יפים גם עתה וביתר שאת, ופסק- דיני שלי יוכיח. יש להצטער על כך, כי חרף הערות אלה והערות נוספות בפסקי הדין של בית המשפט העליון לעניין זה, לא נעשה דבר (ראה, למשל, ע"פ 6/50 [5] הנזכר, בעמ' 468וע"א 24/78 [7], בעמ' 107). אמת, בשנת 1970מונתה ועדה ציבורית, אשר הגישה ב- 1971דין וחשבון מקיף (דין וחשבון של הוועדה לתיקון דיני אי-ציות לצווי בית-משפט). בשנת תשל"ד פורסמה הצעת חוק כפיית קיום פסקי דין תשל"ד- .1973אך מאז לא נעשה דבר, וחבל. אם אמנם תינקט בעתיד יוזמה חקיקתית, כי אז נראה לי, כי הדרך הנכונה היא - בעקבת המלצתה של הוועדה ועל-פי הקבוע בהצעת החוק - "לבטל את הסייגים המופיעים כיום בסעיף 143, אשר הניסיון הראה כי הם גורמים לסיבוכים בלתי מוצדקים" (דו"ח הוועדה, בעמ' 5). אכן, לא פעם עמד בית-משפט זה על כך, כי מטרתו של הצו על-פי סעיף 6היא אכיפתית, ומטרתה של האחריות הפלילית היא עונשית, ואין כל טעם, מדוע לא יוכלו השניים לדור זה בצד זה. בצדק ציין השופט זוסמן (ע"פ 300/74 [1], בעמ' 821), כי "המטרה היא שונה ומבחינה עיונית יכלו שניהם לדור בכפיפה אחת". זו גם הייתה דעתו של השופט מני באותה פרשה. השינוי הנדרש הוא פשוט, וניתן להגשימו אם כחלק מרפורמה מקיפה וחיונית בדיני האכיפה (ראה: ע"א 24/78 [7] הנזכר) ואם כתיקון נפרד בחוק העונשין, ויפה שעה אחת קודם. התוצאה היא, כי אנו דוחים את הערעור על ההרשעה ומקבלים את הערעור על מידת העונש, תוך שאנו מבטלים את עונש מאסר התנאי, שהוטל על המערערת, וגוזרים תחתיו קנס בסך 000, 5שקלים. צו מניעהצוויםקטינים